נידין פקח את עיניו ולא האמין למראה שניבט מולו. שכונת ילדותו התל־אביבית הצנועה נעלמה כלא הייתה, ובמקומה התנשאו מגדלי ענק הדורים שראשיהם בשמיים. את החורשה הנעימה שהוא נהג לשחק בה עם חבריו, החליף כעת קניון צעקני. אט־אט הבין דני כי הוא היה שרוי בתרדמת ארוכה ורבת שנים. במעורפל זכר כי זוהי תופעת לוואי נדירה של המשקה הסגול שהמציא פרופסור קתרוס, המשקה שהפך אותו לרואה ואינו נראה.
אחרי ששככה הסחרחורת שתקפה אותו, החליט דני לצאת מהחנות ולהתהלך מעט ברחובה של עיר, עירום כביום היוולדו כמובן. אחרי שלושה קורקינטים חשמליים שנתקלו בו וכמעט שברו את עצמותיו, חזרה אליו נפשו השובבה וההרפתקנית, והוא החליט "לסחוב" רכב ולנסוע בו כמה רגעים. "הו, יהיה זה כל כך נפלא, לראות איך פיהם של עוברי אורח ייפער בתדהמה", אמר לעצמו. הוא נכנס למכונית חונה שחלונותיה היו פתוחים, הצליח להתניע אותה באמצעות טריק שלמד בעת שירותו בחיל המודיעין, והחל לנסוע בזיג־זג. אלא שתגובת האנשים הפתיעה דווקא אותו. "אה נו, זה בטח הדגם החדש של טסלה, בלי נהג בכלל", אמר איש מבוגר עם שפם, ואז הפנה מהמכונית את מבטו באדישות.
דנידין לא התרגש: "פרופסור, הם לא יכולים לעשות לי כלום. שכחת שאני שקוף?". קתרוס האדים ואחז בחוזקה באוזנו הבלתי נראית של דנידין, עד שהלה פלט צווחת כאב. "אתה לא יכול להגיד על עצמך שאתה שקוף, ילד תל־אביבי פריבילג שכמותך", זעם הפרופסור. "הביטוי הזה שמור לאוכלוסיות מוחלשות. אתה רוצה שמחר יפרסמו עליי כתבה שתחסל לי את הקריירה?"
דנידין התמלא עצב ותסכול. המאה ה־21, הוא הבין, לא מסבירה פנים לילדים רואים ואינם נראים. הוא נטש את הרכב וחזר לשוטט ברחובות, מדוכדך למדי. בצר לו החליט למצוא את פרופסור קתרוס. מי יודע, אולי בחלוף השנים הצליח הלז להמציא שיקוי שמבטל את השפעת המשקה הסגול. נכון, חשב לעצמו דנידין, הפרופסור אמור להיות בן 132, אבל אם אני הצלחתי להישאר ילד לאורך 29 ספרים, גם קתרוס עשוי להפתיע. לאחר חיפושים ממושכים הוא אכן מצא את הפרופסור, שהפך בינתיים לרופא בעל שם וגם בעל קליניקה פרטית באסותא. בין מטופל אחד למטופלת אחרת, הצליח דנידין להיכנס לחדרו המעוצב של הרופא. "מה שלומך היום, קתרוס", אמר בקול שניסה להישמע ידידותי. "מי זה?", הופתע הפרופסור – שכבר הצליח, בעזרת טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי, לפתוח פרק חדש בחייו ולשכוח מהניסויים הבלתי חוקיים בחומרים פסיכדליים שערך בשנות השישים. "זה אני, דנידין", ענה הילד.
קתרוס ההמום הוציא את ראשו מהחדר והורה לפקידת הקבלה לבטל את כל התורים שנקבעו להמשך היום, וללכת הביתה. כשנשארו שניהם לבדם, פנה הפרופסור אל דנידין ואמר לו בלחש: "דני, אתה בסכנה. אני חייב ללמד אותך כמה דברים שיאפשרו לך לשרוד בישראל של שנת 2021. המדינה כבר מזמן לא נמצאת במצב שהייתה בו כשהכרת אותה". דנידין הקשיב לקתרוס ברוב קשב, ואז הרים את ראשו בגאווה ואמר בנחישות: "לא משנה מה קרה, פרופסור, אני יכול להירתם לטובת המדינה כמו פעם, ולהציל אותה שוב מאויביה הערבים האכזריים". קתרוס נבהל כהוגן והשתיק אותו מיד: "לא־לא, אי אפשר היום לומר דברים כאלה. 'הערבים' זו הכללה שיכולה לסבך אותך ואותי. 'האכזריים' זו מילה קשה ופוגענית כשמפנים אותה למגזר מקופח כל כך".
