כשעיד ג'האלין שב למאהל שלו, השבוע ביום ראשון אחר הצהריים, הוא נראה מתוסכל למדי. הוא מגיע לכאן מיריחו, שם הרסה הרשות הפלסטינית את בתיהן של כשלושים משפחות בדואיות, שנותרו כעת ללא קורת גג. "12 בתים מבטון, והשאר צריפים. השאירו את האנשים ככה, בשמש", הוא אומר. הרס בידי פלסטינים, מיותר כמעט להוסיף, שונה מאוד מהתרחיש של שיגור דחפורים ישראליים לפנות את המאהל שבו אנו נפגשים. ברש"פ אין הצעות ממשלתיות למקום מגורים חלופי, אין השקעות במיליונים לבניית שכונות חדשות, וכמובן גם לא חיבוק בינלאומי חם או גילויי אהדה מצד פעילים אירופים ואמריקנים.
נערות חמור וקריאות מואזין מלוות את שיחתנו המתקיימת באוהל של ג'האלין, במרכז הכפר הבדואי המפורסם ביותר בארץ, אם לא בעולם. ספה נמוכה עם כיסוי רקום בצבע אדום אופייני, עומדת על רצפת הבטון שנוצקה כאן. הקירות נראים כאילו נבנו מדוגמיות של לוחות שיש שנותרו לפליטה מאיזה מפעל, וצד אחד נותר פתוח אל הנוף המדברי. האוהלים האחרים סביבנו עטופים יריעות גדולות ומאובקות שצבען דהה. האם יש עוד תושבי מאהלים בלתי מרשימים כאלו שמכירים מבפנים את מסדרונות הקונגרס האמריקני, מחזיקים מספרי טלפון של בכירים אירופים ומתארחים בבירות המפרץ? אפשר לשער שעיד ג'האלין הוא היחיד מסוגו. המגורים במאחז הפלסטיני הבלתי חוקי חאן אל־אחמר הפכו אותו לידוען שדיפלומטים עולים אליו לרגל. "הקונסול האמריקני היה פה לפני חודשיים", הוא מתאר מפגש אופייני – שבשגרירות ארה"ב, אגב, לא מאשרים אם אכן התקיים. "בזמן אובמה היו באים, בתקופת טראמפ לא, ועכשיו הם שוב מגיעים".
נקישה קלה על לוח השיש מאחורי גבו מאותתת לו שכוס הקפה שלו מוכנה. הוא מקבל אותה מהמטבחון החבוי שם, מנופף כדי לגרש את הזבובים, ומדליק סיגריה אחרי סיגריה. חילופי השלטון בישראל עוררו אצלו תקוות ישנות־חדשות, שכוללות דווקא נטישה של המקום הזה. אולי מתווה העתקת המאהל שהוא מעוניין בו יתממש סוף־סוף. הפעם גם יש לו כוח עזר מתוך הקואליציה: ח"כ מנסור עבאס כבר התנדב לסייע ולהפעיל לחץ. בינתיים הוא לא יכול לדווח על התקדמות כלשהי.
קרוב מאוד לכאן סואנות המכוניות על הכביש העולה לירושלים. הכביש הזה הוא אחת העילות לדרישה לפנות את חאן אל־אחמר בדחיפות: הסמיכות לציר התנועה היא בלתי חוקית ומסוכנת, ביטחונית ובטיחותית. רק כמה בטונדות מפרידות בין מקבץ האוהלים לכביש הראשי. על הגבעה הצהובה היבשה ממול התייצבו לאורך השנים האחרונות כמעט כל בכירי הממשלה הנוכחית, או לפחות אלו מהאגף הימני שלה. בזה אחר זה הם הבטיחו שם, בקולם ובהצהרות שאינן משתמעות לשתי פנים, שאם זה יהיה תלוי בהם – הנקודה האסטרטגית הזו תפונה מיושביה. אבל במאחז הבלתי חוקי חאן אל־אחמר, שממוקם על אדמות מדינה בתוך תחום "הקו הכחול" של כפר־אדומים, לא מתרגשים מהכרזות כאלה. כבר יותר מעשור הוא ניצב כסמל לחוסר היכולת של מדינת ישראל להחליט ולבצע, לעמוד על העקרונות שהיא עצמה מציבה.
