צפורה צימברוביץ התרגשה מאוד מהתכונה הרבה שאחזה ביישוב נחלים. הימים ימי הכרזת המדינה, יישובי אצבע הגליל נצטוו להקים סביבם חומה נוכח האיום הערבי ההולך ומסלים – והילדה בת השמונה התפעמה מהאווירה. גברים, נשים וטף התגייסו למשימת מילוי שקי החול; הטרקטורים עבדו אפילו בשבת, וכמה חיילים הגיעו לסייע. רק מאוחר יותר היא תדע לתרגם לעצמה את אווירת החג ההיא לאיום קיומי, שהביא בהמשך לפינוי הנשים והילדים מנחלים לעיר חיפה. "למחרת הכרזת המדינה ראינו איך הכפרים הערביים מתרוקנים. משפחות שלמות יצאו בשיירות של חמורים וסוסים לכיוון התפר שבין סוריה ולבנון. נפל עליהן פחד", היא מתארת. "גם אותנו פינו, ורק הגברים נשארו לשמור על משק החי במושב".
כמו משק החי שבו, גם המושב עצמו הוקם כנגד כל הסיכויים ושרד בקושי רב, בלי חשמל ובלי מים זורמים. מי הנחל הסמוך היו נאספים לאמבטיית ילדים קרה, כשהמבוגרים היו מתרחצים בערוץ עצמו בכל עונות השנה. כדי להגיע לאוטובוס, שהפציע מעבר לנחל פעם ביום, אפשר היה לבחור בין חציית המים בעגלה רתומה לסוס, ובין נסיעה בבגדים רטובים. מערכת החינוך המקומית כללה מורה אחת שהייתה גם גננת וגם מטפלת לקבוצת ילדים מגיל ינקות ועד יסודי. ככלות הכול, 22 המשפחות הצעירות שחיו במקום לא יכלו לאכלס כיתות שלמות. "החיים היו קשים מאוד, אבל לנו הילדים היה גן עדן", אומרת צפורה. "היינו משכשכים בנחל, מסתובבים בטבע. לא הרגשנו את הקושי של ההורים".
"נחלים הייתה לצנינים בעיני הקיבוצים החילוניים מסביב", אומרת צפורה. "הם לא היו מוכנים למכור לנו לחם, ולא הסכימו לשווק תוצרת שלנו במשאית שלהם שיצאה מדי יום מהאזור. היו לנו חלב, גבינות, ביצים וירקות, אבל עד שהובלו החוצה, הכול נרקב"
הקושי האמיתי לא נגע לתנאי המחיה במקום, אלא למתיחות עם היישובים השכנים. המושב נחלים, הוקם בין ערוצי הירדן כיאה לשמו, והיה לאחד מ"מצודות אוסישקין" – קבוצת יישובים שיו"ר הקרן הקיימת לישראל יזם את הקמתם, כשהוא דורש בצניעות שהמפעל ינציח את שמו. כל אחת מה"מצודות" נוסדה בידי תנועה מיישבת אחרת: השומר הצעיר הקים את קיבוץ דן, תנועת הקיבוץ המאוחד את דפנה, הציונים הכלליים את שאר־ישוב, תנועת המושבים את בית־הלל, ולמי לא נשאר? נכון, ל"ארגון ירושלים" הציוני־דתי. לא שחסר מקום; ככלות הכול, את השטח של נחלים המקורית מאכלס כיום קיבוץ הגושרים. אז מה מנע מהם לתמוך ביישוב הנוסף? שוב ניחשתם נכון. "נחלים הייתה לצנינים בעיני הקיבוצים החילוניים מסביב", אומרת צפורה. "הם פחדו שבעקבותינו יקומו עוד יישובים דתיים, בדומה לעמק בית־שאן. הם לא היו מוכנים למכור לחם לדתיים, ולא הסכימו לשווק תוצרת שלנו במשאית שלהם שיצאה מדי יום מהאזור. היו לנו חלב, גבינות, ביצים וירקות, אבל עד שהובלו החוצה, הכול נרקב".
חברי הקיבוצים סירבו לסייע לאנשי נחלים אפילו בתחום הביטחוני. אם תשאלו את בנצי של צפורה, פינוי הנשים והילדים במהלך המלחמה נוצל לחיסול היישוב הדתי שעמד בחזית המזרחית מול הגבול הסורי. פליטיו נשלחו למרכז הארץ, לווילהלמה – מושבה טמפלרית שנתפסה בידי ערבים לאחר שיושביה המקוריים עזבו, וננטשה שוב בבהלת מלחמת העצמאות. כעת שוכנו בה פליטי עטרות, בארות־יצחק, נווה־יעקב ונחלים, וגם שורדי שואה שהגיעו מאירופה. לימים הוקם שם היישוב בני־עטרות, שעה שהמפונים האחרים בנו מחדש את יישוביהם בנקודות שונות בארץ.
