באחת השכונות הוותיקות ביישוב אפרת שבגוש עציון, תחת פרגולה בחצר מטופחת, רוח ערב קרירה מצננת את חום הקיץ. מעלינו ענבים שבקרוב מאוד יבשילו, על שולחן קטן מונחים פירות יבשים, ופרופ' משה קופל מוזג ויסקי משובח לשתי כוסות. הוא בן 65, אב לארבעה וסב לנכדים, שה"בימבות" הפזורות כאן על הדשא משמשות אותם בבואם לביקור. אבל גם תחת גפנו ותאנתו, קופל לא שוקט על השמרים. הוא נושא בתואר פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת בר־אילן, מפתח יישומי בינה מלאכותית, ומכהן כיושב ראש "פורום קהלת", מכון המדיניות הימני המוביל בישראל; שם הוא מניע אינספור יוזמות, תוכניות וארגונים המקדמים תפיסת עולם ימנית בכל התחומים, ובפרט בציונות הלאומית, בכלכלה ובממשל.
בתור מכון מדיניות מעשי וריאליסטי, הפורום עוסק בנושאי דת ומדינה פחות מהצפוי. אם תשאלו את קופל, זה לא במקרה. "אנשי הימין הציוני מאוחדים במאבק נגד בתי המשפט, כי לדעתם יש עודף 'זכויות'. רבים מהם בעד כלכלה חופשית, ויש הסכמה בנושאים נוספים – אבל לא בענייני דת ומדינה", הוא מסביר לי. "אם אעסוק בנושאים האלה, חצי מהקהל שלי ילך לאיבוד. אז תשובתי היא שאחרים יכולים לעשות את זה. שנים קוראים לי לקדם 'שבת ממלכתית', ואני משיב: אני לא רוצה לריב עם חצי מהאנשים שאצטרך בעתיד, כולל חברי כנסת. מה שכן, בחלק מהנושאים האלה אנחנו נעסוק תחת כותרת אחרת. למשל, כשרות היא עניין של חופש כלכלי, ואין סיבה למונופול רבני בתחום הזה. למה שארגון ה־OU למשל לא ישגיח על הכשרות? הם טובים בזה יותר מהרבנות הישראלית".
מהסיבה הזו, אולי, קופל ניגש לעסוק בשאלת המסורת בעצמו, ולא תחת חסותן המובהקת של תוכניות המדיניות שמשרטט פורום קהלת. בספרו החדש "לחיות כמו יהודי – מדוע תמשיך המסורת לקבור את מנבאי מותה" (ספריית שיבולת, מבית קרן תקווה והוצאת סלע מאיר) הוא דן בשאלות של דת ולאומיות, מתייחס לביקורת החילונית הרדיקלית על היהדות, ומשיב לה באמצעות טיעונים על מוסר, יציבות ואותנטיות. אלה יסודות החשיבה הדתית השמרנית, אומנם, אבל קופל מתבסס באופן נרחב על תאוריות בתחום מדעי החברה, על תובנות היסטוריות ועל פילוסופיה של האמונה.
"הרבה אנשים שואלים: 'הממשלה מממנת את האופרה, למה שהיא לא תממן לי מקווה או בית כנסת? התל־אביבי אוהב אופרה, ואני אוהב את בית הכנסת'. אם זה היה תלוי בי, המדינה לא הייתה מממנת את האופרה ולא את בית הכנסת. מי שהמוסדות האלה עונים על טעמו האישי, שיממן אותם"
"לחיות כמו יהודי" הוא אחד משני הספרים האחרונים שיקבלו מנויי סדרת "שיבולת 2021" (בקרוב יחודש המינוי עם עשרה ספרים חדשים, כולל ספרות מקור). קופל מסרב בדרך כלל להתראיין ("העבודה מאחורי הקלעים מתאימה לי לגמרי"), אבל הפעם, לרגל צאת הספר, חרג ממנהגו. אני מתעניין במיוחד בשתי הדמויות שמככבות בספר הזה, שני טיפוסי יהודים אמריקנים שממחישים בדינמיקה ביניהם את טיעוניו ההגותיים של קופל, יליד ארה"ב אף הוא. דמות אחת היא היידי, סטודנטית צעירה מפרינסטון, שמאמינה ביהדות קוסמופוליטית, מדעית ומחושבת המתנהלת לאור זכויות אדם אוניברסליות; הדמות השנייה היא שמעון, או "שימען" בהגייה היידית: חסיד מבוגר, ניצול שואה, שתפיסתו לגבי היהדות נשענת על נאמנות נטולת פקפוק לעם היהודי ולדתו, בעבר ובעתיד. באמצעות הצגת עקרונות החיים של שתי הדמויות, קופל מסביר שתפיסת העולם הנחשבת למודרנית ומתקדמת מובילה בפועל לחברה שסועה פוליטית וחלולה ערכית, ואילו המסורתיות האורגנית הופכת את החברה ליציבה ומלוכדת.
