הוא היה בן 12 בלבד כשהודיע לאמו שהוא מתכוון לעלות לארץ ישראל. השנה הייתה 1943, והיחסים עם השכנים המוסלמים בחַלַבּ היו דווקא על הכיפאק, אבל משה שאול היה ציוני. בתקופה שבה בריטניה וצרפת של וישי לחמו ביניהן על שטח סוריה, יונה כהן – שליח המוסדות הלאומיים לארצות ערב, ולימים עיתונאי הצופה – לימד את משה ואת חבריו עברית, ועל הדרך הרביץ בהם ציונות. הנער ביקש להצטרף לקבוצת עלייה, אולם אמו סירבה לחתום לו על האישור הנדרש. במקום זאת היא פנתה לאנשי הסוכנות היהודית בבקשה: תגידו לו שאין לכם מקום. משה נאלץ להמתין, אבל לא יותר מדי.
משה הוא הילד השישי מתוך שבעה שילדה אמו, וה־11 מתוך 12 ילדים של אביו, שאלה היו נישואיו השניים. האב נפטר כשמשה היה בן חמש בלבד, ואמו נדרשה לפרנס בכוחות עצמה את המשפחה הגדולה. בכל זאת דאגה להם לחינוך הטוב ביותר, וכך זכה משה ללימודים בתלמוד תורה ובבית הספר אליאנס של ארגון כי"ח. כשפרצו בסוריה מהומות בין המקומיים שדרשו עצמאות ובין הכוחות הצרפתיים שדשדשו שם עדיין, אחיו הגדול היה בעיצומן של בחינות הבגרות. הוא נסע לביירות כדי להשלים את הבחינות, ומשם הודיע כי הוא ממשיך לארץ ישראל. משה, אז כבר בן 14, פנה לאמו וטען: "נו? ואני לא יכול לעלות?". הפעם היא נכנעה.
"הגיע ראש השנה, וברמת־השופט אין בית כנסת. המדריך אמר לנו: 'בפולניה אבא שלי היה רב עם זקן ארוך, אבל פה בארץ אין דבר כזה. אין דתיים ולא דתיים, כולנו חלוצים שצריכים לעבוד את הארץ'". בני החבורה לא השתכנעו. לקראת יום כיפור נסע משה אל אחיו בכפר הנוער הדתי ליד כפר־חסידים, ונשאר שם"
ב־1 ביולי 1945 עלה משה לאוטובוס בקו חלב־דמשק, לא לפני שאמו הודיעה לאחד הנוסעים הקשישים: "הילד יתום מאביו והוא נוסע לאחותו. שמור עליו ודאג שירד בתחנה הנכונה". תשע שעות ו־400 קילומטר מאוחר יותר, משה ירד בתחנה הנכונה ולן שעות ספורות בביתם של אחותו ובעלה. בחצי השני של הלילה החל המסע שלו לארץ ישראל, בקבוצה שארגנה הסוכנות. הדרך אמורה הייתה לקחת יממה אחת בלבד, אבל אז הדברים התחילו להסתבך.
"אוטובוס סורי הוביל את הקבוצה שלנו לשטח פתוח", מתאר משה. "התחלנו ללכת, שלוש־ארבע שעות. עולים בהרים, יורדים. חמישים ילדים וחמישים מבוגרים. בחמש בבוקר הפציע השחר, ופתאום ראינו חיילים ירדנים. היינו צריכים להסתתר. הייתה רפת באזור, ודחפו את כולנו פנימה. האוכל כבר נגמר, והתחילו לארגן כסף כדי לקנות לנו אוכל בכפרים שבסביבה". לעת ערב הגיע לרפת חייל מהלגיון הירדני – שפעל אז בשירות הבריטים – והקבוצה נחשפה. זקן אחד מבין העולים ניסה לטעון שהם כולם בני משפחה שאיבדו את הדרך בעיצומו של טיול, אבל הלגיונר לא קיבל את התירוץ הדחוק. את הבקשיש שהועבר לידיו תמורת שתיקה, הוא דווקא קיבל בשמחה. הקבוצה יצאה שוב לדרך, אולם פרשים שהיו פזורים על הגבעות מסביב ירדו לקראתם, לכדו את כולם והעמיסו אותם על משאית. אחד החיילים הכיר את משה מחלב, וביקש לחלץ אותו מהגזרה. משה הודה לו בנימוס, אך סירב להצעה המפתה. "אני לא לבד פה", הבהיר, "ולא אעזוב את כולם".