דנידין לא התרגש: "פרופסור, הם לא יכולים לעשות לי כלום. שכחת שאי אפשר לראות אותי? אני שקוף!". קתרוס האדים ואחז בחוזקה באוזנו הבלתי נראית של דנידין, עד שהלה פלט צווחת כאב. "אתה לא יכול להגיד על עצמך שאתה שקוף, ילד תל־אביבי פריבילג שכמותך", זעם הפרופסור. "הביטוי הזה שמור לאוכלוסיות מוחלשות. אתה רוצה שמחר יפרסמו עליי כתבה שתחסל לי את הקריירה?"
ימים רבים עברו עד שפרופסור קתרוס הצליח לחנך את דנידין ברוח התקופה, אבל בסוף, הרי זאת אתם כבר יודעים, הכול הסתדר על הצד הטוב ביותר. על קורותיו של דנידין לאחר מכן עוד יסופר בספרים הבאים בסדרה: "דנידין בשבי הפרוגרסיבים", "דנידין עושה שלום במוקטעה" ו"דנידין מצמצם את פליטות הפחמן".
וכעת, לגרסה הרשמית של קורות הילד הרואה ואינו נראה.
דנידין חוזר מן המתים
בשנת 1961 צץ גיבור־על ישראלי חדש ושמו דני דין, או דנידין. אביו־מולידו היה שרגא גפני, לוחם לח"י שהפך להיסטוריון צבאי ולסופר פורה בעל שמות עט רבים. על סדרות ספרי הילדים והנוער שלו – "הספורטאים הצעירים", "הבלשים הצעירים", "הימאים" ועוד – הוא חתם בדרך כלל "אבנר כרמלי", ואת ספרי דנידין פרסם בשם הבדוי "און שריג". אגב, שנה לפני פרסום הכרך הראשון בסדרה, ראה אור בארץ ספר ששמו "הרואה ואינו נראה" – תרגום עברי לקלאסיקה The Invisible Man, מאת הסופר הבריטי ה"ג ולס. לא ידוע אם גפני שאב ממנו השראה ליצירת גיבורו־שלו, או שמדובר בצירוף מקרים.
שמונת הספרים הראשונים בסדרה דנידין, שיצאו בקצב מסחרר בתוך פחות משלוש שנים, עסקו בנושאים הלקוחים מחיי היומיום או מעולמות הדמיון הפשוטים של ילדי התקופה – מתעלולים ברחבי השכונה ועד פיראטים וחיות קרקס. נדמה שהמטרה העיקרית שלהם הייתה לשעשע את הקוראים ותו לא. אבל מהספר התשיעי, "דנידין בשירות הריגול" (ראה אור ב־1964, שנת הקמתו של ארגון הטרור אש"ף), עבר הגיבור לשרת את ביטחונה של מדינת ישראל, והשתתף בשלל פעולות גבורה מסמרות שיער. גפני עוד חזר איתו מדי פעם לעולם הילדות – דנידין, כמו בארט סימפסון, לא התבגר מעולם – אבל ככל שמתקדמת הסדרה ניכר שהמחבר שואף יותר לחנך את קוראיו הצעירים, ולהחדיר בלבבותיהם רגשות פטריוטיים. "דנידין במלחמת ששת הימים", "דנידין לוכד המחבלים", "דנידין משחרר השבויים" וכן הלאה. דווקא בספרים האחרונים שפרסם שרגא גפני, אלה שראו אור במהלך שנות התשעים, דנידין מרשה לעצמו לפשוט את המדים שממילא לא לבש, ויחד עם בת דודו דינה דין הוא משתתף באליפות הכדורסל האסקפיסטית או יוצא להרפתקאות תיירותיות בג'ונגל.
