ברגע שהחליט להפיק יצירה טלוויזיונית שתעסוק בתופעת הסחר בעבדים מאפריקה ברחבי העולם הלבן במשך מאות שנים, הבין שמחה יעקובוביץ' כי הוא זקוק לדמות מוכרת שתהיה "הפנים" של הסדרה. הוא הלך על הכי גדול שאפשר, וסידר לעצמו פגישה עם סמואל ל' ג'קסון – שחקן שהשתתף עד כה בלא פחות מ־120 סרטים, ונחשב לבעל ההכנסה הגבוהה ביותר בהוליווד בכל הזמנים. "עשיתי תחקיר וקראתי שהוא ערך לעצמו בדיקת די־אן־איי וגילה את שורשיו בגבון שבמערב אפריקה", מספר יעקובוביץ'. "הוא מחובר למקורותיו האפריקניים ולא מתכחש אליהם, והוא גם צוללן לשעבר – פרט חשוב לסדרה שתכננתי. לא היה לי הרבה מה להפסיד, אז פשוט ישבתי מולו ואמרתי: שמע, זה לא יכול להיות הסיפור האישי של שמחה, זה צריך להיות הסיפור האישי שלך. דיברתי ודיברתי, והוא ישב במבט די קפוא. לא הבנתי לאן זה הולך. בסוף הוא אמר: בסדר, שמעתי, מה אתה רוצה ממני? אמרתי לו, יש לי להציע לך שלוש חבילות: מיני, מדיום ומקסי.
"מה יש בחבילת המיני, הוא שאל. עניתי: אתה נותן לנו יום צילומים אחד, מקליט פתיח וסגיר לסדרה, וזהו. אני בפנים, הוא אמר, ומיד שאל: מה יש בחבילת המדיום? אמרתי: אתה גם נותן את קולך לסדרה כולה ומקריין אותה. אני בפנים, הוא אמר, ואז שאל על חבילת המקסי. 'בחבילה הזו הסדרה היא הסיפור האישי שלך', אמרתי לו, 'אתה תיקח עליה בעלות, תבוא איתנו לאפריקה, תחזור לשורשים שלך'. אני בפנים, הוא אמר וחייך".
"בחור קנדי שחור שאל אותי למה התכוונתי כשאמרתי שאני לא לבן, אלא יהודי. אמרתי לו: אנחנו כעם עדיין לא התגברנו על טראומה בת למעלה מ־3,000 שנה, אז למה מצפים ממך שתתגבר על שלך? ויש לי עוד הפתעה בשבילך, אמי וסבתי היו במחנה עבדים בשואה"
התוצאה של הפגישה הזו היא "משועבדים", מיני־סדרה תיעודית מרתקת בכיכובו של סמואל ל' ג'קסון ובבימויו של שמחה יעקובוביץ', יחד עם יוצר ישראלי נוסף, ירון ניסקי. המיזם הטלוויזיוני, שצולם ב־12 מדינות הפזורות בארבע יבשות, עוקב אחר מסעותיהם של העבדים – ממערב אפריקה ומרכזה, דרך ההפלגה על גלי האוקיינוס האטלנטי, ועד ברזיל, האיים הקריביים ואמריקה הצפונית. הסדרה נמכרה לשידור ב־143 מדינות, ובישראל היא משודרת בלעדית בסלקום TV.
אפשר היה לצפות שתעשיית הטלוויזיה תעוט על סדרה שקשורה לעבדות גם בלי שחקן הוליוודי שיוביל אותה, אני אומר ליעקובוביץ'. הנושא הזה הרי משתלב היטב בשיח הזהויות המתעצם באמריקה. "זה נכון לכאורה", הוא מודה, "אבל השינוי האמיתי בשיח התחולל רק אחרי רצח ג'ורג' פלויד בידי שוטר לבן, במאי 2020. לפני זה אמרו לנו: 'שישה פרקים על העבדים? את מי זה מעניין. תעשה ספיישל של שעה, שעתיים לכל היותר'. התקשינו מאוד למצוא ערוץ בארה"ב שיסכים לשדר את זה".
