בחייאת זומזום: הקרב האבוד של האנושות נגד היתושים

בשביל חצי מיליון עבדים אפריקנים, הטקס שנערך בבויס־קיימן היה יריית הפתיחה. בעל חיים נשחט, דמו חולק בין קומץ הנוכחים, ועורך הטקס, כוהן הוודו הכריזמטי דאטי בוקמן, פצח בנאום משלהב שקרא למהפכה – "האל הטוב רואה את כל מה שהאנשים הלבנים עושים. האל הזה, הכל־כך טוב, דורש נקמה! זרקו את תמונת האל של הלבנים הצמא לדמעותינו, והקשיבו לקול החירות המדבר בליבותינו".

בימים ההם, באוגוסט 1791, סן־דומנג שבהאיטי הייתה המושבה הצרפתית הרווחית ביותר, וספקית הסוכר הגדולה בעולם. את ההצלחה הכלכלית נשאו על גבם מאות אלפי עבדים שהביאו לשם השליטים הצרפתים. האפריקנים עבדו וחיו בתנאים בלתי אפשריים, סבלו משיעורים גבוהים של תחלואה ותמותה, והתקוממות הייתה רק עניין של זמן. בוקמן הניף את נס המרד במקום שבו קודמיו נכשלו. כחודשיים אחר כך מצא את מותו מידי בעלי מטעים צרפתים, אבל ההתקוממות שהצית נמשכה 13 שנים. מטעים נשרפו, כלכלת האי נהרסה וההרג פשה בכל מקום. בשנת 1801 הוגדרה סוף־סוף סן־דומנג כבעלת ממשל עצמי והשקט שב למקום – אבל לא לזמן רב. למנהיג החדש והשאפתני של צרפת, נפוליאון בונפרטה, היו תוכניות אחרות. הוא שלח לאי הקאריבי כוח של 40 אלף חיילים בפיקודו של גיסו, שארל לקלרק, והקרבות התחדשו. אומרים שנפוליאון תכנן לכבוש את האיטי כדי לפלוש לארה"ב דרך לואיזיאנה, אומרים שרצה להשתלט על תעשיית הסוכר – כך או כך, ידו הייתה אמורה להיות על העליונה, אלא שגם המצביא הצרפתי הגדול לא יכול לאויב המקומי הקטן.

היריב האכזר היה מין של יתוש, חובב ידוע של נופים טרופיים וספק שירותי הסעות לנגיפים קטלניים. באדיבותו הרבה העביר היתוש את נגיפי הקדחת הצהובה למארחיהם החדשים – החיילים הצרפתים. אפילו מפקד הכוח בכבודו ובעצמו לא היה חסין לעקיצותיהם של המעופפים, וכמו עשרות אלפים מחייליו, חלה לקלרק ומת. הצרפתים התבוססו בביצת הקדחת, ורק כשליש מהם שרדו ושבו למולדתם. האירוניה היא שהקדחת הצהובה, על יתושי האדס שנושאים אותה, הגיעה להאיטי מלכתחילה באוניות העבדים מצפון אפריקה.

בשנת 1804 יכלה האיטי להכריז על עצמאותה. היתושים עשו היסטוריה – ולא בפעם הראשונה. "יתושים שכירי חרב גייסו צבאות של נגיפים וארבו בשדות קרב ברחבי העולם. לעיתים קרובות הם הכריעו תוצאותיהן של מלחמות הרות גורל", כתב ההיסטוריון הקנדי טימותי וינגרד, בהקדמה לספר שהקדיש לחרק המעופף ולחלקו הדומיננטי בעיצוב המציאות. "האמת העוקצנית היא שיותר מכל משתתף חיצוני אחר, היתוש הניע את אירועי ההיסטוריה האנושית".

