"הלוואי על כל היישובים בישראל אידיליה כזו"

"תגידי את כל החלומות שלך, ונבנה", הוא אמר. והיא? לה היה חלום צנוע: חדר עבודה גדול משלה, כדי שעבודות האמנות יהיו מחוץ להישג ידם של הילדים. אז הם בנו בבית סטודיו ענק, שעומדים בו שולחנות ארוכים והמון בדים וחוטים ויצירות. אבל עם כל הכבוד לחלום שהתגשם, הבית של מרים ויהודה ארן בגמזו מושך תשומת לב מסיבה אחרת לגמרי: הוא בית עגול. אם לדייק, הוא מורכב משלושה עיגולים דמויי איגלו שמתחברים למבנה אחד. עיגול אחד מאכלס את חדר ההורים וחדר העבודה המדובר, בשני נמצאים המטבח והסלון, ואת האחרון הם מכנים "אגף הנוער". איך בונים דבר כזה? בעזרת בלון שמחובר לקומפרסור. מבצע נדיר ב־1980 ממש כמו ב־2021.

הם בכלל התכוונו להתיישב בבית־גמליאל, אלא שבניגוד לפרסומים, איש לא הסכים למכור שם בית. "הציעו משקים למכירה, אבל כשבאו קונים צעירים עם כסף – הוותיקים התחרטו", אומרת מרים. "הצעירים שהצטרפו למושב בנו וילות והזקנים גרו בבתים פשוטים, וזה יצר הרבה מרירות". השמועות על גמזו, לעומת זאת, דיברו על משק חינם לכל רוכש. אז שלא יבדקו? בדקו. ואיך לומר בעדינות? זו לא הייתה אטרקציה. גמזו של שנות השמונים הייתה יישוב נטוש שנותרו בו עשרים משפחות בלבד. "הגענו ביום העצמאות, עם ילד בן פחות משנה, ומצאנו מקום מוזנח נורא", נזכרת מרים. "הכול היה צהוב ומלא קוצים, ובדיוק סללו את כביש מספר 1. דפקנו על דלת אקראית כדי למלא מים לתינוק, ומצאנו משפחה שגרה עם כבשים בבית. אמרתי ליהודה: 'אני לא רוצה לגור פה, אני רוצה התנחלות'". אבל יהודה הבין את הפוטנציאל. אם סוללים פה כביש שמחבר את ירושלים ותל־אביב, אנחנו למעשה באמצע הארץ, אמר לה. מרים לא הייתה שלמה עם זה, אבל זרמה. וכך, חבורה שלמה של צעירים מאוכזבי בית־גמליאל הגיעה לגמזו. "הנגלה הראשונה קיבלה בתים של ממש. אנחנו קיבלנו אדמות, אז הימרנו. מכרנו את הדירה שהייתה לנו, ובנינו כאן". בני הזוג ארן גם עשו כמה ניסיונות להפיח חיים בקרקע שקיבלו, אבל זה לא ממש עבד. אי אפשר הרי להיות חקלאי של יום שישי ולצפות לתנובה של איש אדמה, הם אומרים.

מרים לא יודעת להסביר איך קנו ממנה את הפרוכת הראשונה. "לא היה לי קטלוג, רק תמונות בשחור־לבן של פרוכות אמריקניות שממילא לא רציתי להכין כמותן. אנשים ביקשו לראות דוגמה, ולא היה לי מה להראות. כל העבודות הראשונות שנמכרו – זה נס"

