שמורת הטבע הלאומית אליגייטור ריבר, צפון־קרוליינה: התערובת המשתרעת הזו של ביצות ויער, בחצי אי מרוחק בחופה המזרחי של ארצות הברית, היא המקום היחיד בעולם שבו זאבים אדמוניים חיים בטבע. באחר צהריים אוורירי אחד יצא רון סאת'רלנד, פעיל שימור מהעיר דרהאם, למצוא זאב כזה. הוא נסע בג'יפ באיטיות בכבישי בוץ גבשושיים במשך כמעט ארבע שעות, ובחן עצים דקיקים וגבוהים, תעלות חשוכות, סבך ירוק ועובש. שני פעילי סביבה חדי עיניים אחרים שישבו במושב האחורי ניסו לסייע לו בחיפוש, אך לא ראו דבר.
בבוקר המחרת, חיפוש עקר נוסף הותיר ספק מועט בלבד: הזאב האדמוני, שנכחד מהטבע לפני שהממשלה הפדרלית הצליחה להחיותו מחדש, נעלם שוב – אולי לנצח.
טעויות, מחלוקת וכישלון
שבועות ספורים לאחר יום השנה השלושים להחזרתו לטבע, ספק גדול אם הזאב האמריקני המובהק היחידי, שבעבר שגשג בכל רחבי דרום־מזרח ארה"ב, יכול לשרוד מחוץ לגני החיות. אם הזאבים האדמוניים נכחדו מהטבע, יהיה זה אחד הכישלונות הגדולים והדרמטיים ביותר של התוכנית הפדרלית לשיקום זנים נכחדים.
סיפור עלייתה ונפילתה של האוכלוסייה הניסיונית של הזאב האדמוני בשמורת הטבע הלאומית אליגייטור ריבר מעיד על יכולותיו של חוק הזנים הנכחדים בהגנה על חיות הבר, וכן על מגבלותיו. ביולוגים בשירות חיות הבר והדגים האמריקני, המנהלים את תוכנית השיקום, החזירו לשמורה יותר ממאה זאבים שגודלו בשבי, כדי שיחיו בטבע. הם צפו באוכלוסיית הזאבים ממריאה לשיא של למעלה מ־225 פרטים לפני עשור, וצוללת לפחות מ־45 פרטים כעת.
הזאבים נורו בידי ציידים ובעלי שטחים פרטיים בצפון־קרוליינה, שרשויותיה מעוניינות להפסיק את תוכנית השימור; הם נדרסו בטעות בכבישים; והם נלכדו בידי אנשי הממשל הפדרלי ונלקחו מהטבע, אחרי שעשו את מה שהטבע מצווה עליהם לעשות: לנדוד בחיפוש אחר שטחי מחיה חדשים.
הצעדים המוטעים של המטה הדרום־מזרחי של שירות חיות הבר והדגים באטלנטה, המפקח על התוכנית, לא סייעו לזאבים. תקשורת לא טובה עם אנשי הממשל בצפון־קרוליינה בתחילת התוכנית, בכל הנוגע לדיווח על מספר הזאבים ששוחררו בשמורה ובסביבתה, וכן החלטה שהתקבלה באחרונה לאפשר לבעל אדמות לירות בזאב, עוררו זעם בקרב ידידיה של הסוכנות ויריביה כאחד.
המיזם כולו מבוסס בבוץ של פוליטיקה, אי אמון, התקוטטות גלויה, מחלוקות מדעיות ואתגרים משפטיים. הדבר משקף את חוסר ההרמוניה בגבעת הקפיטול, בזמן שמחוקקים דנים בתיקון חוק הזנים הנכחדים באופן שיחליש דרמטית את אחד החוקים הסביבתיים החזקים ביותר בעולם. ועדת בית הנבחרים אישרה חמישה חוקים שמחייבים לשקול את אכיפת חוק הזנים הנכחדים אל מול ההשלכה הכלכלית של הגנה על צמחים ובעלי חיים, שוללים את מרבית היכולת של קבוצות אינטרסים לתבוע את הממשל כשההגנה אינה מספקת, ומבטלים חלק מההגנה על זאבים אפורים, שרובם חיים במערב ארה"ב.