מי שהניע את ההיסטוריה במקרה של האיטי היה יתוש ממין אדס מצרי. שמו נגזר מהמילה היוונית Aedes שמשמעותה "לא נעים" או "דוחה" – הגדרה מלטפת מאוד לבעל חיים קטלני כל כך. מדי שנה אחראים יתושי האדס להדבקת עשרות מיליוני אנשים במחלות קשות כמו קדחת צהובה, קדחת דנגי, דלקת קרום המוח וזיקה. גם היום מהווים האדסים איום ממשי על הציבור; הם נהנים מכדור הארץ המתחמם שמספק להם בתי גידול לחים, וכמובן עפים על התנועה בין היבשות. בשנת 2017 למשל דווח לראשונה על הימצאם בדרום אונטריו, קנדה, וקשה להאמין שהם טסו את כל הדרך מאפריקה בעצמם.

היריב האכזר של גייסות נפוליאון היה מין של יתוש שמספק שירותי הסעות לנגיפים קטלניים. החיילים הצרפתים התבוססו בביצת הקדחת, ורק כשליש מהם שרדו ושבו למולדתם. בשנת 1804 הכריזה האיטי על עצמאותה. "האמת העוקצנית היא שיותר מכל משתתף חיצוני אחר, היתוש הניע את אירועי ההיסטוריה האנושית", כתב ההיסטוריון הקנדי טימותי וינגרד

האדס אינו היתוש היחיד שעושה שמות באדם. מאז הפרה־היסטוריה הפילו היתושים חללים אינספור, והמאמצים להיפטר מהם ארוכים כימיה של האנושות (גם אם זו למדה על הקשר בין מחלות ויתושים רק במאה ה־19). על אחד הניסיונות המקוריים דווח ממש לאחרונה: נסו לדמיין לרגע – מה היה קורה אילו היתושים לא היו רואים את חיילי נפוליאון, וממשיכים הלאה? מחקר שנעשה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה־ברברה מבקש לעשות ליתושים בדיוק את זה: לגזול מהם את היכולת להבחין בבני אדם. הנסיינים שתרמו את גופם למדע בעודם בחיים היו יתושי אדס מצרי. החוקרים האמריקנים השתמשו בטכנולוגיית הקריספר – שיטת עריכה גנטית שבשנה שעברה הביאה לשתי אימותיה פרס נובל בכימיה – ונטרלו בעזרתה קולטני אור שנמצאים בעין היתוש. האדס המצרי, הם ידעו, נעזר בכתמים כהים כדי לצוד – ובתוך כך נמשך במיוחד לאנשים בבגדים כהים, לתשומת ליבם של חובבי השחור. המדענים התבייתו על חמישה קולטנים, ובשיטת האלימינציה בחנו אילו מהם תורמים ליכולת של היתושים להבחין בכתמים כהים. במאמר שפורסם בכתב העת Current Biology דיווחו החוקרים שכאשר שניים מהקולטנים סולקו, לא היו היתושים מסוגלים "לזהות" בני אדם. "היכולת שלהם למצוא את המטרות מופחתת, אבל לא מנוטרלת עד הסוף", אמר פרופ' קרייג מונטל, ממובילי המחקר, שממשיך לפענח במרץ את חושיהם האחרים של היתושים. לדבריו, נטרול הקולטנים הוא פתח לאסטרטגיות לשליטה באוכלוסיית היתושים, שתתמוטט בסופו של דבר.

עוד לפני שנדון בשאלה אם נכון לעוור מינים, לעקר, להרוג ולאבד, לערער את המאזן האקולוגי או להשאיר אותו כמות שהוא – כדאי שנכיר את היריב שניצב עיקש מול האנושות. איך אמר איש הצבא והפילוסוף סון דזה? "דע את עצמך ודע את האויב". נתחיל בו.

להתכרבל עם כרישים

"אדם נברא בערב שבת ומפני מה? …שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית" (מסכת סנהדרין)

היתוש מעולם לא נהנה מתדמית חביבה וידידותית. על פי המסופר במקורותינו, עונשו של טיטוס על החרבת ירושלים וחילול קודש הקודשים היה יתוש שנכנס לו לחוטם. הוא ניקר בראשו במשך שבע שנים, עד שהביא למותו ואגב כך הוליד ביטוי נאה בעברית – יתושו של טיטוס. לא רק המדרשים התעכבו על האירוע הקיסרי, גם מאיר אריאל הקדיש לטיטוס שיר – "פה גדול", שנוזף בו על גאוותו. בכלל, כדי שלא תשרה עלינו בני האדם זחיחות, מציעה לנו מסכת סנהדרין להיזכר שהיתושים קדמו לנו במעשה בראשית. ולא סתם קדמו: מאובן היתוש הקדום ביותר התגלה בתוך ענבר במיאנמר, והוא בן 99 מיליוני שנים.

