האם שנת השמיטה היא אכן השנ"צ של הקרקע, שמתעוררת אחריה רעננה?

דרך ארוכה ופתלתלה עברו אבותינו בימי ראשית הציונות כדי לקיים את אחת המצוות הגדולות התלויות בארץ. מה לא היה שם – פולמוסים במושבות, תכתובות מנומקות, התנצחויות בין היישוב החדש לישן, נסיעות אל מעבר לגבולות הארץ המחויבים במצווה, מחלוקת האם אלה בכלל גבולות הארץ המחויבים בה, הרבה מאוד יצירתיות הלכתית, היתרי מכירה וכולי – והנה קמה השמיטה ונהייתה, וגם השנה שובתת הארץ אחרי שש שנות עבודה.

מה עניין שמיטה אצל כתבת מדע, אתם שואלים? היא הרי לא זקוקה לי שאפרוט את דקדוקיה וטעמיה: התורה, התלמוד, פרשנים ורבנים הקדישו לה לא מעט מילים. בין "כדי שתדעו שהארץ שלי היא" כנאמר במסכת סנהדרין, ל"חמלה וחנינה על כל בני אדם” כפי שכותב הרמב"ם, מובאים שלל נימוקים שמתייחסים לבעלות הבורא על הארץ, דאגה לאביונים, שוויון חברתי, ערך חינוכי ומנוחה לחקלאי העמל. אבל כמי שמתעניינת באדמה ובתוצריה, רציתי לבחון את השמיטה בעיניים מדעיות: האם המנוחה הכפויה מועילה לקרקע? האם שנה של שקט נושאת פירות? האם כשהרמב"ם כתב במורה נבוכים "תוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמוטה", הוא התכוון לדברים כפשוטם?

ד"ר תמיר קליין, מכון ויצמן: "לוקח זמן לאוכלוסיות באדמה להתאושש. זו פונקציה של זמן. הבעיה שלנו היא שמהר מאוד אנחנו חוזרים לסורנו ולעיבוד המסיבי של האדמה, וכך אנחנו לא משאירים לה סיכוי לנוח ולהשתקם. אנחנו נותנים לה קצת אוויר, אבל מנצלים אותה בצורה אינטנסיבית ומעבידים אותה הרבה יותר ממה שהיא צריכה"

בחיפוש אחר תשובה נתקלתי תחילה בחרולים. חוקר ואיש אדמה שומר מצוות הציע לי לעזוב את העניין. זה מוקש, הוא אמר, כי אם בבחינה מדעית נגלה שהיבול לא מתברך בשנה השישית כפי שהובטח, מה זה אומר? אז המליץ לי לשמוט את השמיטה. גם אחרים לא רצו להתראיין לכתבה; ההיבט המדעי הוא דבר אחד, ההיבט ההלכתי הוא דבר אחר, ולמה לערבב. רק כשהסברתי שכל רצוני לבדוק רעיון אחד מרכזי בשמיטת קרקעות – הצורך במנוחה לאדמה – השדה נחרש עבורי.

הסנונית הראשונה אותרה באופן בלתי צפוי בצפון הנגב, בלב שטחי הלס. שם, באזור מדברי, מתנהל אחד הניסויים הארוכים בישראל – וכמדינה חובבת סיפוקים מיידיים, זה לא עניין של מה בכך. מי שעומד היום בראש המחקר הזה הוא חוקר הגד"ש (גידולי שדה) ד"ר דוד בונפיל, אגרונום במרכז המחקר גילת של מכון וולקני מזה 25 שנה. תחום עיסוקו הוא "פלחה חרבה", כלומר גידולי שדה ללא השקיה, ובראשם חיטה "משלב הזרע עד שלב הלחם – כולל מעבדת אפייה". כמעט חמישים שנה מתקיים הפרויקט שאותו ירש בונפיל מד"ר יעקב עמיר. "איש חריף וחכם בעל הסתכלות ארוכת טווח, דבר די נדיר במחוזותינו", הוא אומר על קודמו בתפקיד. עמיר העמיד ניסוי רב־שנים בלי לדעת מתי ייגמר, וכשפרש קיווה שהמיזם יאריך ימים. בינתיים זה אכן קורה, "ונראה מה יהיה אחרי שאני אפרוש", אומר בונפיל.

