נתנו לילדי הסמארטפונים לראות תוכניות בנות יובֵל, מה למדנו?

שלום לך,

האם ידעת שהטלוויזיה הלימודית משדרת גם בחופש הגדול? מעט שידורים חוזרים באנגלית, בטבע ובהנדסה, והרבה סיפורים, שירים, חידונים ושעשועונים.

מעניין אותנו מאוד לדעת אם אתה נהנה משידורי החופש הגדול. איזה תוכניות אתה אוהב, איזה תוכניות אתה לא כל כך אוהב? ומה כל כך משעמם אותך עד שאין לך אפילו חשק להסתכל עד הסוף?

לכן הדפסנו "יומן טלוויזיה" מיוחד עבורך ועבור עוד כמה ילדים. ביומן רשומות כל הסדרות שמשודרות בכל יום בשעות אחר הצהריים. מובן שאנחנו רוצים שלא תפסיד משחק כדורגל או חֶבֶל, שלא תוותר על שחייה בבריכה ועל שאר בילויים. מה שאנחנו מבקשים ממך הוא שאם אתה צופה בטלוויזיה הלימודית, תסמן בדף קו מתחת לכל שם של תוכנית שראית.

ועוד דבר קטן. בתחתית כל דף ביומן יש שני ריבועים: על אחד מצויר פרצוף מחייך 🙂 ובתוכו נבקש ממך להכניס שמות של תוכניות שמצאו חן בעיניך במיוחד. על הריבוע השני מצויר פרצוף עצוב 🙁 ובתוכו נבקש ממך להכניס שמות של תוכניות שלא נהנית מהן (מובן שלא כל התוכניות צריכות להיכנס לריבועים). וכך, סמן בדף המתאים ביומן בכל יום שבו צפית בטלוויזיה.

אנא שמור על היומן במצב נקי ומסודר, פחות או יותר. אתה עוזר לנו מאוד!

צירפתי לך שי קטן – מודעה צבעונית על שידורי החופש. תוכל לתלות אותך בחדרך.

שלך בידידות,

רותי מהטלוויזיה הלימודית

את המכתב הזה קיבלו מאות ילדים ישראלים בחופש הגדול תשל"ב (1972). "הטלוויזיה הלימודית", סבתה הקדומה של "כאן חינוכית", הייתה אז הספקית היחידה של תוכן טלוויזיוני לבני גילם. היא פעלה כיחידת סמך במשרד החינוך, ובשנים הראשונות שלאחר עלייתה לאוויר, כל תוכניותיה שידרו מסרים חינוכיים ולימודיים מובהקים. במדינה צעירה שקברניטיה חששו ש"עם הספר יהפוך לעם המסך", הערך החינוכי היה תנאי ששום משדר לא יאושר בלעדיו.

שאלונים נשלחו גם לאמהות לילדי הגן, כדי לבחון את הרגלי הצפייה בתוכניות המיועדות לגיל הזה. "גברת נכבדה, בכל יום ראשון ורביעי בשעות 3.30 עד 4.00 אחר הצהריים משדרת הטלוויזיה הלימודית שידורים לילדים בגיל הרך", נאמר במכתב המצורף. "אנו מאוד מעוניינים לדעת באיזה תוכניות צופה ילדך, איזה אהודות עליו במיוחד, במה הוא צופה בעניין רב ובמה הוא צופה בחוסר עניין… אנא שמרי על הדפים. נפנה אלייך שנית בסוף החופש".

לוח השידורים שצורף לשאלונים היה כלי עזר חשוב: בטרם ה־VOD והיוטיוב, מי שלא התיישב מול המרקע בשעה הנכונה החמיץ את התוכניות, ולא הייתה לו כל אפשרות להשלים את החומר. כלומר, לפחות עד לשידור החוזר. בגלל אילוצי לו"ז או מסיבות אחרות, רק 183 ילדים – כרבע ממקבלי השאלון – החזירו את תשובותיהם. בארכיון המדינה שמורים עד היום הסקר, המכתבים הנלווים ופילוח התוצאות לפי גיל.

