שלט קטן שנתלה בבית משפט השלום בפתח־תקווה, בכניסה לאולמה הקבוע של השופטת עדנה יוסף־קוזין, מודיע שהדיון הועבר לאולם 29, בקומה העליונה. אולי היה מי שחשב שהופעתו של אחד מבכירי הפרשנים הישראלים על דוכן העדים תמשוך למקום עיתונאים או סתם סקרנים, והעדיף שהדיון יתקיים באולם גדול יותר. על הספסל מחוץ לאולם 29 יושב כבר הנתבע, אמנון אברמוביץ', בדגמ"ח שחור וחולצה בחוץ. לא רחוק ממנו עומד עו"ד תמיר גליק, שותף בכיר בליבליך־מזור־גליק, משרד עורכי דין ידוע ומוכר בתחום לשון הרע. לצידו ממתינה מיה כץ, פרקליטה נוספת שעובדת במשרד, שניהם בלבוש אלגנטי מכובד.
פעמיים או שלוש ניגשים אל אברמוביץ' אנשים שנקלעו למקום וזיהו להפתעתם את הדמות המוכרת מהטלוויזיה. "דע לך שאנחנו מאוד אוהבים אותך", "נהנים מאוד לשמוע את הפרשנויות שלך". אמיץ אחד אפילו מבקש סלפי. אברמוביץ' נענה לכולם בחיוך, אבל נראה טרוד. מאוחר יותר, כשימתין למונית מחוץ לבית המשפט, הוא ידליק סיגריה ביד רועדת מעט, ויספר לי עד כמה המעמד הזה זר לו.
"פיצויי בוז" הם בדרך כלל סכום פיצוי זעיר, שמורה כי הטענות המשפטיות אומנם מוצדקות, אך לא ראוי לתת לתובע סעד כלשהו מבית המשפט
ב־11:30 בדיוק נכנסים השלושה לאולם בית המשפט, ובעקבותיהם איש מבוגר קמעא ורזה. זהו חוקר התקשורת פרופ' רפי מן, שמופיע כאן כעד בעל קשר הדוק להשתלשלות העניינים שהובילה לתביעה. הקלדנית כבר יושבת במקומה. התובע בני קצובר – ממקימי גוש אמונים ויו"ר ועד מתיישבי השומרון – עדיין לא כאן.
אני מנצל את הדקות שלפני כניסת השופטת, מציג את עצמי ומצלם את הנוכחים בטלפון. מרגע שהדיון יתחיל באופן רשמי, כל צילום או הקלטה יהיו בניגוד לחוק. בעבר כבר קרה שהזווית שהחזקתי בה את הטלפון עוררה את חשדה של השופטת, והיא עצרה את הדיון ושאלה אותי בתקיפות מול הקהל – שאז דווקא גדש את האולם – אם אני מצלם. אני כמובן רק צייצתי בטוויטר, כדרכם של עיתונאים, אבל המבוכה ההיא נותרה צרובה בי.
ברגע האחרון נכנסים לאולם קצובר ועורך דינו, חזי צוריאל. אני מספיק להציג את עצמי גם בפניהם, אך לא לצלם. כעבור שניות ספורות צועדת פנימה השופטת ומכריזה "אפשר לשבת", עוד לפני שמישהו הספיק להיעמד. באולם כעת תשעה אנשים – התובע ועורך דינו משמאל, הנתבע ושני פרקליטיו מימין, באמצע דוכן העדות, מולו השופטת, במרחק מה ממנה הקלדנית, ובספסלי האולם יושבים שני הנותרים – העד ואנוכי. הדיון מתחיל.
