"בשלבים הראשונים של הלחימה ב־2011 הייתי בבנגאזי. תחושה של אופוריה שררה שם, בעיקר בקרב הצעירים. אבות לקחו את ילדיהם לדרוך על תמונות של קדאפי. הארמון של מושל העיר היה מנותץ, הייתה שמחה גדולה על נפילת המשטר – על אף שקדאפי עדיין החזיק בטריפולי, על מוקדי השלטון שבה. למעשה, כבר אז הורגש ההיעדר של הנהגה חלופית. אני זוכר מראה סוריאליסטי: אימאם צעיר בן 14 נושא דרשה מחלון המבנה של הנהגת המהפכה".
העיתונאי והסופר צור שיזף ביקר בלוב של ימי קדאפי האחרונים. הוא ראה סביבו אזרחים שמשוועים לשינוי, אבל דומה שכל ניסיונותיהם לצאת לדרך חדשה ובטוחה נידונו לכישלון. "בניגוד למהפכה ההמונית והמרשימה במצרים, קדאפי כמעט הצליח להשתלט בחזרה על בנגאזי ועל מזרח לוב, שם החלה ההתקוממות נגדו. מה שקרה שם בישר את הצפוי לאזורים אחרים בלוב, חצי שנה מאוחר יותר. באוגוסט 2011 הייתי בטריפולי, והמראות היו קשים. הרבה מתים מוטלים ברחובות, שכירי חרב יורים בתומכי קדאפי, בתי חולים משאירים את הפצועים למות. כבר אז היה אפשר לראות את ההתפרקות של לוב ואת תחילת הפיצול בין המזרח והמערב".
האיש החזק במערב לוב היום הוא ראש הממשלה הזמנית במדינה, עבד אל־חמיד א־דבייבה. "ממשלת ההסכמה הלאומית" בראשותו מוכרת על ידי האו"ם, וזוכה גם לתמיכתם של האחים המוסלמים, קטאר, סודן תחת הנהגתו של עומאר אל־בשיר הקיצוני, ומעל כולם נשיא טורקיה ארדואן. השליט בפועל של מזרח המדינה – ולמעשה של רוב שטח המדינה – הוא הגנרל ח'ליפה חפתר, מפקד "הצבא הלאומי של לוב". כל אחד משני המחנות האלו נשען על בעלי ברית אזוריים ובינלאומיים רבי עוצמה, שלא יתנו ללהבות לשקוע לפני שישיגו את שלהם. וכך, עשור אחרי שלוב נפטרה מהרודן ששלט בה במשך 42 שנה, האופק הבהיר אינו נראה מבעד לעימות האלים בין המיליציות החמושות. בחודשים האחרונים נכנסה לוב למצב המתנה, כשברקע הכנות לקיום בחירות לנשיאות בדצמבר הקרוב, אך כלי הנשק עדיין דרוכים ולעיתים קרובות גם יורים. וכשהמצב נראה כה עגום, והמדינה השסועה רחוקה כל כך מלהיות חופשית ועצמאית, לא פלא שצירוף המילים "קדאפי נשיא לוב" נעשה פתאום שוב רלוונטי, כנגד כל הסיכויים.
הרכבת לא יצאה מהתחנה
למלחמה בין חלקיה השונים של לוב יש שורשים היסטוריים עמוקים. במשך מאות שנים ניטשו מאבקי כוחות בין מחוז קירנאיקה שבמזרח, טריפוליטניה במערב והאזור הדרומי פזאן. רומאים, ביזנטים ומוסלמים השתלטו בזה אחר זה על חבלי הארץ הללו. בעידן המודרני עברה לוב לידיים איטלקיות, עם השפעות של בריטניה וצרפת, ובמהלך מלחמת העולם השנייה נערכו בשטחה כמה מהקרבות הגדולים בין כוחות בעלות הברית ובין קורפוס אפריקה של הגנרל הנאצי ארווין רומל.