לקראת מלאת יובל לסקר ההוא, החלטנו לערוך לו שחזור חלקי. בשבועות האחרונים חילקנו שאלונים לעשרות ילדים בני תשע עד 14, במטרה לבדוק מה חושבים ילידי שנות האלפיים־פלוס על הטלוויזיה לילדים שהייתה כאן לפני שנות דור. דרך תשובותיהם ביקשנו להבין במה שונה הטלוויזיה של היום – ובמה שונים הילדים. לצורך הסקר הכנו רשימת צפייה של עשר תוכניות מהימים ההם, וביקשנו מהנשאלים שיבחרו כמה מהן, יצפו בהן ויכתבו משוב. אגב, בין 22 משיבי הסקר שלנו נכללו שתי קרובות משפחה של אישים הקשורים בראשית הטלוויזיה בארץ: איליה טר (10) היא נכדתו של גיל אלדמע, ושחר הרטמן (11) היא נינתו של אליהוא כ"ץ, ממייסדי רשות השידור.

מתוך התוכנית "סיפור שאהבתי" בחרנו את הפרק על גצל החלמאי, שהוכתר בסקר כאהוב ביותר על ילדי תשל"ב. מסדרת הטבע "כאלה אנחנו" לקחנו פרק על חזירי בר, במחווה לדיירים החדשים של חיפה. מהסדרה "חִמדו לשון" שלפנו פרק שהגיבור, פרופסור לשונאי, מתמודד בו עם תקלת מחשב – לא מדובר כמובן בלפטופ, אלא במכונה ענקית שתופסת חלק ניכר מהחדר. מהמשדרים של לימודי הביולוגיה נבחר פרק על חיסונים והשתלת איברים, שני נושאים שנמצאים בשיח הציבורי גם בימינו. מהתוכנית "טיול בספרי אגדות" בחרנו בפרק המוקדש ל"דירה להשכיר" של לאה גולדברג, ספר שכל ילד ישראלי בן ימינו מכיר מקרוב. מהמשדר בגיאוגרפיה "למי פתרונים" לקחנו פרק על מפות וצבעים – נושא מאתגר כשהשידור הוא בשחור־לבן. מהתוכנית "פנים אל פנים" בחרנו פרק שבו בני נוער מראיינים את דוד בן־גוריון. מתוכנית לימודי האנגלית Let’s Learn English הכנסנו לרשימה את הפרק The Sad Princess – סיפור על נסיכה עצובה שמגלה את השמחה שבעבודה. מסדרת הסיפורים "דף מספר" נבחר פרק שהשחקן אילי גורליצקי קורא בו את הסיפור "מעשה בחיריק". את הרשימה שלנו חתמה התוכנית "רונו שיר": המלחין המנוח גיל אלדמע מלמד בה שירי ארץ ישראל לילדים, במעין גלגול ראשוני ואיכותי של תוכניות השירה שמשתלטות בכל פעם מחדש על הערוצים המסחריים בימינו. כל התוכניות ברשימה עברו לאחרונה המרה דיגיטלית ועלו ליוטיוב, במיזם של ארכיון הטלוויזיה החינוכית בשיתוף הספרייה הלאומית.

"דיברו על צבעים אבל לא ראו אותם", כתב לנו אור שטיין בן התשע. "הצחיקו אותי הרי"ש המתגלגלת והבגדים של הדמויות והשחקנים/ות", סיפרה גילי סטפ (11). "היום זה יותר מתח, אקשן, צחוקים ובידור, בתוכניות של פעם זה יותר לימודי, עם מסר וכדומה", כתבה דריה ארמון (12). "התוכניות היו מיושנות מאוד והרבה פחות אטרקטיביות מהתוכניות של היום", קבעה רוני רט (10). יערה דביר (9) התרשמה ש"התוכניות של פעם קשות יותר להבנה מפני שאני ילדה של היום ואני לא מכירה את השפה של פעם ולא מבינה את הרעיון".

את תשובותיהם של הילדים הגשנו לשני מומחים המכירים את גלגוליה של הטלוויזיה לילדים בישראל. הראשונה היא תלמה אליגון־רוז – מו"לית, סופרת, משוררת, פזמונאית ומלחינה, שבעצמה כתבה כמה תוכניות הזכורות היטב לילדי שנות השבעים והשמונים, כמו "הצריף של תמרי" ו"החתול שמיל". השני הוא ד"ר יובל גוז'נסקי, ראש המרכז לחקר מדיה לילדים ולנוער במכללת ספיר, ומחבר הספר "מדודלי לדיגיטלי – 50 שנות טלוויזיה לילדים בישראל" (הוצאת למדא, האוניברסיטה הפתוחה, 2019).