ילדי הקבוצה נלקחו לאכסניה במרג'־עיון שבלבנון, המבוגרים נשלחו למעצר. אלא שהשופט היה חולה, והדיון בעניינם נדחה בשישה ימים. הורים מודאגים הצליחו בינתיים להגיע לאכסניה ולהשיב את בניהם לסוריה, אולם עם משה לא היה על מה לדבר: הוא החליט לעלות לארץ ישראל, והוא יעלה. מה גם שאחיו, שאותו פגש בלבנון, אכן הצליח לחצות את הגבול בתוך יממה אחת בלבד. אז שהוא יוותר?
מאוחר יותר הועברה החבורה הנותרת לביירות, והילדים מצאו עצמם בערב שבת בבית הכנסת "מגן אברהם" בעיר. "אחרי חשכה הגיעו חיילי הבריגדה היהודית ששירתו שם. הם העלו אותנו למשאית צבאית בריטית, וסגרו אותה בברזנט", מספר משה. שעה וחצי מאוחר יותר הם הורדו מהמשאית, לא הרחק מהקיבוצים דן ודפנה. למרבה התסכול, גם שם הפתיעו אותם חיילי הלגיון. "הם התחילו לצעוק אלינו: 'יהוד! יהוד! סאטנה שווייה', חכו רגע. חיילי הבריגדה טענו את הרובים וצעקו אליהם: 'תבואו אתם לכאן'". כך עמדו אלה מול אלה, יורים באוויר כשבינתיים הילדים מתפזרים בשטח בחסות ההמולה. "פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בלי אנשי הבריגדה, רק ילדים. 11 מהילדים היו חסרים, בהם גם אחים של מי שנשארו איתנו. אני ועוד ארבעה חבר'ה אמרנו שחייבים לצאת מהשדה הזה, ויצאנו לכיוון האורות של הקיבוץ".
בבני־דרום הכיר משה את מרים. היא הייתה נחלאווית צעירה, הוא סדרן עבודה ורווק. "כשהגעתי ביקשתי מהחברים: אל תגידו שאני לולנית. אני לא רוצה להיות לבד בלול, אני רוצה לעבוד עם כולם בכרם, אבל ברגע שאמרו שמחפשים לולנית, כולם צעקו: מרים!"
ארבעה נערים ובחורה אחת החלו את המסע הלילי בבוץ של השדות החקלאיים המוצפים. הנעליים של משה נעלמו בדרך, "ואני עירוני כזה מחלב", הוא צוחק. "מצאנו כביש ופגשנו שם ערבי זקן עם חמור. הוא זיהה שאנחנו יהודים לפי המבטא היהודי שלנו. ניסינו לומר לו שאיבדנו את הדרך, אבל הוא אמר: 'מחפשים אתכם בשטח. ראש הכפר פה משתף פעולה עם היהודים, הוא מעביר לקיבוץ את אלה שבאים. אם לא ילך, בשש בבוקר יש אוטובוס לדמשק. מה כבר יש לכם להפסיד?'". וכך באחת בלילה, חמישה צעירים יהודים נכנסו לכפר ערבי לחפש את המוכתר. איך עושים דבר כזה? משה לא יודע לענות. אבל הוא יודע שהייתה מטרה: להגיע לארץ ישראל.
החבורה הקטנה תפסה תנומה בין שקי חיטה. בבוקר השבת, בשעה חמש וחצי, הופיע יהודי מהקיבוץ רכוב על טוסטוס. הוא סימן לצעירים לא לזוז. "עשר דקות אחרי כן הגיעו שלושה חבר'ה על סוסים, והלכנו אחריהם לקיבוץ דן", מתאר משה. "הלכנו רבע שעה, לא יותר. עברנו עץ, נחל וזהו – 'אתם בארץ ישראל'. וואו, איזו שמחה! משהו! הבחורה שהייתה איתנו התחילה לבכות. התרגשנו נורא". כעת מרים, שיושבת לצידו, מתחילה לדמוע. "שמעתי את הסיפור אלף פעם", היא אומרת לנו בצחוק נבוך, "ובכל פעם בקטע הזה אני בוכה".
