אוגוסט 2003, ארבע אחר הצהריים. בערים ניו־יורק, דטרויט, קליבלנד ואולבני שבארה"ב נפסק לפתע זרם החשמל. גם מאוטווה ומטורונטו שבקנדה מגיעים דיווחים דומים. בהלה מתעוררת לאורך החוף המזרחי של צפון אמריקה. ויש מי שבטוחים כי מדובר בפיגוע טרור. המראות אכן מזכירים את מנהטן של 11 בספטמבר 2001: אזרחים רבים לכודים ברכבות התחתיות, קווי הרכבות העיליות והאוטובוסים משותקים, ולוחות הזמנים של הטיסות משתבשים. האף־בי־איי והמשרד לביטחון המדינה בארה"ב ממהרים להודיע כי לא מדובר במתקפה של גורם עוין כלשהו, אלא בקריסת רשתות החשמל כתוצאה מעומס יתר.
עד שתוקנה תקלת־הענק חלפו כמה שעות, ובמקומות מסוימים חזר הזרם רק למחרת בבוקר. לכאורה, גזירת גורל, מחיר הכרחי של הקִדמה. אלא שהכשל והטראומה הנלווית היו אולי נחסכים אילו חברת "פריסנסו" (Presenso), שמתמחה בחיזוי תקלות מבעוד מועד, הייתה קיימת כבר אז.
"אם שתי טורבינות בישראל יחוו כשל בו זמנית, למדינה שלמה לא יהיה חשמל", אומר דוד אלמגור (61), יזם היי־טק סדרתי ואחד הבעלים של פריסנסו. "מטורבינה שמייצרת חשמל מצופה שתעבוד 24/7, בכמה שפחות תקלות. החלקים שלה יקרים מאוד, ולפעמים כשהם מתקלקלים אין להם תחליף בהישג יד, וצריכים להתחיל במירוץ להטסת חלפים מחו"ל. בינתיים התחנה לא עובדת, ההפסדים גדולים, והרבה אנשים סובלים. כדי שלא ייווצר מצב שבו אין חשמל, השיטה בישראל היא לקנות מראש טורבינות נוספות, במחיר של 50 מיליון דולר כל אחת, כדי שיחליפו את המקולקלות או יתגברו את הרשת במקרה של עומס יתר".
לא רק טורבינות חשמל, גם מכונות תעשייה וקווי ייצור קורסים ללא התרעה מוקדמת, מה שגורם לחברות ולארגונים הפסד מצטבר של מיליארדי דולרים בשנה. "בקו שבו מורכבים גופי המכוניות, אפשר לגלות פתאום בסוף היום שקיימת בעיה בהדבקה", מדגים אלמגור. "תקלה כזו שנחשפת אחרי יום עבודה אחד בלבד, עלולה בינתיים לגרום לנזק של מיליון דולר".
הרעיון שמאחורי פריסנסו הוא לחסוך את ההשבתה של מכונות ענק על ידי ניבוי התקלות זמן רב לפני שהן מתרחשות. הטכנולוגיה של החברה נעזרת בחיישנים שקיימים ממילא על המכונות: היא שואבת כמויות גדולות של נתונים דרך מה שמכונה "האינטרנט של הדברים בתעשייה" (Industrial IoT), ולומדת לזהות חריגות מדפוסי ההתנהגות הקבועים. כך ניתן להתריע על תקלות המתפתחות במערכת עוד בשלביהן הראשוניים – והתוצאה היא חיסכון של הרבה מאוד זמן וכסף, והגדלת ההכנסות מייצור. "בטורבינת חשמל, למשל, יש כמה אלפי חיישנים שהתפקיד העיקרי שלהם עד היום היה בקרה בזמן אמת. הבקר בתחנת הכוח היה אוסף מידע מכל החיישנים, ושולט על הפעולה השוטפת של המכונה. הנתונים שנאספו היו נשמרים בדרך כלל באיזה שרת מקומי כ'היסטוריה', שלא עושים איתה כלום. אבל בשנים האחרונות הגיעה 'מהפכת הענן', שנותנת לנו שני דברים חשובים: אחד – צינורות גדולים מאוד של תקשורת חינמית כמעט; ושתיים – אפשרות לרכז נתונים במקום אחד, ולהפעיל בו כוח חישוב כמעט אינסופי. זה כבר נעשה בעולמות הרפואה, הסייבר והבנקאות, ואנחנו עושים את זה כדי לחזות תקלות".