אולי לפני הכול כדאי לפתוח בממצא מעודד מחלק אחר של הסקר, שבו נשאלו המשתתפים על הרגלי הצפייה היומיומיים שלהם: מתברר שהילדים של ימינו אינם שבויים חסרי אונים של המסכים. הם יודעים גם ליהנות מספר טוב, מסוגלים להגביל לעצמם את שעות הצפייה היומיות, ונעזרים בהוריהם כדי לבחור במה לצפות ובמה לא. הם יוותרו על זמן טלוויזיה או מחשב כדי לפגוש חברים – ועל הדרך ישאבו מהם המלצה לסדרה האהובה הבאה.

***

"בתוכנית של בן־גוריון לא צפיתי עד הסוף כיוון שלא כל כך הבנתי מה בן־גוריון אמר" (אוהד בשן, בן 12.5, תל־אביב)

"צפיתי בתוכנית הזו כי דוד בן־גוריון הוא דמות להערצה. הופתעתי לגלות שהסרט צולם עוד כשהוא היה חי. אהבתי שבן־גוריון מאוד העריך כל דבר" (רוני רט, בת 10, פתח־תקווה)

"בעיקר נהניתי מגצל החלמאי. אהבתי את החרוזים ואת הסיפור עצמו. אהבתי את התשובה של גצל, שכאשר הוא מגיע בחזרה לחלם הוא בטוח שזו ורשה שנראית בול כמו חלם, עם אותם אנשים ואפילו גצל נוסף" (נורית הרלב, בת 11, מודיעין)

***

"נאמנות הטלוויזיה הלימודית", כפי שכונתה בהשקתה, החלה את שידוריה במרץ 1966, שנתיים לפני הטלוויזיה הישראלית "הכללית". למנהליה נדרש מעט זמן להבין שלא די בתוכן החינוכי; אם רוצים שהילדים ישבו מול התוכנית ויספגו את המסרים שבה, על השידורים להיות גם מעניינים ומגרים לצפייה. "יוצרי הטלוויזיה הלימודית התחילו בצילום שיעורים שבהם מורה פשוט עומדת ליד לוח ומסבירה, אך בהדרגה עברו לתוכניות שמספרות סיפור", אומר גוז'נסקי. "הם ראו שהסיפור הוא כלי למידה, ושילבו אותו יותר בתוכניות שלהם. גצל החלמאי למשל נעשה אהוב כי הוא מייצר אצל הצופה מעורבות רגשית, engagement. הסיפור מרתק או מצחיק, ולכן הצופים רוצים לדעת מה קורה לדמות".

אף שהתוכניות הותוו "מלמעלה", אליגון־רוז מספרת שלא חשה שמגבילים אותה בכתיבה. "לא קיבלתי הנחיות מיוחדות איך לכתוב ומה לכתוב. כל התעלומות שפתר פרופסור לשונאי בסדרה 'חמדו לשון' הגיעו ממוחי הקודח. הייתי בונה את הסיפור בראש, ובשביל הדיאלוגים הייתי הולכת לאמבטיה, לתת לדמויות לדבר שם, כי אמבטיה היא כמו מדיטציה. לא שיתפו אותי בממצאי סקר הצפייה (בתשל"ב – מ"פ), אבל ידענו שהתוכנית טובה. אחד הדברים הרעים שיכולים להתגנב לראש של כותב זה שהוא צריך לחשוב על רייטינג. כותב לילדים צריך להיות מכוון לשלמות, לעשייה של משהו נהדר".

***

"לדעתי התוכניות טובות לימודית, אבל קצב הדיבור הרבה יותר איטי וקצת מעצבן. גם יש הרבה פחות אקשן" (הראל לרון, בן 10, מודיעין)

"שמחתי לראות אנשים מפעם וטוב שהכול עובד, אבל לא צפיתי באף תוכנית עד הסוף. הן היו ארוכות מדי" (יעל הרלב, בת 9, מודיעין)

***

למען האמת, אורך הפרקים שבחרנו נע בין 10 ל־25 דקות, כמקובל בלא מעט סדרות ילדים של ימינו. "אורך זמן הקשב הולך ומצטמצם", מסבירה אליגון־רוז את התגובות. "הזמן יחסי לשעמום, והילדים של ימינו זקוקים לגירויים בקצב גבוה יותר ויותר. התוכנית 'חמדו לשון' לא הייתה יכולה להיות משודרת כיום, אלא אם כן ההתרחשויות היו קורות בקצב מואץ והיא הייתה נראית יותר מפוארת. כשכתבתי אותה, זו היה לטלוויזיה בחיתולים של מדינה בחיתולים. למרות כל זאת, הייתי צופה בה גם היום, כי התסריט שלה טוב".