ואתם מצידכם לא חששתם שהסדרה תפתח פצעים בין־גזעיים באמריקה?
"אני בנאדם פשוט, לא עושה את כל החשבונות האלה. אם זו האמת, חשוב שהיא תצא. אם אתה מפחד מהאמת, זאת אומרת שאתה חלש. לא יכול להיות שתהיה אמת ש־99.9 מהאנושות לא מכירה. אנשים לא יודעים את הסיפור הזה, לא לומדים אותו, כולל השחורים. ניתקו אותם מהעבר שלהם".
לצאת מאפריקה עם סמואל ל'
יעקובוביץ' הוא ללא ספק יוצר הטלוויזיה הישראלי המצליח ביותר, המקושר ביותר והמעוטר ביותר בפרסים, אבל כאן בארץ שמו מוכר פחות. אולי משום שחייו וחברת ההפקות שלו מתחלקים בין קנדה לישראל, והסוגיות שהוא עוסק בהן לא קשורות בהכרח לישראל או ליהודים – אם כי יעקובוביץ' מצידו מתעקש שכל סרטיו יהודיים בליבם.
הוא אורתודוקס חובש כיפה, חוזר בתשובה בתהליך שהחל עוד בשנות התשעים, אבל דורש שלא יקטלגו אותו במגזר כלשהו, ומצליח לחמוק מהגדרות כאלו. כשבחיוג המהיר שלך יש שמות כמו ג'יימס קמרון – הבמאי של שוברי הקופות "טיטאניק", "אווטאר" ועוד – זה כנראה אפשרי.
בקריירה של יעקובוביץ' ניכרת משיכה, שלא לומר אובססיה, ליבשת אפריקה. כבר בתחילת שנות השמונים הוא צילם סרט על יהודי אתיופיה, יצירה תיעודית שנתנה דחיפה להחלטה להעלותם ארצה; בסרט אחר הוא חקר את יציאת מצרים; וכעת הגיעה הסדרה על העבדים השחורים שנלקחו לאמריקה. "אפריקה מעניינת אותי", הוא אומר. "שם מתחילה ההיסטוריה של האנושות, וגם זו של העם היהודי. אתה קורא בתורה שמשה רבנו היה נשוי לאישה כושית. יש כל מיני פירושים למילה הזו, אבל המדרש מספר שמשה, אחרי שהרג את המצרי וטמן אותו בחול, ברח דרומה לכוש – סודן של היום – והפך שם לגיבור חיל ולמעין מלך אפריקני. וזה לא רק משה רבנו: ההיסטוריון הערבי החשוב אבן ח'לדון טוען שהמלכים הראשונים של גאנה היו יהודים לבנים. אתה מגיע למקום הזה, רואה שעד היום יש שם אנשים ששומרים על מסורות יהודיות בלי שירוויחו מכך דבר, ואתה שואל: איך זה יכול להיות? התשובה היא שבמשך תקופות ארוכות שקצת נעלמו בהיסטוריה, התפוצה היהודית העיקרית הייתה באפריקה. 'מרד התפוצות' (התקוממות של יהודים נגד הקיסר הרומי טראיאנוס בשנים 115־117 – א"ש) התחיל בקירנאיקה, בלוב. כאהינה, מנהיגת הברברים שלחמו במאה השביעית נגד הכיבוש הערבי, הייתה יהודייה".
ומאיפה הגיע הרעיון ליצור סדרה על העבדים השחורים?
"זה התחיל מעבודה על סרט לנשיונל ג'יאוגרפיק, יחד עם ג'יימס קמרון, שבו חיפשתי את אטלנטיס האגדית. הרבה אומרים שזו מיתולוגיה, אבל העיר הזו מופיעה בתנ"ך, בספר תהילים. אנחנו מזכירים אותה בכל שבוע, בשיר של יום שני: 'ברוח קדים תשבר אוניות תרשיש'. תרשיש היא אטלנטיס שלחופי ספרד. בחצי האי האיברי קוראים לה טרטסוס. כששואלים אותי איפה מצאתי את אטנלטיס, התשובה שלי היא: בבית הכנסת.