תקלות שנחשפות לאחר יום עבודה אחד עלוולות לגרום נזק של מיליונים. טורבינת חשמל ומפעל מכוניות. צילום: EPA, AFP
ארבע מהפכות
החברה של אלמגור היא חלק ממה שמכונה בשנים האחרונות "המהפכה התעשייתית הרביעית" (Industry 4.0), מונח שנטבע בידי ממשלת גרמניה ביריד האנובר לתעשייה בשנת 2011. המהפכה התעשייתית הראשונה, שהתרחשה מאמצע המאה ה־18 ועד אמצע המאה ה־19, כללה כידוע מיכון של תהליכי ייצור ושילוב של מנוע הקיטור בענפי החקלאות, הטקסטיל והתחבורה. המהפכה השנייה – מסוף המאה ה־19 עד תחילת המאה ה־20 – הייתה המעבר לייצור המוני. המהפכה השלישית, שאותה מסמנים משנות השבעים עד סוף המילניום, הכניסה את הטכנולוגיה המתקדמת ואת המחשבים אל המפעלים הכבדים. כעת ניצבות המדינות המפותחות בתחילת המהפכה התעשייתית הרביעית – כאשר עידן "האינטרנט של הדברים" מאפשר לכל רכיבי המפעל לתקשר זה עם זה כדי לייעל ולשפר את תהליכי הייצור. המהפכה האמורה משלבת תוכנה ואינטרנט עם אמצעים פיזיים לפיתוח מערכות המכונות סייבר־פיזיות.
היות שהחברה של אלמגור חדשה יחסית – המוצר שלה יצא לשוק רק ב־2017 – היא עדיין צריכה להוכיח לכל לקוח פוטנציאלי את התועלת הרבה שיכולה לצמוח לו ממנה. "כדי להמחיש את היכולות שלנו, אנחנו מבקשים מהלקוח את היסטוריית הנתונים מהמפעל שלו חמש שנים אחורה", מסביר אלמגור. "לגבי השנתיים וחצי המוקדמות מתוך החמש, אנחנו רוצים שייתן לנו את כל הנתונים, כולל 'ספר התקלות' שמתעד בדיוק היכן התרחשה כל תקלה. לגבי השנתיים וחצי האחרונות אנחנו רוצים רק את בסיס הנתונים, ללא ספר התקלות. בתוך כמה ימים אנחנו מעבדים את המידע ומספקים ללקוח תמונה מלאה של כל התקלות שקרו לו בשנתיים וחצי האחרונות – אלה שלגביהן לא היה לנו תיעוד. אנחנו גם מראים לו איך יכולנו לחזות את כל המקרים האלה ולתת התרעה של שבוע־שבועיים מראש".
כיום מעסיקה פריסנסו שמונה עובדים שממוקמים בחיפה, ועוד עשרה מתכנתים פרילנסרים במזרח אירופה. "אנשים מדהימים שעושים עבודה מצוינת", אומר אלמגור על הצוות. מסיבות שונות הוא אינו יכול לנקוב בשמותיהם של כמה מהלקוחות הגדולים, אך בין החברות שכן אפשר להזכיר נמנות "נייר חדרה" הישראלית ו"מאן דיזל", ששמה מוכר מתחום ייצור המשאיות והאוטובוסים.
הטכנולוגיה הזו תוכל לשמש בעתיד גם תעשיות קטנות יותר, ואפילו אנשים פרטיים?
