אהבה ללא הוכחות: מרקל ויחסי גרמניה־רוסיה
אנגלה מרקל תסיים החודש את כהונתה האחרונה כקנצלרית גרמניה, בתום כמעט 16 שנים של כהונה רצופה, מאז נובמבר 2005. מרקל נחשבת למנהיגת האיחוד האירופי בפועל, שעמדה בחזית בשעת המשברים הגדולים שידע האיחוד: המשבר הכלכלי העולמי, משבר החוב היווני, משבר הפליטים והסיפוח הרוסי של חצי האי קרים. מרקל נחשבת למנהיגה מתונה, שחיפשה תמיד את המרכז הפוליטי וביקשה להימנע מצעדים קיצוניים או יוצרי עימות.
בעולם אחר, של שלום בין האומות, יריבי האיחוד האירופי אולי היו נענים בחיוב לצעדים של מרקל. בעולם טוב יותר, גרמניה של מרקל הייתה יכולה לעודד יציבות דרך הרצון בדיאלוג. אולם אנו לא חיים בעולם טוב יותר – אנו חיים בעולם של תחרות מתמדת. המתינות של מרקל נתפסה לא ככוח אלא כחולשה, ויריבי האיחוד ניצלו זאת. במיוחד הדבר בולט ביחסים של גרמניה עם רוסיה.
היינו יכולים לחשוב שרוסיה של פוטין תהיה היריבה החריפה ביותר של גרמניה של מרקל. מנהיגת גרמניה אמרה לא פעם שארצה והאיחוד האירופי צריכים להגן על ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, ושגרמניה והאיחוד צריכים לעבוד על אינטגרציה עמוקה יותר. רוסיה מאיימת על שני הדברים. היא תומכת בתנועות ימין קיצוני באירופה המאיימות על הדמוקרטיה הפרלמנטרית ביבשת. התוקפנות הרוסית באוקראינה ובגיאורגיה ערערו על יכולתו של האיחוד האירופי להגן על האינטרסים הביטחוניים שלו. עמדה נחושה יותר של מרקל מול מוסקבה הייתה משדרת למדינות האחרות באיחוד שהן יכולות לסמוך על גרמניה שתגן עליהן, ושברלין רואה חשיבות בקידום דמוקרטיה וזכויות אדם גם במחיר פגיעה כלכלית. זה לא קרה.
במקום זאת, מרקל ביקשה דיאלוג עם מוסקבה, והציעה לגשר על ״פערים״ ולהמשיך ולקדם את שיתוף הפעולה הכלכלי. גרמניה אכן הטילה סנקציות על רוסיה בעקבות סיפוח חצי האי קרים, אך סירבה לבלום את מיזם צינור הגז "נורד סטרים 2", שיזרים גז מרוסיה לגרמניה ויחליש את עמדתה האסטרטגית של אוקראינה.
מרקל מורישה לבאים אחריה גרמניה שנראית מנותקת מהמתחולל בעולם: מצד אחד היא מצהירה על זכויות אדם ודמוקרטיה, ומצד שני יש לה יחסים כלכליים טובים עם מדינות כמו סין ורוסיה. מרקל ודאי תטען שהדבר דרוש כדי לשמור על האינטרסים הכלכליים של גרמניה. אני מסכים – אך אין להכחיש את החטא שחטאה גרמניה לסולידריות האירופית, ולשמירה על זכויות האדם של פעילי האופוזיציה ברוסיה.
אידיאל מול מציאות: בוש ואפגניסטן
מדיניות חוץ נקבעת לא לפי העדפותיו של מנהיג, אלא לפי מה שקורה בחוץ. ג׳ורג׳ בוש הבן נבחר על סמך הבטחות לקצץ במיסים ולטפל בתדמיתה המוסרית של אמריקה. הוא הפך בעל כורחו לנשיא שהוביל את ארה״ב למאמץ הצבאי הגדול ביותר שלה מאז מלחמת וייטנאם – הפלישה לעיראק ואפגניסטן וכיבושן.
הכוונות של בוש היו טובות. הוא ביקש להיאבק בטרור העולמי, ורצה לעקור אותו מן השורש. בוש האמין שהדמוקרטיה האמריקנית אינה בטוחה כל עוד אנשים במזרח התיכון ובמקומות אחרים חיים תחת משטרים דיקטטורים. כפי שאמר בנאום ההשבעה השני שלו ב־2005: ״הישרדותה של החירות בארצנו תלויה יותר ויותר בהצלחת החירות בארצות אחרות״.
אבל אידיאלים לחוד ומציאות לחוד. בוש חטא למציאות הגיאופוליטית. אפגניסטן ועיראק לא היו מדינות לאום מתפקדות לפני שהאמריקנים נכנסו אליהן. במקום לשמר מבני כוח קיימים, האמריקנים ניסו להקים מאפס מדינות דמוקרטיות ונאורות. המלחמה בטרור הפכה למלחמה בעוני ובבורות, ובהיעדר תשתיות מים וחשמל. ארה״ב השקיעה מאות מיליארדי דולרים וספגה מאות הרוגים, אך הניצחון לא הגיע. המדינות לא התייצבו. הטרור לא נעלם.
המלחמה באפגניסטן היא שיעור חשוב למקבלי ההחלטות האמריקנים, ובכלל לפוליטיקאים: האידיאלים חשובים, אך יש גם מציאות אובייקטיבית. אל תפתחו במערכה צבאית אם אין לכם יעד מוחשי לסיומה ואינכם יודעים אם המטרה ניתנת להשגה.