"זה המרחב הכי אסטרטגי ביהודה ושומרון", מסביר מאיר דויטש, מנכ"ל תנועת רגבים, שמנהלת בשנים האחרון מאבק משפטי למימוש צווי ההריסה שהוצאו למאחז. "מרחב שמחבר בין בית־לחם, יריחו, ורמאללה; ומצד שני הוא מחבר בין ירושלים, ים המלח ובקעת הירדן. חאן אל־אחמר נמצא בדיוק בלב השטח הזה, וצמוד לכביש ראשי. מדינת ישראל הצהירה כמה וכמה פעמים שבכוונתה לאכוף את החוק במקום, והתחייבה שהיא עומדת לפנות. המדינה אפילו השקיעה מיליונים בתשתיות חלופיות עבור התושבים. אם לא יאכפו כאן את החוק, זו בעצם אמירה של מדינת ישראל שהיא ויתרה על שטחי C. חאן אל־אחמר אומנם ותיק יחסית למאהלים דומים – תלוי באיזה תצלום אוויר מסתכלים – אבל צריך להבין שבעשור האחרון נבנו מאות מקבצים דומים בשטחי C. רק באזור מישור־אדומים יש עשרות יישובי בדואים שנדדו בעבר באזור, והתקבעו בסיוע הרשות הפלסטינית".
בקרוב מאוד
אחת המחלוקות סביב חאן אל־אחמר אכן קשורה בשאלה אימתי הוקם שם לראשונה מאהל. בגרסאות השונות, טווח התאריכים נע בין שנות החמישים לשנות השמונים: הבדואים כמובן טוענים לוותק רב במקום, ואילו אנשי משרד הביטחון מוכיחים שעד לפני ארבעים שנה, הגבעות הספציפיות הללו היו שוממות. בני אל־ג'האלין יודעים לספר כי נדדו לאזור לאחר שפונו משטחים ישראליים בסביבות 1950. בארכיון המדינה אפשר למצוא מכתב ששיגרו בני השבט המתגוררים בקרבת מעלה־אדומים לראש הממשלה המנוח יצחק רבין: הם מבקשים ממנו להחזיר אותם לאדמות בתל־ערד, משם פונו לטענתם. "הוצע לנו לעבור לשטח קטן ומזיק לבריאות ליד האתר לסילוק פסולת של עיריית ירושלים, מקום שאינו מתאים למגורי חיות", כתבו. "אנו מבקשים מכבודו… להרשות לנו לחזור לאדמותינו, כדי להיות שם כמו שאר השבטים החיים בנגב".
במשך השנים הנפיק המנהל האזרחי כמה צווי הריסה למבנים שהקימו הבדואים בחאן אל־אחמר, ומנגד הגישו המקומיים וארגוני שמאל עתירות שעיכבו את ההליך. ב־2018, לאחר דין ודברים משפטי ממושך, פסק בג"ץ שאין עילה להתערב בהחלטת שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, לממש את צווי ההריסה. באותה השנה דחה בג"ץ עתירה נוספת של תושבי המתחם הבלתי חוקי, ומאותה עת אין עוד מניעה משפטית לפנות את המקום. אלא שבינתיים תפסה את הבמה העילה המדינית. מצעד של דיפלומטים זרים פקדו ופוקדים את חאן אל־אחמר בשנים האחרונות, בניסיון למתג את פינויו כפשע מלחמה ישראלי. ולצד הלחץ המדיני, גם ההתגוששויות הפוליטיות סביב גורל המקום הלכו והסלימו.