פרופ' מוריס רומני: "החברה הלובית, כמו חברות אחרות במזרח התיכון, בנויה משבטים. זאת אחת הסיבות לכך שמוחמד המציא את האסלאם: הוא ביקש לאגד את השבטים תחת דת אחת, וכך לצבור כוח. גם מועמר קדאפי הבין את הנושא השבטי. הוא ידע לכבד את ראשי השבטים ולזכות באמונם"
לוב כמדינה עצמאית הוקמה ב־1951. הייתה זו מונרכיה חוקתית שבראשה עמד המלך סידי אידריס. כעבור 18 שנה הדיחה קבוצת קצינים את המלך, שלחה אותו לגלות, והקימה את "הרפובליקה הערבית הסוציאליסטית של לוב", שבראשה עמד מועמר קדאפי.
"קדאפי בעצם לקח את המדינה וסחף אותה לשיטה סוציאליסטית על פי ראות עיניו", אומר שיזף. "ב'ספר הירוק' הוא פירט את החוקה שהמציא ואת המשנה שלו, וכל אזרח לובי היה צריך להתנהג על פי הכתוב בספר. קדאפי הצליח להשתלט על המדינה כי הלובים עצמם התרגלו לחיי נוחות ועושר. היה להם המון כסף מרווחי הנפט והגז, בזמן שאפריקנים שבאו מאזור הסאהל עשו את העבודות הקשות. אותם אפריקנים היו הכוח הלוחם של קדאפי לאחר עלייתו לשלטון: הוא הרכיב חטיבות של שכירי חרב שנתנו לו את נאמנותם בתמורה למזומנים. על הלובים הוא לא סמך ונהג בהם ביד קשה, כולל הוצאות להורג באצטדיונים, מה שהפך אותו לבלתי אהוד בקרב עמו. צעירים ששוחחתי איתם אמרו שהוא לא עשה דבר למענם. היו הרבה הבטחות לא ממומשות, כמו רכבת מהירה מבנגאזי לטריפולי, או שלטים על פרויקטים למען זוגות צעירים שאף פעם לא קמו באמת. ההרגשה הייתה שהדור הצעיר רצה מאוד שקדאפי יעזוב".
בניגוד למדינות מוסלמיות וערביות אחרות שידעו מאבקים פנימיים תדירים, לוב הסתמנה כאי של יציבות. קדאפי, שהיה בן 27 כשנטל את השלטון, ידע לנצל את משאבי המדינה ואת כישוריו כדי לשלוט בלוב ביד רמה, ללא אירועים אלימים מבית. "הוא היה גבר מרשים בהופעתו, בעל כושר רטורי יוצא דופן", אומרת פרופ' יהודית רונן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן. "קדאפי עלה על הגל של הלאומיות הערבית והפן־ערביות מבית המנהיג האחד והיחיד, ג'מאל עבד אל־נאצר. הוא ידע להמציא את עצמו מחדש כל הזמן ולחדש ללא הרף את התיאוריה השלטוניות שלו, תוך שהוא מבטיח כי לוב הולכת לקראת שינוי חיובי אדיר – שינוי שמעולם לא התרחש. כך הצליח לסחוב עוד ועוד שנים בשלטון, בזכות תחושת העושר השקרית שיצר הנפט, בזמן שקצב ההתקדמות של לוב לא היה מזהיר בלשון המעטה. מובן שיד הברזל חסרת הרחמים, שהרגה וכלאה אינספור אזרחים שהביעו שמץ של התנגדות למשטרו, הייתה רכיב משמעותי בהישרדותו. אבל קונפליקטים אלימים לא היו בלוב, ודאי לא מלחמות אזרחים ברמה שראינו בעשור האחרון. מה שקורה שם כיום מפתיע ומעציב".