מרים נולדה ברמת־גן, תשיעית מתוך עשרה ילדים שהיו להוריה. "בעלה של אמא נספה בשואה, והיא נותרה עם ארבעה ילדים. אבא התאלמן בארץ, ונותר עם שלושה בנים. יחד נולדו להם שלוש בנות משותפות, ואני הסנדוויץ' ביניהן". היא הייתה חברה בגרעין נח"ל תורני שחנן פורת הקים בכפר־עציון, ולאחר פציעתו במלחמת יום הכיפורים הועבר השרביט למדריך אחר מהקיבוץ. אחרי השירות למדה מרים מתמטיקה ומוזיקולוגיה בבר־אילן, ומשם הפערים בין תחומי העניין שלה רק התרחבו. "נרשמתי לכל האוניברסיטאות ולכל הפקולטות", היא מספרת. "לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, ואני עדיין לא יודעת". עד שתדע, היא עוסקת באמנות שכבר הפכה אצלה למקצוע מכניס, במסגרת חברה שפתחה – "שש משזר". "תמיד התעסקתי באמנות, בעידודה של אמי. מכיתה ז' עד י"ב עבדתי במוזיאון תל־אביב, שהיה אז בשדרות רוטשילד. הקב"ה נתן לי יכולת לצייר, אז למדתי גרפיקה ופיסול במשך שש שנים. עבדתי הרבה עם בד. נרשמתי גם למגמת עיצוב טקסטיל בשנקר, אבל המסלול היה בלי תואר, אז ויתרתי". האם היא מצטערת על כך? קשה לקבוע. הרי בסוף היא השיגה הכול, אבל בדרך עקומה, כלשונה. "אין לזה סוף. זה כמו לחשוב 'מה אם היית בוחרת בַּחוּר כזה או אחר, לאן היית מתגלגלת'. זה חסר משמעות".

הבחור שהיא בחרה הגיע אליה באמצע הלימודים. יהודה היה הנדסאי אלקטרוניקה ששירת אז בקבע בחיל האוויר. לאחר שנישאו הם גרו בראשון־לציון כדי להיות קרובים לבסיס תל־נוף, אבל מרים לא הפסיקה לחלום על יישוב קטן עם מעורבות חברתית. כשיהודה השתחרר מהצבא הוא החל לעבוד בפרויקט הלביא של התעשייה האווירית, אך ביום שבו היה אמור להיפתח קורס הדרכה בניהולו, הפרויקט נסגר והוא פוטר יחד עם אלפיים העובדים האחרים. בני הזוג ארן נדרשו להכריע מה יעשו בפיצויים, ובחרו לפתוח עסק של תשמישי קדושה ויודאיקה. את הלוגו התחיל יהודה לשרטט עוד במשרד שלו בתעשייה האווירית. לא, הוא לא אמן, אבל בלעדיו העסק הזה לא היה עובד, מסבירה מרים. הוא זה שמודד ומתקין את הפרוכות והוויטראז'ים שהיא מכינה, ומסייע בשיווק מעילים לספרי תורה ושאר יצירות. כמתבקש, קירותיו המעוקלים של הבית מעוטרים ביצירות מעשה ידיה. רובן משקפות מפגש בין טקסט יהודי להבעה פלסטית, כשלכל פרט בהן משמעות עמוקה.

את מוצרי היודאיקה שלהם ניסו השניים לשווק בארה"ב באמצעות תערוכה, אך זו הייתה לכישלון טוטאלי. "לא ידענו איך להציג נכון את העסק. במקום לשים מעט מוצרים ולגרות את הלקוח לבוא ולהתרשם, שמנו כל מה שיש. זה נראה כמו בסטה בשוק". ובכל זאת, לא היה מדובר בבזבוז זמן. בשהותם בארה"ב למדו השניים את סודות השיווק, כמו גם את צורכי השוק. אמנית אחת אמרה להם שאורתודוקסים לא מוציאים הרבה כסף על יודאיקה, כי הם בטוחים בדתיות שלהם; הרפורמים והקונסרבטיבים, לעומת זאת, הם קהל טוב שמשקיע הרבה, מתוך תחושת צורך להוכיח את הקרבה שלהם לדת. אבל מרים ויהודה העזו לאתגר גם את האורתודוקסיה החסכנית ולקפוץ מעל הפופיק. "עד אז בני־ברק וירושלים קבעו איך נראים נרתיקי תפילין וטליתות, וגם מהם המחירים. אנחנו הלכנו על אמנות ואיכות, ופתאום אנשים ראו שאפשר להשקיע יותר בתוצרת ולקחת עבורה יותר כסף. היום תמצאו גם חופות משפחתיות, אנשים מעריכים עבודת יד".

