מעבר לקווי האויב: כך תכננו אנשי האצ"ל את מבצעיהם המיוחדים

כל הרוצה לדעת יודע כי לחיסול השלטון הנוכרי ולהקמת המדינה העברית קדמה מלחמת שחרור עברית", כתב מפקד האצ"ל מנחם בגין, במבוא למהדורה השלישית של ספרו "המרד" (הוצאת אחיאסף). "בימי השמדת העם וגזילת הארץ קמה לו לישראל, בצרתו שכמותה לא הייתה, מחתרת לוחמת, מצילה, פודה… כל מבצע בה עלה על קודמו בעוז, במחץ, בהיקף". עם בגין מסכימים חוקרים רבים, שרואים בארגון הצבאי הלאומי כוח בעל השפעה מכרעת על קץ המנדט הבריטי. ובכל זאת, מי שלא רצה לדעת לא ידע. יוצאי האצ"ל התקשו למצוא עבודה בשירות המדינה לאחר הקמתה, ולא אחת הרגישו נטע זר בגדודי צה"ל שהיו על טהרת אנשי ההגנה והפלמ"ח; הם חשו שהשלטון המרכזי מנסה לטשטש את העשייה שלהם, להשאיר אותם בצל ולהשכיח את תרומתם למאבק השחרור.

הסיבה לכך היא שהקמת האצ"ל בשנת 1931 בירושלים נבעה ממחלוקת אידיאולוגית ביישוב לאחר פרעות תרפ"ט (1929): בניגוד למדיניות ההבלגה שנקטה ההגנה, אנשי הארגון החדש דגלו בפעולות תגמול נגד הערבים, בבחינת "הקם להורגך השכם להורגו". האצ"ל והקבוצה שפרשה ממנו, לח"י, פעלו רבות גם נגד השלטון הבריטי בארץ, וסווגו בידי ממשלת המנדט כארגון טרור; מתנגדיהם היהודים תיארו אותם במילים קשות דומות, ואחרי הקמת המדינה הם לא סייעו ולעיתים אף הפריעו במכוון לשימור זכר פעולותיהם של "הפורשים".

רבים ממבצעי המחתרות לא תועדו בשעת מעשה. "זה הגיוני כי מדובר במחתרת, בקונספירציה", מסבירה אמירה שטרן, מנהלת ארכיון מכון ז'בוטינסקי. כדי לתכנן את פעולותיהם נהגו באצ"ל לגנוב (או "להחרים") מפות מהמרכז למיפוי, ממחלקת המדידות הממשלתית ומבסיסי הצבא הבריטי, אך החזקת חומרי המודיעין הללו העמידה את אנשי הארגון בסכנה תמידית. "הם ידעו שאם חלילה יתפסו אצלם בכיס, בבית או בבוידעם תרשים של פעולה – הם יהיו בצרות", אומרת שטרן. "לכן לא מעט מהתכנונים הם נאלצו לעשות בראש".

ובכל זאת, תחת ידיה של שטרן יש אינספור מפות המגוללות את מבצעי האצ"ל. הן היו מונחות כאבן שאין לה הופכין בתוך תיקיות קרטון גדולות במשך עשרות שנים, מעידות בשתיקה על קרבות גבורה. הן שורטטו בדיעבד, ובעיקר מהזיכרון: בעשור הראשון שלאחר הקמת המדינה, פצחו יוצאי המחתרת במאמץ לשחזר את פעולותיהם הנועזות. תרשימים המתארים מהלכי קרב, פשיטות והימלטויות צוירו על גבי מפות, ולפעמים על נייר פרגמנט שקוף למחצה, שהונח מעל מפה.

במשך השנים שקד מכון ז'בוטינסקי, שארכיון האצ"ל הוא חלק ממנו, על מפעל התיעוד הזה. כעת, במלאת 90 שנה להקמת האצ"ל, זוכים תרשימי הקרבות והמבצעים של הארגון לתשומת לב מחודשת, במסגרת שיתוף פעולה מיוחד בין מכון ז'בוטינסקי למכללה האקדמית תל־חי. ד"ר אלון מרגלית, מנהל הספרייה במכללה, נפגש עם אנשי מכון ז'בוטינסקי במרץ 2020, ערב סגר הקורונה הראשון, וכך נולד המיזם. אדריכלי המבצע הם יו"ר הוועדה האקדמית של המכון פרופ' אריה נאור, המנכ"ל היוצא גדעון מיטשניק ומנהלת הארכיון אמירה שטרן, לצד אנשי המכללה האקדמית בהובלת מרגלית.

במסגרת שיתוף הפעולה, תרשימי הקרבות של הארגון נסרקו ושולבו במסד תל־חי לקרטוגרפיה היסטורית, הכולל מפות וחומרי מיפוי היסטוריים מתולדות הארץ במאה השנים האחרונות. מרגלית, האחראי על המסד ועל פיתוחו תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, שוקד בתקופה האחרונה על פענוח תרשימי האצ"ל ועל השוואתם למסמכים ויומנים שסיפרו גם הם את שהתרחש באותם ימים סוערים. "קיימת דה־לגיטימציה היסטורית לסיפור של 'מי שלא איתנו'", קובע מרגלית. "האצ"ל, יחסית לפלמ"ח, היה ארגון קטן. דם רע מאוד הצטבר בין שני הארגונים הללו, ומהמסמכים עולה שתפקידו של האצ"ל בהיסטוריה הלאומית של מלחמת השחרור הופחת והוסתר".