הניסוי רלוונטי מאוד לשאלה שבעקבותיה יצאתי. בונפיל וצוותו מגדלים חיטה בכמה חלקות קבועות, ומשחקים עם המשתנים האחרים: הם מטפלים בחיטה במגוון שיטות, או ב"ממשקי גידול" שונים, אם לנקוט טרמינולוגיה נכונה. החלקות מייצרות נתונים כבר משנת 1975, כך שהפרספקטיבה שהן מספקות יכולה להשליך גם על עניין השמיטה. "היו בארץ עוד ניסויים ארוכי טווח בחלקות קבועות, אבל זה למעשה היחיד ששרד", אומר בונפיל. "הרעיון המקורי היה להבטיח יכולת גידול חיטה באזור השחון ומעוט־הגשם שהניסוי מתקיים בו, 'דרומית לקו הבצורת' בלשון העם. אנחנו מגדלים את החיטה ללא השקיה, ורצינו לראות איך אפשר לטפח גד"ש בתנאים קשים, באזור שעל פי הגדרות האו"ם נדרשת בו השקיה. מבחינתנו השאיפה היא קודם כול לגרום לגידול להצליח, ואז לגרום לכך שהחקלאי יפיק ממנו רווח, בעזרת הממשק המתאים ביותר".

באחת החלקות המשתתפות בניסוי מגדלים את החיטה לסירוגין, שנה־כן־שנה־לא. "כשאנחנו משווים לחלקה אחרת, אנחנו מוצאים שיש יתרון גדול מאוד לגידול חיטה אחת לשנתיים. נכון, זו לא שמיטה, אין כאן שש שנות גידול רצופות, אבל יש שנה אחת של הפסקה. בחישוב של יצרנות פֶּר יחידת שטח, לכאורה הייתי אמור לקבל מהחלקה הזו לאורך השנים חצי יבול, נכון? בפועל אני מקבל ממנה אותה כמות יבול, כאשר ההשקעה שלי בתשומות של זרעים ודשנים קטנה בחמישים אחוז. זאת אומרת, ייעלתי את הייצור בעצם זה שלא גידלתי שם".

המנוחה היא שעזרה להכפיל את התפוקה?

"קודם כול, המונח מנוחה הוא סלנג. אצלנו קוראים לזה 'כְּרָב נע'. בכל מקרה, השנה הזו עזרה לחיטה להתגבר על 'הגורמים המגבילים' העיקריים שפוגעים ביצרנות. הגורם המגביל שנמצא בראש הרשימה באזור שלנו – וכמובן בעוד הרבה אזורים בישראל – הוא מים. גם בחלקת הכרב יורד גשם, והוא חודר לאדמה. במהלך הקיץ חלק מהמים מתאדים, אבל אם אני לא מגדל בשנה מסוימת, כמות מצומצמת מהמשקעים חודרת לעומק הקרקע ונשארת שם. בשנה שלאחר מכן הגידול משתמש תחילה במי הגשמים ה'חדשים' של אותה שנה, אבל בשלב ההשתבלות, תחילת מילוי הגרעינים, השורשים מגיעים לשכבה עמוקה יותר, ושם הם מוצאים את המים מהשנה הקודמת. זה מתוזמן בדיוק לשלב שבו עונת הגשמים הסתיימה. פתאום יש לשורשים אוצר, מים שהצמח והגרגירים חיכו להם".

הגורם המגביל השני, אומר בונפיל, הוא המזיקים. וגם כאן, לשנת ההפסקה יש תרומה גדולה בכל מה שקשור בהגנת הצומח. "בעבר השמידו עשבים רעים בעזרת רעייה, ובתקופתנו גם באמצעות ריסוס כימי או עיבוד הקרקע. בשמיטה אסור לעבד את האדמה, אבל נותרו לנו שתי הדרכים האחרות. בקרקע קיים 'בנק' של זרעי עשבים רעים. בתחילת שנת השמיטה יש בו יתרה, אבל החלק שנובט מושמד לחלוטין ואינו מוסיף זרעים למאזן, והתוצאה היא שבסוף השנה היתרה בבנק נמוכה יותר. כך אנו שומרים על רמת נמוכה מאוד של 'זיהום' בשנה הבאה, ומה שיותר חשוב – מונעים התפתחות של עשבים עמידים. כך הרווחנו שתי ציפורים במכה אחת. גם הנמטודות (תולעים נימיות – יפ"א), שהן מזיק קרקע רציני מאוד – הדרך הטובה ביותר להתמודד איתן היא לא לגדל חיטה ברציפות.