"אני יושב ומדבר עם אנשים בחופי ספרד, והם מספרים: 'אה כן, אנחנו יודעים שפה בים יש ספינה שטבעה עם כל מאות העבדים שהיו עליה, ולא רחוק ממנה עוד אחת'. באופן מוזר, אף אחד לא התעניין בצלילה לספינות האלה ובהבאת ממצאים משם. ברגע שירון ניסקי ואני הבנו את גודל הסיפור, אמרנו לעצמנו שאנחנו חייבים לספר אותו. במשך 400 שנה, 12 מיליון אנשים שנלקחו לעבדות הובלו באוניות, ו־2 מיליון מהם מתו בדרך. הנושא הזה לא מוכר כמעט. היה לנו ברור שהוא חייב להיות מסופר בדרך של הרפתקה, צלילה לאוניות והעלאת העדויות ההיסטוריות ממעמקי הים. כשהתחלנו להעמיק, הבנו שיש עוד פנים לסיפור הזה – הרקע התרבותי וההיסטורי, התמרדויות, תוצאות שניכרות עד היום. זה הפך למסע מרתק של ארבע שנים".
אני משער שברגע שסמואל ל' ג'קסון אמר לך "אני בפנים", המחשבה הראשונה שלך הייתה: מאיפה לעזאזל אני משיג עכשיו 20 מיליון דולר לשלם לו.
"הוא ידע שבסדרה תיעודית לא ישלמו לו קמצוץ ממה שהוא מקבל בסרט רגיל. אפשר להגיד שבכל יום של עבודה איתנו הוא הפסיד כסף. ולא רק זה – בגלל אופי הצילומים, שיכולים להתעכב גם שבועיים בגלל מזג אוויר גרוע, היינו צריכים להשיג 12 מיליון דולר רק כדי להתחיל את ההפקה. ג'קסון אמר: אני אהיה האחרון שמשלמים לו, ורק אם תצליחו לגייס את הכסף. הוא היה אמור לתת לנו שבוע צילומים, ונתן חודש. והיה לו קשה. כל החיים הוא משחק אנשים אחרים, המצלמה אף פעם לא מספרת את הסיפור שלו, ופתאום זה הוא, בלי משחק.
"זה הצריך כמובן התארגנות שונה מזו שאני רגיל אליה. הוא עצמו אף פעם לא התלונן, אבל היה ברור שנשכן אותו במלון הכי יפה בכל מדינה שאנחנו מגיעים אליה, ודאגנו שיהיה לו כמה שיותר נוח. הצוות ששמר עליו באפריקה היה ישראלי; אם אני נכנס איתו לאפריקה, אני רוצה גם לצאת איתו".
"השף הניח לידי שקית נייר פשוטה, ואז עוד אחת ליד ג'יימס קמרון. אמרתי לו: יש פה טעות, המנה הזו רק בשבילי. קמרון חייך ואמר: בוא נראה מה הכנת לנו. ניסיתי לומר לו שזה כשר וצמחוני וקר, כלומר כנראה לא ממש טעים, אבל הוא התעלם ואכל"
אתה ישראלי ויהודי, וכמוך גם רבים בצוות הסדרה. בשנות השישים יהודים ושחורים בארה"ב נלחמו יחד למען זכויות אזרח, אבל שיתוף הפעולה הזה הלך מזמן לאיבוד. אתה חולם להחזיר את המצב לקדמותו?
"בארה"ב יש עכשיו תופעה של גזענות אנטי־לבנה, שאומרת 'מגיע לנו בגלל שדפקתם אותנו'. פתאום מותר להיות גזעני מהסוג הזה. הרבה מהפרוגרסיביים הקיצונים שם, כולל חלק מהמנהיגות של תנועת 'חיי שחורים נחשבים', לא מכירים את ההיסטוריה. חלקם רואים את היהודים כלבנים עשירים ומדכאים. זו בעיה, אבל לא כולם כאלה. לדעתי יש בנושא הזה כישלון גדול של מדינת ישראל ושל הממסד היהודי־אמריקני.