במהלך האבולוציה הארוכה שלהם התפתחו כ־3,600 מיני יתושים, כמאתיים מהם בלבד מעדיפים תפריט מבוסס־דם, ואם לדייק – מעדיפות. בקרב מיני היתושים שלא מסתפקים בצמחים, רק הנקבה היא זו ששותה דם, כי היא זקוקה לו כדי להתרבות. בעזרת חושיה מזהה היתושה את המטרה, שולפת את הקש – חדק המציצה – ומתחילה ללגום תוך כדי הפרשת חומרי אלחוש וחומרים שידאגו שהדם לא ייקרש. בעזרת החלבונים שתרווה מהדם, היא תייצר ביצים. הזכר מצידו יפתח כרס צוף, יפרה וזהו.

את נחת עוקצם של היתושים הכירו כאמור כבר הקדמונים, וביתר שאת פגשו בה בני האדם עם התפתחות החקלאות. עד שבאה הביו־טכנולוגיה ופתחה מגוון אפשרויות של משחקים גנטיים, אמצעי ההגנה היו רשתות, חומרי הדברה, תכשירי הגנה שונים וייבוש מים עומדים, לצד שיטות שאיבדו מכוחן, כמו שתילת עצי אקליפטוס או תרכובת הכינין ששימשה בעבר לטיפול במלריה. ההתיישבות הציונית ספגה בראשיתה מכה אנושה מיתוש האנופלס, אבל לפחות שני אישים מתוכה יכולים לזקוף לעצמם הישגים עולמיים כבירים בחקר המלריה באותם ימים: ד"ר ישראל יעקב קליגלר, מדען רב־זכויות שהיה אחראי לתוכניות מיגור המגפה ולמחקרי יתושים לרוב; ופרופ' גדעון מר, שביתו הניצב עד היום במושבה ראש־פינה מציג סקירה של פועלו והישגיו בלוחמה באויב המעופף. "למן הלילה הראשון לעלייה על הקרקע היה עומד ללא לאות על משמרתו ומגונן יחד עם עובד־התחנה על המתנחלים מפני ענני היתושים", תואר פרופ' מר הצנוע בעיתון על המשמר, ב־11 במאי של שנת 1954. לו מלאו אז שישים שנה, ולתחנה לחקר המלריה 25. "הוא היה מורה לחברים את כללי הזהירות ואת דרכי ההגנה השונות: המיכאנית (כילות, רשתות), הכימית (ריסוסים, משחות ואספקת כדורי כינין). במקרים מיוחדים אץ להביא קרח לקודחים מהמחלה", המשיך העיתון ותיאר. מר, אגב, נחשב לחלוץ השימוש בדי־די־טי בארץ – החומר שנודע לשמצה כשרוסס על עולים חדשים, אבל במקור ריססו בעזרתו מקורות מים כדי להרחיק יתושים. בהמשך נאסר הדי־די־טי לשימוש חקלאי בשל גרימת נזק לתא החי.

נכון להיום יתושי האנופלס כבר אינם חלק שכיח מהנוף הישראלי, וגם אם הם עדיין כאן – המלריה, תודה לאל, לא איתנו. אחיהם מקפידים עדיין לבוא ולבקר – רק לפני שבועיים התריע משרד הבריאות כי לאורך נחל הבשור התגלו יתושים נגועים בנגיף קדחת מערב הנילוס – אבל לנו ולמרבית יושבי העולם המפותח, מדובר בעיקר במטרד מעיק. במדינות המתפתחות, מנגד, היתוש הוא עדיין בגדר סכנת חיים. בשנת 2019 תועדו בעולם 229 מיליון מקרי מלריה, ו־400 אלף מתוכם הסתיימו במותם של החולים – רבים מהם ילדים. לא סתם כתב ביל גייטס בבלוג שלו פוסט שכותרתו: "למה אני מעדיף להתכרבל עם כריש מלנשק יתוש?"