"הקצב של הטלוויזיה השתנה, וכמוהו התפיסה של הקהל והצופה", אומר גוז'נסקי. "היוצרים של תוכניות הטלוויזיה הלימודית ניסו ליצור תוצאה מעניינת, ועדיין מה שעמד בראש מעייניהם הוא החומר שצריך להעביר".

הסקר של תשל"ב בחן כאמור את הרגלי הצפייה של הילדים בחופש הגדול, אך התכנים עצמם שודרו גם בשנת הלימודים, ורבים מהם נועדו לצפייה בין כותלי בית הספר או הגן. "כשאתה מכניס שלושים ילדים לכיתה ומקרין להם תוכנית לימודית, הם קהל שבוי", אומר גוז'נסקי. "לכן רמת העניין והגירוי שנדרשה כדי לתפוס את תשומת ליבו של הילד הייתה פחותה לעומת היום, כאשר יש תחרות מול הסמארטפונים והקצב המהיר של הדברים. הטלוויזיה הלימודית לא נחשבה לכלי בידור, אלא לכלי ללמידה מרחוק, שיביא גם לפריפריה את התכנים הכי טובים ואת המורים הכי טובים. כיום מדברים על האינטרנט בתור התקווה החדשה לרענון הלמידה, ובאותה צורה הסתכלו אז על הטלוויזיה: היא נחשבה למדיום חדש שיסייע לריפוי חולאיה של מערכת החינוך".

***

"נכון, בשני סוגי התוכניות מדברים בשפה העברית, אבל בתוכניות של פעם השפה מאוד גבוהה בלי הרבה סלנג, ולפעמים גם ההגייה שונה. בחלק מהתוכניות של פעם מדברים על נושאים שפחות תקפים היום" (פיי ואן־דן־ברג, בת 14, קיבוץ הראל)

"היום אפשר להשתמש במסך ירוק לרקעים וככה לעשות תפאורה מעניינת יותר" (טליה בר, בת 10, תל־אביב)

"בדירה להשכיר היו רק תמונות, זה לא זז והיה בשחור־לבן. זה היה קצת משעמם" (איליה טר, בת 10, חולון)

"היום, כשבכל מכשיר טלפון יש מצלמת וידאו באיכות טובה, השידור בשחור־לבן נראה לא הגיוני", אומר גוז'נסקי. "השינויים הטכנולוגיים משפיעים גם מבחינה תרבותית".

גם לאחר שהגיעה לארץ טכנולוגיית השידור בצבע, הטלוויזיה הישראלית הפעילה "מחיקון", מעין אפקט שמעלים במתכוון את הצבע מהתוכניות. זאת כדי שבעלי המכשירים הישנים לא יחושו מקופחים לעומת מי שידו משגת לרכוש מקלט חדש וצבעוני. "זה היה טיפשי בעיניי", אומרת אליגון־רוז. "כל הבובות שעיצב אריק סמית לסדרה 'הצריף של תמרי' היו יפהפיות ובצבעים מדהימים, אבל בגלל הפוליטיקה מחקו את הצבעים מהחומר המוקלט. כאב לי הלב. אבל התוכניות היו אהובות גם ללא הצבעים, וזה מראה שהתוכן חשוב. בסוף המילים הן שקובעות".

אפרופו מילים, בתוכניות הנוער של ימינו תשמעו לא מעט לעז: כבר אין חברה טובה, יש "בֶּסְטִי". כבר לא אומרים "א־לוהים אדירים", אלא OMG וכדומה. מה פרופסור לשונאי היה אומר על כך? "זו גלובליזציה של הלשון", אומרת אליגון־רוז.

וזה טוב או רע ליהודים?