ומלבד כל זאת, תוכנית הזאבים האדמוניים מתמודדת עם שאלה שעלולה לערער על ההיגיון הבסיסי להקמתה: האם היצורים דמויי הכלב שצבעם כצבע מטבע פני המשוטטים כעת בצפון־קרוליינה הם באמת צאצאי זאבים, או שמא הם בני זן שהוכלא בזאבי ערבות עד כדי כך שהוא פסול להגנה פדרלית?
ביולי 2016 הכריז שירות חיות הבר והדגים על מאמץ להוציא את הזאבים מהשמורה ולהכניס אותם בחזרה לגני החיות, כי הטוהר הגנטי של החיות בשבי עמד בסיכון. הערכת הסוכנות נסמכה על ניתוח עצמאי של ארבעה מדענים. בתוך כמה ימים אמרו המדענים שהבנת שירות חיות הבר והדגים הייתה "מלאה בפירושים מוטעים ומדאיגים", והכריזו שההצדקה של הסוכנות להרחקת זאבי הבר פשוט שגויה. הטוהר הגנטי של הזאבים האדמוניים שמוחזקים בשבי כלל אינו בסיכון, הם קבעו.
המטה הדרום־מזרחי של הסוכנות סירב להגיב לשאלות על אופן ניהול תוכנית הזאבים האדמוניים, אך באחרונה פרסם הצהרה באמצעות דוברו פיל קלואר: "אנו עובדים על סדרת החלטות בקשר לזאב האדמוני".
סאת'רלנד, מדען ב"רשת ארצות הבר" מדרהאם, ויתר על התקווה לראות עוד זאב אדמוני משוטט בשמורה. לדבריו, שירות חיות הבר והדגים למעשה הרים ידיים בכל הקשור לזאבים האדמוניים לפני שנתיים, כשהפסיק לשחרר זאבים חדשים מהשבי אל השמורה. "מאז הם בעצם לא התקדמו, ועבדו עם צוות שטח קטן בהרבה", הוא טוען.
המראה של זאב אדמוני שחי חיי פרא, מוסיף סאת'רלנד, הוא כעת אחד המחזות הנדירים ביותר בטבע.
שמחים שיש טורפים
התוכנית לשימור הזאב האדמוני נמצאת בתוהו ובוהו כעת, אבל עצם קיומה הוא נס זעיר.
במשך כמעט מאה שנה נורו למוות הזאבים האדמוניים בהיתר של תוכנית בקרת בעלי החיים הטורפים באמריקה, והם נפוצו לכל עבר כשבני אדם השתלטו על שטחי המחיה שלהם. עד סוף שנות השבעים אוכלוסייתם הידלדלה עד כדי כך שזאבי הערבות – שהזאבים הבריחו או הרגו באופן טבעי – החלו להתיישב באזורים שהזאבים נעלמו מהם. חמור מכך: שני המינים החלו להתמזג.
לכן הממשלה הפדרלית העבירה מטקסס ומלואיזיאנה את שמונים הזאבים שנותרו שם. כתריסר זאבים אדמוניים טהורים גנטית הופרדו מהאחרים, שהיו זאבי ערבות בחלקם, והושמו בגני חיות שהסכימו להשתתף בתוכנית גידולם בשבי.
בינתיים חיפשו הרשויות אחר סביבת מחיה מתאימה, שבה יתאפשר יום אחד לשחרר זאבים לחיי בר. הם בחרו בשמורת אליגייטור ריבר, ששטחה כ־607 קמ"ר, בשל גודלה ומגוון החיות הקטנות שבה, שהזאבים האדמוניים נהנים לטרוף. "הם גם חשבו שבחצי האי הזה אין זאבי ערבות", אומר סאת'רלנד. "הם חשבו שזה מקום בר הגנה, שאפשר להרחיק ממנו זאבי ערבות".