"כשלמדתי באקדמיה בארה"ב, אנחנו הפעילים הציונים נשאנו את המילה ציונות בגאווה. הייתי ראש התאחדות הסטודנטים היהודים בצפון אמריקה, ונלחמנו באנטישמים ובאנטי־ציונים בלי לפחד. זה לא הסתדר לממסד הישראלי ולפדרציות היהודיות. הם אהבו ארגונים שקטים ורגועים כמו 'הלל', שעושים מסיבות עם בייגלס ולקס ומתמקדים במניעת התבוללות. טיפחו אותם, ואותנו לא תקצבו. עשו הכול כדי להוריד לסטודנטים האקטיביסטים את הראש, לא לתת להם מקום. אני זוכר שכבר אז, בשנות השבעים, אמרתי לאנשי הממסד שזה יהיה כישלון אסטרטגי. הסברתי שנשיא ארה"ב בעוד שלושים שנה לומד פה כרגע, ועדיין אפשר וצריך להשפיע עליו – להזמין אותו לכנס כדי שישמע את הצד שלנו, לפעול מתוך מחשבה עליו. את המחיר על נחמדות־היתר אנחנו משלמים היום בקמפוסים".
אתה מזהה תנועה מכוונת מצד השמאל האמריקני הלבן להסתת השחורים נגד יהודים וישראלים?
"יש תופעה כזו. בכלל, הדבר היחיד שהשמאל הקיצוני והימין הקיצוני בארה"ב מסכימים עליו, הוא השנאה ליהודים. האנטישמיות בארה"ב ובקנדה היום היא ברמה שלא חשבתי שנגיע אליה אי פעם. הנה סיפור קטן שימחיש את הבעיה. לקראת סיום עריכת הסדרה, קיימנו ישיבה חשובה בטורונטו, ואחת מהבוסיות אמרה פתאום: 'בשלב מסוים נצטרך לדון בפיל שבחדר'. מהו הפיל הזה? לקח לי זמן להבין שזה אני. היא אמרה לי: 'אתה גבר לבן, שעושה סדרה עם הרבה לבנים אחרים, על עבדים שחורים'. השתרר שקט בחדר. הסתכלתי בעיניים שלה ואמרתי: 'בבקשה, אל תקראי לי לבן. אני לא לבן'. עשרה אנשים הביטו בי וניסו לנחש אם יש לי איזו סבתא שחורה, אולי אני קצת שחרחר. 'אז מה אתה?', היא שאלה אחרי דקה ארוכה, ואני עניתי: 'יהודי'.
"כאן הסתיים הדיון הפומבי, אבל אחרי הישיבה ניגש אליי בחור קנדי שחור ושאל אותי למה התכוונתי בתשובה שלי. אמרתי לו: תגיד, הבוקר כשהתעוררת, הסתכלת לשמיים והודית לאלוהיך על זה שאינך עבד? הוא השיב בשלילה. אמרתי לו שאני כן עשיתי את זה; כיהודי אורתודוקסי התפללתי את תפילת הבוקר שבה ברכה מיוחדת על שאיני עבד, ובהמשך היום אודה לא־ל עוד כמה פעמים על כך. הוא היה המום. אמרתי לו: זה עוזר לי להבין אותך טוב יותר. אני עדיין לא התגברתי על הטראומה שלי. אנחנו כעם עדיין לא התגברנו על טראומה בת למעלה מ־3,000 שנה, אז למה אחרים מצפים ממך שתתגבר על הטראומה שלך, שהייתה לפני לא כל כך הרבה שנים? ויש לי עוד הפתעה בשבילך, הוספתי: אמי וסבתי היו במחנה עבדים בשואה. הן היו שפחות, ואני הבן שלהן. לכן אני אומר שכל הסרטים שלי הם סרטים יהודיים. הדאגה שלי לנושאים מסוימים נובעת מרגישות יהודית.