"זאת עובדה, תהליך שאי אפשר לעצור. שפה היא דבר חי, וכמו שיש בעברית מילים ארמיות ומילים אכדיות, יש גם מילים אנגליות ביג־טיים. אולי זה טוב, כי אנגלית היא שפה בינלאומית. בכל מקרה, לא זה מה שמשחית את העברית. מה שמשחית אותה הוא שלא קוראים, והשפה הולכת ומידלדלת. בטלוויזיה של היום יש שימוש במילים לועזיות, אבל גם שגיאות רבות בעברית, אפילו בקרב קריינים. ואם קריינים טועים, איך אבוא בטענות לילדים שאומרים בסטי?"

כשאליגון־רוז בת ה־77 צופה עם נכדיה בסדרות אנימציה כמו "מפרץ ההרפתקאות" ו"סמי הכבאי", השפה הנשמעת בתוכניות לגיל הרך אינה מוצאת חן בעיניה. "זו שפה יבשה, שפת פעולה, תוך שימוש במושגים שילדים צעירים לא אמורים לדעת. בכל פרק כזה יש 'הזנקה', והילדים חוזרים אוטומטית על שפת הפעולה הזו. בסדרות האלה חסר גם הומור, חסרה נשמה. הטלוויזיה כיום היא בייביסיטר לילדים. זה רע מאוד, אבל לפעמים אין ברירה".

קרה שראית תוכנית לילדים ואמרת לעצמך "זה כבר תת־רמה"?

"כל מה שראיתי הוא בגדר נסלח, אבל אני לא חווה התפעמות ממה שאני רואה. נכון, כיום יושב מישהו באולפן, ועם כל המסכים וכל הצבעים נראה כאילו הוא ממריא עוד רגע לחלל. עם הזמן למדו בקולנוע ובטלוויזיה גם מהן זוויות הצילום הנכונות. אבל החומר דל".

השנים החולפות הכניסו לטלוויזיה הישראלית עוד רכיב שלא היה שם בשנות השבעים – פרסומות. אפילו החתול שמיל, פרי מוחה של אליגון־רוז, חזר למסך לפני כמה שנים כדי למכור לנו את שירותיה של חברת ביטוח. התמסחרות־יתר? אליגון־רוז סבורה שלא: "דמותו של החתול שמיל קמה פתאום לתחייה, ובעיניי זה דווקא נחמד מאוד".

***

"מה שהזכיר לי את התוכניות של היום הוא שתמיד לדמות הילד הייתה מטרה. תמיד הדמות או הדמויות היו צריכות לעשות משהו" (יותם בן־מאיר, בן 12, מודיעין)

"לכל תוכנית היה מסר. גם לתוכניות של היום יש מסר" (רוני רט, בת 10, פתח־תקווה)

"הטעם של פעם היה שונה משל הילדים בימינו. לדעתי היום הכול יותר מצחיק ומושקע, ומגוון התוכניות גדל" (אמיתי מאירסדורף, בן 12, כפר־תפוח)

במשך יותר משני עשורים נהנתה הטלוויזיה הלימודית מבלעדיות בתחום התוכניות לילדים. הטלוויזיה הישראלית הקצתה גם היא משבצת שידור ל"תוכניות הילדים והנוער", אך שני הגופים שידרו בשעות שונות, כך שתחרות לא הייתה. מראשית שנות התשעים השתנתה המציאות הזו, והחלה התחרות מול ערוצי הכבלים והלוויין, ואחר כך עם האינטרנט. "הטלוויזיה הפכה מכלי עזר לימודי לכלי בידורי, והילד־הצופה, שהיחס אליו בעבר היה כאל תלמיד, נחשב לצרכן בשוק חופשי של מדיה", אומר גוז'נסקי. "זהו עולם שיש בו אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואחרים. כל העת עורכים ניתוחים של הצופה כצרכן, ויש אלגוריתמים שבודקים מה הילד ראה עד עכשיו, ומציעים לו בהתאם את התוכן הבא".

אליגון־רוז סולדת מאלגוריתמים כאלה; דווקא בעולם חופשי וגלובלי, היא אומרת, זכות הבחירה הופכת לאשליה, ומכונות מנווטות אותנו להחלטות מסוימות. "האלגוריתמים מייתרים את הצורך בעבודה מקצועית של עורכים כמתווכים", היא קובלת. "זה מתסכל, נורא ואיום ולא מתאים לתרבות".