"החברה הלובית, כמו חברות אחרות במזרח התיכון, בנויה משבטים. זאת אחת הסיבות לכך שמוחמד המציא את האסלאם: הוא ביקש לאגד את השבטים השונים תחת דת אחת, וכך לצבור כוח", מסביר פרופ' מוריס רומני, חוקר ההיסטוריה של יהודי לוב ובעצמו יליד בנגאזי. "גם קדאפי הבין את הנושא השבטי. הוא ידע לתת כבוד לראשי השבטים ולזכות באמונם. השבטים במזרח לוב היו מאז ומעולם החזקים יותר, ככל הנראה בגלל תנאי המחיה הקשים יותר שם. הם שמרו על השבטיות שלהם בקנאות ונשארו מאוגדים, לעומת השבטים בטריפולי, שעברו לחיים עירוניים".
מה היה מצבם של יהודי לוב בשנים הללו?
"בשיאה מנתה הקהילה 36 אלף איש, מרביתם בטריפולי. בשנים 49' עד 52' עלו רוב יהודי לוב לארץ, אבל אנחנו נשארנו שם. היה לנו בית ספר יהודי שבו למדנו גם עברית. ב־1954 הוא נסגר, ואז עברתי לבית הספר האיטלקי. שש שנים אחר כך יצאתי ללימודים בארה"ב, ולא חזרתי. אחרי 67' עזבו את לוב מעט היהודים שעוד היו בה".
כאן בארץ ייסד פרופ' רומני את המרכז לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח ע"ש יחיאל אליישר באוניברסיטת בן־גוריון, ובמשך שנים הוביל מאבק בדרישה להשבת רכושם של היהודים שנאלצו לברוח מלוב. הוא מספר על משלחת של יהודים לובים מאיטליה ומאנגליה שנפגשה עם קדאפי ב־2004 בנושא הזה, ומשלחת נוספת שהגיעה ללוב ב־2009. "קדאפי קיבל אותם יפה, ואפילו פורסמו תמונות – מבישות בעיניי – של נשים יהודיות שנישקו את ידיו לאות כבוד. אבל מעבר לאוויר חם ולהבטחות לפעול למתן פיצויים בהתאם לשווי הרכוש, כמו שטחי בתי הכנסת ובתי הקברות, הוא לא עשה דבר בנידון. למעשה הפגישה הזאת הייתה התרפסות מביכה ובזויה".
חזרה גנרלית
כשהרודנים במדינות ערב החלו ליפול בה אחר זה, מועמר קדאפי נשבע שגורלו לא ידמה לגורלם; הוא לא ימסור את השלטון בקלות כפי שעשה חוסני מובארכ, אלא יגדע באיבו כל ניסיון לשים קץ למשטרו. כשהמרד פרץ, קדאפי אכן נלחם בו ללא רחמים – אבל לא יכול לו, בעיקר בגלל ההתערבות של מדינות המערב, ובראשן ארה"ב של ימי ברק אובמה. האיסור על טיסות בשמי לוב ביטל את היתרון המשמעותי שהיה לצבאו של קדאפי על מתנגדיו. אחרי שישה חודשי לחימה הצליחו המורדים להשתלט על טריפולי. קדאפי עצמו נמלט לעיר הולדתו סירת, אך המורדים מצאו אותו מסתתר בתעלת ביוב, הרגו אותו וקברו את גופתו במקום בלתי ידוע במדבר הלובי. עוד עריץ מזרח תיכוני נפל, אלא שכמו במקרים אחרים, התוצאה לא הייתה עידן של שגשוג ושלווה, אלא להפך. גורמי טרור השתלטו על מאגרי נשק, ארגון דאעש זכה לפריחה, והמדינה עצמה הלכה והתפוררה, בעוד משאבי הטבע שלה ובראשם הנפט מנוצלים על ידי גורמים חיצוניים.