"אלה הם הספרים המשחיתים את טעמם של הילדים, המסלפים את אבחנתם הספרותית, המעודדים אותם לכל מעשה אנטי חינוכי, מגידוף ועד בוז למבוגרים", כתב פרופ' אוריאל אופק לאחר צאת הספר ה־11 בסדרה. "זהו המזון הקלוקל המרעיל את נפשותיהם של הילדים, עטיפותיהן הצעקניות־רעשניות של אותם ספרים זועקות: זהירות – רעל!"
גפני נפטר ב־2012, מותיר אחריו כמה טיוטות לא גמורות לספרים בסדרה. בשנים האחרונות מפרסם בנו, שאול גפני, ספרי דנידין חדשים פרי עטו, שבאופן תמוה למדי מתהדרים בשם אביו.
בילדותי בתחילת שנות השמונים קראתי את כל ספרי הסדרה. הם היו לחם חוקי התרבותי, יחד עם חסמבה וגיבוריה של אסתר שטרייט־וורצל. אני זוכר שעות רבות של הנאה וצחוק, לצד רגעי מתח – האם גם הפעם יצליח דנידין להציל את המולדת. במלאת שישים שנה לצאתו של הספר הראשון בסדרה, החלטנו לחזור אליו ולראות כיצד שרד את שיני הזמן.
התשובה מורכבת. ראשית, השפה. העברית שגפני התנסח בה נחשבה בשעתה לשפת רחוב כמעט, ואילו היום היא נשמעת ארכאית. כשהקראתי לבני עומר בן השש את העמודים הראשונים של "הרפתקאות דני הרואה ואינו נראה", הוא התגלגל מצחוק – אבל בעיקר מהאיורים הנלווים, פרי מכחולו של אליעזר ויסהוף. משפטים כמו "ראה דני שאין לו מנוס", מילים כמו "הלז", "חוטמו" ועוד כהנה וכהנה ביטויים מהמוזיאון (פעם היו אומרים: מהנפטלין) שעשעו פחות את המאזין הצעיר.
מעבר לפערי השפה, בהחלט היה גם עקצוץ של אי נוחות במהלך הקריאה. לא צריך להיות חסיד גדול של התקינות הפוליטית כדי להתכווץ למקרא תיאורה של גברת דין: אמו של דני מוצגת כפטפטנית בלתי נלאית, ששוכחת מקיומו של בנה בעודה מדברת עם חברה. תחושה דומה מעורר הכינוי "שמנה" שמוצמד לאישה שכל חטאה היה רכישת כמה קילו תפוחים. דני שלנו חומד לעצמו את התפוחים הללו ומחסל אותם ברצף, וזה לא המעשה היחיד שאולי לא תרצו שילדיכם יקבלו ממנו השראה. גיבור הספר גם מכניס עכבר לחולצתו של שוטר תנועה, חומֵס ממוכר פרחים את אופניו (בתירוץ הקלוש שלפיו אותו המוכר עצמו גנב את האופניים הללו לפני שבועיים), ומפיל ושובר חפצים בבית חברתה של אמו. בין לבין הוא גם דורך על זנבה של החתולה הביתית (בלי כוונה כמובן, קריצה־קריצה), וזולל כחזיר יבלות את כל העוגיות שאפתה החברה. בהזדמנות אחרת מפיל דנידין על רונן, ילד תמים שלא עשה דבר, את האשמה במעשה קונדס כלשהו. אחר כך הוא מביט מהצד ורואה איך אמו של הילד "תפסה אותו בצווארונו וגררה אותו לתוך הדירה. עד מהרה שמע דני כיצד רונן מקבל שם חבטות הגונות באחוריו, אף כי הוא צועק שלא עשה הפעם כלום, באמת". ותגובתו של גיבורנו? "דני המשיך בדרכו, לחפש אחר ביתו של הפרופסור קתרוס".
שיא גרוטסקי ומוזר מגיע לקראת סיום הספר, כאשר דנידין מתחבר לילדה חביבה ששמה שולה, היחידה שמקשיבה לו ומשתכנעת כי הוא רואה ואינו נראה. יחד פוסעים השניים לביתה והולכים לישון; מזל שהיא חולקת את חדרה עם אחיה הגדול, זאב, וכך יכול דנידין לישון במיטתה בזמן ששולה עוברת לישון עם זאב באמתלה כלשהי. רק למחרת, אחרי שינה נטולת דאגות, נזכר דני לחזור הביתה. ההורים נחשפים לסיפורו המופלא של בנם, והאב מגיב כמעט בביטול: "אין מה לעשות, אם כן", הוא אומר בשורות המסכמות את הספר, "יהיה לנו ילד רואה ואינו נראה". ודני, שאך לפני כמה שעות נאלץ לישון בבית זר לאחר שאמו לא האמינה לו כי הוא בנה, זורם בכיף וחותם: "זה דווקא נחמד מאוד, אני לא מצטער על כך!". כל חייו, כך נראה, יעברו עליו כשהוא חופשי ממבטי הזולת, מבגדים ומכל מוסכמה חברתית.