ב־1987, במסגרת תוכנית השיקום, שחרר שירות חיות הבר והדגים שלושה זוגות של זאבים אדמוניים בוגרים לתוך מרחב של ציפורים, דביבונים, תנינים וצבאים, שהוא גם אחד מריכוזי הדובים השחורים הגדולים ביותר בארה"ב.
לעיתים קרובות בעלי חיים שגדלים עד בגרותם בשבי אינם מסתדרים היטב בטבע, אבל חלק מהזאבים שגשגו. הלקחים שנלמדו מהתנהגותם וממחקר גנטי מקביל הזינו במידע את מאמצי הסוכנות לשקם אוכלוסיות בעלי חיים אחרים.
"אנחנו צריכים להכריז על התוכנית הזאת בקול גדול", אומרת רגינה מוסוטי, מנהלת המרכז לטיפול בבעלי החיים ולשימור זאבים בסנט־לואיס, המסייעת לניהול אוכלוסיית הזאבים האדמוניים בשבי. אך ראשי הרשויות לטיפול בבעלי חיים וכן בעלי קרקעות פרטיים לא חשו בנוח עם נוכחות הזאבים האדמוניים. הציידים חששו שהזאבים אוכלים יותר מדי מבעלי החיים שהם אוהבים לצוד.
אנשי שירות חיות הבר והדגים עשו מעט מאוד כדי לגרום למנהיגי צפון־קרוליינה ולתושבים לחוש יותר בנוח עם החיה, שנושאת את המטען המיתולוגי של "הזאב הגדול הרע", טוענת מוסוטי. "הם מתמקדים במדע ובהצבת הזאבים בשטח עד כדי כך ששכחו את הממד התקשורתי", היא מסבירה. "האנשים שמתנגדים לזאבים האדמוניים הצליחו ללכת מדלת לדלת ולומר שהם הולכים לאכול את סבתא שלהם".
העובדים הפדרליים עשו טעויות חמורות אף יותר, אומר הפקיד הבכיר המופקד על חיות הבר בצפון־קרוליינה, גורדון מיירס: הם שחררו יותר זאבים ממה שמתיר החוק. הם גם סיכמו עם כמה בעלי קרקעות פרטיים על שחרור זאבים אדמוניים בשטחים שמחוץ לשמורה. "זו הייתה פעולה לא מאושרת", הוא נזכר בזעם, "אתה לא יכול פשוט לשנות את החוקים. כשאתה מנסה להשיג תמיכה מבעלי קרקעות להשבת בעלי חיים לטבע, ובמיוחד במקרים של טורפים, האמון הוא עניין מכריע".
חלק מבעלי הקרקע תומכים בזאבים: למשל קלי מרטין, שמתגוררת בחווה בסוואן־קורטר עם בעלה בליית'. "אנחנו שמחים שיש טורפים בחלקה שלנו", אומרת מרטין. "בשבילי זה כמו לראות דוב. אתה יכול לראות אותו שוב ושוב בלי להתרגל לכך. זה מיוחד, כי הם כל כך פראיים".
אבל את קולה של מרטין מכסה התנגדות קטנה אך קולנית שכוללת את שכנה ג'יי ספנסר, אחד החוואים הרבים שמשכירים את חלקותיהם לציידים. "הם באמת מטרידים את אוכלוסיית הצבאים", מספר ספנסר, שחוותו בסוואן־קורטר שוכנת סמוך לשמורה. לדבריו, הוא אוהב לצוד כמעט כל דבר שהזאבים אוכלים. "אני צד הרבה דביבונים, ונראה שאוכלוסייתם גוועת מאז שהזאבים הושבו לשמורה".