"לא בעתיד הקרוב. מילת המפתח בסטארט־אפ היא מיקוד, ואנחנו ממוקדים בתחום האנרגיה ובתעשייה תהליכית, שבה האוטומציה רבה. הרעיון הוא לא להתפרס יותר מדי. גם גיאוגרפית אנחנו ממוקדים כרגע בישראל ובאירופה, ולא הולכים עדיין לכיוון של ארה"ב, סין והודו. כשנוכיח שאנחנו עומדים על הרגליים ויש לנו לקוחות ומכירות, נלך לטריטוריות נוספות. אנחנו חברה קטנה, ויש גבול לכסף שאפשר להשקיע בשיווק".
מה בעצם אתם מוכרים ללקוחות שלכם?
"שירות. אנחנו מציעים להם מינוי פר מכונה לחודש, למשך שנה. קצת כמו מודל של חברת כבלים שמוכרת לך תוכן תמורת דמי מנוי".
והם מקבלים בתמורה עיבוד נתונים.
"נכון. אנחנו פותרים בעיה מתמטית, סטטיסטית. אחד הדברים היפים בתוכנה שלנו הוא שלא מעניין אותה איזו מכונה או איזה תהליך היא צריכה לבדוק: היא מקבלת את הנתונים מחיישנים ועושה את החישובים. זה משתלב במהפכת הענן, שמולידה מודלים עסקיים חדשים".
מה החידוש שבהם?
"במודל הישן, יצרנים איבדו קשר עם המוצרים מיד אחרי שמכרו אותם. היום יצרן יכול להישאר בקשר עם המוצר שלו לאורך שנים, ולקבל דיווחים שוטפים על הביצועים שלו, בזכות החיישנים והקישוריות לאינטרנט שמוטמעים במכשיר. כך אפשר למשל לדווח לרוכש שהמכשיר שלו עומד להתקלקל, ולהציע החלפה או ביקור של טכנאי. הנתונים שמגיעים למאגרי החברה גם מאפשרים למהנדסים שלה לשפר את הגרסאות הבאות של המוצר. וכך, במודל העסקי החדש לא ישווקו לך מקרר, אלא קירור. החברות ימכרו תוכן במקום ברזל. היצרן יכול לומר לצרכן: 'קח מקרר חדש, שלם לי 50 שקל בחודש עבור הקירור, והמכשיר עצמו יהיה תחת בקרה שלי'. אם תפסיק את המינוי אחרי שנתיים, היצרן יוכל לקחת לך את המקרר. אחרי עשר שנים, נניח, הוא כבר ישאיר לך אותו".
זה שינוי גדול מאוד ממה שאנחנו מכירים היום.
"אלו כיווני החשיבה של כל התעשייה בעקבות מהפכת הענן: איך להיות ספקי שירות במקום ספקי חומרה. כל המפעלים שמוכרים כיום טורבינות, ימכרו בעתיד כושר ייצור חשמל. הם ידאגו לתחזק ולתקן, וישתמשו בתוכנות כמו שלנו כדי להפחית את מספר הנפילות, להוסיף זמן ייצור ולשפר את הפריון".
אינספור "לא" בשביל "כן" אחד
העיסוק של אלמגור באינטרנט של התעשייה החל לפני כשמונה שנים. "אני סטארטאפיסט כבר 21 שנה", הוא מספר. "בשנים הראשונות הייתי מעורב בכל מיני חברות שהיו קשורות לדברים שעשיתי עוד קודם: תקשורת, סמי־קונדקטורים (מוליכים למחצה). לפני כעשור התחלתי לחשוב קצת על הדור הבא, על הילדים, מה תפקידנו כאן וכולי. החלטתי שאני רוצה למקד את העבודה שלי בדברים שמשפרים את העולם. זה כיוון אותי לתחומים של חיסכון באנרגיה, הפקת אנרגיה מהשמש, מהרוח. דברים שקשורים יותר לקיימות, למניעת זיהום.