בעוד הקיבוצים של "מצודות אוסישקין" שבו למקומם המקורי אחרי מלחמת העצמאות, המושב נחלים נעקר לחלוטין מהגליל והוקם מחדש בשנת 1952 הרחק משם, סמוך לאם המושבות. "אין ספק שזה היה בהשפעתם של הקיבוצים, שרצו להרחיק את הדוסים. הייתה להם השפעה מאגית על המוסדות", אומר בנצי דל. 73 שנים אחרי, הסכסוך ההוא עדיין לא תם: "במקום שבו היה המושב נחלים, הוצבה אבן גדולה שמספרת את סיפורו. לפני שלוש שנים חברי קיבוץ הגושרים הורידו את השלט".
בנצי דווקא אינו יליד נחלים. הוא "תל־אביבי רגיל שגדל בנחלת־בנימין", כשבעזריאלי עוד היו שדות פתוחים ובדיזנגוף עוד לא היה סנטר. ובכל זאת, מורשת נחלים זורמת בעורקיו והעלבון ההוא צרוב גם בנשמתו, עד שצפורה צריכה להזכיר לו לפעמים שהוא בכלל לא היה שם.
ממלחמת השחרור הוא זוכר צלף שכיוון את נשקו מאבו־כביר אל העוברים והשבים ברחוב העלייה. במקום שמאלה וימינה ושמאלה, ילדי תל־אביב נדרשו לבדוק אם הצלף דורך נשקו, לפני שחוצים את הכביש. "אני לא פחדתי. ילד לא מרגיש קושי ולא סבל. למען האמת, אפילו אהבנו להתגרות בחיילים הבריטים שהסתובבו שם בזוגות".
בנצי זוכר את הצלף שכיוון את נשקו מאבו־כביר אל העוברים והשבים ברחוב העלייה. ילדי תל־אביב נדרשו לבדוק אם הצלף דורך את נשקו, לפני שחוצים את הכביש. "אני לא פחדתי. ילד לא מרגיש קושי ולא סבל. למען האמת, אפילו אהבנו להתגרות בחיילים הבריטים"
בשנות החמישים התקיימו בארץ ארבע ישיבות תיכוניות, וכמו היישובים גם הן היו מותאמות־זרם: מדרשיית נעם של תנועת המזרחי; ישיבת כפר־הרא"ה של הפועל המזרחי; ישיבת "היישוב החדש" הייתה מזוהה עם "האינטליגנציה של החרדים"; וישיבת הדרום השתייכה לפועלי אגודת ישראל – שם למד בנצי.
הם הכירו דרך השדכנית הגדולה ביותר בציבור הדתי: תנועת בני עקיבא. "הכול היה אז קטן, וכולם הכירו את כולם במהלך הכינוסים שהתקיימו בגבעת־מיכאל. צפורה ראתה אותי בפעם הראשונה במיטבי כשחקן על הבמה באיזה אירוע חנוכה", אומר בנצי. "התחלתי איתה בקיץ, בקייטנת עולים בקריית־גת". הם היו אז בכיתה י"א, בני גרעין יבנה של התנועה. לאחר שנות התיכון התגייס בנצי לנח"ל, ושעה שחבריו היו בהכשרה בקיבוץ, שימש כקומונר בסניפים כפר־סבא ומרכז תל־אביב. צפורה באותו זמן דחתה שירות ולמדה בסמינר גבעת־וושינגטון. הם התחתנו מיד אחרי תום שירותו של בנצי בנח"ל המוצנח, לפני שישים שנה בדיוק. הזוג הצעיר ויתר על החיים בקיבוץ לטובת מושב נחלים – לשמחת הוריה של צפורה, ולדאגת אמו של בנצי. היישוב הרי לא הופיע בכלל על המפה, ומה יש לבן שלה לחפש ביישוב סמוך לגבול שעבר אז ברנתיס? מאז עברו הרבה מים בנחלים שבגליל והרבה כלי רכב בכביש 471 הסמוך לנחלים שבמרכז. הפכנו לטבור של המדינה, אומרים בני הזוג דל על המושב שעומד באמצע הדרך בין יו"ש לגוש דן.