"שמעון היה אדם אמיתי, החבר הכי טוב של סבא שלי", מספר קופל על מקורן של הדמויות שבלב הספר. "אשתו וילדיו נרצחו בשואה, ולא הייתה לו משפחה. הכרתי אותו בשטיבל של חסידות גור במנהטן. באירועים המשפחתיים הוא תמיד היה מדבר איתי". את האישה שהיידי מבוססת עליה פגש קופל בקפטריה הכשרה בפרינסטון, במהלך לימודיו שם. "היא אמרה לי שהלקח מהשואה הוא שהיהודים לא צריכים להיות שבטיים, כי הנאצים היו שבטיים. הזעזוע מהדברים שלה נשאר איתי הרבה זמן. בעיניי, השבטיות לא רק חשובה: אי אפשר לחיות בלעדיה. בעוד החיים בשבטים באפריקה ובכפרים באיטליה סובבים סביב כנסייה או מסגד, הרבה אנשים בערים הגדולות של העולם המודרני רואים עצמם כפרטים שאינם צריכים קהילה, ולא מבינים שלא טוב ולא בריא לחיות כך. החיים בלי להכיר את השכנים אינם הדרך הנכונה, ואני מסביר בספר למה גישה כזאת לא תחזיק מעמד לאורך זמן".
כל האמת אצל שמעון, או שיש גם אמת בצד השני?
"שמעון מאמין שהוא חלק מתהליך שראשיתו במקום מסוים – קרא לזה הר סיני, אם תרצה – והשיטה שלו עובדת. זה מוכח בהיסטוריה. דווקא התפיסה שלו אוניברסלית וריאליסטית יותר, ואילו עולמה של היידי אורתודוקסי: היא לא מוכנה לשמוע אנשים שלא חושבים כמוה. המסורת של שמעון עתיקה, אך מתפתחת במשך הזמן".
בארה"ב רוב היהודים הם היידי, לא שמעון.
"כשעליתי ארצה ב־1980, כולם בישראל חיו בקופסאות משלהם והיו מיושרים לקבוצה הסוציולוגית שלהם. עכשיו המצב הפוך, ודווקא בארה"ב לא תוכל להיות 'רק קצת דתי', כי אז או שאתה תתחתן עם גויה או שהבן שלך יתחתן עם גויה. זאת המציאות שם, או שתסתתר בגטו או שתתבולל. מה שמשוגע הוא שבישראל בעבר כולם היו בשטנץ שלהם – וכעת הכול הפקר. החילוני לא אנטי־דתי, החרדי לא אנטי־ציוני, והדתי־לאומי לא רואה במדי צה"ל את בגדי הכהונה. לפני עשרים שנה הקוקניקים דיברו ככה, אבל לך תמצא קוקניקים עכשיו. אפילו החרד"לים לא שם. פעם כל דבר שהמדינה עשתה היה טוב בעיניהם, אבל מי מאמין בזה היום?"
אולי אבי מעוז ממפלגת נעם.
"גם הם די ציניים לגבי הממשלה הנוכחית. אולי הרב יואל בן־נון".
בלי להכיר את הרב הראשי
גם קופל ציני כלפי הממשלה. כל ממשלה. "כמכון מחקר נעבוד עם כל מי שיקדם חלקים בסדר היום שלנו", הוא מצהיר. "אנחנו עובדים בצורה טובה עם הליכוד, אבל גם עם הממשלה הנוכחית. כל עוד בנט ימשיך לקדם מדיניות שאנחנו מאמינים בה, נסייע לו. אם הוא יהיה נגדנו מתוך שיקולי נוחות פוליטית – לא נסייע לו. בנט ושקד ממחישים למעשה את ההתפתחות של הציונות הדתית: פחות שבטיות, ויותר תמיכה בשוק חופשי. עד לפני כמה חודשים הם הסכימו איתנו על הכול בנושאים כמו כלכלה, משילות, בית המשפט וציונות. מובן שבממשלה שקמה, ידיהם כבולות. זו לא ממשלה אידיאלית לאף צד".