בתוך כל ההתרגשות, עדיין ניקרה בלב הצעירים הדאגה לחבריהם וחברותיהם שנותרו בשטח. להפתעתם, החבורה כולה המתינה להם כבר בקיבוץ דן. "החבר'ה של הקיבוץ אספו אותם, אבל שלושה קיבוצניקים נתפסו". גם במקרה הזה הבקשיש עשה את שלו, והשלושה שבו לקיבוצם בשלום.
הכניסה לארץ לא הייתה סופו של מסלול המכשולים. חברי הקיבוץ הבהירו לעולים החדשים מסוריה כי בשלב הבא יצטרכו לעבור בשלום את הפרוז'קטורים של המשטרה הבריטית בראש־פינה. ביום ראשון בבוקר נסעו הילדים לאיילת־השחר, התמקמו במטע תפוחים והמתינו להסעות התלמידים. ילדי הקיבוץ תפסו את המושבים החשופים לחלונות, כדי להסתיר את האורחים שחזותם הייתה עדיין זרה. "נסענו ככה עד ראש־פינה, שם היינו חייבים ללכת ברגל עוד קטע. לימדו אותנו א"ש לילה – ככה לקום, ככה לשכב", מסמן משה בתנועות ידיים. "כמו עדר הלכנו, כשאני עדיין יחף".
הפרוז'קטורים של משטרת ראש־פינה הצליחו להבהיל את הנערים, אבל הללו המשיכו בדרכם ולא נתפסו. משם הגיעו באוטובוס לקיבוץ יגור וזכו בארוחת בוקר מסודרת ראשונה. "הביאו אותנו למחנה אוהלים, שם ריכזו את הילדים העולים. אנשי הסוכנות באו ושאלו אותנו לאן אנחנו רוצים להגיע. אמרנו: 'קיבוץ, אבל עם בית כנסת'. לאן שלחו אותנו? למושב עטרות, ליד ירושלים". אז קיבוץ עם בית כנסת בשלב זה הם לא קיבלו, וגם חלוקת העבודה לא הייתה לגמרי לרוחם. "חודש־חודשיים אחרי שהגענו, פוזרנו בין משפחות. אמרנו: אבל אנחנו לא פליטים מגרמניה, יש לנו משפחה בארץ. לא היו מוכנים לשמוע. חצי יום למדנו, חצי יום עבדנו. למזלי הייתי אצל מהנדס, עבדתי רק בגינת ירק, לא היה קשה. השאר היו צריכים לעבוד ברפת, עם פרות. קשה. החלטנו לעזוב. לאן נלך? לסוכנות, לירושלים. אבל בשביל זה צריך לעלות לאוטובוס, והנהג הוא אבא של המדריך שלנו. יצאנו לכביש, עצרנו אוטובוס ערבי שנסע לירושלים, והגענו לסוכנות. אמרנו שאנחנו לא רוצים מושב, רוצים קיבוץ".
הפעם שלחו אותם לרמת־השופט, קיבוץ של השומר הצעיר. מה עם בית כנסת? אל תדאגו, יהיה. אבל לא היה. "רמת־השופט רק עלו על הקרקע. הר מלא אבנים, ואנחנו מסקלים ועושים מהן טרסות. הגיע ראש השנה, ואין בית כנסת. מפות לבנות על השולחנות, אבל אין תפילה. המדריך שם אמר לנו: 'עכשיו אתם בארץ ישראל! בפולניה אבא שלי היה רב עם זקן ארוך, אבל פה בארץ אין דבר כזה. אין דתיים ולא דתיים, כולנו חלוצים שצריכים לעבוד את הארץ'". בני החבורה לא השתכנעו שזו הדרך היחידה לעבוד את הארץ. לקראת יום כיפור נסע משה אל אחיו בכפר הנוער הדתי ליד כפר־חסידים, ונשאר שם. "את הכפר ניהל אויגן מיכאליס, והמדריכים היו יקים כולם. למדנו חקלאות ועבדנו. נשארתי שם שנתיים וחצי".