"בדיוק אז הגיע אליי יזם צעיר עם רעיון שקשור לנושאים האלה. בהתחלה שמעתי אותו ואמרתי 'נורא נחמד, אבל ג'נרל אלקטריק עשו את זה לפניך'. הוא ענה לי שכבר ארבעה חודשים הוא מחפש אם נעשָה משהו דומה, והוא לא מוצא, גם לא במאגרי הפטנטים. אחרי הפגישה הלכתי הביתה והתחלתי לחפש בעצמי, ובאמת לא מצאתי. חזרתי אליו ואמרתי: 'אתה צודק – אין דבר כזה'. אהבתי אותו ואת הרעיון. הפכנו לצוות והקמנו את 'פנורמיק פאואר', חברה שהמוצר שלה נועד לחסוך בחשמל ובאנרגיה. אני הייתי המנכ"ל והוא המנהל הטכנולוגי. הרצנו את החברה בערך שש שנים וחצי, וכך נכנסתי לעולם התעשיות המסורתיות. שווי התעשייה הזו גדול פי אלף מכל תעשיית התקשורת. התחזית של PWC, חברת רואי החשבון הגדולה בעולם, אומרת שהשינויים שיתחוללו בתעשייה המסורתית ייצרו כסף בשתי דרכים: חצי יגיע מתוספת תפוקה – כלומר, חברות ייצרו יותר בזכות כל הטכנולוגיה; וחצי מהכסף יהיה חיסכון בהוצאות התחזוקה, שתהפוך להרבה יותר יעילה. ומדובר בסכום כולל של טריליון דולר לשנה!"
"פנורמיק פאואר" נמכרה לפני כשנתיים לחברת "דיירקט אנרג'י" האמריקנית, באקזיט שהיקפו 65 מיליון דולר. אלמגור, כמי שהקים עד היום שמונה חברות וסגר את חלקן, יודע לומר שהסוף הטוב הזה בהחלט אינו ידוע מראש. "יש לא מעט סיפורים מסמרי שיער שמתרחשים על רכבת ההרים של חיי הסטארט־אפ", הוא אומר.
למשל?
"בספטמבר 2001 עמדתי לסיים גיוס של 28 מיליון דולר לחברה הראשונה שלי, 'מיסטיקום סמיקונדקטור'. ובדיוק אז מגדלי התאומים נפלו. אני יושב במשרד שלי ורואה בטלוויזיה איך המגדלים מתנדנדים, ואיך החוזה שלנו פתאום מתנדנד יחד איתם. כבר היה הסכם סופי, קיבלנו חצי מהחתימות, אבל חלק מהאנשים שהיו צריכים לחתום היו במנהטן, בתוך כל הבלגן הזה. איך תשיג את החתימות עכשיו? אז שלחו לי באיזה פקס עוד חתימה אחת, אבל חסרה לי גם חתימה של מנכ"ל חברת הענק 'סיסקו', שחלקה בהשקעה בנו היה 4־5 מיליוני דולרים. בלעדיו אין עסקה, הכול מתבטל. למזלנו, שבוע אחרי אסון התאומים הוא חתם. תחשוב מה עובר עליי בשבוע הזה. אני היזם הראשי, אני המנכ"ל, אני עובד על הגיוס הזה ומתכונן לחגיגה – ופתאום מתרחש אירוע שיש לו כאלה גלים עצומים. ארצות הברית קפאה למשך כמה חודשים, אולי שנה, אבל העסקה הזו לשמחתי נסגרה".
למרות כל הקשיים, נראה שאתה נהנה מהעיסוק הזה.
"אמנם כיזם אתה שומע אינספור פעמים 'לא' – הרעיון לא טוב, אין כסף, לא רוצה, כן רוצה – אבל אישית אם אני מאמין במשהו, אני הולך עליו. זה לא שאני לא מקשיב לאנשים, אבל אחרי שהחלטתי – אני גם אעשה, ובסוף יש עוד הנאה קטנה כשאתה מוכיח לחלק מהאנשים שהם טעו. היו גם אכזבות, וקרה שסגרתי חברות. אני לא יודע אם יש בעולם בנאדם שהקים שמונה חברות וכולן עשו כסף וסיפקו החזר טוב למשקיעים".