דווקא בענייני דת ומדינה יש עכשיו רוחות שמאפשרות שינוי, אבל קופל אינו ממהר לצלול למים ולנסות להשפיע על מדיניות הממשלה בנושאים השנויים במחלוקת בימין. "ד"ר נתנאל פישר עובד אצלנו, בפורום קהלת, על מדיניות בעניין חוק השבות", הוא מספר. "יש בישראל שלושה מיליון גויים בלי זהות יהודית, וזה עניין לאומי. על נושא כזה אני אעבוד, אבל הגיור עצמו הוא תחום שלא הייתי נכנס אליו".
כאמור, הוא סבור שאפשר "להכשיר" את העיסוק בסוגיות דת ומדינה דרך הזווית של הפרטה. "לא הייתי רוצה לראות בישראל הפרדה מלאה בין דת ומדינה כמו בארה"ב, שם אסור לקיים תפילה בבית ספר ממלכתי, אבל שירותי הדת יכולים לעבוד בצורה טובה ויעילה יותר אם הם יופעלו ברמה הקהילתית", הוא מסביר. "הרבה אנשים שואלים: 'הממשלה מממנת את האופרה, למה שהיא לא תממן לי מקווה או בית כנסת? התל־אביבי אוהב אופרה, ואני אוהב את בית הכנסת'. אם זה היה תלוי בי, המדינה לא הייתה מממנת את האופרה וגם לא את בית הכנסת. מי שהמוסדות האלה עונים על טעמו האישי, שיממן אותם. מעבר לכך, מימון בכספי הממשלה מוציא את הקהילה מהמשחק. פתאום לא מקשיבים לצרכים שלה. כשממנים רב לשכונה או לעיר, לא רק התושבים קובעים מי הוא יהיה, אלא יש ועדות שיושבים בהן ש"סניקים ממשרד הדתות – או מפד"לניקים, שהם גרועים יותר כי הם באמת מאמינים בזה, בניגוד לש"סניקים".
"קצת מדאיג שנשיאת בית המשפט העליון בדימוס מדקלמת כותרות מגמתיות כמו תוכי. בהארץ כתבו בחודשים האחרונים יותר מתריסר מאמרים נגדנו. למה? צריך לשאול את המו"ל עמוס שוקן. אולי כי אנחנו טובים ויעילים במה שאנחנו עושים"
מבחינתך לא צריך למנות רבנים ראשיים?
"בממשלת ארה"ב יש תפקיד רשמי שנקרא הרופא הכללי, Surgeon General – מומחה שנותן חוות דעת והמלצות בנושאים רפואיים־בריאותיים, כאשר הממשלה צריכה לקבל החלטות בסוגיות כאלה. אין לי בעיה עם מתכונת כזו של רב ראשי, שייעץ בהחלטות הקשורות בנושאים יהודיים. אבל בארה"ב אף אחד לא יודע איך קוראים לרופא הראשי, וזה ממש בסדר".
ההשפעה האמריקנית ניכרת בכל השקפתו של קופל. הוא נולד בניו־יורק למשפחה המחוברת לחסידות גור, וגדל באפר־וסט־סייד במנהטן ולאחר מכן בקווינס. את התואר הראשון רכש בישיבה יוניברסיטי, ולימודיו כללו שנה בישיבת הר עציון באלון־שבות. בגיל 23 כבר קיבל תואר דוקטור למתמטיקה; לאחר מכן היה פוסט־דוקטורנט באוניברסיטת פרינסטון במשך שנתיים, ואז, בגיל 25, עלה לארץ וגר בקטמון, "בביצת הרווקים הירושלמית".
גם לפני שהפך לישראלי הוא היה ציוני. "לא הייתי בתנועת נוער כמו בני עקיבא ולא הייתי קשור לגופים שמעודדים עלייה", הוא מודה, "אבל בסוף השנה שלי בישיבת הר עציון באתי להיפרד מהרב יהודה עמיטל, והוא שאל: 'משה, למה אתה עוזב אותנו?'. זו הייתה אחת מהשאלות האלה שלפעמים מביטים בהן כבשאלות רטוריות, אבל לפעמים לוקחים אותן ברצינות. זה הזיז אצלי משהו, ואז הבנתי שאעלה לארץ. אמרתי לו: 'אל תדאג, אני עוד אחזור'. זה היה מעין נדר".