***

"התוכנית האהובה עליי היום היא 'פוקימון'. בגלל הדמיון, הצבע, הקרבות, הרגש. זו סדרה שהיא בחירת ליבי מגיל 5" (תום ליס־עוז, בן 10, תל־אביב)

"'החממה'. מסופר בה על תעלומות, פתרונות, עבודת צוות, צחוקים ועצב" (עמית גרומן, בת 11, ניר־צבי)

"בחרתי בתוכנית 'פלמ"ח', כי אני אוהבת את העלילה, מגניב לעשות סדרה על העבר, וזה מאוד מותח" (שחר הרטמן, בת 11, ניר־צבי)

"הדמות הראשית בסדרה 'אן עם הצמות' ממש חמודה ואני מאוד אוהבת אותה. הסדרה מדברת גם  על מאבק נשי ושוויון זכויות, ולזה אני מאוד מתחברת" (פיי ואן־דן־ברג, בת 14, קיבוץ הראל)

"אני אוהבת את 'סליחה על השאלה' כי יש שאלות שאנחנו הצופים בבית יכולים לכתוב! אנשים וילדים בכל תוכנית משתפים איתנו את דעתם בנושא. זה מעניין" (עדן גפן, בת 9.5, תקוע)

"הקסם שיש ב'כדברא', בשילוב של חוכמה והפתעה וקצת מתח ואהבה – זה שילוב מנצח בשבילי" (אמיתי מאירסדורף, בן 12, כפר־תפוח)

בסקר שנערך לפני חמישים שנה הוכתרו התוכניות "דף מספר" ו"סיפור שאהבתי" כאהובות ביותר על הילדים, עם כ־80 אחוזי אהדה. אחריהן, בסדר יורד: אנגלית לכיתות ה', ו', ז'; חידונים; הנדסה; טבע; חמדו לשון; רונו שיר; כאלה אנחנו; צרפתית; למי פתרונים; העשרה; שחמט; פנים אל פנים; אנגלית ט'; טכנולוגיה; ביולוגיה; שרטוט. שלוש האחרונות זכו לפופולריות רק בקרב כ־30 אחוזים מהמשיבים, אך עורכי הסקר מדגישים שיש תוכניות שפונות לקהל רחב יחסית ואילו אחרות מיועדות לשכבת גיל מצומצמת, ולכן ההשוואה לא הוגנת תמיד.

גצל ופרופסור לשונאי היו דמויות אהודות בשעתם, אך אילו ניסו להתקבל לתפקידי מגישים בערוץ הילדים הם ככל הנראה היו נתקלים בסירוב מנומס. גוז'נסקי בספרו קובע שאחד העיקרים של מלהקי הערוץ בשנותיו הראשונות היה מראה חיצוני יפה וזוהר. מצד שני, בערוץ הילדים ניסו למתג את המגישים כמעין אחים גדולים של הצופים – מה שהוביל לקונפליקט מסוים: הילדים לא תמיד יכולים להזדהות עם מי שהמראה שלו כל כך בלתי מושג.

בימינו יש קריטריון נוסף שפותח את הדלת לקריירה על המסך הצעיר. בעידן הרשתות החברתיות, כשמספר הלייקים מכתיר גיבורי תרבות או מדיח אותם, כוכבי יוטיוב ומשפיעי רשת מלוהקים לא פעם לסדרות ילדים. גם אם התכנים המזוהים איתם אינם איכותיים, בלשון המעטה, לא זה מה שימנע מהמפיקים לפנות אליהם ולהציע להם תפקידים מובילים. גוז'נסקי, שעורך כיום מחקר בנושא היוטיוברים, מציע דווקא הסתכלות אוהדת על התופעה. "אלמוני שהפך ליוטיובר מצליח בדרך כלל מתחיל מיכולת הפקה מוגבלת, ועם הזמן הוא משתפר, בעבודה קשה ובהרבה כישרון", אומר גוז'נסקי. "אני מכבד את השאיפה שלהם להגיע לתהילה בשדה תחרותי מאוד. רבים מיוצרי הקולנוע הגדולים והנערצים ביותר התחילו בתור אנשים צעירים בעלי תשוקה דומה".