"עד הגזענות המודרנית היו אנשים ששנאו זה את זה, אבל לא בגלל 'אתה שחור ואני לבן'. זה מתחיל מהאינקוויזיציה וממה שעשו לנו, היהודים. בשלב הראשון הכול היה על בסיס דת: אתה יהודי, אז אתה לא בסדר. אם תהפוך לנוצרי, אתה בסדר. אחרי גירוש ספרד, חצי מהקהילה היהודית נשארה שם כאנוסים. מכיוון שהשתייכו לדת הנוצרית, הם הורשו לעסוק במה שיחפצו, ומהר מאוד הפכו לאליטה. הנוצרים לא אהבו את זה, והמציאו מושג של 'נוצרי חדש' ו'נוצרי ישן'. כשגם זה לא הספיק, הם הגיעו לטוהר הדם והגזע. כבר לא היה חשוב אם אתה נוצרי או לא, אלא איזה דם זורם לך בוורידים. אם היה לך סבא אחד לא טהור, אתה לא טהור. מפה הדרך קצרה לשעבוד אדם אחר. כי בכלל לא משנה שגם העבד נוצרי, משנה איזה דם זורם לו בגוף. וזו רק ההתחלה. ממה שקרה בחופי אפריקה עובר קו ישר עד אושוויץ".
המניין של אופרה וינפרי
יעקובוביץ' נולד לפני 68 בפתח־תקווה, בן לזוג שורדי שואה שברחו מרומניה לברית המועצות ומשם עלו ארצה. כאן בארץ התברר שמזג האוויר מזיק לבריאותה של האם, והרופאים המליצו לה לחפש מקום קר יותר לגור בו. וכך, כששמחה היה בן 9, עברה משפחתו לטורונטו. אחרי האוניברסיטה הוא חי בארץ כמה שנים, כולל שירות בתותחנים, ואז שב לקנדה. לפני כ־13 שנה עלה לישראל, כשהוא כבר נשוי ואב לארבע בנות ובן.
הבית שגדלת בו היה דתי?
"זה היה בית חילוני אבל רוחני, כי סבא מצד אבא היה מאוד דתי. לא הייתה אצלנו אף פעם אנטי־דת, אבל לא שמרנו כמעט כלום. עשינו סדר בפסח, צמנו ביום כיפור, וזהו בערך. עד גיל שלושים לא הייתי בבית כנסת".
תהליך החזרה בתשובה החל כאן או בקנדה?
"בטורונטו, אחרת לא הייתי פוגש את ניקול רעייתי. פגשתי אותה בראש השנה בבית הכנסת. החזרה בתשובה שלי לא התחילה מכך שפתאום ראיתי ברחוב את משה רבנו. מה שקרה הוא שיצאתי עם בחורות לא יהודיות, אבל ידעתי שאני אף פעם לא אתחתן איתן. שאלתי את עצמי שאלה קשה: האם אני גזעני? אם מחר כולם יאהבו אותנו ואין יותר אנטישמיות, מה ההצדקה להישאר יהודי? לאכול גפילטע פיש אפשר גם עם אישה גויה. הבנתי שאני לא מכיר בכלל את היהדות שלי. אני יודע היסטוריה, אבל לא מכיר את התורה והתיאולוגיה שמאחורי הדת הזו. ואז היה איזה תהליך של לימוד, שהוביל לאט־לאט להחלטות כמו – לא מתאים לי לאכול את זה יותר, או בואי נשמור שבת. הכול היה בהדרגה ובלי ניתוק מחיי הקודמים. אבל זו היסטוריה רחוקה, הילדים שלי כבר גדלו בבית דתי".
הדת לא גורמת לך להרגיש מוגבל בעבודתך, נניח כשאתה שובת לגמרי יום שלם בשבוע, גם באמצע תקופת צילומים?
"קודם כול, אתה צריך לתת לאנשים יום חופש, לא משנה איזה יום".
בארה"ב, ואצל לא יהודים בכלל, מקובל שזה יום ראשון.