קרבות חימום: התנצלות היא לא בקשת סליחה
שלוש שנים אחורה. בעמודי הדעות של ידיעות אחרונות בגיליון 4 בנובמבר 2018, יום השנה לרצח רבין, פרסם אמנון אברמוביץ' מאמר שכותרתו "השדים על הקיר". בפסקה הלפני־אחרונה הוא כתב כך: "לצורך איחוד, למען פיוס, שווה אולי לעשות מאמץ (על־אנושי) להניח לפסקי ההלכה של רבני יש"ע, לדין רודף ודין מוסר, לפולסא דנורא, לנאומים מופקרים של פוליטיקאים ימנים, ביניהם שהיו חבריו לנשק של רבין, להפגנות המוטרפות, לשידורים ולמאמרי הסתה, כמו זה של בני קצובר, אלוף הארץ בהתנחלויות למרחקים ארוכים, שכתב שיש להעמיד את רבין ופרס בפני כיתת יורים".
המשפט הזה הסעיר את מנורה חזני ואת רוני קצובר – הראשונה בתו של בני קצובר, השנייה נכדתו. השתיים צייצו תמונה של המאמר, וציינו שזהו שקר גמור, והאב־הסב מעולם לא כתב או אמר משפט מעין זה. בינואר 2019 הגיש בני קצובר תביעת דיבה נגד אברמוביץ' וידיעות אחרונות, ודרש פיצוי בגובה 300 אלף שקלים.
עורך דינו של קצובר בתיק הזה, חזי צוריאל, ייצג אותו בעבר גם בהליך שניהל מול "ארץ נהדרת". תביעת הדיבה נגד תוכנית הסאטירה השמאלנית הוגשה בעקבות מערכון על פעולות "תג מחיר" של נוער הגבעות, שבו הופיעה תמונתו של קצובר עם הכיתוב "סבא פוגרום, מזג"ן היישוב". בית משפט השלום דחה את התביעה, אולם בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של קצובר. התיק טיפס עד לבית המשפט העליון, שאישר את פסיקת המחוזי. קשת 12 נאלצה לשלם לקצובר פיצוי בסך 50 אלף שקלים, והוא מצידו תרם אותם לעמותה שהוא מעדיף לא לחשוף את שמה.
כתב ההגנה שהוגש בשם אברמוביץ' וידיעות אחרונות נשען על כמה טענות, שאפשר לסכמן בשלוש נקודות מרכזיות. נאמר כבר עכשיו – בכל ניסיונותיהם לדחות את התביעה מודים הנתבעים שלא נמצא כל קשר בין קצובר ובין האמירה המצוטטת.
קו הביצורים הראשון של ההגנה מתבסס על טענת "עיתונות אחראית". מהי אותה עבודה עיתונאית אחראית של אברמוביץ'? כתב ההגנה מפנה את בית המשפט למאמר שפרסמה שבועיים קודם לכן ח"כ (דאז) איילת נחמיאס־ורבין בעיתון מעריב, ובו כתבה: "לא נוח לזכור את דבריו של בני קצובר, שכיהן אז כראש המועצה האזורית שומרון, שאמר: 'רבין ופרס הצטרפו לכת השטן… (הם) מובילים את המדינה ואת אזרחיה לאבדון, ו(הם) חייבים להית מוצבים מול כיתת יורים'".
אברמוביץ', כך נטען, התבסס על דברי חברת הכנסת, ואף טרח להצליב אותם עם מקור נוסף – מאמר של רפי מן, שפורסם בשנת 2015 באתר "העין השביעית". פרופ' מן התייחס שם לכלי תקשורת חרדיים וימניים שנתנו במה ל"ביקורת החריפה ביותר" על הסכמי אוסלו וממשלת רבין, ביקורת שהיו בה "אלמנטים של הסתה": "ב'השבוע', לדוגמה, תואר רבין כ'בוגד ורוצח, מטורף ושתוי'. פורסמו בו ציטוטים מדברי הרב בני אלון, שאמר כי רבין הוא 'פשוט פסיכופת, משיגענער, אדם מסוכן'; קביעתו של בני קצובר כי 'רבין ופרס הצטרפו לכת השטן […] אני מדבר על כת שהשתלטה על השלטון בישראל ומובילה את המהלך בטירוף, באמוק'; וכן אמירה כי רבין ופרס 'מובילים את המדינה ואת אזרחיה לאבדון וחייבים להיות מוצבים מול כיתת יורים'".