מייסד מייקרוסופט הפך את המאבק ביתושים לעניין אישי. הוא ואשתו לשעבר עומדים יחד בראש קרן למיגור המלריה, ומאז תחילת המילניום השקיעו כמה מיליארדי דולרים בחקר יתושים. מדי שנה משחררת הקרן דו"ח על החרק, שמוגדר כבעל החיים הקטלני ביותר לאדם, מתברר שהתחרות אפילו לא צמודה. גרף אינטראקטיבי שצירף גייטס לאותו פוסט המחיש את פריסת מקרי המוות שנגרמו על ידי חיות שונות בשנת 2015. לכ־830 אלף מתים היו אחראים היתושים; אריות, למשל, ניצבו הרחק מאחור עם מאה קורבנות אנושיים, היפופוטמים הרגו 500, וכרישים – שישה. "הסתכלו על הגרף ותראו שכבדי המשקל גורמים הכי פחות נזק. בהשוואה של פאונד לפאונד, כריש לא מפחיד כל כך לעומת יצורים קטנים שנמצאים ברשימה", נכתב שם. למרות הגרף הידידותי־למשתמש והלשון הקלילה, גייטס לא משועשע כלל וכלל מנזקי היתושים. כמי שהסתובב בעצמו לא מעט בבתי חולים במדינות אפריקה הנגועות מדרום לסהרה ופגש ילדים חולים, הוא הביע זעזוע עז מהמצב והכריז כי העולם מחויב לתת מענה. "בכל דקה, יתוש נושא מלריה הורג ילד", כתב גייטס.

הישועה, כאמור, עשויה להגיע מההנדסה הגנטית, ונטרול הקולטנים של הצבעים הכהים אינו הניסיון הראשון מסוג זה לטפל בבעיה. בקיץ שעבר אישרה הסוכנות להגנת הסביבה של ארה"ב לחברה הבריטית "אוקסיטק" לצאת לניסוי בדרום פלורידה ובטקסס, במטרה להפחית את אוכלוסיית יתוש האדס המצרי. פלורידה מנהלת מאבק ארוך ומדמם נגד המין הקטלני, אבל מאמצי־העל ותקציבי הענק לא הועילו עד כה. השיטה החדשה פועלת כך: מאות מיליוני יתושים זכרים ישוחררו בשטח, לאחר שהונדסו באופן המונע מהם להביא לעולם זחלים ממין נקבה שיכולים להתפתח. זכרים לעומתן יגדלו לתפארת עם אותו פגם גנטי, ויורישו אותו גם לצאצאיהם. כך תפחת אוכלוסיית הנקבות, שהן האיום האמיתי על בריאות הציבור – לפחות אצל היתושים – ונגיפים קטלניים לא יועברו באמצעותן לבני אדם. ניסויים בשיטה הזו בוצעו כבר בשלל יעדים נגועים בעולם; אוקסיטק דיווחה למשל כי באזור מסוים בברזיל היא הצליחה להפחית את תפוצת קדחת הדנגי מ־133 איש ל־12 בלבד.

עוד באוגוסט של שנת 2018 החליטה ממשלת בורקינה־פאסו, מדינה קטנה במערב אפריקה, לאפשר לחוקרים לשחרר בתחומיה יתושים מהונדסים גנטית, בניסיון למגר את מחלת המלריה. המדענים גרמו לנקבות האנופלס לעקרות, מתוך הנחה שבכך יגרמו לזכרים "לבזבז" את ההזדווגות בלי להגיע לתוצאות. במאמר שפורסם בכתב העת הנחשבNature Biotechnology תיארו החוקרים הבריטים בפרטי פרטים את תוכניותיהם לדיכוי אוכלוסיית היתושים הנושאים את המחלה, וכאן המקום להגיד: לא כל אנופלס מפיץ מלריה, אסור לעשות הכללות.