היא לא יודעת להסביר איך קנו ממנה את הפרוכת הראשונה. "לא היה לי קטלוג, רק תמונות בשחור־לבן של פרוכות אמריקניות שממילא לא רציתי להכין כמותן. אנשים ביקשו לראות דוגמה, ולא היה לי מה להראות. כל העבודות הראשונות שנמכרו – זה נס".

"הלוואי על כל היישובים אידיליה כזו", אומר יהודה. "בשבת כולם יוצאים: המרוקאים, הסאטמרים עם הגרביים הלבנות. כולם גם מעורבבים אצל כולם בבתי הכנסת. התימנים והחסידים הם רק חצי במניין של עצמם, השאר באים מהקבוצות האחרות. ארץ ישראל במיטבה"

בשנים האחרונות פתחה מרים בהתמחות נוספת. זה התחיל בעקבות פנייה של חברת ילדות, שהזמינה אותה להרים בזאר ביישוב שלה. "כשהגעתי אליה הבנתי שהיא בכלל רוצה לדבר איתי על הנישואין של הוריי. כך נטמן הזרע הראשון לג'וב החדש שלי". מרים החלה לראיין את אמה בנוגע לנישואין השניים שלה, ולחקור כיצד מחברים שתי משפחות כך שיהיו לאחת. "אמא הייתה שואלת על זוגות אחרים: 'מי נכנס לדירה של מי? היא נכנסה לחדר של האישה הקודמת?', ואם כן – מבחינתה זה היה נורא ואיום. היא האמינה שבזוגיות השנייה חייבים לחדש את הכול, הייתה לה אג'נדה סדורה בעניין. היא גם האמינה שילד משותף מקשר בין כל בני המשפחה. אבל אני יכולה לומר לכם שלפעמים ילד כזה נקרע בין שני צידי המשפחה".

מרים פנתה ללימודי ייעוץ זוגי והשתתפה בסדנאות שונות. היא התמחתה בזוגיות שנייה, ובנושא הזה עוסק גם ספרה "וכשאני לעצמי". "אנשים מקפידים לפנות להדרכת חתנים וכלות בצעירותם", היא אומרת. "לא מבינים שדווקא בנישואין שנִיים, צריכים הרבה יותר הדרכה".

***

גמזו יוּשבה בי"א באדר 1950 על ידי עולים מהונגריה וממרוקו, שהובאו היישר מהאוניות לבתי סוכנות במקום. בין המתיישבים היו הרב אברהם ברוך רוזנברגר מסאטמר ותלמידיו, שהגיעו לכאן במטרה להקים מושב חקלאי במסגרת "פועלי אגודת ישראל", ולזכות לקיים את המצוות התלויות בארץ. היום מורכב המושב מארבע קבוצות שונות, שלכל אחת מהן בית כנסת משלה: החסידים של סאטמר, המרוקאים, הצעירים ("שזה אנחנו… יענו") והתימנים. "הלוואי על כל היישובים בישראל אידיליה כזו", אומר יהודה, שמתמוגג מהמגוון הדתי במקום. בקריצה הוא מוסיף שהוא בכלל סאטמר עם כיפה סרוגה.

"בשבת כולם יוצאים: המרוקאים, הסאטמרים עם הגרביים הלבנות. כולם גם מעורבבים אצל כולם בבתי הכנסת. התימנים והחסידים הם רק חצי במניין של עצמם, השאר באים מהקבוצות האחרות. ארץ ישראל במיטבה. ארבעים שנה אחרי שהגענו לכאן אני בפירוש יכול לומר שזה סוף הדרך". והוא מתכוון לביטוי במובן המפרגן ביותר שיש.