עיד ג'האלין, ראש הכפר: "מה הפלסטינים נתנו לי? כלום. ראיתי היום את ההריסה לבדואים ביריחו, כשבצד השני של הכביש יש בניינים חדשים לפלסטינים. בכל מקום הבדואים הם בדרגה התחתונה. אם לא הרשות, כבר היה הסכם. הם אומרים לי בפרצוף – 'ג'האלין, אתה בא אלינו לבקש דברים כשחצי מהמשפחה שלך בצבא הישראלי. לך אליהם'"
ליברמן אכן נתן ב־2018 הוראה לשלוח כוחות לשטח, אולם אז הגיעה ההוראה לעצור אותם. בפתח ישיבת הממשלה שלאחר מכן השמיע ראש הממשלה נתניהו את ההתחייבות המפורסמת: "חאן אל־אחמר יפונה, עם או בלי הסכמה. זה לא ייקח הרבה שבועות, זה יהיה הרבה יותר קצר. נעשה כמה מהלכי היערכות חיוניים בזירה הבינלאומית, ניתן הזדמנות אחרונה לפינוי בהסכמה, אבל בכל מקרה, חאן אל־אחמר יפונה, ובקרוב מאוד".
זמן קצר לאחר ההצהרה החד־משמעית אישר הקבינט המדיני־ביטחוני את הצעתו של נתניהו לדחות את הפינוי. אז דובר על דחייה של שבועות ספורים – כדי לתת לכאורה הזדמנות למצות את המשא ומתן עם התושבים ולהגיע לפינוי מרצון. בישיבת הקבינט הארוכה והסוערת נרשמו חילוקי דעות קשים עם שרי הבית היהודי דאז, נפתלי בנט ואיילת שקד. גם אחרי שיחה סגורה עם ראש הממשלה, הצביעו השניים נגד ההחלטה ובעד פינוי מיידי. מאז, הם ואחרים שבו ותקפו את נתניהו בכל פעם שהמדינה ביקשה מבג"ץ לאשר לה עיכוב נוסף בביצוע. "לא מדובר בהתיישבות של בדואים תמימים, מדובר בלחץ גדול שמפעילים הרשות הפלסטינית והאיחוד האירופי כחלק ממאבק מדיני, ומדינת ישראל חייבת לעמוד על שלה", אמרה שקד. גדעון סער טען ש"בחאן אל־אחמר, כמו בשטחי C בכלל, השאלה פשוטה: מי בעל הבית?"
ביום שני השבוע, בנאום פתיחת כנס החורף בכנסת, הלין נתניהו על התקשורת הישראלית, שבזמנו ירדה לחייו ואילו כיום היא נותנת יחס מלטף לראש הממשלה בנט. לא מציקה לו לגבי התחייבויות שאינו ממלא. "לא שואלים אותו על חאן אל־אחמר", אמר נתניהו בין היתר. כן, על אף הצהרות העבר הלוחמניות של רבים מחבריה, בתחילת ספטמבר 2021 ביקשה גם הממשלה הנוכחית מבג"ץ לדחות את הפינוי בחצי שנה. המבקש הפעם היה משרד החוץ, שכלל אינו מוגדר כמשיב בעתירה, והעילה הייתה "חוות דעת מדינית". בתנועת רגבים קראו בתגובה לבנט לא להסתתר מאחורי גבו של שר החוץ יאיר לפיד. כך או כך, המדינה קיבלה את מבוקשה, בליווי נזיפה מבית המשפט. "קרב היום שבו נידרש להכרעה ברורה, לשבט או לחסד", כתב ראש ההרכב, השופט נעם סולברג. "גם אם בכוחם של ניסיונות לקדם מתווה כזה או אחר לדחות מעט את הקץ, לא ניתן למתוח את החבל עד בלי די. גם לניסיונות אלו קִצבה וקץ. מגיע שלב שבו הניסיון הופך לביזיון".