הפתרון הפך לאיום

כמה מהפתרונות היצירתיים הראשונים שלא כללו משחקי גנטיקה, צמחו ממש כאן בישראל. את אחת השיטות הוביל קליגלר, שדאג להביא לישראל טורף שאינו שייך לכאן: גמבוזיה מצויה. הדג האמריקני, שמכונה באנגלית דג־יתוש, ניזון מתפריט מגוון שכולל בין השאר זחלים של יתושי אנופלס. מאז הגיעוֹ לכאן נפוץ דג־היתוש במקווי מים לאורכה ולרוחבה של ישראל, ומתברר שזוהי בשורה פחות מוצלחת: דגי הגמבוזיה, שהתגלו כעמידים ומתרבים במהירות, אוהבים לזלול לא רק זחלי יתושים, אלא את כל מה ששוחה לצידם. היום נמצא הדג הזה ברשימת המינים הפולשים המסוכנים ביותר שמפרסם האו"ם. כאן בארץ הוא אחד הגורמים לירידה החדה במספרם של דגים מקומיים כמו הנאוית הכחולה, והוא מחסל גם ראשנים של דו־חיים נדירים כמו סלמנדרות.

שיטה אחרת של הדברה ביולוגית התגלתה לראשונה בישראל, והפכה להצלחה עולמית: ה־BTI. הכול התחיל בסקר יתושים שנערך בנחל הבשור בשנות השבעים, בהובלתו של פרופ' יואל מרגלית ז"ל. ליתי הרמתי, היום מנהלת מעבדה לביולוגיה ימית באוניברסיטת רטגרס בארה"ב, הייתה אז סטודנטית לאקולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון וגויסה לצוות המצומצם של מרגלית. "יואל ניהל באותם ימים מרכז להדברה ביולוגית של יתושים", היא מספרת. "הוא וחוקר אמריקני הסתובבו יחד בנגב, עברו בין שלוליות מים וראו בכולן זחלים של יתושים – 'לרוות' בעגה המקצועית. באחת השלוליות היו המון לרוות מתות; להפתעתם, בתוך אותה שלולית היו חיפושיות, ראשנים ויצורי מים אחרים שדווקא חיו בשמחה רבה.

"יואל והשותף שלו הבינו שהחומר הכימי שהרג את זחלי היתושים פוגע רק בהם, ולא הורג כל דבר. הם לקחו דגימות מים מהשלולית למעבדה, ומצאו בהן חיידק בלתי מוכר למדע. החיידק הזה יוצר נבגים, וכאשר הזחל אוכל אותם, החיידקים מתפתחים במעיים שלו ומייצרים חומר שהוא הטוקסין, הרעל שהורג אותו".

החיידק אגב, היה מוכר כמדביר חרקים שונים כבר מתחילת המאה ה־20: יש לו כמה זנים, שכל אחד מהם מתביית על חרק ספציפי, ומתברר שהזן הישראלי ייחודי ליתוש – ולכבוד הוא לנו. מרגלית העניק לו את השם Bacillus Thuringiensis Israelensis, ובקיצור – BTI. "התפקיד שלי במסגרת פרויקט מחקר היה לבדוק כמה חיידקים כאלה צריך הזחל לאכול כדי למות. הייתי סופרת את החיידקים בכל זחל, וזה היה חלק קטנטן מבניית המכניזם שמאחורי הפיתוח".

ואיך עושים את זה?

"לוקחים את הזחל, כותשים אותו ושמים בצלחת פטרי. שם החיידקים גדלים, ואז סופרים אותם. הייתי שם כשהפיתוח היה ממש בחיתוליו, והיום אני הולכת פה לחנות של חומרי בניין בניו־ג'רזי וקונה BTI בקפסולות. זה מדהים".

שיחתנו מחזירה את הרמתי לחוויות מסקרי היתושים במדבר. "היו לנו תחנות דגימה קבועות: באזור אילת, ליד עין עבדת, בנחל הבשור ועוד", היא מספרת. "פעם בחודש היינו יוצאים, עובדים וישנים בשטח. איתרנו את מקומות הדגירה, לקחנו דגימות מים ודגימות של יתושים בוגרים, ובדקנו את התפוצה והנדידה שלהם צפונה ודרומה. אחר כך לקחנו אותם למעבדה כדי לזהות וירוסים שהם נושאים, מינים חדשים ושאר נתונים שצריך לבדוק. היה לנו ג'יפ ממוזג – אני חושבת שהוא היה היחידי באוניברסיטה, ונתנו לנו אותו כדי שהיתושים לא יתבשלו בדרך", היא צוחקת.