צור שיזף: "ארדואן מתכנן להשתלט על האזור, כחלק מחלומו על הקמת אימפריה טורקית חדשה. מהצד השני, הרוסים נכנסו לתמונה והפעילו שכירי חרב מקומיים שנלחמו בשכירי החרב של הטורקים. מיליוני האזרחים של לוב לא יכולים לעשות או להגיד שום דבר. כל שנותר להם הוא לחיות את חייהם האומללים, בכל יום תחת מיליציה אחרת"
לתקופה קצרה נשלטה לוב על ידי "מועצת מעבר לאומית", שפעלה לאיחוד ולפיוס בין השבטים השונים. בחירות דמוקרטיות לפרלמנט זמני העלו לשלטון את התנועה הליברלית, אך ביוני 2013 נבחר נשיא אסלאמיסטי, וכעבור חודשים אחדים הכריז הקונגרס בלוב על החלת חוקי השריעה במדינה. בינואר 2014 היו אמורות להיערך בחירות כלליות, אך הקונגרס מנע את קיומן, ובמדינה התלקחה מלחמת אזרחים חדשה.
אחד האחראים לעימות הוא הגנרל ח'ליפה חפתר, מי שב־1969 היה בין הקצינים שהדיחו את המלך אידריס. ארבע שנים אחר כך הוא פיקד על הכוח הלובי שנלחם לצד המצרים נגד ישראל במלחמת יום כיפור, וקנה לעצמו שם של קצין מוכשר ורב מעללים. ב־1987, במהלך הקרבות שניהל בצפון צ'אד, נפל חפתר בשבי יחד עם חייליו. קדאפי, שהתכחש למעורבות של לוב בלחימה באזור, הפקיר את השבויים, ובכך הפך את הגנרל ליריבו המר. חפתר יצא לגלות, ובסיועם של האמריקנים הקים את "הצבא הלאומי הלובי".
במשך יותר מעשרים שנה חי חפתר בארה"ב – בקרבת מטה הסי־איי־איי – ומשם ניסה כמה פעמים להוביל הפיכה נגד משטר קדאפי. שליט לוב מצידו הודיע ב־93' כי מעל ראשו של הגנרל הסורר תלוי גזר דין מוות. עם פרוץ ההתקוממות של 2011 הגיע חפתר ללוב והצטרף למורדים. אחרי מותו של קדאפי חזר הגנרל לארה"ב, אבל ב־2013 שב למולדתו, שנמלאה ארגונים אסלאמיים קיצוניים. הוא נטל לידיו את הפיקוד על הכוחות במזרח המדינה, הוביל מתקפות על האסלאמיסטים, ולאחר שדרישתו לפזר את הקונגרס בטריפולי לא התקבלה – השתלט על מרבית שטח המדינה. בהתערבות האו"ם הוקמה בלוב לפני כחצי שנה ממשלת אחדות לאומית, ונקבע מועד לבחירות לנשיאות – 24 בדצמבר 2021. הגנרל חפתר קיבל את ההסדר המוצע והציג את מועמדותו לנשיאות, אבל המצב המדיני והביטחוני בלוב נותר שברירי.
"המחנה של הגנרל חפתר, שהתבסס בבנגאזי ובטוברוק שבמזרח המדינה, דורש תיקון של עוול פוליטי וכלכלי שנוצר עם עלייתו של קדאפי לשלטון", מסבירה פרופ' רונן. "אחרי שלוב קיבלה את עצמאותה ב־1951, המרכז הכלכלי, החברתי, המדיני והאידיאולוגי של המדינה היה בבנגאזי. קדאפי ביטל את מוקדי הכוח במזרח, והכריז על טריפולי שבמערב כבירת לוב. לשם הוא הקצה את המשאבים והעביר את ניהול המדינה, במטרה להחליש גורמים חתרניים שירצו להוביל הפיכת נגד".
המלחמה המתנהלת בשנים אחרונות בלוב, אומרת רונן, כבר מזמן אינה רק מאבק פנימי; זוהי מערכה רבת־שחקנים שמושכת אליה גורמים מהמזרח התיכון הרחב ומהזירה הגלובלית. "לכל אחד יש אינטרסים משלו, ובאמצעות הסיוע הצבאי – שלפעמים מתבטא אפילו בלחימה אקטיבית בשטח – הוא מקווה לגזור את הקופונים ברגע שהדבר יתאפשר".