בבקשת הדחייה האחרונה טענה המדינה כי יש התקדמות לקראת הגעה למתווה מוסכם. עיד ג'האלין אומר כי הוא לפחות לא שמע על כך. יחד איתו יושב פה באוהל יואל מרשק, לשעבר ראש אגף המשימות בתנועה הקיבוצית, "פרויקטור בנושא התיישבות וביטחון" כפי שהוא מעדיף להגדיר את עצמו. עמוס כוונות טובות וחמוש בכוח התמדה מרשים, מרשק מעורב באינספור מיזמים במגוון תחומים, ממאבק למען השבת השבויים והנעדרים ועד סיוע לנוער הגבעות. גם בחאן אל־אחמר הוא מנסה לתווך ולמצוא פתרון שיהיה מקובל הן על המדינה והן על הבדואים. לפני למעלה משנה הוא ישב פה באוהל עם שני שרים פלסטינים, והציג בפניהם מתווה להעתקת המאחז כמה קילומטרים הצידה. אנשי הרש"פ לא היו מוכנים לשמוע.
"הם רוצים שאהיה כאן השומר שלהם", אומר ראש המאהל לאחר היסוס קצר. "היה לנו עורך דין שייצג אותנו, שלמה לקר. הוא עבד עם הבדואים מ־2003, אבל ב־2018, כשאני הייתי באמריקה, באו והחתימו פה את הבדואים כמעט בכוח להחליף עורך דין. הביאו במקומו עורך דין מאום־אל־פחם. אבל מי נותן לו כסף? לא אני".
מרשק יודע לספר כי את שכרו של עורך הדין החדש משלמת הרשות הפלסטינית. "הבדואים הם השומר שלהם בשטח", ממשיך עיד. "זה מה שהרשות צריכה מהם. השטח פה הוא מדבר, והרשות משתמשת בבדואים, כי אף אחד מאבו־דיס לא יבוא לגור במקום בלי מדרכה או מים זורמים".
מאיר דויטש, מנכ"ל "רגבים": "שאלו 'מה יגידו בהאג', והנה ראינו שנתניהו לא פינה ולמרות זאת בית הדין פתח בחקירה. אם מדינת ישראל הייתה מתנהלת ביו"ש כבעלת הבית, היו מתייחסים אליה כבעלת הבית. היא מתנהלת כאורחת, ולכן מתייחסים אליה כאורחת"
מה אתה רוצה שיקרה, אני שואלת את ראש המאהל. "אני רוצה את הפתרון שהוצע בזמן ביבי – לקבל קרקע על יד מצדה, שזו הקרקע של הג'האלין, ולקבל תעודת זהות כמו הישראלים", הוא משיב. "צעיר בן 18 אצלנו שירצה ללכת לצבא או למשטרה – שילך. אני רוצה להיות כמו כל בן אדם מתל־אביב".
אבל את זה לא ייתנו לך, אומר מרשק. מה כן ייתנו? תעודת תושב, כמו במזרח ירושלים. "אז אני אהיה כמו ירושלמי", אומר עיד.
אם נותנים לך את זה, אתה לוקח את כולם ועובר?
"כן".
אתה לא מפחד מהרשות?
"עכשיו אני עם תעודה של הרשות, והם יכולים לתפוס אותי ולשים אותי בבית סוהר. אם אני מקבל תעודה של ישראלים, אני יוצא מהלחץ של הרשות. הם לא יכולים. עכשיו יש גם לחץ של EU", הוא מכנה את האיחוד האירופי בראשי התיבות שלו. "הצרפתים, הבריטים, האיטלקים. האמריקנים שדופקים לישראל בפטיש על הראש. אם אני אומר שנתנו לי תעודת אזרח ומקום לבית שלי, מה שביקשתי, יהיה שקט".