דנידין בהרפתקת תוכן שיווקי
"דנידין" היה להצלחה מיידית ומסחררת בקרב ילדים, ונדרש זמן כדי שעלילותיו של הפושטק הצעיר יעלו על הרדאר של המבוגרים האחראים. באוקטובר 1965, ארבע שנים ו־11 ספרים אחרי שדני לגם מהמשקה הסגול, פורסם בעמוד השלישי והמכובד של העיתון "דבר" מאמר נוקב שכותרתו "מזון רוחני קלוקל המוגש לצעירי הקוראים". ד"ר אוריאל אופק – סופר, ביבליוגרף וחוקר ספרות ילדים – הציג שם את תלונותיו על גיבורי הילדים בני התקופה, כמו קופיקו וצ'יפופו, וגם מדנידין לא חשך את שבטו. "נער רואה ואינו נראה – מה רבות האפשרויות הטמונות בנושא זה", התחיל אופק בשבח, ומיד עבר להצלפות: "אלא שדמיונו של המחבר אינו עשיר ביותר, כנראה, ועל כן מתרכז דנידין בעיקר במעשי פרחחות והתחכמויות… הפלא ופלא, אף ספר כמעט מספרי הסדרה אינו סיפור בפני עצמו, אלא הוא המשכו הישיר של הספר שקדם לו, והעלילה נקטעת באמצע (במקום 'מותח נורא', כמובן) כדי לאלץ את הקורא להזדרז ולקרוא את הספר הבא. כיצד נוכל לכנות מעשה זה, אם לא הונאת הקורא הצעיר?"
הטריק השיווקי הרגיל והמקובל בימינו, המכונה "קליף האנגר" ברמז לסיום פרק או עונה בתיאור הגיבור כשהוא תלוי מצוק ומתנודד על סף מוות, עורר את אופק לחוס על ממונם של ההורים. אבל זו הייתה רק אחת מטרוניותיו הרבות כלפי דנידין וממציאו בדוי השם: "המחבר הנכבד התחייב, כנראה, למלא כל סיפור בכמות מסוימת של מילים. מה עושים אם הדמיון איננו ממציא תעלולים נוספים? פשוט מאוד – מותחים את הטקסט באופן מלאכותי; חוזרים פעמיים ושלוש על אותו קטע קצר עצמו או אפילו מורחים שש שורות סתמיות כגון 'לילה טוב – אמר אבא', 'לילה טוב – אמרה אמא', 'לילה טוב – אמרה שולה', וזאב, ודני וכו', כמעט כמו בבדיחה על המטורף שחיבר סיפור על עגלון שאמר לסוסו הסרבן 'דיו דיו דיו' על פני עשרים עמודים".
מענייני סגנון עובר אופק למהות: "סליחה, למר און שריג יש לעתים גם כוונות חינוכיות. הוא מבקש, למשל, להקנות לקוראיו בני השבע־שמונה מושגי יסוד באמנות מודרנית, והריהו עושה זאת במילים מחכימות אלה: 'אתם מכירים בוודאי את התמונות של הסגנון החדיש. אלה הן תמונות שלא רואים בהם שום דבר פרט לקשקוש גמור של כל מיני צבעים, אבל הציירים המציירים תמונות אלה מעמידים פנים שהן יצירות גדולות'. האומנם לא חש המחבר הנכבד והאלמוני כי הפסילה היא במומו שלו, וכי באותה מידה בדיוק אפשר להעניק ליצירות המפוברקות שלו את התואר קשקוש גמור?!"