הסוגה השלטת בערוצי הילדים הספיקה להשתנות בשלושת העשורים של קיומם. בשנים הראשונות, היפים והיפות שולבו בתוכניות שהרכיב העיקרי בהן היה השתתפות פעילה של הקהל הצעיר. כיום התוכניות האהובות ביותר על ילדי ישראל הן סדרות הדרמה, ובכללן דרמות יומיות. "מאז 2005 – שנת עלייתה של הסדרה 'השמינייה' – היקף הפקות הדרמה לילדים בישראל משתווה לזה המיועד למבוגרים, ואולי אף יותר מכך", אומר גוז'נסקי. "יש פה קורפוס יצירה רחב מאוד של אנשים מוכשרים, מי יותר ומי פחות. מצד שני, ליצירתיות בסדרות האלה יש מגבלות, כמו הרצון להפוך למותג והצורך למשוך את הצופה בסוף כל פרק. תמצאי בהן פחות עומק רגשי, בעיקר בדרמה יומית. יש ביניהן דרמות ריאליסטיות ועיסוק בנושאים שקרובים לליבם של ילדים, אבל המסחריות שואפת להרחיב בכל מחיר את קהל הצופים".

חלק מהדרמות היומיות סובלות מכתיבה שבלונית, או שאינן באמת "ישראליות": הן נכתבות ומצולמות בארץ, אך מושפעות מאוד מסדרות מחו"ל, ועלילתן יכולה להתרחש למעשה בכל מקום בעולם. אליגון־רוז: "זה כמו שיר שאת כבר מכירה מראש את כל המהלכים שבו, ויכולה לנחש אותו מיד. חבל שאין סדרות ישראליות יותר. הגלובליזציה הופכת את כל העולם לאותו הדבר, הכול אותו מקדונלד'ס. זה הורס תרבויות".

מוטיב נוסף שמורגש היטב בשידורים לילדים הוא ההשפעה הישירה של תוכניות המבוגרים: פורמטים של תוכניות ריאליטי, למשל, מועתקים במהירות מהערוצים המסחריים ומשוכפלים בגרסה מותאמת לקהל הצעיר. ההצלחה מובטחת מראש, שכן הילדים הם גם הצופים הנאמנים ביותר של התחרויות המוזיקליות או תוכניות המציאות כבר בגרסה המקורית. גוז'נסקי מציין עם זאת שתוכנית כמו "הבנים והבנות", שמשודרת בערוץ הילדים, מוותרת על הרכיבים הידועים לשמצה ביותר בעולמות הריאליטי: "יש בה תחרות, אבל היא יותר כיפית באופייה. לא תמצאי בה את הרוע כלפי האחר, שמאפיין תוכניות מציאות דוגמת 'הישרדות'".

"אני כבר לא צופה בתוכניות ריאליטי של שירה, וחבל, כי זה המקצוע שלי ואני צריכה לדעת מה קורה", אומרת אליגון־רוז. "ילדים אוהבים את זה, כי יש תחרות וזוכה. בפועל, יש בתוכניות האלה יותר מדי דיבורים ופוזה, והמתמודדים שם קודם כול הופכים לכוכבים ורק אחר כך צריכים להתפתח. את מבינה כמה זה הרסני? בעיניי זה דומה לניצול גלדיאטורים ברומא".

***

"אמא שלי הגדירה לי מה מותר ומה אסור לי לראות, ואם אני לא בטוחה אני שואלת אותה. רק פעם אחת קרה שצפיתי במשהו שהיא לא הרשתה לי, אבל התנצלתי וזה לא קרה שוב" (גילי סטפ, בת 11, שערי־תקווה)

"ההורים לא מרשים לי לראות סדרות שמיועדות לגיל 13 ומעלה או דברים מפחידים. אמא מאשרת מה מותר ומה אסור לראות" (יהונתן גונן, בן 11, מודיעין)