נחמיאס־ורבין פרסמה מאז פוסט של חצי־התנצלות כלפי קצובר, וכתבה כי היא מאמינה לו לגבי המשפט על כיתת היורים. מאמרו של פרופ' מן, הכולל את הציטוט הזה, עדיין מופיע באתר העין השביעית.
נקודה שנייה בכתב ההגנה עומדת על התנהלותם של אברמוביץ' וידיעות אחרונות לאחר שקצובר פנה אליהם והבהיר כי לא אמר את המיוחס לו. כשבועיים לאחר פרסום המאמר הופיעה בתחתית עמוד הדעות מסגרת ובה המשפט הבא: "שלא כפי שפורסם בעיתוננו במאמר דעה מיום 4.11.18, בני קצובר לא אמר ולא כתב שיש להעמיד את רבין ופרס בפני כיתת יורים. אנו מצטערים על הטעות".
נקודה שלישית ואחרונה יוצרת טוויסט קטן בעלילה, כשכתב ההגנה עובר להתקפה. קצובר, כך נטען בו, "הוא 'מסית סדרתי' ואדם בעל לשון בוטה ומשתלחת", שהגדיר את רבין ופרס כמי ש"חברו לכת השטן", ו"אמירות חסרות אחריות מעין אלה הן שהכשירו את הקרקע לרצח" (ההדגשה במקור).
לפי טענת "עיתונות אחראית", עיתונאי שעשה את עבודתו נאמנה ובכל זאת טעה, לא יישא באחריות לדברים השגויים שפרסם.
במילים פשוטות, קו ההגנה של אברמוביץ' טוען כי הוא: א. התנהל באופן אחראי כשסמך על נחמיאס־ורבין ופרופ' מן; ב. לאחר שגילה שמדובר בטעות, התנצל; ג. צדק במהות הדברים, כי קצובר הוא בכלל אדם מסית בעל שם רע ודעות פגומות. התובע, כך נכתב, ראוי לכל היותר ל"פיצויי בוז".
הניסיונות לגשר בין שני הצדדים לפני שיגיעו לאולם בית המשפט עלו בתוהו. בקדם־דיון שנערך בינואר 2020 הציעה השופטת שיינתן "פסק דין על דרך הפשרה", שיעניק לקצובר פיצוי שגובהו בין 5,000 ל־35 אלף שקלים. ההצעה הזו נשללה אף היא. וכך, אחרי כמה דחיות שנבעו בין השאר ממגבלות הקורונה, הגענו אל הדיון בשבוע שעבר.
סיבוב ראשון: בין עיתון לשיעור לשון
"אני מזהירה אותך כי עליך להעיד את האמת בלבד ואת האמת כולה, וכי אם לא תעשה כן תהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק. מובן לך?", אומרת השופטת לפרופ' מן. העד מאשר שהבין. מצויד בכמה מסמכים, הוא מתייצב לחקירה מטעם הנתבע.
עו"ד גליק פותח בכמה שאלות על תחומי מומחיותו של רפי מן, שעדותו אמורה לסייע לתביעה. אחר כך הוא עובר לדבר על המאמר עצמו. תשובותיו של פרופ' מן מגלות כי הטקסט שהופיע באתר העין השביעית יועד במקורו למחקר אקדמי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אף שלבסוף לא פורסם שם. מדוע זה משנה? בניגוד למאמר עיתונאי, מסביר העד, במחקר אקדמי אין חובה לבקש את תגובתו של אדם שכלפיו עלו טענות כאלה ואחרות. בהמשך מתברר שהסטנדרט התקשורתי גבוה מזה המחקרי בהיבט נוסף: בתשובה לשאלה של עו"ד גליק, מודה פרופ' מן כי הוא לא ראה במו עיניו את הדברים שייחס לעיתון החרדי "השבוע", אלא הביא אותם כציטוט מתוך הספר "רצח בשם אלוהים" שכתבו מיכאל קרפין ועינה פרידמן. לדבריו הוא פעל כמקובל בעולם המחקר, כשציין את המקור בהערת שוליים, אך לא בדק אותו בעצמו; כשניסה לקראת הדיון לאתר את מקור הציטוט, הדבר לא עלה בידו. הערת השוליים, מציין עו"ד גליק, לא מופיעה ב"העין השביעית".