מלחמת השחרור קטעה את שנת הלימודים האחרונה של משה. לו ולחבריו נאמר שהם ישרתו כגרעין מגויס בקיבוץ עין־הנצי"ב, בעמק בית־שאן; הקבוצה ביקשה להגיע דווקא לכפר־דרום שליד עזה, שם היו חבריהם, בוגרי כפר הנוער הדתי. אלא שכפר־דרום היה נצור, וחברי הקבוצה נדרשו להגיע לשמירות לילה בעין־הנצי"ב. "עוד לא היינו בני 17, נתנו לי רובה צרפתי שהיה יותר גבוה ממני", צוחק משה. "עמק בית־שאן הופגז באותם ימים על ידי הסורים והעיראקים. התחבאנו בתוך תעלות שנחפרו. מגיע מטוס – יורים עליו, וזה כמובן לא עושה שום דבר".
בהמשך הוא צורף לכוחות גדוד 13 של חטיבת גולני, שכבשו את בית־שאן. "הלך בקלי־קלות. ירו קצת פגזים ופצצות מרגמה על העיירה, וכל התושבים ברחו ועלו לגלבוע, הלכו לג'נין או לא יודע לאן. אחר כך שלחו אותנו לטירת־צבי ולשדה־אליהו, לשמור במשלטים שעל הגבול".
אנשי כפר־דרום פונו בינתיים לקבוצת יבנה. ברגע שהחברים מכפר הנוער שמעו על כך, הם עזבו את העמק והצטרפו אליהם. "גרנו בבתי הילדים של יבנה, כי הילדים פונו ליפו. כל האזור היה מלא כפרים ערביים. בחודשים האלה אנשי הסוכנות היו אמורים לארגן נקודה להתיישבות במקום כפר־דרום. בחרו בכפר ערב־סוכריר, שכל תושביו ברחו".
35 מאנשי כפר־דרום, 15 מבני המחזור של משה ועוד כמה עולים מאמריקה ומדרום־אפריקה שעברו הכשרה בעין־הנצי"ב, יצרו יחד את קיבוץ בני־דרום. הם עלו לקרקע במרץ 49', כ"ב באדר תש"ט – "ומאז אני פה", אומר משה. מאותו גרעין מייסד נותרו כיום רק הוא וחברה נוספת.
בבני־דרום הכיר משה את מרים. היא הייתה נחלאווית צעירה, הוא סדרן עבודה ורווק. "כשהגעתי ביקשתי מהחברים בנח"ל: אל תגידו שאני לולנית. אני לא רוצה להיות לבד בלול, אני רוצה לעבוד עם כולם בכרם, להכיר את חברי הגרעין", מספרת מרים. "אבל ברגע שאמרו שמחפשים לולנית, כולם צעקו: מרים!".
"אחרי חשכה הגיעו חיילי הבריגדה היהודית ששירתו בביירות. הם העלו אותנו למשאית צבאית בריטית, וסגרו אותה בברזנט", מספר משה. שעה וחצי מאוחר יותר הם הורדו מהמשאית, לא הרחק מהקיבוצים דן ודפנה. גם שם הפתיעו אותם חיילי הלגיון. אנשי הבריגדה ירו באוויר, כשבינתיים הילדים מתפזרים בשטח בחסות ההמולה"
היא נולדה בארץ, בת לאם מאוקראינה ואב מליטא. בהיעדר סרטיפיקט הגיע אביה למכבייה הראשונה כתייר, שינה את בני דר שם משפחתו כדי לחמוק מהבריטים, ונשאר כאן. ההורים היו ממקימי כפר־יעבץ, אך ביתם שם נשרף במהלך המרד הערבי. "כל הרכוש אבד, כולל התמונות של בני המשפחה משני הצדדים שנספו כולם בשואה", אומרת מרים, שהייתה באותה העת ברחם אמה. "היינו אמורים לעבור לכפר־הרא"ה, אבל אחרי השרפה אבא לא רצה לגור שוב בצריף, ובמקום זה הגענו לבית קבע בכפר־פינס".