מה גורם לך למרות כל ה"לא" להמשיך הלאה?
"האמונה החזקה שלי במוצר. במקרה של פנורמיק, למשל, הבנתי שזה משהו שחייבים לעשות".
אלמגור קם ומראה לי את המוצר של פנורמיק: מדובר בחיישן דמוי קוביית לגו שמולבש על חוט המחובר לפקק בארון החשמל. "הסנסור שולח את כל הנתונים לקופסה קטנה שמזרימה אותם לענן. בעזרת אפליקציה אתה יכול לראות את צריכת האנרגיה של כל מכשיר שמחובר למעגל החשמלי, ולשלוט עליה. מערכות החשמל של מפעלי שטראוס בישראל, למשל, מנוטרות על ידי הסנסורים האלה. עכשיו, כדי להפוך את הרעיון הזה למוצר, אתה יודע איזו דרך חתחתים עברנו? אבל התעקשנו ולא ויתרנו. גם בגיוסי כספים – אתה יודע כמה משקיעים אומרים לך 'לא' עד שאחד אומר לך 'כן'? בסוף אתה חייב להיות טיפוס עקשן שכמעט לא מתייאש. צריך אופי מיוחד, צריך אמונה במוצר, וגם זה לא תמיד מספיק. אני האמנתי בחברות שלי, והיו שבכל זאת נכשלו.
"מה שחשוב בסטארט־אפ הוא ליצור פתרון טוב לצורך אמיתי ולבעיה גדולה שקיימת. חשוב שיהיה לך צוות מצוין, כי חברה צעירה שפתאום מגלה שהפתרון שלה לא כל כך טוב, צריכה להיות מסוגלת לשנות כיוון. אם הצוות מספיק חזק, הוא ימצא בעיה אחרת ופתרון אחר להציע לעולם. לכן אני בוחר בפינצטה את אנשי הצוות שלי, ולוקח רק כאלה שאיתם אני מעריך שיש לי סיכוי טוב להצליח. הרי 99 אחוז מהרעיונות נכשלים, וגם אחרי גיוס ראשוני אולי 90 אחוז מהחברות נכשלות. אנשים שומעים על ההצלחות, לא על שיעורי הכישלון הגבוהים".
מהם הסיכויים של פריסנסו להפוך לעוד אקזיט מוצלח?
"היום אני מעריך ש־25 אחוז, אבל זה סתם ניחוש פרוע. וזה כבר אחרי שנתיים וחצי של עבודה, גיוסים של 3 מיליוני דולרים ותמיכה של מדען ראשי. הסיכוי לכישלון הוא עדיין גבוה, מכל מיני סיבות: כי יש מתחרים, כי אולי לא נצליח לגייס עוד מימון, כי אולי השוק לא מספיק מפותח והתזמון לא טוב. בסוף, אם לא תצליח למכור את המוצר ולהתאזן, המשקיעים יתייאשו והחברה תיסגר".
פריסנסו נוסדה ב־2015 (תחת השם דיפסנס) בידי איתן וסלי ודדי לביד. וסלי, מספר אלמגור, הגיע מהעולם התעשייתי: הוא עבד כמהנדס מכונות בחברה שפיתחה מכונות גדולות במיוחד. לביד עבד במשך שנים ב"רפאל" כמוביל צוות אלגוריתמיקה של מערכות לומדות. "שניהם התפטרו מהתפקידים שלהם והתחילו לפתח את הרעיון הזה של חיזוי תקלות. את הדחיפה לשלב הבא הם עשו באקסלרטור (חממת יזמות – א"מ) של הטכניון, שם אני פגשתי אותם ושימשתי כמנטור שלהם במשך שלושה־ארבעה חודשים. אחרי שסיימו את השלב הזה, החלטנו להמשיך יחד כצוות ולהקים את החברה. אני הבאתי את הניסיון בהקמת חברות ובגיוס כספים, היכולת הניהולית ואסטרטגיית השיווק והמכירות. חצי שנה אחר כך גייסנו את הסכום הראשוני. חלק מהמשקיעים שהבאתי הכירו אותי ממיזמים קודמים, וגם אני השקעתי בחברה קצת כסף".