לפני כחודש הוא נלקח לתשאול ברמאללה, ולא בפעם הראשונה. אנשי הרשות רצו לדעת אם הגיע להסדר עם ישראל. "אבל מה הפלסטינים נתנו לי? כלום. את החשמל כאן ארגון ישראלי עשה לי. באו לפה ועשו חשמל מרכזי לכל הכפר. ראיתי היום את ההריסה לבדואים ביריחו, כשבצד השני של הכביש יש בניינים חדשים לפלסטינים. בכל מקום הבדואים הם בדרגה התחתונה. אם לא הרשות, כבר היה הסכם".
ואתה באמת תסכים שהבן שלך יתגייס לצה"ל?
"כן, למה לא. מה, אין בדואים מהצפון והדרום בצבא? מהרשות אומרים לי בפרצוף – 'ג'האלין, אתה בא אלינו לבקש דברים כשחצי מהמשפחה שלך בצבא הישראלי. לך אליהם'".
סמל של לעג
ח"כ מנסור עבאס, מספרים עיד ג'האלין ויואל מרשק, התבקש לסייע בשקט בעניינם של יושבי המאהל, אך רק יצר לטענתם המולה כשאמר בפומבי שהשאיפה היא להעתקה סמוך לערד. כעת מספרים השניים לראשונה על סיור שקיימו לדבריהם בנובמבר 2020 עם אבי רואה, עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות (שאילתא שהגשנו למתפ"ש בעניין לא נענתה). "עיד קיבל אישור להיכנס לשטח ישראל במכונית שלו ונסענו לראות את השטח. סיירנו בבקעת קנאים וסוכם שזו אפשרות", אומר מרשק. "הנה, זה מסמך ששנינו חתומים עליו, אני ועיד. אני לא המדינה, אבל יש פה הסכמה לעבור תמורת קבלת מעמד כמו במזרח ירושלים. על סמך החתימה הזו, שר הביטחון הסכים לאשר את קיום הסיור עם אבי רואה. אחרי הסיור התושבים כאן קיימו שתי הצבעות, והגיעו להחלטה שזה מה שהם רוצים".
"בעבר עלה במשרד הביטחון הרעיון להעתיק את תושבי חאן אל־אחמר לנגב", מודה קובי אלירז, קודמו של רואה בתפקיד. "דובר לאו דווקא על בקעת קנאים, היו כמה אופציות. בסופו של דבר הבנו שלא נוכל לעשות זאת. הג'האלין הוא שבט גדול, כמה אלפי אנשים שיתווספו לפזורה הבדואית בנגב, וזה יביא יותר נזק מתועלת, בנוסף להתעוררות הדמיון לזכות השיבה. אני סבור שגם אם הבדואים עצמם היו מביעים רצון לעבור לשם, הרשות הפלסטינית לא הייתה מאפשרת זאת. היו מאיימים עליהם ומונעים מהם את המעבר, כי כרגע הם מוצב הדגל של הרש"פ על כביש 1.
"בית המשפט העליון פסק שיש להגן על האוכלוסייה הזו ולתת לה מקום חלופי. הוצעו לתושבים כמה וכמה חלופות – בתווך שבין יריחו לירושלים, ליד יריחו וליד אל־עזרייה – ולכולן הם התנגדו. היו גם חלופות פחות טובות, שהציעו לרכז את כלל מאהלי הבדואים באזור למקבץ אחד גדול ליד כביש 1. לכך אנחנו במשרד הביטחון התנגדנו. מכל מקום, היה דיאלוג עם ההנהגה המקומית, אבל כשהרשות הפלסטינית הבינה שהבדואים רוצים לבחון את האפשרות של העתקה, זה נעצר. היינו יכולים להגיע כבר מזמן לסיכום, אם הפלסטינים והאיחוד האירופי לא היו מתערבים. המדינה כבר בנתה בית ספר חלופי באל־עזרייה, מרחק רבע שעה נסיעה מהמיקום הנוכחי של המאהל, והכינה מגרשים של דונם עם חיבור לחשמל ומים, תנאים הרבה יותר טובים מאלו שיש להם היום. עד היום המגרשים שם עומדים מפותחים וריקים. את מבנה בית הספר פירקנו ופינינו, מחשש לוונדליזם".