"התוצר הסופי אחרי שנת המנוחה הוא שדה נקי שלא דורש שימוש בקוטלי עשבים ומזיקים, או שהצורך בשימוש בהם פוחת באופן משמעותי. בתקופה העתיקה, כשלא היו קוטלי עשבים, על אחת כמה וכמה שהייתה למנוחת הקרקע הזו חשיבות. לגידול שבא אחר שנת השמיטה היו פחות פתוגנים שפגעו בו, פחות תחרות על מים, פחות תחרות על מינרלים ופחות מזיקים".

הלקח הכואב של אירלנד

יתרון שלישי שמציג בונפיל קשור בנושא ההזנה המינרלית הניתנת לקרקע, מה שאנחנו קוראים דישון. כל מי שיש לו ערוגה חביבה בחצרו או אדנית במרפסת ביתו מכיר את הנטייה להצטייד בדשן ולפזר כאילו אין מחר, כדי להגביר צמיחה. "אם נסתכל על הצמחייה הטבעית בארץ ישראל, נראה שהיא גדלה בלי שאף אחד דישן את הקרקע, והיא מתקיימת בשיווי משקל מלא עם שאר הגורמים בטבע. בחקלאות המצב שונה: יש שדה עם ביומסה, ואז מוציאים ממנו את היבול, וכך אנחנו בעצם מדללים את הקרקע. בחקלאות המודרנית נוהגים לתקן את הדילול הזה על ידי דישון. מה שיפה בחלקות הניסוי שלנו הוא שיש 'טיפול' אחד שבו לא מוסיפים שום דשן מינרלי, לא חנקן ולא זרחן, מאז 1975. כשאנחנו לוקחים חלקה לא מדושנת, ולא מגדלים בה במשך שנה, אנחנו רואים אחר כך שהיא כמו אלה המדושנות. יש בה פירוק מיקרוביאלי של חומר אורגני בקרקע, ויש אספקת חנקן בכמות שדומה לזו של דישון. כך יש לנו רווח נוסף – אנחנו 'מדשנים' את הקרקע בלי שהוצאנו משאבים על דשן".

באחד מניסויי העבר, שהיה ייעודי לשמיטה היהודית, התגלה בה יתרון משמעותי נוסף. "יש אצלנו גם גידול באי־פליחה, כלומר – אחרי כמה שנות עבודה, שנה אחת אנחנו לא מעבדים את האדמה בכלל. זה היה מיועד למי שרוצה לשמור שמיטה ולא לעבד את האדמה, לא לחרוש אותה ולא לגעת בה. בניסוי הזה ראינו שבחלקות כאלה עולה יעילות הניצול של מי הגשם. זה נכון לכל הגידולים – אבטיח, חמנית, כותנה, סורגום. כולם הגיבו באותה צורה כי הם קיבלו יותר מים. לא כי אנחנו נתנו, אלא הגשם נוצל באופן מיטבי".

כאן שולף בונפיל ציטוט מעניין ממסכת מנחות, פרק ח' משנה ב': "כיצד הוא עושה, נרה שנה ראשונה, ובשנייה זורעה קודם לפסח שבעים יום והיא עושה סולת מרובה". "בביטוי 'נרה' הכוונה שלא זורעים, אבל חורשים. בשנה שלאחר מכן, רואים שהיבול משתפר – 'והיא עושה סולת מרובה'. זה בדיוק מה שעשינו בניסוי של שנה־כן שנה־לא".

באחת מחלקות הניסוי, מגדלים את החיטה שנה־כן־שנה־לא. "אם אני לא מגדל בשנה מסוימת, כמות מצומצמת מהמשקעים חודרת לעומק הקרקע ונשארת שם", אומר  ד"ר דוד בונפיל (למעלה). "בשנה הבאה, בשלב ההשתבלות של החיטה, השורשים מגיעים לשכבה העמוקה ומוצאים את המים האלה. זה מתוזמן בדיוק לשלב שבו עונת הגשמים הסתיימה"