חד גדיא חד גדיא. שקר, או שמא סילוף, שלא נהרג כשהוא קטן, הופך לעובדה מוצקה. חיפוש שאערוך לאחר מכן בעצמי יוביל אותי לקטע שפרסם "פרויקט 61" של מכון מולד: שם הדרישה להעמיד את רבין ופרס מול כיתת יורים משויכת בכלל למאמר מערכת של "השבוע".
על דוכן העדים בבית המשפט פרופ' מן מנסה להעלות טענה נוספת, שאולי תסביר מדוע בכל זאת לא התרשל. בפסקה ההיא במאמרו, הוא מציין, המשפטים מופרדים זה מזה בנקודה־פסיק. בשל כך היה על אברמוביץ', ועל כל קורא סביר, להבין שהאמירה על "כיתת היורים" לא מיוחסת לקצובר, שמוזכר במשפט הקודם, אלא לעיתון "השבוע", שמוזכר במשפט הפותח. וכן, זה השלב שבו הקורא הנבון של כתבה זו יחזור לציטוט מהמאמר של פרופ' מן.
"יש לי כאן גם את ההגדרה של האקדמיה ללשון עברית, עם הסבר על משמעותה של נקודה־פסיק", אומר פרופ' מן ומתחיל להקריא מהדף שלפניו. "עם כל הכבוד, אני יודע מה זה ניקוד ולא צריך שתלמד אותי", משסע אותו עו"ד גליק בחדות, וזוכה לתמיכה גם מהשופטת, שנראה כי אינה ששה לדיון לשוני מפולפל.
עדותו של פרופ' מן מסתיימת. עורך דינו של קצובר מבקש מהשופטת לפסוק לעֵד תשלום על יום עבודה, והנה כבר חלפה לה שעה.
סיבוב שני: מיקרופון במקום הנכון
במהלך עדותו של פרופ' מן, ולמעשה לכל אורך הדיון, אברמוביץ' נראה דרוך. מדי פעם הוא מעלעל בתיקיית מסמכים שמונחת לפניו. כשהשופטת מכתיבה מחדש משפט לקלדנית, הוא מסמן לי להתקרב אליו. "זה מה שיש לך לעשות? למה שולחים אותך לדיון המשמים הזה במקום לצאת לשטח להביא סיפורים?", הוא לוחש לי בחצי־חיוך חצי־טרוניה. באתנחתא אחרת הוא שואל אם לא משעמם לי, ואחר כך מעניק לי הצצה קלה לחומרים שאסף לקראת עדותו־שלו. בכלל, היחס שלו אליי אדיב וחברי, ובהפסקה הוא אף יגדיר אותי "קולגה". קצובר, בצד השני, נראה נינוח יותר, ובוחר לא להעניק לי יותר מדי תשומת לב.
בתום עדותו של פרופ' מן עולה התובע לדוכן העדות. השופטת חוזרת באוזניו על האזהרה הנדרשת על פי חוק, ועו"ד גליק פותח בחקירה. שאלתו הראשונה: "הייתה הסתה לפני הרצח הנורא?". "היה גרעין קטן של אנשי כהנא שעשה מעשים לא מקובלים, אך בתקשורת נעשה ניסיון להרחיב את זה לכלל הימין", עונה קצובר. גליק מתעקש: "שאלתי שאלה פשוטה של כן או לא – הייתה הסתה או לא הייתה?". "נתקלתי בתומכי 'כך' שאמרו שצריך להרוג את רבין, כולל אבישי רביב שהיה מושתל של השב"כ", מנסח קצובר מחדש את תשובתו.