מה המשימה העיקרית שלך כיום בפריסנסו?
"איתן הוא המנכ"ל, ואני עוזר לו כיו"ר החברה. הוא בטריטוריה קצת חדשה מבחינתו, ואני דווקא מכיר אותה מניסיוני כמנכ"ל בכמה חברות שהקמתי. כרגע התפקיד הכי חשוב שלי בחברה הוא לשמש כמורה, סוג של מבוגר אחראי. אלו חבר'ה שצעירים ממני ב־27 שנה, ואני מעביר להם את כל עקרונות היזמות. אחרי החברה הזאת הם כבר לא יצטרכו אחד כמוני".
לצאת ממירוץ העכברים
אלמגור, אלמן ואב לשלושה (בני 27, 25 ו־22), מתגורר בתל־אביב. אביו היה עורך דין ובהמשך מונה לשופט, אמו הייתה מורה לחירשים. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה לחיפה, ו־12 שנים אחר כך נדדה לצפת. דוד הנער למד בתיכון עיוני צפת, במגמה הריאלית, ובתום לימודיו הצטרף לעתודה. "לאחר מלחמת יום כיפור גייסו את העתודאים לשריון, ואחרי שנה בצבא שחררו אותנו ללימודים. אני הלכתי לטכניון לארבע שנים ללמוד הנדסת חשמל, ואחר כך חזרתי לצבא, לחיל הים. הייתי שם תקופה של ארבע שנים וחצי כעתודאי, ועסקתי במערכות גילוי תת־מימיות (סונאר). חיל הים הוא חממה מדהימה, המון יזמים יצאו משם".
בתום הפרק הצבאי אלמגור התחתן ונסע לארה"ב, שם עשה תואר שני ודוקטורט בהנדסת חשמל, ובמקביל עבד בחברה אמריקנית שפיתחה מערכות תת־מימיות. אחרי חמש שנים בנכר חזר עם רעייתו ארצה. חמש שנים נוספות חלפו, ובני הזוג – שהיו כבר הורים לשני ילדים – נסעו לשנתיים וחצי לקליפורניה, שם שימש אלמגור כמנהל בכיר בחברת "נשיונל סמיקונדקטור".
בגיל 47, שש שנים אחרי שעלה על מסלול היזמות, החליט אלמגור לעצור מעט את מרדף הקריירה, ולהשקיע יותר במשפחה. "כשרווח לנו כלכלית, ירדתי חלקית מהעגלה וממירוץ העכברים, כדי לגדל את הילדים שלי. יצאתי למעין חצי פנסיה, ובמשך חמש שנים חילקנו את השבוע בינינו – אני עבדתי רק יומיים בשבוע, אשתי עשתה מה שהיא רצתה ביומיים האחרים, והיום החמישי היה יום לזוגיות. החזרתי לה על כל 15 השנים הקודמות, שבהן היא נשארה בבית כי לא רצתה שמישהו אחר יגדל לה את הילדים. כל זה נגמר כשהיא חלתה, והיינו צריכים להתמקד במחלה". ב־2011, אחרי שלוש שנות מאבק בסרטן, הלכה רעייתו לעולמה. אלמגור אינו מרבה לדבר על התקופה ההיא, וניכר כי הזיכרונות ממנה נושאים עמם כאב.