"החיים היו קשים מאוד, אבל לנו הילדים היה גן עדן", אומרת צפורה. "היינו משכשכים בנחל, מסתובבים בטבע. לא הרגשנו את הקושי של ההורים"
רוב מתיישבי נחלים החדשה עסקו בחקלאות, אך מתוך תשעים המשקים שהיו אז, נותרו היום בודדים בלבד. "אבא של צפורה, שהיה תלמיד ישיבה בנובהרדוק, נעשה גם הוא חקלאי", אומר בנצי. "אבל כשלא היה רב לנחלים, הוא היה זה שהעביר את כל השיעורים בשבתות". צפורה נזכרת שכאשר האב היה חוזר הביתה, והיא הייתה מעירה שהבגדים שלו מלוכלכים, הוא היה עונה "זה לא לכלוך, אלה סימני עבודה". בנצי לא מסתיר את הערצתו לאיש. "תלמיד חכם עצום, ערב־ערב הוא ישב ולמד. ואם החתן אומר על החותן שהוא עילוי, סימן שזה נכון".
כשבנצי סיים את לימודיו באוניברסיטה, הוא חשב להצטרף לתיאטרון דתי בהקמה. כבר באודישן הראשון הוא התקבל, ורץ עם הבשורה הביתה. "הייתי עלם צעיר והמשחק היה בדמי ממש, חלום חיי", הוא מתאר. "סיפרתי את הבשורה להורים של צפורה בשולחן שבת, ואבא שלה ענה: 'ספסטנישט'. לא מתאים. וזהו, מיד מחקתי את העניין מהראש. עד כדי כך הערצתי אותו".
בנצי לא נעשה שחקן, אבל את הכישורים התיאטרליים שלו הוא מביא זה 25 שנה לבמת בית הכנסת, בהיותו חזן קבוע במוסף של ראש השנה, מוסף של יום כיפור ונעילה. הוא פנה ללימודי הוראה, החל ללמד בפתח־תקווה, והפך למנהל של בית הספר "נצח ישראל" בנים. השר מיכאל חזני, אבי ההתיישבות הדתית ובאותם ימים סגן שר החינוך, הציע לבנצי להיות העוזר שלו. "סיפרתי על זה לאשתי אגב אורחא, והיא התחילה ללחוץ עליי שאסכים". משם צמח לשורה של תפקידים, בהם מנכ"ל משרד החינוך, התרבות והספורט תחת השרים זבולון המר ויצחק לוי. אחר כך יצא לגמלאות. לא, הוא מבקש לדייק, הוא לא גמלאי; הוא מקבל גמלה. ככלות הכול, הבחור שסיים שני תארים בחינוך ועוד תואר במדעי המדינה ובמשפטים, מנהל היום חברה לייעוץ למערכות חינוך. בצד זה הוא דירקטור בגופים העוסקים בחינוך ובתרבות – מהמכללה האקדמית לחינוך גבעת־וושינגטון ועד לתיאטרון הקאמרי, ממכללת אורות ישראל ועד למרכז האקדמי שערי משפט. גם עידן הפנסיה של המורה־לשעבר צפורה מלא עיסוקים וחוגים, לצד התנדבות אצל נשים מבוגרות שמרותקות לביתן.
עד היום הם מתגוררים בבית שאליו נכנסו עם נישואיהם, מבנה שהלך וגדל בקצב גידול המשפחה. אחת מבנותיהם גרה במושב, ובשטח של צפורה ובנצי מתגוררים בקרוואנים עוד שני זוגות נכדים על ילדיהם – "דור רביעי שלא יצא מנחלים", מציינים בעלי הבית בגאווה. הילדים האחרים גרים במרחק של עד עשרים דקות נסיעה מהם: שלושה באלקנה ובת אחת גרה בצופים, נשואה למאייר מוכשר במיוחד בשם שי צ'רקה.
בני הזוג דל לא מסתירים את אהבתם הגדולה לארץ. כן, הם מכירים את הטענות והתלונות, אבל בעיניים שראו את המדינה קמה מעפר, הם מסרבים להתרגש. צפורה מתמוגגת מההתפתחות הטכנולוגית; היא עוד כיבסה חיתולים מבד, וזוכרת שנחלים כולה הייתה אז תלויה במכשיר טלפון אחד בלבד. בנצי מזכיר שעם כל הכבוד ל"שסע החברתי", היו תקופות שבהן יהודים ירו ביהודים על מנת להרוג. יש לנו ארץ נהדרת, הם אומרים, ושמץ ציניות לא עולה מגרונם.