מה התושבים באמת היו רוצים, אני שואלת את מרשק. "הם אומנם היו מעדיפים לחזור למקום שגרו בו בנגב לפני שבעים שנה, אבל אי אפשר, הכול שם שטחי אש", הוא אומר. "עיד יקבל שטח אחר ויבנה שם את הבית שלו. אין אפשרויות אחרות, זה מוכרח לבוא בהסכמה. הרשות הפלסטינית רוצה שיהיו כאן דם, אש ודמעות. אם לפיד היה חכם, הוא היה בא לפה ובודק. השאלה הגדולה היא מה תגיד איילת שקד. היא צריכה להביא את זה לממשלה".
המדינה דיווחה כאמור לבית המשפט על התקדמות במגעים, אך משרת הפנים איילת שקד נמסר השבוע שמתן אזרחות או תושבות לאנשי חאן אל־אחמר אינו עומד כרגע על הפרק. "נאמר שלא תהיה העתקה, ויהיה פינוי", אומר מרשק. "מה יקרה? יהרסו את המבנים, 60 מבוגרים ו־125 ילדים יישארו בשטח, יגיעו אלף מתנדבים ויבנו להם אוהלים. המדינה תפרק גם את האוהלים האלה, והאיחוד האירופי יסייע להם שוב לבנות. הם לא יזוזו מפה, כי הם נתינים של הרשות".
יואל מרשק: "התושבים היו מעדיפים לחזור למקום שגרו בו בנגב לפני שבעים שנה, אבל אי אפשר, הכול שם שטחי אש. עיד יקבל שטח אחר ויבנה שם את הבית שלו. אחרת מה יקרה? 60 מבוגרים ו־125 ילדים יישארו בשטח, יגיעו אלף מתנדבים ויבנו להם אוהלים. המדינה שוב תפרק, והאיחוד האירופי שוב יבנה"
ב־2018, כשהיה נדמה שצווי ההריסה עומדים להתממש, כבר שררה פה כוננות פינוי. מאות מתנדבים אירופים, אמריקנים, פלסטינים וגם ישראלים שהו בשטח. אלפים אחרים, מספרים לנו כאן, היו במרחק קריאה. המאחז היה גדוש אז בדגלי אש"ף שהתנופפו ברוח, למגינת ליבם של העולים מים המלח לירושלים בכביש הסמוך. "הרשות הביאה את הדגלים", אומר עיד.
"היו פה 6,000 או 7,000 איש. באו שגרירים אירופים ושמאלנים ישראלים. אם היו באים אז לפנות, הייתה מלחמה כאן. ביבי עשה בשכל. הרבה שכל יש לו".
אבל ביבי בנה לכם לא רחוק מכאן, ולא רציתם לעבור.
"הוא לא בנה בשבילנו, הוא בנה בשביל קהילה בדואית ליד מעלה־אדומים. בגלל הלחץ של סמוטריץ' והחברים שלו, אמרו שזה בשבילנו".
אלירז, שכיהן כאמור כעוזר לענייני התיישבות של שר הביטחון בעת הפינוי שכמעט יצא לפועל, אומר שליברמן שינה את הגישה במענה של המדינה לבג"ץ. "שלוש פעמים המדינה השיבה שתפעל לגבי הפינוי על פי סדר העדיפויות שלה. כשליברמן נכנס למשרד הביטחון, הוא הבין את חשיבות המקום, וענינו לבג"ץ שאנחנו רוצים לפנות את חאן אל־אחמר. תמיד היה לחץ בינלאומי בנושא הזה, אבל מדובר בשטחי C ובנקודה אסטרטגית על ציר חשוב ומרכזי. בדואים הגיעו לשם בשנות השמונים, התחילו עם אוהל אחד, אחר כך צמח שם מקבץ, והיום כידוע אנחנו פשוט מאבדים את השטח. אם היינו החלטיים לגבי פינוי המקבץ מלכתחילה, הוא לא היה הופך לסמל במערכה על המשילות בשטחי C. היום הוא שׂם ללעג את המשילות שלנו ביהודה ושומרון, ולכן ישראל חייבת להעתיקו".