עורך דינו של אברמוביץ' ממשיך הלאה. "היית בהפגנות הימין שנערכו בכיכר ציון?" – "הייתי בהפגנה אחת, שאף הנחיתי אותה", עונה קצובר. גליק מבקש את רשות בית המשפט להשמיע כתבה ששודרה בערוץ הראשון וסיקרה את ההפגנה ההיא. עמיתתו כבר עומדת להפעיל את ההקלטה, אולם עורך דינו של קצובר מתייצב על רגליו ומתנגד לכך, בטענה שהראיה לא צורפה לכתב ההגנה שנשלח לתובע. עו"ד גליק מפנה את השופטת לסעיף שההקלטה מצוינת בו. "לא היה שום דיסק", קובל צוריאל. "ייתכן שהדיסק נשמט בטעות", עונה גליק, "אולם הדבר מופיע ברשימת הראיות. לו חברי היה פונה אליי, הייתי שולח לו את הדיסק עם שליח כבר באותו היום".
השופטת מקבלת את עמדת ההגנה, ובאולם נשמע פס־הקול המפורסם, עם צעקות הקהל "רבין בוגד". "מה עשית כששמעת את הקריאות הללו?", שואל גליק. "על הבמה למעלה לא שמעו את הקריאות הללו", עונה קצובר. הוא מסביר שהיו בקהל קבוצות רבות שצעקו מגוון רחב של סיסמאות; הפזמון "רבין בוגד" נקלט בכתבה הטלוויזיונית בעוצמה משום שהכתב והצלם ניגשו עם המיקרופון שלהם אל מי שהשמיעו את הקריאה הזאת.
בשלב הזה גליק עובר למתקפה ישירה, שמטרתה להוכיח כי קצובר הסית נגד רבין. "אתה כתבת שרבין ופרס היו חלק מכת השטן", הוא קובע. "השתמשתי בביטוי 'חברו' לכת השטן", מדייק קצובר, ומבהיר שהשטן האמור הוא ערפאת וחבר מרעיו, שפרס ורבין התחברו אליהם. "על פי היהדות יש מי שפועלים נגד עם ישראל, והם עומדים לו לשטן", הוא מוסיף. גליק שב ותוקף: "אתה מדבר על היהדות, בוא ואגיד לך מה אומרת היהדות. 'הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות'", מצטט עורך הדין את הגמרא במסכת בבא בתרא, בנימת ניצחון שלא ממש מובנת לי, וככל הנראה תעורר תמיהה אצל כל חובש כיפה.
קצובר מנסה להסביר שהוא לא טען שרבין ופרס הם השטן, אלא שהם חברו ל"סטרא אחרא", לצד האחר. "סטרא מה? מה הביטוי שאמרת? תאיית לי אותו בבקשה", קוטעת אותו השופטת, שככל הנראה פחות מכירה את הז'רגון החסידי־קבלי. עו"ד כץ מגישה לגליק את הסלולרי שלה, והוא קורא מהמסך את הערך בוויקיפדיה: "ביטוי קבלי המשמש שם כללי לכלל כוחות הטומאה והרוע, ובהם עבודה זרה, שטן, מלאך המוות, כשפים, שדים, רוחות". קצובר נראה חסר אונים מול פערי השפה והתרבות שנחשפים כאן. ייתכן שהוא גם מהרהר בשאלה מה תהיה זווית המבט של השופטת, שרואה לפניה מצד אחד כוכב טלוויזיה ותיק ואהוד, ומצד שני דמות של מתנחל ייצוגי. על פניו, עולמה התרבותי קרוב יותר לטלוויזיה המסחרית בישראל מאשר לבתי המדרש של ישיבות הקו.
הפערים הללו, כך נדמה, משתקפים גם בהתנהלות עורכי הדין. גליק לבוש חליפה, עומד לאורך כל חקירת העד, טוען בביטחון, ונדמה שיש כימיה טובה בינו ובין השופטת. עו"ד צוריאל הגיע בחולצה לבנה קצרה, והוא עומד ומתיישב לחילופין, מדפדף לכאן ולכאן בבלוק הכתיבה שלו. הערותיה של השופטת, על פי רוב, לא מיטיבות עמו.