אחד הפתרונות העתיקים לבעיית היחלשותה של הקרקע בשל הגידול הרציף, הייתה שיטת "מַחזור זרעים". הצורך בה צמח מהשטח – או לא צמח, במקרה הזה. בימי קדם, כשהידע על הקרקע ותכונותיה עוד לא התבסס, היו החקלאים משתמשים באותה חלקה לאותו גידול חקלאי במשך כמה שנים. כשכמויות היבול פחתו, הם היו זונחים את החלקה הזו, תולים את יהבם בחלקה אחרת, ולא מסתכלים לאחור. מאז התפתחה שיטת "מחזור הזרעים", אבל גם כיום קיימת המונוקולטורה – שימוש בשטח אדמה מסוים לגידול אחד בלבד, שעליו חוזרים עונה אחר עונה. השיטה עלתה על נס בימי המהפכה הירוקה, מכיוון שאפשרה להפיק יבול רב בזמן קצר, בעזרת טכנולוגיות ומיכון מתאים. אלא שהמונוקולטורה גם הולידה בעיות קשות: מזיק שמגיע לסביבה, למשל, יקבל את המזון האהוב עליו בכמויות גדולות. תעיד על כך אירלנד של אמצע המאה ה־19, שכל כלכלתה הסתמכה על תפוחי אדמה. כשהגיע טפיל חובב סולניים וגרם לכימשון, לא נשאר לאירים מה לאכול.

מחזור זרעים, או בשמו האחר מחזור גידולים, יכול למנוע תופעות כאלה. בשיטה מחליפים באופן מושכל בתוך השדה גידולים חקלאיים ממשפחות שונות, ומגדלים אותם ברוטציה שנמשכת כמה עונות. באופן זה מפחיתים נגעים וגם משמרים את פוריות הקרקע, משום שכל גידול צורך ממנה חומרים אחרים. אופי המחזור מותאם לכל אזור ולתנאים השוררים בו, אבל העקרונות המשותפים הם לא לחזור במשך כמה עונות על גידול אחד, ואחת לכמה שנים להעניק לאדמה מנוחה. שמיטה, אם תרצו.

"החקלאות היום מבוססת בעיקר על מחזור זרעים", מסביר בונפיל. "הבעיה הכי גדולה במונוקולטורה היא ההגנה על הצומח. כאשר אתה זורע כל הזמן אותו גידול באותו שטח, הפתוגנים הרלוונטיים מתרבים, ואף מפתחים עמידות לחומרים הכימיים המיושמים בשדה. את הבעיה של דילול הקרקע מתקנים כאמור על ידי דישון, אבל בעיית המזיקים נשארת.

"לכל מחזור יש סדר משלו. במחזור פלחה תלת־שנתי, לדוגמה, בשנה הראשונה תיזרע חיטה, בשנה השנייה שוב חיטה, ובשנה השלישית יזרעו קטניות או אבטיח, או שהשדה יישאר כרב נח (לא נזרע וגם לא מעובד – יפ"א). השיטה הזו כוללת מנוחה, גם אם היא לא בתוך המחזור הקבוע. לפעמים אחרי השלמת שני מחזורים, לוקחים שנה הפסקה. שנה כזו פעם בשבע שנים היא רעיון מצוין, אך חשוב לציין שבחקלאות המודרנית כבר ניתן לעקוף אותה".

אדמה, מים, אוויר

"קח לעצמך פסק זמן; אחרי שנת שמיטה האדמה מניבה יבול רב"  (מיוחס למשורר הרומאי אובידיוס)

כדי להבין קצת את הצורך של האדמה במנוחה, אני פונה למישהו שמכיר מקרוב את הרוחש בתוכה: ד"ר תמיר קליין מהמחלקה למדעי הצמח במכון ויצמן. קליין עוסק בתהליכים הפנימיים המתרחשים בתוך עצים, ובקי במערך התקשורת המרתק שבין העץ לשכניו, כמו השיח הערני שהוא מנהל עם הפטריות והחיידקים. על מחקריו קיבל השנה את "פרס קריל" היוקרתי, המוענק לחוקרים צעירים בישראל. בדרך כלל עובד קליין ביערות ובשטחים פתוחים, אבל הוא פוגש את העולם החקלאי במטעים.