"לאו דווקא, כי האנשים שעובדים איתי הם לא נוצרים אדוקים, אבל לא אתחמק מהשאלה שלך. כשהתחלתי לשמור שבת לפני 35 שנה, חברים שאלו אותי – אם סטיבן ספילברג מצלצל אליך בשבת, אתה לא מרים את הטלפון? ואני תמיד אמרתי להם: אם אתם מאמינים בא־ל מסוים, תעלו על הדעת שספילברג יהיה מעליו? ברור שלא אענה לטלפון. ואני מוכרח לומר שזה תמיד עבד לטובתי. אם מישהו חשוב בשואו־ביזנס מפנה לך שעה לפגישה בשבת, ואתה אומר לו שאינך יכול לפגוש אותו ביום הזה, הדבר רק יעורר אצלו כבוד כלפיך".
גם ההקפדה על מצוות אחרות, הוא מספר, לא גרמה לו לאבד פרנסה או תהילה. "לפני 25 שנים זכיתי בפרס אמי על סרט שעסק בסחר בילדים בהודו. אופרה וינפרי, שהייתה אז בשיא כוחה, התחברה לנושא הסרט והחליטה לראיין אותי. המפיקה שלה התקשרה אליי לניו־יורק והודיעה לי כך: אנחנו רוצים אותך ואת שני חבריך לצוות, תגיעו מחר בבוקר לשדה התעופה, כל הכרטיסים והמלונות כבר מסודרים. אמרתי לה תודה רבה, ושזה מדהים ופנטסטי – אני אגיד לחבר'ה האחרים שיטוסו, אבל אני לא יכול להגיע. היא הייתה בהלם. זו הייתה אחת הפעמים היחידות שהיא שמעה 'לא' להצעה להופיע בתוכנית של אופרה.
"כששאלה למה לא אוכל להגיע, אמרתי לה שזה מסובך. היא השיבה מיד: אני המפיקה של אופרה וינפרי, אני מתמודדת עם סיבוכים כל יום, נסה אותי. אמרתי לה: אני יהודי, אבא שלי נפטר בשנה האחרונה, אז אני צריך להגיד שלוש פעמים ביום קדיש, תפילה מיוחדת על אבי. היא אמרה: אוקיי, אבל למה לא תוכל להופיע בתוכנית? עניתי: כי אני צריך להתפלל בשעה מסוימת במניין, עם עשרה גברים יהודים אורתודוקסים. היא אמרה לי – לא שאלה, אלא אמרה: הבנתי. אתה זקוק כאן לדבר שנקרא מניין, ובשביל המניין שלך יש צורך בעשרה גברים יהודים, והתפילה צריכה להיות אורתודוקסית, ובזמן מאוד מסוים. ואתה הולך להגיד קדיש. היא רשמה הכול וסיכמה: אל תדאג בעניין הזה, הכול יסודר. ניסיתי לענות לה, אבל היא קטעה אותי: אדון שמחה, הכול מסודר. זו ההפקה של אופרה.
"הכול היה מתוקתק למשעי, עד שבשלב מסוים לא היה לי נעים שכל הבלגן הזה נוצר בשבילי. מההפקה התקשרו לרב חב"דניק ונתנו לו הוראות מדוקדקות, הזמינו לימוזינה מהמלון שלי למשרד שבו התקיים המניין, לימוזינה בחזרה. אני זוכר את חרדת הקודש כשיצאתי מהמעלית וכולם הסתכלו על האורח החשוב שרק בשבילו מארגנים פה מניין".
יעקובוביץ' עוצר לרגע ואז מחייך ומוסיף: "יכולתי לראות את עצמי מתרגל למניין כזה. זו ללא ספק הייתה התפילה הכי מפנקת שחוויתי אי פעם".
עם ג'יימס קמרון בארץ הקודש
את קריירת הדוקו שלו החל יעקובוביץ' בראשית שנות השמונים. אחרי שפרסם בניו־יורק טיימס כמה מאמרים על מצבם הקשה של יהודי אתיופיה, הוא יצא עם צוות צילום למחנות הפליטים של יוצאי אתיופיה בסודן, ותיעד אותם ממושכות. בישראל לא אהבו את הרעש שעורר יעקובוביץ', ולמרגלות המטוס חיכו לו אנשי מוסד שביקשו להחרים את החומר המצולם. רק אחרי שאיים לערוך מסיבת עיתונאים ולפרסם את דבר ההחרמה, הוא שוחרר לנפשו. הסרט שהפיק מהצילומים זכה בציון לשבח בתחרות קדם־האוסקר ב־1985 – הראשון בסדרה ארוכה של פרסים ועיטורים שהוענקו ליעקובוביץ' ולחברת ההפקות שלו לאורך השנים, כולל שלושה פרסי אמי.