במשך שנים נחשבה לוב לבעלת פוטנציאל עושר עצום בזכות עתודות הנפט שלה, שהן מהגדולות בעולם. אלא שבדומה לעיראק, גם במקרה הזה דווקא אוצרות הטבע מנעו מהמדינה לעמוד על רגליה. גורמים בינלאומיים רבים שאפו לשים ידיהם על הבארות המפיקות מזומנים, ובוואקום השלטוני שנוצר בעקבות הפלת קדאפי, הם מיהרו לתפוס להם מאחזי כוח במדינה ולבחוש במה שנותר בלוב. "אני אפילו לא בטוח שמי שביצעו את ההפיכה ב־2011 ידעו מה בדיוק השאיפות שלהם", אומר שיזף. "בכל מקרה, הם התבדו. לא רק בגלל הפיצול בין מזרח למערב והמיליציות האלימות שנאבקות על השלטון, אלא גם בגלל חדירה של גורמים חיצוניים כמו ארגון דאעש, שמקבל סיוע ותמיכה מהטורקים".
ממשל ארדואן, מסביר שיזף, הוא שמוביל את המשחק הבינלאומי שמתנהל בלוב בעשור האחרון – בין אם באמצעות ארגוני פרוקסי, ובין אם בשיגור כוחות טורקיים רשמיים שנלחמים נגד כוחותיו של חפתר. "ללוב אין סיכוי, כי היא מדינה בעלת שטח ענק והרבה משאבי טבע, שחיה בתוך מאבק גיאופוליטי מסובך. ב־2011 הטורקים נכנסו על מנת להישאר. הם רצו לקדם את התוכנית של ארדואן להשתלט על האזור, כחלק מחלומו על הקמת אימפריה טורקית חדשה. מהצד השני, הרוסים נכנסו לתמונה והפעילו שכירי חרב מקומיים שנלחמו בשכירי החרב של הטורקים. מיליוני האזרחים של לוב לא יכולים לעשות או להגיד שום דבר בעניין. הם לא חלק ממשוואת מאבקי הכוח הבינלאומיים, וכל שנותר להם הוא לחיות את חייהם האומללים, כל יום תחת מיליציה אחרת".
לא הדמוקרטיה שלכם
הקהילייה הבינלאומית, שרצתה כל כך בהפלתו של קדאפי, התעוררה לבסוף והחליטה לנסות לייצב את המצב בלוב. בחסות האו"ם נערכו כמה סבבי שיחות בין נציגי הצדדים, וגובשו תוכניות מורכבות שכוללות הקמת מועצה נשיאותית והכרזת הפרלמנט בטוברוק כרשות המחוקקת הרשמית של לוב. הסכמי הפסקת אש נחתמו והופרו שוב ושוב, אך ברקע הושגה כאמור הסכמה על עריכת בחירות לנשיאות לוב.
כיום, אומרת פרופ' רונן, נמצאת לוב במעין קיפאון, גם אם הקיפאון הזה ממשיך לגבות קורבנות: "גלי המתקפות לא שככו, אין היחלשות של העימות, אבל כרגע אין לצדדים מוטיבציה להמשיך אותו וכולם מנסים להתכנס לפעילות מדינית. 'הפורום לדיאלוג פוליטי', גוף חיצוני שפועל בחסות האו"ם, אמור להתוות מפת דרכים להסדר הקונפליקט. הוא זה שמנהל בינתיים את העניינים שם, במטרה להגיע לקו הגמר ב־24 בדצמבר".
מלבד חפתר, הזוכה לתמיכתם של האמריקנים, וא־דבייבה, שמגובה על ידי הטורקים והאחים המוסלמים, צץ בין המתמודדים לנשיאות גם שם אחד מפתיע במיוחד: סייף אל־אסלאם קדאפי, בנו של הרודן המודח. בזמן ששלושה מתוך שבעת אחיו מצאו את מותם בהפיכה של 2011, סייף אל־אסלאם הצליח לברוח לדרום המדינה, שם נתפס על ידי מיליציה חמושה. ההנהגה בטריפולי גזרה עליו דין מוות, אבל שוביו העדיפו להותיר אותו בחיים. הוא הוחזק כאסיר במשך שש שנים, ולבסוף שוחרר.