ב־1986 התחתן עם חנה, הצעירה ממנו בעשור ("לא יכולתי לפגוש אותה מוקדם יותר כי זה לא היה חוקי"), ומיד בתום ימי ה"שבע ברכות" היא עלתה לארץ. הם חיו בירושלים עד אמצע שנות התשעים, ולאחר מכן עברו לאפרת. קופל החל לעבוד כמרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בר־אילן (בשבועות האחרונים קיבל רשמית את התואר "אמריטוס" – פרופסור שפרש לגמלאות אבל ממשיך להיות בקשר עם האוניברסיטה ואף להרצות, ללמד ולחקור בה במסגרות מסוימות), ובנה קריירה ארוכה ומבריקה, רבת חידושים והמצאות.
מאחורי מחקריו יש תאוריה מתמטית מעמיקה, גם אם לעיתים הם נראים כתרגילים משעשעים ושימושיים בשיפור העולם. למשל, הוא פיתח אלגוריתם שמשתמש בניתוח סטטיסטי־מילולי של מסמכים כדי לקבוע את המין, הגיל, שפת האם וסוג אישיותו של מחבר המסמך. במחקר אחר הראה קופל שבעזרת תיעוד משחקים של שחמטאים בכירים ושימוש ב"אלגוריתמים גנטיים", אפשר בקלות לשדרג תוכנת שחמט נטולת ידע מוקדם עד לרמת משחק של רב־אמן. אלגוריתמים אחרים שפיתח נועדו לטיוב השקעות בשוק ההון, והם אלה שהביאו בסופו של דבר להקמת פורום קהלת. אבל עוד לפני כן, הפרופסור למתמטיקה ולמחשבים היה צריך להתחיל להתעניין בכלל במדיניות ציבורית, והחיבור הזה נוצר בעקבות מפגש עם אחד מהפרלמנטרים הישראלים החרוצים ביותר בעשורים האחרונים.
חוקות מבשילות לאט
ח"כ לשעבר מיכאל (מיקי) איתן מהליכוד היה יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה־16. הייתה זו תקופה של חוסר יציבות במאזן בין הרשויות בישראל, על רקע ביטול חוק הבחירה הישירה ואחרי עשור של כרסום בכוחה של הרשות המחוקקת, בהתאם לחוקי היסוד המהפכניים שאפשרו לבית המשפט העליון ליטול לעצמו עוד ועוד סמכויות. "אף פעם לא התעניינתי בפוליטיקה", אומר קופל, "ואפילו היום אני לא כל כך מתעניין, אבל יום אחד ב־2003 שמעתי בחדשות את מיקי איתן מדבר על סמכויות היתר של השופטים, וזה עניין אותי. הגעתי לכנסת כדי להשתתף בכנס בראשותו, בנושא 'כינון חוקה לישראל'. בסוף הדיון ניגשתי אל מיקי ואמרתי לו: 'אני כאן כדי לעזור'. הוא ענה: אין בעיה, אתה מוזמן".
קופל התחיל להגיע לוועדה בכל יום ראשון והשתתף בדיונים. "בשלב מסוים הם היו צריכים לכתוב פרק על 'מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי'. מיקי שאל אם אני רוצה להכין את הטקסטים לפרק הזה, ומובן שעניתי בחיוב". במשך כמה חודשים למד את הנושא, ולאחר מכן כתב הצעה. "החברותא שלי הייתה פרופ' רות גביזון: הייתי שולח לה את הטקסטים, שואל לדעתה, והיא הייתה מגיבה בנושאים החשובים לה. זה היה טוב, כי בהרבה סוגיות חשבנו אחרת זה מזה, אבל הבנתי שגביזון ומה שהיא מייצגת חייבים להרגיש בנוח עם הפרק. את הטיוטה הצגתי לשני חברי כנסת, האחד מדגל התורה והאחר משינוי של טומי לפיד, ואחרי כמה תיקונים הגענו לנוסח מוסכם, די דומה לחוק יסוד הלאום שנחקק לאחרונה. ככה נכנסתי לעולם המדיניות".
במשך ארבע שנים עמל מיכאל איתן על קידום הכנתה של החוקה, אבל הקמת "קדימה" וניצחונה בבחירות 2006 דחקו אותו ואת מפלגתו לאופוזיציה, וחלום החוקה התרחק. ובכל זאת, מעיד קופל, איתן המשיך לעבוד. "הוא התקשר אליי ואמר: 'אני רוצה שנשב שנינו על כל החומרים ונכין טיוטת חוקה'. עברנו סעיף־סעיף והתעמקנו בדברים. זו הייתה חוויה לעבוד איתו, הוא פרלמנטר מצוין שמבין את המשחק".