"האם מוכן כבוד השר לפעול למען איסור מוחלט של הוצאת ספרי ילדים מסוג זה?", שאל ח"כ אברהם לבנבראון, בשאילתא שעסקה בין השאר בדנידין. "אין כל אפשרות חוקית לאסור הוצאת ספרים", השיב לו השר אהרן ידלין, "שכן אין צנזורה על ספרות יפה, לא לפני הדפסתה ולא אחריה, ולא כדאי לך להמליץ על צנזורה"
לקראת סוף המאמר מציע ד"ר אופק גם דרכי פעולה, אבל לא לפני שהוא מנחית על ספרי דנידין ודומיהם עוד מכה אחת אנושה: "אכן, אלה הם הספרים הממלאים את המדפים בחנויות הספרים ובספריות; אלה הם הספרים שהקוראים המתחילים בולעים אותם בהנאה ובלהיטות. אלה הם הספרים המשחיתים את טעמם של הילדים, המסלפים את אבחנתם הספרותית, המעודדים אותם לכל מעשה אנטי־חינוכי, מגידוף ועד בוז למבוגרים. זהו המזון הקלוקל המרעיל את נפשותיהם של הילדים, עטיפותיהן הצעקניות־רעשניות של אותם ספרים זועקות: זהירות – רעל!"
וכעת, לשלב ההצעות המעשיות: "הגיעה השעה כי דעת הקהל תתעורר נוכח 'חרושת' נוראה זו. בכל הארצות הנאורות מוחרמים ספרים אלה בספריות ציבוריות ובספריות בתי הספר, והם מופיעים ברשימה השחורה בביטאונים החינוכיים והספרותיים. דבר זה חייב להיעשות גם בארץ. ואולי – מי יודע – שמא הגיעה השעה לחוקק חוק שיאסור על יצירתו ומכירתו של 'מזון' קלוקל זה?"
חלפו עוד תשע שנים לפני שיוזמת חקיקה כזו אכן עלתה במליאת הכנסת. עוד קודם לכן, ב־1971, צרה חדשה התרגשה על ילדי ישראל מכיוונו של הרואה ואינו נראה: מופע שלם המבוסס על עלילותיו. את דנידין גילמה לא אחרת מאשר השחקנית הפורצת אבירמה גולן בת ה־21. כמו הספרים גם המחזה ספג ביקורת נוקבת על רמתו ואיכותו: "בהצגה זו משתתפים כמה מבוגרים והרבה ילדים. למרות חלוקה זו – הקטסטרופה הינה שלמה", כתבה מיכל סנונית בעיתון על המשמר. "המשחק איננו משחק. הפזמונים רחוקים מלהיות אפילו דומים לפזמונים, ואם מישהו רוצה להבין מילה או שתיים – אין לו מה לחפש בהצגה הנ"ל".
באוקטובר 1974 הגיש ח"כ אברהם לבנבראון שאילתא לשר החינוך בנושא הפיקוח על ספרי ילדים. לבנבראון, איש המפלגה הקומוניסטית מק"י, הוטרד בעיקר מהגזענות הטמונה בספרים. הוא ציטט מכתבה של תמר מרוז, שהופיעה בעיתון הארץ: "עשרות ספרי ילדים המתפרסמים בארץ מעודדים איבה וזלזול בערבים אצל קוראיהם. העיקרון זהה בכל הסדרות האינסופיות הללו: הישראלים הגיבורים מנצחים את הערבים הטיפשים… בשעתו נחרדנו לגלות תעמולה אנטי־ישראלית מלווה בקריקטורות גזעניות שהייתה כלולה בספרי הלימוד ששימשו את ילדי הפליטים בעזה. והנה מתברר, אף שהדבר ידוע להורים מעטים, שאנחנו, הישראלים, מחדירים חומר הסתה גרוע הרבה יותר, המלווה קריקטורות גזעניות לא פחות".
חמש שאלות הפנה חבר הכנסת לשר החינוך אהרן ידלין: "1. האם ידוע לו על הוצאת סדרת ספרי הילדים 'עלילות עוז יעוז', 'צ'ובצ'יק' ו'דנידין'? 2. מה דעתו של כבוד השר על הוצאת הספרים הנ"ל? 3. האם קיים פיקוח מצד משרד החינוך והתרבות על הספריות בבתי הספר? 4. האם מוכן כבוד השר לפעול… להפסקת הפצת הספרים מסוג זה על ידי ספריות בתי הספר, ולהרחיב את ההסברה בקרב התלמידים וההורים על הנזק החינוכי הנגרם לתלמידים על ידי קריאת ספרים מסוג זה? 5. האם מוכן כבוד השר לפעול למען איסור מוחלט של הוצאת ספרי ילדים מסוג זה?"