נישא על גלי תחושת ההצלחה מהדיון על השטן ומציור דמותו של התובע כמסית, עובר גליק לשאול על "ריאיון שנערך עם קצובר במעריב". הריאיון הוא למעשה מדור "שליפות" שפורסם באתר nrg. הכותב, ירעם נתניהו, פנה לאישים שונים, הציג להם מילים, ביטויים ושמות, והם נתנו מעין תגובה קצרה על כל אחד מהפריטים ברשימה. גליק מתעקש שמדובר בריאיון לכל דבר, ומעמת את קצובר עם אמירותיו על המחתרת היהודית ("מוריד את הכובע בפני חבריה, אך אף על פי כן הם טעו") ועל ברוך גולדשטיין ("מסר את נפשו למען העם, אך בדרך שגויה"). קצובר מסביר מדוע הוא עומד מאחורי הדברים, ואז גליק שולף את הקלף המנצח מבחינתו: באותו מדור נשאל קצובר גם על אמנון אברמוביץ', וענה במילה אחת – "תולעת". במונולוג נלהב טוען עורך הדין גליק שמי שמתייחס באהדה לחברי המחתרת ולברוך גולדשטיין, ומנגד מדבר כך על אדם כמו אברמוביץ' שנלחם ונפצע למען מדינת ישראל, אינו מבקש צדק אלא מונע משנאה אישית. לכן בחר קצובר לתבוע רק את אברמוביץ', טוען גליק, ולא את נחמיאס־ורבין או את פרופ' מן.
קצובר נשאר רגוע, ומבקש לקחת את מדור השליפות בפרופורציה. אין בו כל שנאה לאברמוביץ', הוא אומר, אף שהעיתונאי כתב והתבטא בגנותו כמה וכמה פעמים. ההליך המשפטי נפתח דווקא נגד אברמוביץ' מסיבה פשוטה: על המאמרים האחרים לא שמע קצובר מעולם לפני התביעה, לדבריו, ואילו המאמר בידיעות הוזכר באוזניו כמה פעמים. "אני עוסק בהסברה, מרצה בפני קבוצות, ושוב ושוב נתקל באנשים שמצטטים את המאמר הזה ושואלים איך ייתכן שקראתי להעמיד את רבין ופרס מול כיתת יורים".
לטענת קצובר ועורך דינו, ידיעות אחרונות אומנם פרסם התנצלות והסיר את הטקסט מאתר האינטרנט, אולם לרשת חיים משלה, והמאמר עדיין זמין לקריאה. כהוכחה לכך מדגים צוריאל כי חיפוש המילים "קצובר רבין כיתת יורים" בגוגל, מוביל למאמר של אברמוביץ' בקובץ תמונה. גליק מבקש לראות בעצמו, מקבל לידיו את הסלולרי של עו"ד צוריאל, ואז מסב את תשומת הלב לפרט קטן – שתי התמונות הרלוונטיות שמאתר מנוע החיפוש לקוחות מעמודי הטוויטר של מנורה חזני ורוני קצובר. כך או כך, מבחינת השופטת חיפוש מקרי בגוגל אינו נחשב לראיה תקפה.
השעון מורה על מעט אחרי אחת וחצי, והשופטת מכריזה על הפסקה עד לשעה שתיים. אחריה תבוא "המנה העיקרית": אמנון אברמוביץ' יוזמן להעיד.
סיבוב שלישי: למי קראתם איש שמאל
על דוכן העדים אברמוביץ' משדר את אותו הביטחון ומדבר באותה הרהיטות שמוכרים היטב לצופי חדשות 12. אחרי טקס אישור האזהרה הוא מפרט את קורות חייו, ומציין שהוא גם מחזיק ברישיון עריכת דין.
"אתה סבור שקצובר הסית לרצח רבין?", פותח עו"ד צוריאל את החקירה, בתמונת מראה לשאלת הפתיחה של עו"ד גליק. "אני סבור שמה שחשוב זה שהוא הנחה את מה שכונה 'עצרת קטלנית'", עונה אברמוביץ'. "זה חלק מההסתה שלו, יחד עם האמירה שלו על כת השטן, שהוא הודה בה והיא אם כל ההסתות, וגם האמירה שיוחסה לו ולא נמצא לה מקור, על כיתת היורים".