לאלירז יש גם נגיעה אישית לסוגיה. "יש מי שאומרים שהועזבתי מתפקידי בגלל שינוי הגישה במשרד הביטחון בתקופתי. אני תכללתי את עניין חאן אל־אחמר, ואומרים שנתניהו (שכיהן כשר הביטחון אחרי אביגדור ליברמן – הכ"ח), נפרע ממני. עד היום אני לא יודע באמת מה הסיבה לפיטוריי".
ובסוף האמריקנים מחליטים
מי שמכתיב בפועל את התנהלות המדינה בסוגיית חאן אל־אחמר בשנים האחרונות, הן המדינות הזרות והגורמים הבינלאומיים שהחליטו לבחוש בנעשה בשטח. במהלך סיור בחירות שקיים שם ב־2020, סיפר ליברמן על ההנחיה הכתובה שהגיעה מראש הממשלה נתניהו לבטל את הפינוי: "ההסבר היה שאם נפנה את חאן אל־אחמר, בית הדין הבינלאומי יחליט לפתוח בחקירה נגד ישראל. כמו תמיד, לצערי, גם אכלנו את הדגים המסריחים וגם גירשו אותנו מהכפר, תרתי משמע".
פאטו בנסודה, שסיימה לאחרונה את תפקידה כתובעת הראשית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, אכן ציינה ב־2018 שהיא "עוקבת בדאגה" אחר המתרחש בחאן אל־אחמר. מאז כבר הוחלט ממילא לפתוח בחקירה נגד ישראל בגין פשעי מלחמה ביהודה ושומרון, אך המאחז הבלתי חוקי עדיין עומד על תילו. בעיני מאיר דויטש מרגבים, זו הוכחה לטעות היסודית בתפיסה של מדינת ישראל: "שאלו אותנו 'אבל מה יגידו בהאג', והנה ראינו שנתניהו לא פינה ולמרות זאת בית הדין פתח בחקירה. אם מדינת ישראל הייתה מתנהלת ביו"ש כבעלת הבית, כפי שהיא יכולה על פי הדין הבינלאומי, היו מתייחסים אליה כבעלת הבית. היא מתנהלת כאורחת, ולכן מתייחסים אליה כאורחת".
קובי אלירז, לשעבר עוזר שר הביטחון: "בעבר עלה הרעיון להעתיק את התושבים לנגב, אבל הבנו שלא נוכל לעשות זאת. אם כמה אלפי אנשים יתווספו לפזורה הבדואית זה יביא יותר נזק מתועלת, בנוסף להתעוררות הדמיון לזכות השיבה. המדינה כבר בנתה בית ספר חלופי באל־עזרייה והכינה מגרשים עם חיבור לחשמל ומים, תנאים הרבה יותר טובים מאלו שיש להם היום"
העתקת תושבי חאן אל־אחמר לנגב היא בעיניו רעיון הזוי לחלוטין. "זה מתן זכות שיבה בדלת האחורית. כל מי שרוצה תעודת זהות כחולה יבנה בשטח C באופן לא חוקי, ואז יגיד – אין בעיה, תעבירו אותי לנגב ותנו תעודה. אם יסרבו לתת לו הוא ילך לבג"ץ, שישאל בצדק מה ההבדל בין חאן אל־אחמר ובין המקרה החדש. בגלל לחץ בינלאומי לא מפנים? זה הזוי שמדינת ישראל אוכפת את חוקיה לפי תכתיבים וגחמות של מדינות אחרות. מדינה ריבונית לא יכולה להתנהל כך".