על הטיוטה הזו ועל טיוטה נוספת, של המכון לאסטרטגיה ציונית, עבד קופל במשך שנתיים. "גם לחוקה ניגשתי כאל בעיה מתמטית", הוא מסביר את תפיסתו. "אמרתי לעצמי: יש חוקה לכתוב; לשמאל מפריע ככה וככה, לימין יש בעיה עם גורמים כאלה ואחרים. בסופו של דבר, אם נושא מסוים יגיע לפתחם של השופטים, הם יחליטו באיזו דרך לקרוא את המילים. איך ננסח את החוקה כך שהפתח לפרשנות לא ינוצל בידי בתי המשפט? הבנתי שאני חייב אומנם לחשוב על החששות של כל הצדדים, אבל במקביל אני רוצה לוודא שהאג'נדה שלי תהיה שם, גם אם אין סיכוי שהחוקה תהיה בדיוק כמו שאני רוצה".
למה העבודה הזו לא הבשילה?
"לא הייתה מספיק תמיכה. רוב האנשים חושבים שיחסי דת ומדינה הם הנושא שמכשיל את החוקה, אבל זה לא נכון – הצלחתי להביא להסכמה בין המפלגות החרדיות ושינוי החילונית. הבעיה הייתה שהשמאל רצה לתת לשופטים יותר כוח, כי רוב השופטים בשמאל. כאדם שמרן ולאומי מאוד, אני בעד החזרת הכוח מבית המשפט לכנסת. בארה"ב אין לבית המשפט כוח כפי שיש לו כאן, הוא אפילו לא מתקרב לזה".
לצד עבודתו באוניברסיטה בילה קופל את השנים הבאות בייעוץ למחוקקים ובקידום חקיקה, וכך התקבצו סביבו מומחים ואישי ציבור העוסקים במדיניות. כשעסק למשל ב"חוק החרם", שמטיל עיצומים על מי שמקדמים את החרמת ישראל בעולם, התחבר שוב לח"כ איתן וגם לד"ר יצחק קליין – שאת התואר השלישי במדעי המדינה קיבל בחוג לממשל באוניברסיטת הרווארד, וכיום עומד בראש מחלקת המדיניות של פורום קהלת. עם הניסיון שצבר קופל ורשת ההיכרויות שטווה, הקרקע הייתה מוכנה לפריצה.
"אנחנו עובדים היטב עם הליכוד, אבל גם עם הממשלה הנוכחית. כל עוד בנט ימשיך לקדם מדיניות שאנחנו מאמינים בה, נסייע לו. אם הוא יהיה נגדנו משיקולי נוחות פוליטית – לא נסייע לו. בנט ושקד ממחישים למעשה את ההתפתחות של הציונות הדתית: פחות שבטיות, ויותר תמיכה בשוק חופשי"
אז, בשנת 2012, קרה האירוע המחולל: משקיע אמריקני ביקש להיפגש איתו כדי לשוחח על אלגוריתם שפיתח קופל להשקעה במניות – אבל במפגשים ביניהם השניים דיברו על כל נושא אחר כמעט. "היו לו הרבה דברים להגיד על פוליטיקה אמריקנית, על כלכלה חופשית ועל ביטחון ישראל. שוחחנו גם על האלגוריתמים שלי, אבל אותו אדם – שאני לא יכול להגיד לך את שמו – התעניין ב'שְׁמוּז', בסמול־טוק, יותר מאשר בדרכים לעשות עוד כסף. שנינו העדפנו לדבר על נושאים שבקישקעס שלנו".
במשך כמה שנים הם נפגשו מעת לעת, עד שיום אחד אמר המשקיע לקופל: אתה צריך להקדיש את רוב זמנך לקידום סדר יום שמרני־יהודי בישראל. "בשלב הזה כבר עסקתי הרבה יותר בפוליטיקה, פגשתי אנשים שעבודת המדיניות מתאימה להם – אבל לא היה להם בית, כי הדעות שלהם לא היו 'נכונות'. כימנים, הם לא היו יכולים לעבוד במכון הישראלי לדמוקרטיה. אז ברגע שהמשקיע אמר לי 'לך על זה', השבתי 'אני מוכן; אתה תממן את זה?'. הוא ביקש שאכתוב לו תקציב, והשאר היסטוריה".