"היום אנחנו יודעים שמנוחה היא צורך חשוב מאוד לאדמה", אומר קליין. "הדבר הראשון שצריך להבין הוא הקצב: הקצב שבו הטבע פועל, שבו היער גדל, שבו השיחייה מתפתחת. הקצב הזה שונה מאוד מהציפיות שיש לנו מהגידולים, ולכן אנחנו עושים 'פאסט פורוורד', מריצים קדימה. הכול אצלנו על סטרואידים. אנחנו מתייחסים לאדמה בתור מצע גידול, ולא אכפת לנו מה יש בה – חיידקים, פטריות, דברים אחרים. אנחנו מגדלים עליה הכול, ומצפים שזה יקרה מהר. כמו שהחוקרים מפרקים מערכת ליסודות שלה כדי לחקור אותה ואז מרכיבים מחדש – החקלאים עושים אותו דבר. מפרקים הכול, מתחילים מאפס, מביאים את הדשן, מדבירים את מה שמפריע. אבל הטבע פועל אחרת. התהליכים שלו איטיים יותר, ויש חיידקים או פטריות שעובדים בקצב משלהם יחד עם הצמחים, ויוצרים כל מיני איזונים. המון ניסויים לימדו אותנו דברים שלא ידענו על רמת התקשורת בין שורשים של עצים לחיידקים שחיים עליהם. כל המערכת הזו מתנהלת במהירות משלה, ומנוחה מאפשרת לה להחזיר את הקצב הנכון".

ד"ר דוד בונפיל: "החקלאות היום מבוססת בעיקר על מחזור זרעים. במחזור פלחה תלת־שנתי, לדוגמה, בשתי השנים הראשונות תיזרע חיטה, ובשנה השלישית קטנית או אבטיח. השיטה הזו כוללת מנוחה, גם אם היא לא בתוך המחזור הקבוע. שנת הפסקה כזו פעם בשבע שנים היא רעיון מצוין, אך חשוב לציין שבחקלאות המודרנית כבר ניתן לעקוף אותה"

כדי להדגים לי איך הטבע מתזמר את עצמו כל כך יפה בלעדינו, מספר לי קליין על מחקרים מהמעבדה שלו. "איך מגדלים חיידקים בצלחת פטרי? אנחנו מניחים שם את החומרים שלדעתנו הם הכי טובים להם כדי לגדול: מקור חנקן מגלוטמט, שזה אותו מונוסודיום גלוטמט שאנחנו אוהבים לשים על הפיצה; ומקור פחמן מגליצרול, שדומה קצת לסוכר. ואז אנחנו משוכנעים שנתנו להם את התנאים האופטימליים, ולפי זה מקימים את כל מערכות המחקר. ככה רגילים לעבוד במשך עשרות שנים.

"אנחנו עשינו ניסיון מעניין, בהובלתה של ד"ר יערה אופנהיימר־שאנן: נתנו לעצים לגדול בקרקע טבעית, הוספנו קצת חיידקים מוארים בחומר פלורסנטי כדי שנוכל לראות אותם בעיניים, ואז אספנו מהשורשים את החומרים שהעץ מפריש. ערכנו ניתוח כימי אנליטי לעשרות רבות של חומרים. אחר כך התחלנו לשחק, לעשות מניפולציות – פעם הוספנו לקרקע חיידקים, פעם בלי חיידקים, או שהכנסנו את העץ לעקה (סטרס) של יובש, והסתכלנו איך הרכב החומרים שהוא מפריש ומעניק לחיידקים משתנה בהתאם למצב. לקחנו את החומרים שהוא נותן לחיידקים כשהוא בסטרס, בודדנו אותם, וגילינו דבר מדהים: החומרים האלה, באותו ריכוז שהעץ מפריש, יעילים יותר ממה שאנחנו בדרך כלל שמנו בצלחת הפטרי. כלומר, העץ מכיר טוב יותר מאיתנו את החיידקים שיושבים לו על השורש, והוא נותן להם את התנאים המתאימים ביותר. הוא יודע אילו שינויים הם עושים בסביבתו. כל מיני מולקולות של זרחן וחנקן שלא מומסות באדמה, פתאום נהיות זמינות לו בזכות נוכחות החיידקים, והוא יכול לקחת אותן אליו. זאת אומרת, יש אינטראקציה ביניהם, הם מבינים זה את זה ברמות שאנחנו לא ידענו שקיימות.

"את כל זה אני מספר כדי לומר שכאשר מאפשרים לאדמה לנוח, היא יכולה לחזור לאיזון הטבעי שלה. לוקח זמן לאוכלוסיות להתאושש – גם החיידקים, גם הפטריות, ובעקבותיהם באים בעלי חיים קטנים, תולעים ואחר כך חרקים. זו פונקציה של זמן. הבעיה שלנו היא שמהר מאוד אנחנו חוזרים לסורנו ולעיבוד המסיבי של האדמה, וכך אנחנו לא משאירים לה סיכוי לנוח ולהשתקם. אנחנו נותנים לה קצת אוויר, אבל זה לא מספיק, כי אנחנו מנצלים אותה בצורה אינטנסיבית וגורמים לה לעבוד הרבה יותר ממה שהיא צריכה".