"העילה היחידה לדחיית הפינוי הייתה שיקולים מדיניים", מאשר גורם שהכיר את הפרטים. הוא מספר שהופעל לחץ כבד בנושא, "ובסוף, אתה צריך לבחור את המלחמות שלך". גורם נוסף בסביבת נתניהו אומר לנו כי אין להקל ראש בלחץ המדיני סביב חאן אל־אחמר. המכתבים והשאילתות היו בלתי פוסקים, הוא אומר, ושמו של המאהל הקטנטן עלה תדיר בפגישות עם מנהיגים זרים. "ראש הממשלה עצר את ליברמן לא רק בגלל האג, אלא בגלל לחץ בינלאומי מתמיד. נתניהו מצידו רצה לפנות את חאן אל־אחמר, לא הייתה סיבה להשאיר את המקום. ברור שזה סמל של מאבק הרבה יותר גדול, ועדיין זה לא אומר שאם נפנה את חאן אל־אחמר ייפתרו כל הבעיות, ושאם לא נפנה – הלכה ההתיישבות".
מדברים שאומר לנו השבוע גורם בנציגות האיחוד האירופי בארץ, עולה כי המעורבות הבינלאומית הנמרצת קשורה בשאיפות הטריטוריאליות של הרשות הפלסטינית. "האיחוד והמדינות החברות בו הצהירו שוב ושוב שמדיניות ההתנחלויות של ישראל בלתי חוקית על פי החוק הבינלאומי. כך גם פעולות שננקטו בהקשר זה, כולל הריסת בתים בקהילות פלסטיניות והעברות אוכלוסייה אפשריות. קהילת חאן אל־אחמר שוכנת במיקום רגיש בשטח C, שהוא בעל חשיבות אסטרטגית לשמירה על המשכיות של מדינה פלסטינית עתידית. ההשלכות של הריסת הקהילה הזו ועקירת תושביה, כולל ילדים, בניגוד לרצונם, יהיו חמורות ביותר, יאיימו קשות על כדאיות הפתרון של שתי המדינות, ויערערו את הסיכוי לשלום".
ככל שמעמיקה המעורבות הבינלאומית בחאן אל־אחמר, עיד ג'האלין נעשה בקי בסבך האינטרסים והופך בעצמו לדמות מוכרת בעוד ועוד מדינות. ב־2019 למשל עשה סיבוב באיחוד האמירויות, ולדבריו נפגש עם שר החוץ. "גם בכל האוניברסיטאות בארה"ב הייתי ודיברתי".
וגם שם אתה אומר שאתה רוצה לגור בישראל וללכת לצבא?
"כן".
בפעם האחרונה היה באמריקה לפני הקורונה. בחודש הבא הוא מוזמן לשאת דברים בפני ארגון ג'יי סטריט. "שמאלנים", אני אומרת. הוא מהנהן.
מאז הדחייה הנוספת בפינוי, הפך המאהל שלו שוב למוקד עלייה לרגל. אנשי שמאל מגיעים לכאן כדי להרגיש חלק, "ומולם המתנחלים באים ויושבים שם על ההר ואומרים שחאן אל־אחמר זה חלק מתוכנית פיאד (תוכנית פלסטינית להשתלטות על שטחי C – הכ"ח). כולם הרי עמדו פה בגבעה ממול ואיימו, גם בנט וליברמן. אמרו שביבי מפחד לפנות. ואז הם נוסעים לאמריקה, והאמריקנים סותמים להם את הפה. כי מה שחשוב לארה"ב זה הביזנס עם סעודיה וקטאר והאמירויות. הם רוצים שיהיה פה שקט, בשביל הביזנס".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