אביה נפטר כשהייתה בת שמונה בלבד, והשאיר אחריו משק פרות ועופות. "היינו שלוש בנות, בלי אחים. אהבתי לעבוד, אז לא הייתי תלמידה טובה. שלחו אותי למקווה ישראל והיה לי שם נהדר. אמא שלי לא ריחמה על עצמה: היא טיפלה לבדה במשק, ואני הגעתי רק לזריקות ולמשלוח עופות". עם ההכשרה הזו חברה ב־55' לגרעין איתנים ("אחד הגרעינים החזקים של בני עקיבא") במושב בני־דרום. שם היא הכניסה אפרוחים תחת כיפות חימום שלא ימותו מקור, ומשה התנדב לעזור. אחרי שלוש שנים, ב־1958, הם התחתנו. כעבור שנה נוספת הצליחה אמו של משה להגיע ארצה דרך טורקיה, בעזרת דרכון פרסי.
הבית של משה ומרים – ברחוב איתנים, אגב – טובע בירוק. עצים וצמחים שונים ויפהפיים עוטפים אותו מכל צידיו. "בני־דרום הייתה כמו תחנת רכבת", אומר משה, המכונה גם מוסה וגם ג'מוס, לבחירתכם. "היינו קיבוץ, אבל הרבה משפחות לא רצו בית ילדים, והתחלנו לארגן חבר'ה שיתמכו במושב שיתופי. כשאנשי גרעין איתנים לא הסכימו, החלטנו לעזוב. לקחו אותי להיות מרכז המשק של מושב תקומה".
ב־1960 הם עברו לתקומה, ואחרי חצי שנה ביקשו מהם לחזור. גם חברי הגרעין בבני־דרום כבר לא רצו קיבוץ. "היינו 19 משפחות בלבד", ממשיך משה. "ניהלתי את המשק בתנאים קשים מאוד, כי הסוכנות החרימה אותנו: כעסו שהפכנו למושב שיתופי למרות התנגדותה של תנועת הקיבוץ הדתי. נשארנו בלי אמצעים להתפתח, אבל עברנו את זה. אחרי כמה שנים התחילו להצטרף אלינו עוד ועוד משפחות. הצלחנו לארגן את המשק כמו שצריך". משה עצמו הקים את הכרם של בני־דרום, ריכז אותו, וריכז גם מפעל לברזלי בניין שהמושב הקים באשדוד. "המפעל הזה היה די כושל כלכלית. דרשו ממני לבוא לארגן את זה, ותוך שנה־שנתיים הצלחתי להעמיד אותו. הייתי שם 17 שנה".
חמישה ילדים נולדו למרים ולמשה. אחת מהם, אורנה, הייתה חוקרת בוטניקה מוכשרת במיוחד. "שנה אחרי שהתחתנה קראו לה להציג את המחקר שלה באירופה, והיא נסעה להרצות שם. חזרה ארצה כשהיא לא רואה טוב". הבדיקות גילו סרטן בגזע המוח. "הכי גרוע", אומרים הוריה. "כמה שניסו למצוא תרופות, זה לא עזר. רגע אחרי שסיימה את הדוקטורט שלה וקיבלה אישור מהמנחה, היא איבדה את ההכרה והגיעה לקריסת מערכות". פחות משנה אחרי אבחון המחלה, אורנה נפטרה. כעבור חמש שנים הוזמנו מרים ומשה לטקס הענקת תואר דוקטור עבור בתם באוניברסיטה העברית. "עד היום משתמשים במחקר שלה", הם אומרים בגאווה, ומציגים תמונות של צעירה חייכנית ומלאת חיים.
אחרי שנים ארוכות במפעל הברזל חזר משה למשק והיה לגזבר של בני־דרום, תפקיד שמילא במשך כשמונה שנים. כעת הוא מנהל החשבונות של המושב. פנסיה? אין על מה לדבר, הוא רוצה לעבוד. "אני בגיל 90 עדיין עובד ארבע שעות ביום. בשאר הזמן יש גינה בחוץ, עצים, נטעתי כמה גפנים שאני מטפל בהן. אוהב חקלאות. אין יום שאני לא יורד לשטח לראות את העצים. אז מה פתאום פנסיה?"