נגיד שאנחנו לא היינו בעולם. מה האדמה צריכה לעצמה?

"היא צריכה אוויר, שיהיה לה אוורור לתחלופה של הגזים. היא צריכה מים שיגיעו בזמן הנכון ויניעו את כל החיים בתוכה. האדמה היא לא מצע של כימיה ופיזיקה בלבד, היא גם ביולוגיה, ובשביל הביולוגיה צריך לתת לדברים את ההזדמנות לגדול. פטריות גדלות בעזרת קורים; חרשת שדה? אין קורים והן מתות. פטריות כמו מיקוריזות למשל לא יכולות בלי הצמחים, זה מארג שבו כל אחד תלוי באחר. להרוס זה קל, לבנות מחדש לוקח זמן".

השוליים הם העיקר

ובכל זאת, אני אומרת לד"ר קליין, מספר בני האדם בעולם יגיע בשנה הקרובה ל־8 מיליארדים, ואנחנו צריכים מזון לכל הפיות הללו. קליין בתגובה מפנה אותי לאקולוגית שעוסקת בדיוק בסוגיה הזו – איך מאפשרים לאדמה לנוח לצד קיום חקלאות מגוונת ומשגשגת. במקרה, היא גם אשתו.

הילה גיל־קליין עובדת במכון דש"א, יחידת הסקרים של מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרט, ופועלת גם באגודה לאקולוגיה וסביבה. "אנחנו רוצים חקלאות יצרנית וכלכלית שתאכיל את המיליארדים שיחיו על כדור הארץ, ומצד שני אנחנו שואפים להקטין למינימום את הפגיעה בסביבה ולתמוך במגוון הביולוגי בסביבת השדה", היא מקדימה. לפני כשנתיים יצא ביוזמת האגודה מסמך מקיף של ועדת מומחים שקשור בעקיפין לשאלת המחקר שלי. תחת הכותרת "ממשקים חקלאיים תומכי סביבה – משארים טבעיים ושולי שדות", דן המסמך בגורלם ובתרומתם של אותם חלקי שדה שמתוקף מיקומם, המסלע שלהם או אי־הנגישות שלהם לכלים חקלאיים, אינם מעובדים, אינם נזרעים, ובקיצור – מקבלים את שנת היופי שלהם. כאן אני מתעוררת.

"במסמך בחנו מה צריך להיעשות כדי לשלב בין חקלאות וסביבה, והתמקדנו באזורי השדה האלה", אומרת גיל־קליין. "מחקרים רבים בעולם הראו את היעילות של ממשקי שולי שדות ומשארים טבעיים בהגדלת מגוון המינים של זוחלים, ציפורים, חסרי חוליות, צמחים ועוד. מרבית המחקרים שנערכו עד כה התמקדו באזורים בעלי אקלים ממוזג, והידע על ההשלכות של הממשקים הללו באזורי אקלים ים־תיכוני בכלל ובישראל בפרט, עדיין מצומצם.

"הממשק החקלאי־סביבתי הזה נראה כתורם לשיקום המערכת האקולוגית בקרבת השדה ובתוכו. הוא מעניק 'שירותי מערכת' כמו ייצוב הקרקע, האבקה, הדברה ביולוגית והפחתה של זליגת דשנים וחומרי הדברה. יתרונותיהם החקלאיים של ממשקים אלה אינם חד־משמעיים, והעלות הכלכלית שלהם לחקלאי איננה ברורה, אבל אנחנו רואים שכאשר מניחים לאדמה לנפשה, מתנהלת שם מערכת שעשויה לעזור לנו בהמשך. יש עוד מחקר רב לפנינו, וצריך לבדוק אם החרקים, המכרסמים או הציפורים שאנחנו כל כך שמחים לראות כחלק מהמגוון הביולוגי, הם מהמינים הרצויים לחקלאי. ועם זאת, יש כאן פתח לתרומה לחקלאות, ויש פוטנציאל ממשי לשיתוף פעולה בין החקלאות לסביבה".