העידן הרב־ערוצי הטיל על ההורים תפקיד של שומרי סף, שממיינים ומסננים את התכנים הטלוויזיוניים עבור ילדיהם. גוז'נסקי מדגיש שהתפקיד הזה לא נעצר בשלט, אלא צריך להתבטא גם בצפייה ברשת – אבל בצורה מושכלת. "יש לי ביקורת על הורים שמסרבים קטגורית לאפשר לילדיהם לצפות בתכנים ביוטיוב. איסור כזה אינו יעיל, כי הוא אומר לילד שהוריו לא מבינים ולא מכבדים את התכנים שהוא וחבריו אוהבים, ואת תחומי העניין שלהם. כיום מדברים על 'אוריינות מדיה', ומעודדים הורים ומחנכים לצפייה משותפת עם הילדים. חשוב לבדוק עם הילד מה מעניין אותו ולהבין מדוע הוא רוצה לראות תכנים של יוטיובר מסוים או סדרה כלשהי, כי גם לילדים יש חוש ביקורת מפותח. המדיה היא חלק מסביבת החיים של ילד, צריך לשאול אותו עליה, וההורים לא שואלים מספיק. קל להם יותר לפסול הכול בשל פחד ממסכים. גם בטלוויזיה, אם אמא עוקבת יחד עם הילד אחר סדרת דרמה יומית שהוא אוהב, זה מאפשר להם לדבר על הדמויות ולחוות יחד את המתח. הגישה לא צריכה להיות 'עברתי ליד המסך, ואוי ואבוי מה רואים שם', אלא שותפות לתוכן".

בעמוד הפותח של הסקר מתשל"ב הובאו תשובותיהם של הילדים לשאלה חשובה: "בוודאי היו ימים שבהם לא צפית כלל בטלוויזיה, בגלל סיבות שונות. אנו סקרנים לדעת מה היו סיבות אלה". מתברר של־14 אחוזים מהמשיבים כלל לא היה מקלט טלוויזיה בבית; 39 אחוזים נסעו לחופש מחוץ לביתם; "חמישית מהמשיבים טענו שהתוכניות לא עניינו אותם במיוחד. כשליש מהילדים טענו שלא היה להם זמן לצפות בטלוויזיה ועוד חמישית שכחו לפתוח את המקלט בשעות השידורים", נכתב. שאלנו גם את ילדי תשפ"ב מה גורם להם לא לצפות בטלוויזיה בזמן מסוים, ורבים מהם השיבו: "אין מספיק מבחר".

כן, גם מול השפע הקיים כיום, עם שלל ערוצי הילדים והררי התכנים בנטפליקס, תוכלו לשמוע את התלונה הזו. נדמה שזה לא הגיוני, ודאי כשנזכרים בהיצע הדל שעמד לרשות הילדים בשנות השבעים והשמונים – ערוץ טלוויזיה אחד ויחיד הקדיש להם שעות שידור מצומצמות. "הצפת המידע וכמויות התוכן מאפשרות ללחוץ על השלט או על מסך המגע ולעבור הלאה כשתוכנית לא מעניינת אותנו", אומר גוז'סנקי. "אבל מכאן גם נובע הקושי של היוצרים להשיג את המעורבות הרגשית של הקהל. כל אחד בוחר את תחומי העניין שלו ויכול לצפות במה שהוא אוהב, בין שזו דרמה רומנטית ובין שאלה סרטי אקשן, ויש הרבה מכל דבר".

"יש לי תזה על שפע", אומרת אליגון־רוז. "פעם הלכתי לקנות תחתונים בכלבו בארה"ב, היה שם מדור תחתונים ענק. כשחזרתי, בעלי יורם שאל אותי אם קניתי, ואמרתי שלא. למה? עניתי: 'אין פה תחתונים'. שפע הוא כמו חסר. כדי להתמודד איתו צריך מתווכים. הם יעשו בשבילך סדר וגם יאפשרו את הבחירה".

כפי שציין גוז'נסקי, רבות מהתוכניות הקדומות צולמו במתכונת Chalk & Talk ("גיר ודיבור"), דהיינו – מנחה או מורה עומד ליד לוח, והמשדר אינו אלא שיעור מצולם. נשמע מוכר? בתקופת הקורונה מורים רבים גילו שהם משדרים לתלמידים שיעור מצולם, במעין חיקוי לכיתה. מורים ותלמידים נאלצו להסתגל למערכת שעות שהיא בעצם לוח שידורים. כיום כבר שוקדים במערכת החינוך על היברידיות – שילוב בין לימוד בכיתה לשיעורים מקוונים – כדי להעשיר את הידע ואת שיטות הלימוד. כך עשו גם במערכת החינוך בשנות השישים והשבעים: המורים הכניסו לכיתה טלוויזיה והציגו לתלמידים את התוכניות הלימודיות, בצד השיעורים הפרונטליים. הם היו היברידיים בלי לדעת שהם כאלה. במובן הזה, הטכנולוגיה היום אחרת – אבל ההיסטוריה חוזרת.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il