כמה עשרות שנים אחר כך באה חברה ישראלית ומנסה לנצח את המלריה בעזרת שילוב של BTI והטכנולוגיות החדשות שמציעה המאה ה־21. "זזאפפ מלריה" (ZzappMalaria) הגיעה ביוני השנה למקום הראשון בתחרות הבינלאומית היוקרתית של Xprize בתחום הבינה המלאכותית, וזכתה בפרס של כ־3 מיליוני דולרים. היא אגב החברה הישראלית השנייה שרושמת הישג כזה; קדמה לה SpaceIL, שעמדה מאחורי החללית "בראשית". המיזם של זזאפפ מלריה, שנעשה בשיתוף פעולה עם גופים שונים וביניהם גם הקרן של גייטס, מבקש למפות אזורים נגועים ואז לרסס ב־BTI. הרעיון עצמו לא חדש, אלא שאופן הביצוע ורמת הדיוק עולים מדרגה.

ארנון חורי יפין, מנכ"ל ZzappMalaria: "הטכנולוגיה שלנו ממפה את הבתים ואת הביצות שיש בהם יתושים בעזרת בינה מלאכותית. היא לא מוצאת כמובן את כל השלוליות הקטנות, אבל כשהיא מנחשת שיש סיכוי לאתר כאלה במקום מסוים, היא שולחת אנשים לסרוק את המקום ברגל. לפי הנתונים שאספה, אם עדיף לרסס את השלוליות, את הבתים או גם וגם"

"כשרוצים לתת מענה למלריה, נתקלים בשתי בעיות", מסביר ארנון חורי יפין, מנכ"ל החברה. "הראשונה היא תכנון – האם בכפר מסוים יש לרסס את השלוליות, או את הבתים? השאלה הזו עולה כי חלק ממיני היתושים עוקצים בבתים, ואחרים נפוצים יותר בשטח הפתוח. בכפרים מסוימים יש יותר בתים משלוליות, ואז כדאי להתמקד בשלוליות, ולפעמים זה הפוך. הבעיה השנייה היא שכאשר הולכים לרסס את השלוליות, אפשר לפספס את חלקן. אם יש במחוז 300 כפרים, ובכל אחד מהם יש 200 שלוליות, לא תמצא בעצמך את כולן.

"הטכנולוגיה שלנו ממפה קודם כול את האזור – את הבתים, את הביצות ואת כל מקווי המים – בעזרת בינה מלאכותית שמנתחת תמונות לוויין. היא לא מוצאת כמובן את כל השלוליות הקטנות, אבל כשהיא מנחשת שיש סיכוי לאתר כאלה במקום מסוים, היא שולחת אנשים לסרוק את המקום ברגל. יש לנו אפליקציה שדומה למערכות הצבאיות, ובאמצעותה נשלחים אנשים לכל גזרה. אחר כך המערכת מחליטה, לפי הנתונים שאספה, אם עדיף לרסס את השלוליות, את הבתים או גם וגם. בהמשך היא שולחת את העובדים למשימת הריסוס. BTI הוא אומנם חומר ביולוגי וידידותי לסביבה, אבל החיסרון שלו הוא שצריך בכל שבוע לרסס מחדש. המערכת מוודאת שבכל סיבוב לא שוכחים אף שלולית".

ויש נתונים לגבי הצלחות?

"עשינו פיילוט באתיופיה, באזור אמהרה, ואנחנו עובדים גם בזנזיבר. במרכז גאנה ערכנו ניסוי שכלל גם 'קבוצת ביקורת' – אזור שבו לא הפעלנו את המערכת. התוצאות הראו שהצלחנו להוריד את אוכלוסיית היתושים ב־63 אחוז תוך מאה ימים. הדבר המדהים הוא שהעלות הייתה רק עשרים סנט לאדם באזור – סכום נמוך פי 25 מהעלות של כלים אחרים שנוסו.