"תסביר לי", מבקש צוריאל, "איך קרה שרק אתה ונחמיאס־ורבין, שני אנשי שמאל מובהקים, הבנתם שהמשפט מהמאמר של פרופ' מן על כיתת היורים נכתב על ידי בני קצובר?"
אברמוביץ' מבקש מיד למחות על הביטוי "אנשי שמאל מובהקים". מבחינתו הוא לא איש שמאל, לא בהתאם להגדרת השמאל כיום. שנית, אומר אברמוביץ', הוא ונחמיאס־ורבין בהחלט לא היו היחידים שהבינו כך את הטקסט של פרופ' מן.
אם המטרה העיקרית של גליק הייתה להוכיח שקצובר הוא מתנחל מסית, חקירתו של אברמוביץ' נועדה להראות כי הנתבע התנהל בחוסר מקצועיות תוך הפרת תקנון האתיקה העיתונאי. בשאלות חוזרות ונשנות מדגיש צוריאל את העובדה שהפרשן הבכיר פרסם מידע מוטעה, לא ציטט את מקורו, ולא פנה אל נשוא הפרסום לבקשת תגובה. אברמוביץ' מצידו שב וטוען כי התנהל בהתאם לפרקטיקה העיתונאית המקובלת: הוא התבסס על "מקורות בני־סמכא", כדבריו, ולכן לא היה צורך בתגובה או בציון מקור הציטוט, מה גם שמדובר בטור דעה.
גם באשר לפרסום ההתנצלות מתגלעת מחלוקת. בא כוחו של התובע טוען כי הודעת התיקון ניתנה באופן חד־צדדי, בשולי העמוד, בלי לתאם את נוסחה ובלי לציין את שמו של כותב המאמר. אברמוביץ' מספר שהוא זה שיזם את המחווה, להפתעתה של מערכת ידיעות אחרונות. לדבריו, היעדר שמו המפורש של הכותב הוא פרקטיקה עיתונאית נהוגה במקרים כאלה; וגודל ההתנצלות – כגודל הטעות.
בשלב הסיכומים במשפט האזרחי – לאחר סיומו של שלב ההוכחות – כל אחד מהצדדים מגיש את סיכום טענותיו תוך התייחסות לדברים שאמרו העדים בבית המשפט ולתקדימים שיכולים לסייע בידו.
"אתה עדיין חושב שהתובע הוא מסית?", מנסה עו"ד צוריאל זווית אחרת. "אני חושב שהתובע בהגיעו לגבורות חוזר בו ממעשיו", משיב אברמוביץ'. "אני מזהה אצל התובע איזו נכונות לשנות את דרכיו לכאורה". הטון שלו הופך תוקפני יותר, וכך גם תוכן דבריו. "במאמר הזה אני הצעתי: בואו נפסיק את הפילוג. קראתי להכיל גם את התובע, על אף המשפטים המיוחסים לו. אני לא מאמין שהתובע חש השפלה מהפרסום שלי, אלא אני מרגיש שזו תביעה שנובעת ממניעים נסתרים. תביעת רדיפה שמגיעה אחרי שפורסמה התנצלות נדיבה, ובזבוז זמנו של בית המשפט".
חקירתו של אברמוביץ' בידי עו"ד צוריאל כבר עוברת את גבול השעה, והשאלות, צריך לומר, חוזרות מעט על עצמן. עו"ד גליק מעיר שהוא הגביל את חקירותיו לכדי שעה אחת לכל עד. סימני קוצר הרוח מצד השופטת מתגברים, והיא מבקשת שוב ושוב מפרקליטו של התובע לקצר. לבסוף היא מבררת כמה שאלות עוד נותרו לו. "שלוש־ארבע שאלות, אפילו פחות", עונה צוריאל, והשופטת פוסקת – "עוד שלוש שאלות בלבד".