קים וילר, מנכ"לית "קואליציית הזאבים האדמוניים", מגלגלת את עיניה למשמע הטענה שהזאבים משפיעים על הצבאים. "לא קל לזאב אדמוני לתפוס צבי", היא אומרת. לנוכח העובדה שאוכלוסיית הזאבים חווה ירידה דרמטית, היא מפקפקת עוד יותר בהיגיון הזה. "איך יכול להיות ש־25 בעלי חיים שמסתובבים כאן משפיעים על אוכלוסיית הצבאים?", היא שואלת. "בנקודה מסוימת הטיעון הזה כבר לא מחזיק מים".
רשויות צפון־קרוליינה אינן מסכימות עם הדברים. בשנה שעברה ועדת חיות הבר פעלה בעקבות תלונות בעלי הקרקעות, וקראה לשירות חיות הבר והדגים לסגור את תוכנית השיקום ולהכריז על הזאבים האדמוניים כזן נכחד בטבע. "הוועדה שלנו הגיעה למסקנה שהניסוי הזה מיצה את התועלת שלו", אומר מיירס. "ההמלצה שלנו היא לשים לו קץ".
המצב חמור עד כדי כך שתוכנית השיקום מחפשת אזורי מחיה פוטנציאליים אחרים לזאבים האדמוניים בדרום־מזרח ארה"ב, במקרה שתיאלץ לזנוח את צפון־קרוליינה.
75 אחוז זאב ערבות
כשהוא יושב במגרש החניה בכניסה לשמורת אליגייטור ריבר, מייק בראיינט לא מצליח לנער מעליו את התחושה שצפון־קרוליינה השיגה את מבוקשה, וימיו של הזאב האדמוני בשמורה ספורים. "התחזית שתהיה אוכלוסיית פרא בת קיימא במזרח דרום־קרוליינה קודרת. העובדות הן עובדות", הוא אומר. "האוכלוסייה פוחתת". לדבריו, בכירים פדרליים שוקלים להוציא משם את הזאבים, ולא להוסיף אחרים.
במשך יותר מעשור הוא ניהל את תוכנית הזאבים האדמוניים, בנוסף לניהול השמורה. אבל ב־2012 הוא עזב את התוכנית בשל התסכול מההחלטות שהפחיתו את מספר הזאבים. ארבע שנים אחר כך פרש גם ממשרת המנהל של השמורה עצמה.
בראיינט ראה את הפיקוח על התוכנית עובר לפני כמה שנים מהביולוגים בשטח, שהיו מחויבים עמוקות לזאבים, לידי מנהלים באטלנטה. "אם אני מופקד על שיקום זנים נכחדים, על המין הכלבי שמצוי בסיכון הגדול ביותר בעולם, וזה המקום היחיד בטבע שבו אפשר למצוא אותם, הייתי לוקח זאת ברצינות גדולה מאוד", הוא אומר.
מתנגדי תוכנית הזאבים האדמוניים הציגו את חששותיהם בפני משרד הפנים של ארה"ב, המפקח על שירות חיות הבר והדגים, וב־2015 הם שכנעו את המפקח הכללי של המשרד לערוך תחקיר מקיף בנושא. לפי הדו"ח, יש בסיס מסוים לטענה ששירות חיות הבר והדגים הפר כמה חוקים. הסוכנות קיבלה אישור לשחרר שלושה זוגות זאבים ב־1987, ושני זוגות נוספים בשנה שלאחר מכן. אבל עד 2014 התוכנית שחררה לטבע יותר מ־130 זאבים, לעיתים קרובות ללא ידיעת רשויות צפון־קרוליינה.
אף אחד מהשחרורים הללו לא נשמר בסוד, והסוכנות פרסמה על כך הודעות, אף שבמכוון לא הגישה את ההודעות הללו ישירות לרשויות צפון־קרוליינה. המחוקקים שוחחו עם מתאם תוכנית הזאבים האדמוניים, והוא "אמר שהיה בלבול באשר למה נחשב 'שחרור'", נכתב בדו"ח. "תפיסת זאב בטבע ושחרורו שוב שונה משחרור הזאב מהשבי לטבע".