חלק לא קטן מזמנו מוקדש כיום לפעילות התנדבותית, בין השאר עם עמותות חינוכיות. אחת מהן היא "תובנות בחינוך", שפונה לבתי ספר הזקוקים לקידום. במסגרת התוכנית הזו מוצמד לכל מנהל "יו"ר ועד פעולה" מהעולם הכלכלי. בשלושת החודשים האחרונים משמש אלמגור בתפקיד הזה בבית הספר טבנקין בבת־ים, ועוזר שם למנהלת "פעם בשבוע אני אצלה, אנחנו משוחחים, חושבים יחד על רעיונות, ואני עוזר לה להכין תוכניות חדשות. הכוונה היא לנסות להביא את כל התלמידים לשאוף למצוינות".
אלמגור מתנדב גם בעמותת יוניסטרים (Unistream), שהוקמה ב־2001 ביוזמתו של איש העסקים רוני צארום. "אנחנו עובדים שם עם תלמידים בכיתות ט'־י"א, ובונים להם מעין תוכנית ליזמים שנמשכת שלוש שנים, כולל הקמת 'חברה' של 10־15 איש. בשנה הראשונה הם לומדים עקרונות של כלכלה וניהול. על פי התוכנית הם אמורים לאתר צורך, להציע לו פתרון ולמכור אותו. הרעיון הוא להכשיר יזמים צעירים, שאחרי השירות הצבאי יקימו עסקים בקהילה שבה הם גרים, ויפתחו אותה מבחינה כלכלית. במהלך השנים נתתי ליווי עסקי לקבוצות שהוקמו במסגרת הזו, וגם הרציתי על היזמות שלי במרכזים של הארגון ברחבי הארץ".
מיזם נוסף שאלמגור מתנדב במסגרתו נקרא The Morning Coffee Club. "פנתה אליי תאיר דליה, יזמית צעירה שבנתה קהילה של יועצים ללא עלות, והסכמתי להשתתף. אני עושה את זה פעמיים בשבוע, ועד היום קיימתי למעלה מחמישים פגישות ייעוץ עם יזמים עסקיים מכל התחומים: רפואה, בנקאות, סייבר, בנייה, בלוקצ'יין, ביטוח, זירות מסחריות, קהילות ועוד".
איך זה עובד? מי שרוצה להתייעץ איתך צריך לכתוב קודם במה מדובר ולקבל אישור?
"לא. יומן הפגישות שלי פתוח דרך האתר של המיזם, ומי שרוצה – ממלא טופס והפגישה נקבעת. מגיעים אליי כל מיני אנשים, חלקם לפעמים מבולבלים. זה יכול להיות גם מישהו שסיים צבא ושואל מה ללמוד, מה לעשות. באה מישהי שסיימה עכשיו מכללה, ובמשך ארבעה חודשים לא מצאה עבודה במדעי המחשב. אז עזרתי לה – שלחתי את קורות החיים שלה למישהו שאני מכיר, והוא קלט אותה לעבודה. זה מדהים, שבשעה אחת של פגישה אפשר לפתור בעיות לאנשים צעירים, או לשנות להם את כיוון החשיבה".
אף שנראה שהוא שקוע רובו ככולו ביזמות והיי־טק, אלמגור מוצא זמן גם ללמוד ארכיאולוגיה, היסטוריה של עם ישראל ועוד. "אני אוהב ללמוד. מדי פעם אני לוקח קורס באוניברסיטה, ומצטרף לחפירות". בשעות הפנאי הוא הולך למשחקים של מכבי חיפה, "סובל, יורק דם כבר שבע שנים. יש לי זוגיות טובה, ואני עושה עוד דברים חוץ מעבודה".
אחרי אקזיט והקמה של לא מעט חברות, נשארו עוד חלומות להגשים?
"אני רוצה שהילדים שלי יתחתנו ויביאו לי נכדים", הוא צוחק. "יש לי גם חלום ללמוד לצייר. מעבר לכך, אני ממשיך בקריירה המקצועית שלי. עוד לא התעייפתי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