השלוש הללו חולפות בלי חידוש מיוחד, ואברמוביץ' מבקש לומר משפט לסיום: "אני רוצה להביא לידיעת בית המשפט שבמשך 42 שנה לא התנהל נגדי משפט דיבה, לא משום שלא טעיתי, אלא משום שתמיד הזדרזתי לתת תיקונים והתנצלויות. אני לא מכיר עיתונאים כל כך ותיקים שמעולם לא ניהלו נגדם משפט תביעה".
השופטת ממהרת לסיים. טיעוני הסיכום, היא מודיעה לעורכי הדין, יישלחו בכתב ולא יישמעו בעל פה, ויתפרסו על לא יותר משמונה עמודים. עורכי הדין נראים מופתעים קמעא. גליק מעיר שהוא חובב סיכומים קצרים, אבל כדי להסתפק בשמונה עמודים יהיה עליו לתת מובאות מפסקי דין אחרים ללא הציטוט המלא, מה שעלול להקשות על בית המשפט. השופטת עדנה יוסף־קוזין לא נבהלת, וחותמת את הדיון.
ספירה לאחור: הקרב על הנרטיב
קצובר ועורך דינו ממהרים להיעלם מהאזור, אבל אברמוביץ' וצוות ההגנה נעים לאט יותר. בדרך החוצה אברמוביץ' אומר לי שאינו מבין על מה המהומה. מנקודת מבטו, הוא בכלל ניסה במאמר הזה לעשות צעד בונה אמון לעבר קצובר וחבריו, לקרוא לפיוס ולהבנה כלפי אנשי הימין שהסיתו נגד רבין. המאמר הזה, הוא מרגיש, גרר מתקפות כלפיו דווקא מהצד השמאלי של המפה, שם שאלו מי הסמיך אותו לסלוח על מה שאירע ב־1995. האזכור של קצובר היה מבחינתו אגבי, משפט אחד שנועד לחבר את הטענות הכלליות לאיזה פרט מוצק. בדיעבד הוא בהחלט היה מוכן לדלג על השם הספציפי הזה. התיק היה צריך לדעתו להסתיים בגישור, ועלתה אפילו הצעה שקצובר יפרסם מאמר תגובה בידיעות, בדיוק באותה המשבצת.
300 אלף שקלים: הסכום המרבי שניתן לתבוע במסגרת חוק לשון הרע מבלי להוכיח כי לתובע נגרם נזק כלשהו מהפרסום.
אולי בדיוק כאן נוצר הפער. אנשי השמאל מתווכחים ביניהם אם צריך או לא צריך לסלוח לימין שהסית וגרם לרצח רבין, בעוד בימין מתקוממים על עצם הדיון. קצובר וחבריו לא מחכים למחילה מצד אברמוביץ', אלא להפך: הם רוצים לשמוע התנצלות על מסע הדה־לגיטימציה שמתרחש מדי שנה בין י"ב בחשוון לארבעה בנובמבר, במה שכבר זכה בימין לכינוי "פסטירבין". מבחינתם, זה 26 שנים עסוק השמאל בהכפשת המחנה הלאומי ובתיוג מנהיגיו כאשמים ברצח, ללא כל הצדקה. אם הוא, קצובר, היה דוגמת ההסתה המוחשית היחידה שאברמוביץ' מצא, הדבר רק מוכיח שיש לרסק ולמסמס את הנרטיב הזה. וכשזה ההקשר, אפשר להבין מדוע חשוב לקצובר שהדברים יוגדרו כדיבה. מדוע לא די לו בהתנצלות קטנה בתחתית עמוד הדעות.
כפי שהודיעה השופטת בסיומו של יום ארוך ומתיש, טיעוני הסיום יוגשו בתחילת 2022, ולאחר מכן תפורסם הכרעת הדין. אפשרות הערעור תהיה כמובן פתוחה בפני הצדדים. כך או כך – כמו שאוהב אברמוביץ' לומר ליונית לוי – פערי התפיסה באשר לאירועים שהובילו לרצח רבין, ספק אם יצטמצמו.