השר ידלין לא התעצל וענה על כל חמש השאלות: "1. כן. 2. שלילית. 3. כן, על ספריות יש ביקורת וספרים לא ראויים לא נכנסים לספריות. 4. ספריות בתי הספר רוכשות ספרים המומלצים על ידי משרדנו בפרסומים שונים, ויש בדעתנו להרחיב פעולה זו. 5. אין כל אפשרות חוקית לאסור הוצאת ספרים, שכן אין צנזורה על ספרות יפה, לא לפני הדפסתה ולא אחריה, ולא כדאי לך להמליץ על צנזורה".
דנידין משגע את שלום עכשיו
גם הביקורת התקשורתית והאקדמית על ספרי דנידין עברה מענייני נימוס וסגנון לסוגיות של סטריאוטיפים ושל פוליטיקה. בספטמבר 1985 הופיעה כותרת בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" בזו הלשון: "ילדים פוגשים את 'הערבי המכוער' בספריהם האהובים". כותרת המשנה המשיכה: "כך אומר פרופ' אדיר כהן בסכמו מחקר מקיף בהשפעת ספרות הילדים על קוראיה הרכים. ערבי לפי ספרות זו הוא בעל 'עיניים מזרות אימה', 'מבט חייתי', 'סבר של זדון ורשעות' ואפילו 'ירוק שיער'".
בהמשך הידיעה מתברר שלפרופסור הנכבד, ראש החוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, יש סיבות נוספות להתרעם על דנידין וחבריו למדף: "רעיונות של ארץ ישראל השלמה, היאחזות ביו"ש ובחבל עזה, התיישבות בשכם עילית, נמצאו גם הם בספרי הילדים מהשנים האחרונות. פרופ' כהן אמר כי במחקרו מצא 'זיווג מדאיג של אידיאולוגיות קיצוניות עם עמדות דתיות, שיוצרות עמדה של התנשאות לאומית שיש לה קידוש דתי'".
בסופו של אחד הספרים הובטח לקוראים כי הספר הבא הסדרה ייקרא "דנידין מתנחל בהר הפלאות", אך ספר כזה לא ראה אור. ב־2011, במלאות חמישים שנה להולדתו של דנידין, לקחה סטודנטית לאיור ב"בצלאל" את הכותרת הזו והפכה אותה לעבודה המוקדשת לדמותו של הרואה ואינו נראה. היוצרת, הילה נועם שמה, סיפרה כי הייתה מזועזעת ממה שנתגלה לנגד עיניה בספרים המקוריים: "ישבתי לקרוא את הספר 'דנידין במלחמת ששת הימים' שמצאתי בבית הוריי", אמרה בריאיון לאתר "יקום תרבות" של חוקר התרבות והספרות אלי אשד. "נדהמתי לגלות טקסטים מגויסים, רוויי אלימות וגזענות… כילדה מעולם לא קראתי את ספרי דנידין. עם זאת הכרתי את הדמות שלו כילד חביב ושובב שקורות לו כל מיני הרפתקאות משעשעות בעקבות היותו בלתי נראה. כך גם ידעו לספר לי אנשים שכן גדלו על הספרים האלה. לכן הדהימו אותי הטקסטים הישירים והאלימים כל כך, שבאו בניגוד גמור לרושם הכללי שיש על דנידין.