מחקר, בלי התנשאות
קופל, כאמור, אינו מוכן לחשוף את זהותו של המשקיע שמאחורי הפורום. בתחקיר של עיתון הארץ נטען שהמממנים האנונימיים הם ג'פרי יאס וארתור דנצ'יק, מבעלי חברת המסחר וההשקעות "ססקואנה" מפנסילבניה. השניים ידועים כתורמים גדולים של המפלגה הרפובליקנית בארה"ב ושל "ארגוני מחקר שמרניים וליברטריאניים הדומים לפורום קהלת" בארץ ההזדמנויות. "אני לא מאשר שמי שהארץ טוען שהוא התורם שלנו – הוא התורם שלנו", אומר קופל בפנים חתומות. "ברור שיותר 'אסתטי' שכל התורמים יהיו מזוהים. מאידך, אנחנו עומדים בתנאי החוק ולא מסתירים דבר. הסיבה שהתורם לא רצה להזדהות היא שהוא פשוט אדם צנוע וביישן".
התקציב הראשוני שהציע קופל היה מיליון דולר לשנה, והמשקיע "לא הניד עפעף", לדבריו. מאז הסכומים תפחו והלכו: ב־2020 עמד התקציב השנתי של הפורום על 26.5 מיליון שקלים, ורוב הסכום עדיין התבסס על התורם האמריקני (רק 3,500 שקל התקבלו כתרומות בישראל עצמה, ועוד 155 אלף שקל מקורם בהכנסות מפעילות). "כ־120 אנשים עובדים אצלנו, רובם לא במשרה מלאה", חושף קופל. "יש עוזרי מחקר, יש עובדים שמצטרפים אלינו בהתאם לזמן שברשותם – ויש גם פרופסורים בעלי תארים נוצצים שיכולים לבוא פעם או פעמיים בשבוע, או שהם זמינים לי ולשאר אנשי המכון לכתיבת מאמר או להיוועצות. מבחינתנו, הדרך הנכונה לעבוד עם המומחים היא במיקור חוץ. מלבד זאת, עשרות ארגונים קטנים פנו אליי ושכנעו אותי שהם עושים עבודה חשובה שמתאימה לנו, אז לפעמים אנחנו עוזרים להם".
איך?
"לחלקם אנחנו עוזרים בתקציב, לאחרים אנחנו נותנים אפשרות לשבת במשרדים שלנו, או שאנחנו מספקים סיוע משפטי – כל ארגון והצדדים שהוא צריך בהם עזרה או חיזוק".
אחד הגופים האלה הוא "דיקטה – המרכז לניתוח טקסטים", עמותה שייסד קופל עצמו. תחום עיסוקה הוא יישום אלגוריתמים של בינה מלאכותית ולמידת מכונה על טקסטים עבריים, במטרה ליצור כלים שימושיים למנתחי השפה העברית ולחוקריה. היישום הפופולרי ביותר של דיקטה הוא הנקדן האוטומטי ("זה קשה, כי לכל מילה בעברית יש המון אפשרויות ניקוד"), אבל יש לה גם יישומים מורכבים יותר.
דיקטה, המעסיקה 26 עובדים משלה, היא דוגמה טובה ל"גג" שמספק פורום קהלת: היא עצמאית לחלוטין, אבל משרדיה שוכנים במשרדי הפורום, והמנכ"ל שלה הוא מאיר רובין, שהוא גם מנכ"ל קהלת. הפורום כמו הפך לספינה האם של הברנז'ה השמרנית החדשה, הצעירה והחכמה, שמאתגרת את המערכות הישראליות מימין. בין הארגונים הקשורים בפורום אפשר למנות את "ישראל שלי", "המרכז למדיניות הגירה ישראלית", "האינטרס שלנו", "הפורום לחברה האזרחית" ועוד רבים אחרים. האם זוהי מעין מקבילה ימנית לקרן החדשה לישראל? קופל דוחה את ההשוואה: "הקרן החדשה מקבלת תרומות ומשקיעה אותן; אנחנו רק מכון מחקר. עד לאחרונה רוב העבודה שלנו הייתה פנימית, אבל לא כל פרויקט חייב להיות כזה. אם יש מישהו שמשוגע לנושא מסוים, למה שיעבוד אצלי ישירות? אנחנו יכולים לסייע לו במה שחסר לו".
אז אין כאן גרסה ימנית של ארגון "שתיל" מבית הקרן החדשה, שמקבץ ארגוני שמאל ומסייע להם, במימון של גורם חוץ בעל אינטרס?
"התורם שלנו לא אמר: קחו כסף ותתמכו ביוזמה כזו או אחרת. הוא גם לא אמר: אני בעד זה ונגד זה. הוא משקיע בנו כי יש לו ולנו דעות זהות. זה לא נעשה מתוך עניין אישי, אלא כי הוא מאמין בכך ורוצה שישראל תהיה חזקה וחופשית".