"עכשיו אנחנו מנסים לא רק להפחית את המלריה, אלא ממש למגר אותה ממדינה שלמה. כמו שאומרים שמדינת ישראל אפשרה לפייזר לראות אם החיסון שלה יכול למגר את הקורונה, לנו יש 'מדינת ישראל' משלנו: אי של אלף קמ"ר במפרץ גינאה ששייך לרפובליקת סאו־טומה ופרינסיפה, ובו אנחנו מנסים למגר את המלריה. לזה משמשים אותנו כספי הפרס. אנחנו עובדים שם יחד עם הממשלה וגורמים מקומיים ובשיתוף עם הקהילות, כי בסוף אתה צריך להיכנס אל התושבים הביתה. אם נשיג את המטרה – זו תהיה טרפת, כי מעולם בהיסטוריה לא הצליחו למגר מלריה ממדינה טרופית־אפריקנית".

הלקח של אגם החולה

"לשם מה קיימים יתושים בעולם / יתושים, לשם מה קיימים? / מטרידים ועוקצים, דם אדם מוצצים / מן הדם מתקיימים ורק גירוד גורמים. / לשם מה הם בכלל קיימים? / יתושים קיימים בשביל צפרדעים / ובשרם לחיכם הוא ערב וטעים / קיימים הם בשביל צפרדעים!" (נתן אלתרמן)

ונניח שהיינו מצליחים להיפטר מכל המינים הקטלניים שלו, ומי יודע – אולי להעלים בכלל את היתוש מהעולם, מה הייתה ההשפעה של מהלך כזה? הרי חונכנו לדעת שלכל פטרייה, צמח ובעל חיים יש תפקיד משלו במארג אקולוגי סבוך, רשת שלא פוצחה עד תום. האם יתושים הם רכיב משמעותי בתזונה של בעל חיים אחר? האם הם אבן דומינו אחת שהפלתה תחולל תגובת שרשרת? אולי הם מסייעים בהאבקה, וחשיבותם עולה כשהדבורים נעלמות לנו? עדיין רב הנסתר, גם אם יש שיפור בנגלה. בריאיון לרגל פרסום המחקר הקליפורני הסביר פרופ' מונטל שכיוון שהאדס המצרי הוא מין פולש, אובדנו לא יפגע במערכת האקולוגית: "מה שאנחנו עושים הוא למעשה החזרת הסביבה למה שהייתה".

כבר לפני כעשור הופיעה בכתב העת Nature כתבה שדנה באפשרות של עולם ללא יתושים, וניסתה לתהות על חשיבותם בטבע. בין השאר הוזכר שם תפקידם האקולוגי הפחות־מוכר: הזחלים אוכלים עלים יבשים, פסולת אורגנית ומיקרו־אורגניזמים, וכך הם מנקים ומסננים את מקווי המים. האם יש מי שיסונג'ר במקומם למלאכה? אחת החוקרות הסבירה שהיתושים הם לא היחידים שנושאים בעול: "אם תוציא מסמר מכנף של מטוס, רוב הסיכויים שהמטוס לא יפסיק לטוס", ביטלה את חשיבותם. מומחים אחרים אמרו דברים ברוח דומה על כל תחום שבו עשויים היתושים למלא תפקיד אקולוגי. האם זה נותן לנו את האות לעשות הכול כדי למחות אותם מעל פני האדמה?

בניסיון למצוא מענה פניתי לד"ר אלון זילברבוש, מרצה בחוג לביולוגיה וסביבה של אוניברסיטת חיפה באורנים, וגם הוא סטודנט לשעבר של מרגלית שערך סקרים בערבה. כיום הוא עוסק בחקר יתושים, ואם לדייק – בחקר הסיגנלים הכימיים שהיתוש קולט, האמצעים העומדים לרשותו כדי ללמוד על הסביבה שלו ולהחליט על התנהלותו בעולם: איפה כדאי להטיל ביצים? האם יש טורף באזור? כמה זמן כדאי להישאר, ומתי עדיף ללכת? בשלב זה זילברבוש ושותפיו מנסים להיכנס לראשו של היתוש ולהכיר אותו לעומק, בלי לחפש יישום פרקטי נראה לעין. לאחרונה הם הראו למשל שמין מסוים של בקטריה שחי על עור של דג, מסמן ליתושים שמקור המים הזה מסוכן עבורם, ולא כדאי להטיל בו ביצים. "עד עכשיו לא מצאתי דוגמה אחרת לתקשורת דרך מין שלישי", מסביר זילברבוש בהתלהבות.