העתידן פרופ' דוד פסיג: "הצבא האמריקני עובד הרבה על פיתוחים כאלה. כשהמסכים נעשים גמישים, אפשר לייצר 'בגד מסכים' שמופעל בכוח סוללה שממוקמת בנעל. אתה תסתובב ברחוב, והמסכים שעליך ישדרו את תמונת הרחוב. אם מישהו ייתקל בך הוא כמובן ירגיש את זה, אבל בהחלט תוכל לעמוד בצד המדרכה ואיש לא יראה אותך"
"אני חושבת שיש הרבה קסם בספרים האלה ובעלילותיו של ילד שמצליח להגשים משאלה שיש לכל אחד מדי פעם – להיות רואה ובלתי נראה", הוסיפה נועם. "אבל התכנים שעולים בספרים והמסרים שהסופר מנסה להנחיל לקהל הקוראים הצעיר, מאוד מטרידים. דנידין מוצג כילד השמח לעזור למולדת תמיד, אפילו אם מדובר בסיכון חיים – שלו ושל אחרים. הוא מתגנב למלחמות, יורה בכלי נשק ונהנה להתעמר באויב הערבי שתמיד מוצג כטיפש, פחדן וחסר ערכים. ההורים שלו ואנשי הצבא מדרבנים אותו להמשיך במלאכתו המסוכנת. יש פה אלמנט מאוד בוטה של הקרבת הבן, שמסתובב ערום במחנות צבאיים ובבסיסי אויב, מבצע משימות סודיות ומנצח. המוות לא נחסך בסיפורים, אך הוא מוצג כגבורה".
אלי אשד לא שתק בשיחה, וייצג את דנידין בכבוד: "מלחמה, מה לעשות, היא דבר אלים, גם כאשר מנסים להפוך אותה למצחיקה… כידוע לך, כאשר נכתבו הספרים הייתה ישראל במצב מלחמה עם האויבים שמתוארים בהם. להציג אותם אז כשוחרי שלום היה מגוחך, מאחר שהם לא היו כאלה. לתקוף את ההורים על שעודדו את ילדיהם להילחם למען ביטחון ארצם, גם כן נראה לי למרבית הצער לא לעניין. לתקוף ספרים שנכתבו לפני ארבעים שנה ומעלה על שלא נכתבו בטון הפוליטיקלי־קורקט של ראשית המאה ה־21 נראה לי גרוע ממגוחך, זה נראה לי עיוות".
לא מצאתי אומנם התייחסות של שרגא גפני עצמו להאשמות כלפי יציר כפיו, אבל אפשר לשער אולי שהיה סומך את ידיו על הדברים שאמר יגאל מוסינזון, מחבר חסמבה, שהואשם גם הוא בשתילת מסרים מיליטריסטיים קיצוניים. בשנת 1993, בריאיון לעיתון חדשות, שאל אתגר קרת את מוסינזון כיצד הוא מסביר את העובדה שרוב גיבורי ספרות הילדים הציונית נעלמו, ובמקומם הגיעו דמויות הרואיות פחות, כמו הכינה נחמה. מוסינזון הגיב בחדות: "כשהסופר מגמגם, אז גם הדמויות שלו מגמגמות. חלק מהסופרים האלה כותבים מצוין, אבל הבלבול האידיאולוגי שלהם הופך למיש־מש גם בטקסט". לשאלה מדוע הוא כותב לילדים סיפורים שקשורים לנשק ולאלימות, ענה הסופר: "על מה בדיוק אתה רוצה שאכתוב? אנחנו לא בשווייץ, ומולנו לא עומדים אוהבי אדם גדולים במיוחד. אם הייתי חי במציאות אחרת, אולי הייתי כותב ספרים על גבינה צהובה".
דנידין ופלאי הגלישה בסתר
לפחות בנקודה אחת הילה נועם צודקת: כל ילד חלם להיות, ולו לזמן קצר, רואה ואינו נראה. ובעצם, למה רק ילדים? גם בעולמם של המבוגרים אפשר למצוא שימוש ליכולת להיעלם מעין, והדמיון לוקח אותנו מיד, כפי שלקח את גפני, ליישום בעולמות הצבא והריגול. מחלקת חיילים שקופים שתגיח מעבר לקווי האויב תוכל להכריע קרב; סוכן בלתי נראה שיסתובב בקרבת מתקנים אסטרטגיים או יסתנן לבור הפיקוד יוכל להכריע מלחמה.
לפי העתידן פרופ' דוד פסיג, לא מדובר במדע בדיוני: "צבאות עוסקים בכך כבר זמן רב, ובימינו יש טכנולוגיות שנכנסות לשימוש החותרות בכיוון הזה. כולנו שמענו על מטוסים חמקנים שלא נקלטים במכ"ם, אבל יש גם סירות שמצליחות להסוות את עצמן, ויש אפילו אפודים ומדי צבא שהופכים את מי שלובשים אותם לבלתי נראים. הלבוש הזה לא רק מסווה את החייל ומטמיע אותו בסביבה, אלא ממש מעלים אותו. זה יכול להיות באמצעות טכנולוגיה פשוטה יחסית, כמו מראות לבישות שמשקפות את הסביבה, כך שמי שיעמוד מולך לא יראה אותך. ויש טכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר – מסכים קטנים ולבישים שמוקרנת עליהם הסביבה הטבעית, וכך אתה למעשה נעלם".