את זה יאמרו גם הפרוגרסיבים האמריקנים: הם מאמינים בישראל של כל אזרחיה, ולכן משקיעים בקרן החדשה.
"בעיניי, כשאתה מנסה להפוך את ישראל למקום טוב יותר דרך הפגנת חולשותיה, או כשאתה חותר לכפות עליה עמדות של מדינות אחרות כדי 'להציל אותה מעצמה', יש בכך התנשאות. אני לא רוצה שיתנשאו עליי. אני רוצה שישראל תקבל את ההחלטות שלה בעצמה. בניגוד לשמאל, אני לעולם לא אעשה משהו בגלל תכתיב מאירופה או מארה"ב".
הם מפחדים
השמאל הקיצוני חושש מאוד מהפעילות של קהלת. ה"סימון" של הפורום בתור איום בקרב אנשי שמאל הובהר במיוחד בשבוע שעבר, כשנשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש תקפה את הפורום בריאיון בידיעות אחרונות. קהלת "פרס זרועות לכל שלוחות הממשלה, האקדמיה ומוסדות הציבור", תיארה ביניש. "הוא פועל בהשראת תפיסות עולם זרות, שסותרות כל מה שנבנה כאן. אנשיו הם רפובליקנים קיצוניים… הם חדרו גם לוועדה לבחירת שופטים. יש להם המון כסף. אם אתם רוצים להבין לאן הם חותרים, לכו בעקבות התורמים שלהם".
קופל טוען שהוא מוחמא מכך שביניש מרגישה מאוימת מהפורום, אבל מוסיף ש"קצת מדאיג שנשיאת בית המשפט העליון בדימוס מדקלמת כותרות מגמתיות של הארץ כמו תוכי".
התבטאות כזו שלה טובה או רעה לכם?
"הלוואי שתתבטא כך בכל יום. זו ההוכחה הכי טובה לאישיותם של השופטים שלנו. מכאן אפשר להבין מאיפה הם ניזונים ומה המזג השיפוטי שלהם".
את תחושת האיום מוכיחה גם הכתיבה האובססיבית על הפורום בעיתון הארץ ובשלוחה הכלכלית שלו, דה־מרקר. עוד ועוד "תחקירים" כאילו־שערורייתיים מתפרסמים על מכון המחקר והארגונים הקשורים אליו, ומאמרי דעה שלמים מוקדשים להשנאתו של הפורום על קהל הקוראים ולפסילתו בעיני פוליטיקאים ומשפטנים. "הבורות מאפשרת את פורום קהלת", קראה כותרתו של אחד מהם. "החזון של פורום קהלת נידון לכישלון", "בנט החדש: בתוך הכריכה הרכה מסתתר פורום קהלת", ו"הכירו את הפורום החדש שנאבק ב'טרור הלהט"בי' ובשוויון מגדרי", קבעו־התריעו כותרות אחרות.
למה הם מפחדים מכם כל כך, אני שואל את קופל. "זו שאלה שצריך לשאול את המו"ל, עמוס שוקן", הוא מושך בכתפיו. "בחודשים האחרונים הם כתבו יותר מתריסר מאמרים נגד פורום קהלת. אני לא רוצה להעלות השערות, אבל אולי התשובה היא שאנחנו טובים ויעילים במה שאנחנו עושים".
נראה שבשמאל מודעים היטב לכוח השפעתו של הפורום. מנכ"ל קהלת מאיר רובין בן ה־38 הוצב במשך כמה שנים במקום טוב ברשימת 100 המשפיעים של דה־מרקר; ברשימה לשנת 2021 הופיעה תמונה גדולה שלו לצד הטקסט שהוקדש לנפתלי בנט, ועורך המגזין איתן אבריאל כתב על קשריו של ראש הממשלה עם הפורום. רפורמת רשות הרגולציה שהעבירה הממשלה, טען אבריאל, תוביל ל"צמצום חלקה של הממשלה בניהול הכלכלה והחברה, ולהפיכת ישראל לכלכלה עוד יותר ניאו־ליברלית. אין זה מקרה: זה כמה שנים שבנט מקורב לאנשי פורום קהלת (ובמיוחד למנכ"ל, מאיר רובין), מכון מחקר ימני־קיצוני המקדם אג'נדות שמרניות על פי המודל של רונלד רייגן בארצות הברית של שנות השמונים. המודל ההוא נכשל, לא הביא לצמיחה עודפת, והוליד אי שוויון כלכלי קיצוני".
