רגע לפני יום הכיפורים, כדי לחוות את תחושת העמידה מול הא־ל החורץ גורלות, יצאתי לבית המשפט בראשון־לציון. החלטתי לצפות ביום דיונים שלם בתביעות קטנות. ולמה תביעות קטנות? כי זהו ההליך היחידי שהתובעים והנתבעים מייצגים בו את עצמם, באותנטיות, ללא עורכי דין וללא שפה משפטית מכובסת.
פתאום בבית המשפט (שלא יכול לדון בכל עניין – סמכותו קיימת רק בתיקים מסוימים, ועד סכומים של 33,800 שקל) מדברים בלשון בני אדם. "מטרת בית המשפט לתביעות קטנות היא הגעה להכרעה צודקת ומהירה בדרך המועילה ביותר", כך מסבירים בהנהלת בית המשפט מדוע בחלק הזה במערכת המשפט אנשים מייצגים את עצמם – ומדוע השופטים פועלים במגוון דרכים שאינן מקובלות בדיוני בתי המשפט האחרים.
"הדיון אמור להיות קצר", הם מוסיפים. "לפיכך, ועל פי חוק, רשאי בית המשפט לתביעות קטנות לחרוג מסדרי הדין הכלליים הנהוגים במשפטים רגילים".
בימים רגילים בית משפט השלום בראשון־לציון עמוס לעייפה, אך הקורונה עושה את שלה ובית המשפט עמוס פחות. אני עושה את דרכי לאולמו של כבוד השופט דוד שוהם. הוא מורה לי לצאת מהאולם בגלל הקורונה, אבל לאחר שהסברתי לכבודו שאני עיתונאי בקשתי לצפות בדיונים התקבלה. מקצה האולם האזנתי לדיון, שבו אדם טען שטולטל שלא בצדק, כלשונו, בידי שוטר ממשטרת ישראל. "טולטלתי על ידי השוטר, בן אדם אחר היה יכול לסיים את האירוע בצורה אחרת", אמר התובע. השוטר הכחיש את הטענה, והשופט שהם, בנסותו להבין מה בדיוק קרה שם, נעזר בסרטוני מצלמת הגוף של השוטר והסיק שלא היה טלטול שלא כדין. פסק הדין ניתן, לא נפסקו הוצאות ובעלי הדין הבאים נכנסו לאולם.
הפעם התובע היה ספק פרגולות, שטען שנגרם לו נזק ממוני כי הנתבע ביטל את ההזמנה והסיר את התקנת הפרגולה לאחר עשרה ימים – "ים זמן", לדברי התובע – וביקש ממנו להשיב את התשלום. הנתבע ביטל את הזמנת הפרגולה והסיר את ההתקנה כי בעיריית ראשון־לציון, לטענתו, אמרו לו שהוא לא יכול להתקין פרגולה בחניה. התובע דווקא אמר שהתקנת הפרגולה אפשרית. בשלב הזה השופט שוהם הרים את ראשו ומבעד למסכה שעטה על פיו לאורך כל יום הדיונים הוא העיר: "ממתי איש אלומיניום נותן ייעוץ משפטי?". בדין ודברים קצר השופט שוהם הסביר לתובע שהבונוס הכי גדול שהוא מקבל מהדיון הוא ששמו לא יתפרסם בפסק דין, שייכתב בו שהוא נתן ייעוץ משפטי אף שהוא לא מוסמך לכך. הוא הורה לתובע לשלם לנתבע את ההחזר על הסרת הפרגולה – 3,450 שקלים.
בעלי הדין הבאים היו קניין חומרי בנייה שתבע ספק של חומרי פלסטיק לבנייה. הם התווכחו על כשתי טונות של פלסטיק: האם הם סופקו כדרוש ללקוח של התובע או לא? התובע טוען שלא, הנתבע טוען שכן, אך קבלה אין – וגם לא כל ראיה אחרת.
מהצד התרשמתי שגם לתובע וגם לנתבע לא נוח בכלל במעמד הזה. יש ביניהם מערכת יחסים ארוכה, שראוי לשמר, ואפילו רגע לפני תחילת הדיון התובע עוד מנסה למנוע את הדיון בטענה שהוא לא מבקש כלום לעצמו אלא רק החזר על מה ששילם, ובמילותיו שלו: "כפרה עליך, אנחנו צריכים להיפגש פה?".
גם השופט שהם הבחין כמוני שהצדדים מכירים זה את זה ואין "דם רע" ביניהם. הוא מנסה לפשר ומסביר שמכיוון שאין הוכחה שהפלסטיק סופק, הדרך הנכונה היא שהנתבע יספק את הפלסטיק, ואם ירצה יגיש תביעה נגד לקוח הקצה הטוען (שלא בצדק, לפי הנתבע) שקיבל את הסחורה.
השניים מקבלים את הצעת השופט לוחצים ידיים, ובכך מסתיים יום הדיונים. לא נוח לעמוד לדין, לא בתור תובע ולא בתור נתבע. גם להיות שופט זו לא מציאה גדולה, במיוחד אם אכפת לך מבני אדם. מזל שאנחנו עומדים לדין לפני שופט שאינו בשר ודם. גמר טוב.