פגישה עם הבמאי ג'יימס קמרון בתחילת שנות האלפיים, ביוזמה של חבר משותף, חיברה את הקריירה שלו לטופ ההוליוודי. "המזכירה צלצלה ואמרה שג'יימס מזמין אותנו לארוחת צהריים בביתו במאליבו שבקליפורניה, ושאלה מה ארצה לאכול. אמרתי שזה מסובך, ושאשתה רק קפה. כשהיא התעקשה שאזמין אוכל, אמרתי לה שאני גם צמחוני וגם מקפיד על כשרות, אז יש מסעדה אחת בלוס־אנג'לס שמתאימה – שתזמין משם, לא משנה מה, רק שלא יפתחו את האריזה, שלא יחממו, ושיגישו לי את האוכל באריזת פלסטיק ועם כלים חד־פעמיים.
"אחרי גירוש ספרד, חצי מהקהילה היהודית נשארה שם כאנוסים. הם הורשו לעסוק במה שיחפצו, ומהר מאוד הפכו לאליטה. הנוצרים לא אהבו את זה, והמציאו מושגים של 'נוצרי חדש' ו'נוצרי ישן'. כשגם זה לא הספיק, הם הגיעו לטוהר הדם והגזע. כבר לא היה חשוב אם אתה נוצרי או לא, אלא איזה דם זורם לך בוורידים"
"התארחנו בבית של קמרון, הייתה ישיבה מעניינת, ואז הגיעה שעת הארוחה. השף הפרטי שלו, שמכין לו בערך כל מה שהוא רוצה, הניח שקית נייר חומה פשוטה של מסעדות לידי, ואז עוד אחת כזו ליד קמרון. אמרתי לו: יש פה טעות, המנה הזו רק בשבילי. קמרון חייך ואמר: בוא נראה מה הכנת לנו. ניסיתי לומר לו שזה כשר וצמחוני וקר, כלומר כנראה לא ממש טעים ובטח לא מה שהוא רגיל אליו, והוא מצידו התעלם ואכל בכלים החד־פעמיים. הוא אפילו שאל אם זה בסדר שיביאו לו קולה מהמקרר.
"קמרון שאל בלי סוף על נושא הכשרות, ועד סוף הארוחה כבר ידע את כל הכללים כמו יהודי טוב פלוס. אני לא אוכל מה שאורח שלי לא אוכל, הוא אמר. לא היו שם מצלמות, הוא לא עשה את זה כדי שמישהו יפרסם את הסיפור, אלא פשוט כי כזה הוא, אישיות. מאותו רגע היה ברור שיש בינינו חיבור, והחיבור הזה הוביל כבר ליצירת ארבעה סרטים משותפים. בימים אלה אני מצלם באיסלנד סרט דוקו שילווה את 'אווטאר 2' מהצד המדעי־טכנולוגי".
שיתוף הפעולה הראשון של יעקובוביץ' עם קמרון הכה גלים ברחבי העולם: בסרט "מערת הקבורה של ישו" (2007) טענו שני היוצרים כי ישו ובני משפחתו קבורים במערה בשכונת תלפיות בירושלים. היצירה הדוקומנטרית עוררה ביקורת ותרעומת רבה משלל גורמים – מדעיים, ארכיאולוגיים וכמובן דתיים. "עולם סרטי התעודה מתחלק בגדול לשני חלקים", אומר יעקובוביץ'. "יש מי שמתעסקים בעיתונות חוקרת. הם תוקפניים ושואלים שאלות קשות. מהצד השני יש מי שמתעסקים בהיסטוריה. הם אנשים תרבותיים, מדברים יפה, מציגים שאלה לפרופסור אחד, הוא עונה תשובה, הם אומרים תודה רבה, הולכים לפרופסור אחר שאומר בדיוק ההפך, והם מאוד נחמדים גם אליו. יוצא מזה סרט פרווה, משתי זוויות מבט לגיטימיות לכאורה. אני הבאתי חידוש – עיתונות היסטורית שמשתמשת בכלים של עיתונות חוקרת. אם אני נפגש עם פרופסור מהרווארד והוא מדבר שטויות, אני לא מפחד להגיד לו: 'מאיפה אתה יודע את הדבר הזה?'. ברגע שאתה מכניס את הכלים האלה לתוך עולם שלא רגיל אליהם, פתאום אתה מגלה כל מיני דברים חדשים.