"כל הרעיון של דתיים וחילונים, עבר זמנו בעיניי. זה נגמר. פעם ראית אדם עם כיפה וידעת עליו הכול, מה דעותיו ומי חבריו, ואותו הדבר אצל החילונים. זה כבר לא ככה. במשרד שלנו הבחור עם הכיפה הוא לא באמת דתי, והבחור בלי הכיפה הוא דוס־דוס"
קופל מאשרר את חששו של אבריאל: הפורום אכן מקדם ליברליזציה שתצמצם את כוחה של הממשלה. "הנקודה שאולי הכי מפריעה להם, היא שבעבר העולם הדתי־לאומי היה ממלכתי יותר, ודי סוציאליסטי. המדינה הייתה הכול עבורו מבחינה דתית וגם מבחינה ציונית. אבל אנחנו מאמינים שהמדינה לא טובה בכל דבר, ומעולם לא הייתה. יש דברים שרק מדינה יכולה לעשות, ויש דברים שמדינות לא עושות טוב. פתאום יש בציבור הדתי־לאומי קולות שאומרים שהמדינה לא צריכה להיות מעורבת בנושאים דתיים מסוימים".
מבחוץ, אגב, נראה שרוב העובדים בקהלת הם בספקטרום הדתי־לאומי.
"חצי־חצי. אני כותב על זה לקראת סוף הספר, בלי לציין את קהלת: כל הרעיון של דתיים וחילונים, עבר זמנו בעיניי. זה נגמר. פעם ראית אדם עם כיפה וידעת עליו הכול, מה דעותיו ומי חבריו, ואותו הדבר אצל החילונים. זה כבר לא ככה. במשרד שלנו הבחור עם הכיפה הוא לא באמת דתי, והבחור בלי הכיפה הוא דוס־דוס. זה לא ייאמן".
רוב הציבור הדתי בישראל אינו רפובליקני, אלא ימני מדינית וביטחונית. בשאר הנושאים – כלכלה, דת ומדינה – תמצא טווח רחב.
"אני מרגיש שזה משתנה".
אתה עצמך מביא ערכים אמריקניים, ומנסה להתאים אותם לישראליות. זה באמת עובד?
"אני בארץ 41 שנה. כשצוציקים בני שלושים ומשהו מסתכלים עליי כאמריקני, אני מזכיר להם שאני בישראל יותר שנים מהם".
לגבי אמריקה עצמה, אגב, קופל פסימי. "ארה"ב בצניחה", הוא טוען. "הפרסטיז' שלהם יורד כי הם מרוקנים את האוצר, מוציאים כסף כמו מים. הם יגרמו לפיחות של הדולר. כל הגחמות של האגף הקיצוני במפלגה הדמוקרטית מקודמות כעת, וזה יפגע קשות במעמד הכלכלי של ארה"ב. גם היציאה מאפגניסטן לא הועילה למעמד ארה"ב בעולם".
השנה הופיע דווקא קופל, ולא רובין, ברשימת המשפיעים של דה־מרקר. הוא הוצב במקום ה־32, מתוקף היותו "המייסד, האידיאולוג והרוח החיה שמאחורי פורום קהלת, ככל הנראה הגוף החוץ־פרלמנטרי המשפיע ביותר על המדיניות הכלכלית־חברתית בישראל", כפי שכתב שם – שוב – איתן אבריאל. "'תוכנית סינגפור' וחלקים אחרים של חוק ההסדרים ושל התקציב הקרוב נראים כלקוחים מתוך אוגדן הצעות המדיניות של קהלת, החל בתוכנית לריסוק הרגולציה הממשלתית שגובשה ממש במשרדי הארגון, דרך פתיחת ברזי התקציב עבור הצבא, שורת המיסים העקיפים כמו אגרת הגודש והטבות המס למשקיעים בסטארטאפים, וכלה בתאגידים ובעשירים, שהתוכנית הכלכלית לא נוגעת בהם, על אף הגירעונות והצרכים התקציביים".
מי הפנים של פורום קהלת, אני שואל את קופל, מבולבל מהמשחק שמשחק דה־מרקר איתו ועם רובין ברשימת המשפיעים. "אין לנו 'פנים'", דוחה קופל את הנחת היסוד שלי. "עיתון הארץ צריך פעמיים בשבוע לכתוב עלינו, אבל אנחנו עובדים בשקט. אם זה תלוי בי, נמשיך לעבוד בשקט. אנחנו לא מנסים להיות שחקן ציבורי שכולם ידעו שהוא עושה דברים חשובים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