דברים כאלה קיימים היום?
"כן, הצבא האמריקני עובד הרבה על פיתוחים כאלה. כשהמסכים נעשים גמישים – סמסונג לדוגמה הוציאה ממש עכשיו גרסה נוספת של סלולרי מתקפל – אפשר גם לייצר 'בגד מסכים' שמופעל בכוח סוללה שממוקמת בנעל. אתה תסתובב ברחוב, והמסכים שעליך ישדרו את תמונת הרחוב. אם מישהו ייתקל בך הוא כמובן ירגיש את זה, כי אתה לא תהפוך לרוח רפאים, אבל בהחלט תוכל לעמוד בצד המדרכה ואיש לא יראה אותך.
"בפן הפילוסופי יותר, יש לנו גם היום אפשרות להיות רואים־ואינם־נראים בעולם הדיגיטל, שבו אנו שוהים שעות לא מעטות בכל יום. מי שיודע להיות שם אנונימי, יכול לראות מה אחרים עושים בעוד הם לא יכולים לדעת מיהו".
מעניין שרוב העיסוק התיאורטי בתופעת האי־נראות מגיע מעולם הילדים והנוער, אבל היישום בפועל שייך לעולם המבוגרים והצבא.
"נכון, כי הדברים הללו עולים הון עתק, גם בפיתוח וגם בייצור. איש לא יפתח חליפת מסכים בשביל שעשועי ילדות. אגב, לא במקרה גם הסדרה דנידין פנתה מהר מאוד להרפתקאות צבאיות וביטחוניות, והעדיפה אותן על פני תעלולים של ילדים בשכונה. ילדים רוצים להיראות, להיות קיימים בעיני חבריהם. הם לא רוצים להיעלם. מי שרוצה להיעלם עושה זאת מחוסר ברירה, כשהוא נתון בצרה או מקדיש את עצמו למשימה מצילת חיים. וזה בדיוק מתאים לז'אנר הצבאי.
"אני אישית ראיתי התחלה של מלבושים כאלה, סימנים שלהם. מסך שלם שמכסה את כל הגוף עדיין אין, אבל יגיעו לזה, עניין של שני עשורים ואנחנו שם. אנחנו מתקדמים בצעדים איטיים להתגשמות החלום של לראות ולא להיראות".
חלום או חלום בלהות?
"חלום. בעבר משפחות חיו במערה או באוהל, וכולם היו יחד באותו מרחב קטן של כמה מאות מטרים רבועים. לא נראינו לרוב האנושות, ואהבנו את זה. לאט־לאט המרחב הציבורי התפשט, אבל גם בציוויליזציה העכשווית נותר בנו הרצון ליצור לעצמנו מתחם קטן ומוגן שבו אנחנו בלתי נראים. יחד עם זאת, יש שאיפה אנושית כבירה להיראות. רק במצבים מסוימים אנחנו לא רוצים להיראות. תראה מה קורה עם הרשתות החברתיות, הריאליטי – אנחנו רוצים שכולם יסתכלו עלינו ויבינו שאנחנו קיימים".
כלומר, אנחנו רוצים מאוד להיחשף, בהכי גדול ולכמה שיותר אנשים, ואם אפשר גם שיעשו לזה לייק; ומצד שני, יש לנו צורך לשמור על אלמוניות קיצונית במקרים אחרים.
"בדיוק. הקיצוניות מוגזמת בדור שלנו, אבל שתי המגמות האלה קיימות אצל כל אחד מאיתנו. מצד אחד אנחנו מקדשים את הפרטיות, מצד שני יש בנו אקסהיביציוניזם, ואנחנו נעים בין הקצוות הללו. כנראה זה יישאר כך. האנושות היא חברתית בבסיסה, וחברתיות משמעה חשיפה. לכן אני חושב שגם אם נשיג יכולת טכנולוגית לא להיראות, אנשים לא יבחרו להשתמש בה. רואה ואינו נראה זה מצב מאוד בודד".