להערכתך, איזו משמעות יכולה להיות להיעלמות היתושים?

"יתושים משמשים טרף להרבה בעלי חיים – ציפורים, דו־חיים, חרקים, דגים – אבל עד כמה שאני יודע, אין בעל חיים שתלוי במין מסוים של יתוש כמזון. בשורה התחתונה, אף אחד לא יודע מה יקרה אם נעשה זאת. ברגע שמתחילים להתעסק עם מגוון מינים, להכניס ולהוציא, יש השפעות שאנחנו לא יכולים לחזות ולא מסוגלים להבין אותן עד הסוף. אני חושב שזה משחק מסוכן, אבל כשמלריה הורגת כל כך הרבה אנשים, אולי זה סיכון ששווה לקחת".

המלריה והקדחת הצהובה הפסיקו להיות בעיה בארץ, מעיר זילברבוש, "כנראה בעיקר הודות לשאיבה וזיהום של מי תהום. המפעל הציוני אומנם יכול להתגאות בחיסול יתושים, אבל זה כנראה מהסיבות הלא נכונות".

כשאני שואלת את הרמתי על זכותנו להעלים מין מהיקום, גם היא מתלבטת. "אין לי תשובה, אני יכולה לתת את שני הצדדים בסיפור הזה. אפשר להגיד שזה אפילו קצת מפחיד, כי אנחנו משחקים פה את א־לוהים. מצד שני, כל דבר שאנחנו מכניסים היום לפה – כבר שיחקנו בו את א־לוהים. במחקרים שלי על עשים ובעבודה שלי בתחום הביולוגיה של הים, אני רואה שאנחנו במרוץ נגד הזמן להבין איך האקולוגיה פועלת, איך הטבע עובד. אנחנו כבר יודעים שלהשמדת מינים יש מחיר. קחי את הסיפור של אגם החולה, אסון אקולוגי טוטאלי שלימד אותנו בדרך הקשה שאסור להתערב יותר מדי. מצד שני, כשחושבים על ילדים שנפגעים ממלריה, זה מערפל שוב את ההחלטה. צריך גם לזכור שרבים מהמינים שאנחנו מנסים להילחם בהם, הם פולשים. אתמול כשהלכתי לטייל נתקלתי בעננה של אדס אסיאתי, שהוא פולש ולא שייך לכאן, ואני לא יודעת כמה זה נורא אם נפעל להניס אותו. בקיצור – שאלה קשה".

פרופ' דיני איזיקוביץ' מהחוג לביולוגיה באוניברסיטת תל־אביב סבור ש"לא טוב לעשות הדברה מוחלטת בשום מקרה, כי אנחנו לא יודעים מה תהיה התוצאה. נכון, אנחנו הורגים יתושי אנופלס, אבל להעלים? קודם כול, אני חושב שלא יצליחו. שנית, אנחנו לא יכולים לדעת מה התועלת שלהם. הם מאביקים קקאו למשל; הזכרים שותים צוף והנקבות בהרבה מקרים לא אוכלות כלום עד שהן מתות, כך שאין להן תרומה גדולה. ההיסטוריה מראה שאחרי שאתה משמיד מין בצורה טוטאלית, אתה תמיד מגלה איזה אידיוט היית. לא הייתי ממהר לשחק בזה".

נראה שאלתרמן היה החלטי יותר. אחרי שעשה מהלך לא מדעי וצייר מערך אקולוגי שבו החסידות נהנות מהיתושים, פסק המשורר: "לכן אל תתגאה אדם ואל תרבה קושיות. לכל יצור כאן בעולם יש סיבה לחיות, ואל תפגע נא ביתוש שעל אפך עומד. יבוא יום ובגללו עוד ילד ייוולד".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il