פרופ' יהודית רונן: "אסור לזלזל בכישוריו וביכולת הישרדותו המדהימה של סייף אל־אסלאם קדאפי. בתור יד ימינו של אביו הוא צבר ניסיון פוליטי. הוא ידוע כבעל כושר ביטוי מעולה, כריזמה יוצאת מהכלל, חוש תיאטרלי, אנרגיית חיים בלתי נלאית וכמובן אופי נהנתני המזכיר את אביו. בין השאר הוא הטיס במטוס פרטי זמרות מפורסמות, למשל ביונסה, להופעה בפני המשפחה"
עד לנפילת משטרו של מועמר קדאפי, סייף אל־אסלאם נחשב ליורשו המיועד. הוא התחנך באירופה, שימש כשליחו של אביו לענייני חוץ, ומתוקף תפקידו ביקר בבירות העולם ונפגש עם בכירי המעצמות. בין השאר קידם רעיונות של אביו כמו יוזמת "ישראטין" – כינון מדינה דו־לאומית משותפת ליהודים ופלסטינים. לאורך השנים השמיע כמה התבטאויות אוהדות כלפי ישראל, והכריז גם הוא כי יהודי לוב שעלו ארצה זכאים לפיצוי על הרכוש שהותירו מאחוריהם.
על אף היותו מועמד ליברלי־לכאורה, סייף אל־אסלאם אינו יכול לזכות בתמיכת המערב, שכן בית הדין בהאג הכריז עליו כמבוקש בגין פשעי מלחמה. מאידך גיסא, מנהיגי מדינות ואישים מפורסמים שאיתם רקם קשרים הקימו קול זעקה בדרישה לחון אותו. אחת הפעילות למענו הייתה השחקנית הישראלית אורלי ויינרמן, עמה ניהל רומן במשך תקופה, לאחר שהשניים הכירו בלונדון. היום סייף אל־אסלאם מתגורר באחוזה במערב לוב ומתנהל כדמות פוליטית רלוונטית, על אף שעונש המוות שנגזר עליו עדיין תלוי ועומד.
"מדובר באדם שאסור לזלזל בכישוריו וביכולת ההישרדות המדהימה שלו", אומרת פרופ' רונן. "כיד ימינו של אביו הוא צבר ניסיון פוליטי. הוא ידוע כבעל כושר ביטוי מעולה, כריזמה יוצאת מהכלל, חוש תיאטרלי, אנרגיית חיים בלתי נלאית וכמובן אופי נהנתני המזכיר את אביו. בין השאר הוא הטיס במטוס פרטי זמרות מפורסמות כמו ביונסה להופעה בפני המשפחה בלוב. על אף שתמיד היו סביבו נשים יפות, הוא מעולם לא התחתן, והעדיף חיי הוללות".
מדוע הוא רץ כיום לנשיאות?
"יש לו רצון להשתלב פוליטית בלוב ולשקם את משטר אביו. מדובר באדם שהשלים שלושה תארים באוניברסיטאות באירופה, ויודע לעשות יחסי ציבור לעמו בתקשורת הבינלאומית. הוא טעם את שיכרון הכוח הפוליטי, והוא לגמרי בעניין. הוא גם נהנה מתמיכה של שבטים רבים בלוב".
על כוונתו לרוץ לנשיאות בישר קדאפי הבן ביולי השנה, בריאיון לניו־יורק טיימס – ריאיון ראשון שלו מאז המהפכה שחיסלה את אביו וחלק ניכר ממשפחתו. עוד סיפר כי אנשי המיליציה ששבו אותו הפכו בעצמם לתומכיו, לאחר שנואשו מתוצאות המהפכה והבינו שדווקא האסיר שבידיהם יכול להיות בעל ברית רב־עוצמה. "אתה יכול לדמיין? הגברים שהיו החוטפים שלי הם עכשיו חברים שלי", אמר לכתב העיתון רוברט וורת', שביקר באחוזתו.