במחקר מדהים שפורסם ביולי 2016 ובחן בדיקות די־אן־אי של זאבים בשבי, נקבע שהרצף הגנטי של הזאבים מורכב רק מ־25 אחוזי זאב ו־75 אחוזי זאב ערבות, או במילים אחרות, הם כלל לא זן אחיד וברור. על המחקר נמתחה מיד ביקורת מפי מומחים אחרים, שהצביעו על מחקרים קודמים שהוכיחו שלזאב האדמוני יש גנטיקה מובחנת, ואף פקפקו בשיטות הבדיקה.
אבל זמן קצר לאחר פרסום המחקר הכריזה הסוכנות שיש לתפוס את הזאבים האדמוניים ולהעביר אותם לגני החיות, כדי לתמוך בטוהר הגנטי הפוחת של הזאבים האדמוניים בשבי. כאמור, המדענים שכתבו את המחקר הכריזו שמדובר בשגיאה. בתוך כמה שבועות גילו פעילי השימור שהסוכנות העניקה אישור לבעל קרקע פרטית בצפון־קרוליינה לירות בזאב שלדעתו היווה מטרד. הזאב התברר כנקבה מניקה, והריגתה גרמה לגוריה למות.
"באותה עת הגשנו תביעה נגד הסוכנות בגין הפרת חוק בעלי החיים בסיכון", מסביר דרב קרטר, עורך דין ב"מרכז הדרומי לחוק סביבתי", המייצג שלוש קבוצות שימור: "קואליציית הזאבים האדמוניים", "מגיני חיות הבר" ו"המכון לרווחת בעלי החיים". "המקור לתביעה היה החלטת שירות חיות הבר והדגים האמריקני לזנוח למעשה את מה שאנו תופסים כאחריותו להגן על הזאבים האדמוניים במזרח צפון־קרוליינה ולשקם אותם", מוסיף קרטר.
שופט הנפיק צו מניעה עד החלטה אחרת נגד העברת הזאבים האדמוניים מהשמורה ונגד אישורי הירי. הצו נוסף לרשימת ניצחונות שהשיג "המרכז הדרומי לחוק סביבתי" בבית המשפט בשם הזאבים האדמוניים. בין שאר ההישגים נמצא צו שאסר על צפון־קרוליינה לאפשר מסעות ציד ליליים נגד זאבי ערבות, לאחר שנדמה שהציידים מתבלבלים בין שני המינים.
אפילו אם פעילי השימור יצאו מהמשפט כשידם על העליונה, גורל הזאבים האדמוניים עדיין תלוי במנהלי התוכנית וברצון הממשלה הפדרלית להציל את הזן בסיכון.
"אני לא חושבת שהם נלחמים למען התוכנית, אף שהם עצמם פיתחו אותה", אומרת הת'ר קלרקסון, המפקחת על הזאבים האדמוניים בסניף דרום־מזרח של ארגון "מגיני חיות הבר". "זה קשור לניהול הלא תקין של הסוכנות. הם לא מנהלים את התוכנית באופן שבו הם אמורים לנהל אותה".
באחד מלילות נובמבר, זמן קצר לאחר הדמדומים, הצטרפה קלרקסון לסאת'רלנד ולעמיתה כריסיטאן האנט באחד משבילי השמורה. שלושתם ייללו לעבר הירח והמתינו לזאבים שייללו אליהם. לאחר כל יללה הם האזינו בדממה בחשכה השחורה. הם חשבו ששמעו יללת תשובה, אבל משכו בכתפיהם. איש מהם לא היה בטוח ששמע משהו.
אולי היה זה רק הד.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
תרגום מאנגלית: אלי קלוטשטיין