"ועכשיו לסרט ההוא. ב־1980 מצאו בתלפיות מתחם של כ־300 מערות קבורה ובהן אלפי גלוסקמאות. על התארוך, שמתאים לתקופה של ישו, לא היה ויכוח. על כעשרים אחוז מהקברים חרותים שמות, ואחד מהם הוא 'יהושע בר יוסף'. אוקיי, אתה יכול לומר שהיה יהושע בר יוסף אחר. ישו לא היה היחיד שזה שמו. אבל לידו יש קבר שכתוב עליו מריה. ולידו קבר עם השם יוסף, ולידו קבר של 'יוסה' – עם ה' בסוף – שם נדיר בתקופה הזאת. בברית החדשה כתוב שאחד מארבעת אחיו של ישו נקרא יוסה. ולידו יש שם ביוונית – היחיד ביוונית: מריה מגדלנה.
"אני יכול עוד איכשהו להבין למה הממסד הנוצרי יצא בחריפות נגד התגלית, שמערערת את סיפור קימתו של ישו לתחייה. אבל למה מומחים ישראלים מיד פקפקו בכך? מה לא הגיוני כאן? האם אי פעם דיברתם עם סטטיסטיקאי ושאלתם מה הסיכוי שזה לא הקבר של ישו? אני הלכתי לסטטיסטיקאי, והוא קבע שיש הסתברות של 1 ל־1,500 שזוהי משפחה אחרת מאותה תקופה עם השמות הללו במדויק".
השורה התחתונה היא שהסרט נותר קוריוז, והעולם הנוצרי לא מתייחס למערה בתלפיות כמקום קדוש. זה כישלון מבחינתך?
"יש אנשים שבאים לשם ומשאירים פרחים, אבל נכון שהמקום לא הפך לאתר ידוע. שמע, נחַתִּי פעם בניו־יורק, וכשעברתי שם את איש הביטחון הוא אמר לי: אתה הבחור שמצא את מערת הקבורה של ישו. הרגשתי גאה מאוד, עד שהוא הוסיף: אבל התגלה שזה סתם שקר. שאלתי אותו: למה אתה אומר את זה? הוא ענה: אם זה לא היה שקר, הייתי שומע על המקום הזה כל הזמן. וזו תשובה טובה מבחינה לוגית, אבל ראיתי מה קורה כשאתה אומר משהו שלא מסתדר עם אמונות ואינטרסים אדירים: קוברים אותו. בארה"ב שידרו את הסרט רק פעם אחת, והערוץ ספג איום בחרם כלכלי. באנגליה לא שידרו אותו אפילו פעם אחת. רציתי לקנות בחזרה את זכויות השידור שם, שנמכרו לעשרים שנה, והם לא הסכימו. קנו את הסרט כדי לקבור אותו".
קיבלתם איומים על חייכם?
"גרתי אז בטורונטו, ואחרי השידור היחיד בארה"ב ראיתי ניידת משטרה מתחת לבית. במשך חודש וחצי הייתה לנו אבטחה סביב השעון, כי כנראה התקבלו איומים. אני לא רציתי לדעת בדיוק, אבל הם אמרו לי: יש סיבות".
איך ג'יימס קמרון התייחס לקבורת הסיפור?
"הוא הבין את זה. הוא יודע טוב ממני איך תאגידים רבי־עוצמה פועלים. יש אינטרסים של מיליארדי דולרים, והם הצליחו נכון לעכשיו. אבל אני מאמין שהאמת תצא לאור בסופו של דבר".