את תקופת שהותו הרחק מהעין הציבורית הוא ניצל כדי לאגד מחדש את הכוח הפוליטי של אביו, "התנועה הירוקה", והתאים את הקמפיין שלו לרוח התקופה ולשינויים המזרח־תיכוניים. הכתב ציין את העובדה שכמו האב גם הבן מקפיד לשמר ערפל של מסתורין סביב דמותו ודעותיו, בניסיון להצטייר כגואל הלאומי של הלובים. "אני מאמין שאני יכול להחזיר את האחדות האבודה במדינה", אמר סייף אל־אסלאם. "הפוליטיקאים אנסו את לוב. אין כסף, אין ביטחון, אין חיים. לך לתחנת הדלק – אין דיזל. אנו מייצאים לאיטליה נפט וגז – אנו מאירים חצי מאיטליה – ולנו כאן יש הפסקות חשמל. זה יותר מכישלון. זה פיאסקו".
צור שיזף לא מתרשם מהצהרותיו של קדאפי ג'וניור. הוא חושב שהסיפור של לוב מוכתב על ידי ההתערבות הבינלאומית, ואף פוליטיקאי מקומי לא יוכל לשנות זאת. "אם הכוחות הזרים יצאו מלוב והמדינה תחזור לאיזושהי שפיות, אולי לסייף אל־אסלאם יש סיכוי לשוב לקדמת הבימה. כרגע אני לא חושב שיש איזשהו כוח אזרחי מאורגן והגון שמתמקד בעתידה של המדינה. מה שאפיין את לוב הייתה האווריריות, חוסר הרצון של התושבים לשלוט ולנהל את ענייניהם. מועמר קדאפי ניצל את זה לטובתו וניהל את לוב, תוך שהוא מהתל במעצמות מתוך שילוב של חוצפה ומקוריות. סייף אל־אסלאם יכול לשלוט בלוב רק אם יכרות ברית עם גורם חיצוני כלשהו, שיגבה אותו ויכתיר אותו כשליט בובה".
האם יש בכלל טעם במאמצי המערב לקיים בחירות בלוב? נדמה שארה"ב ואירופה לא השכילו עד היום ללמוד את הלקחים הכואבים של המזרח התיכון, והן ממשיכות לנסות להכתיב למדינות ערב הליכים דמוקרטיים. פרופ' רומני לא תולה תקוות בהליך הזה: "מי שמנסה כיום לייצר סדר במדינה, עושה טעות גדולה כשהוא לא לוקח בחשבון את ההיסטוריה השבטית של לוב. המערב סייע להפיל את קדאפי בשם הדמוקרטיה, אבל השאלה היא אם דמוקרטיה יכולה להתקיים במזרח התיכון. מה שבטוח, דמוקרטיה מזרח־תיכונית היא לא זו המקדשת את עיקרון אדם אחד וקול אחד. גם אם תהיה שיטת ממשל דמוקרטית בלוב זה יהיה שטחי, כי דמוקרטיה אף פעם לא צמחה במדינה הזו, ובכלל בארצות ערב במזרח תיכון".
פרופ' יהודית רונן מתייחסת בספקנות לעצם קיומן של הבחירות. "אנחנו נמצאים היום בשלהי ספטמבר, יש עוד שלושה חודשים עד ההליכה לקלפיות, ובמונחים לוביים זה המון זמן. הקערה יכולה להתהפך על פיה. המזרח הלובי מרגיש פגוע וממודר מהשיחות הבינלאומיות, כי האו"ם מקיים אותן בעיקר מול הממשל במערב. מכיוון מזרח כבר נשמעים איומים והזהרות שכל הסדר שיעניק לטריפולי עליונות על בנגאזי – לא יהיה מקובל עליהם, ויוביל לחידוש הלחימה. אבל לכולם ברור שהבחירות האלו הן מכסה על הר געש פוליטי פעיל. בכל רגע התהליך המדיני עלול להיקטע, ולוב תשקע מחדש במעגל דמים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