בין התרשימים שאותרו במכון ז'בוטינסקי יש מפות העוסקות בקרב על יפו ("מבצע חמץ"), בקרבות במרחב ירושלים (המתקפה על דיר־יאסין, בלימת המצרים ברמת־רחל, הקרב על מלחה), וכן בקרבות בשפלת יהודה (רמלה וראש־העין) ובמשמר־הירדן – שם התחולל קרב גבורה שנחרת בזיכרון הלאומי ככניעה מבישה. תרשימים אחרים מתארים הימלטויות מפורסמות של אנשי אצ"ל ממעצרים ומאסרים במחנה לטרון, במשטרת ירושלים ובכלא עכו; וכן התנגשויות עם הבריטים, פשיטות על בסיסיהם ועוד.

מכיוון שהתרשימים נוצרו בידי אנשי אצ"ל עצמם, במסד תל־חי מתייחסים אליהם כאל חומר אותנטי שמשקף מציאות; עם זאת, חוקרים שנכנסו בעובי הקורה נזהרים בפענוח העדויות, משום שהמפות שורטטו בידי מי שהיו מעורבים בלחימה מצידה האחד, ועל כן חסרים לעיתים את תמונת המצב המלאה. חלק מהתרשימים מתארים בבהירות מהלך של מבצע, ובאחרים חסרים פרטים או מופיעים סימונים בלתי ניתנים לפענוח. ההקשר הגיאוגרפי שמספק מסד תל־חי, באמצעות ריבוד השקפים הללו על גבי מפות ותצלומי אוויר, מאפשר את הבנתם של פרטים רבים במפות המקוריות. גם הסריקה המשובחת מעניקה למתבונן רזולוציות מרתקות שלא מתאפשרות אם מסתפקים בהחזקת המפה ביד. "אוסף מפות האצ"ל שכב במגירות וחיכה לגואלו", אומרת שטרן. "כעת הקמנו אותו בחזרה לחיים".

מפילי המצודה: הפריצה לכלא עכו – 1947

תאריך: 4 במאי 1947

המשימה: שחרור האסירים הבכירים של אצ"ל ולח"י מהכלא

תוצאות הפעולה: החומות הובקעו, עשרות אסירים נמלטו, 12 מאנשי המחתרות נהרגו

תדרוך מודיעיני – כלא עכו שכן בחלק של מצודה עות'מאנית שנבנתה סמוך לחוף הים. בשנות שלטונם של הבריטים בארץ ישראל נכלאו בו (וגם הוצאו להורג) לוחמים של ההגנה, אצ"ל ולח"י, וכן אסירים ערבים.

לפי עיתוני התקופה, ערב הפריצה הוחזקו בכלא 613 אסירים, חלקם פליליים וחלקם חולי נפש. 450 מהאסירים היו ערבים ו־163 יהודים, מהם 60 אנשי אצ"ל ו־22 אנשי לח"י. בין הכלואים היה גם איתן לבני, קצין המבצעים של האצ"ל, שנאסר לאחר התקפה של הארגון על תחנת רכבת באזור אשדוד. בספרו "המעמד – מבצעים ומחתרת" (הוצאת עידנים, 1987) הוא מתאר בהרחבה את הפריצה אל תוך הכלא וממנו.

"אסירי ההגנה גילו בשעתו, בעת שעסקו בעבודות חוץ, תעלת ביוב או ניקוז שדרכה אפשר היה להגיח לצד השני ולחופש, אך הם מיהרו להודיע על כך לשלטונות הכלא ואלה סתמו מיד את הפרצה… ובכך סיכלו כמובן כל אפשרות לנצל אותה" ־ איתן לבני בספרו "המעמד – מבצעים ומחתרת"

הפריצה נועדה להתרחש בחודש אפריל 1947, ומטרתה הברורה הייתה לשחרר את הנידונים למוות דב גרונר, יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני. אבל ב־16 באפריל לפנות בוקר, לפני שהמשחררים הספיקו לממש את תוכניתם, הבריטים העלו לגרדום את הארבעה, ללא התרעה ובלי להודיע גם לבני משפחותיהם. לאחר ההוצאות להורג הוחלט באצ"ל על מועד חדש לפריצה: 4 במאי 1947, אז נועד להתקיים דיון מיוחד של עצרת האו"ם על בעיית ארץ ישראל.

כמה דרכי פעולה נבחנו, ובהן חציבת מנהרה תחת הכלא. אנשי האצ"ל עירבו גם את אסירי הלח"י: התוכנית הייתה שכוחות אצ"ל יפרצו את החומות מבחוץ, בעוד האסירים פורצים את השערים מבפנים. לשם כך הוברחו אל תוך הכלא חומרי נפץ בתוך קופסאות ריבה. הבריטים נהגו אומנם לבדוק את האוכל באופן מדגמי, אך את המשלוח המיוחד הזה הם החמיצו.

שעת השי"ן נקבעה לארבע אחר הצהריים, בשעת הטיול היומי של האסירים היהודים בחצר הכלא; סיסמת המבצע הייתה "אנו באנו". הוחלט שלא כל האסירים ינצלו את ההזדמנות וישעטו החוצה – בריחה המונית הייתה נכשלת, כי לא כל הנמלטים היו מצליחים למצוא מקלט. לכן נקבע שמהכלא יצאו רק מי שיביאו את התועלת הרבה ביותר בחוץ, ובסך הכול יחולצו 30 אנשי אצ"ל ו־11 אנשי לח"י.

חיי כלא – אסירי האצ"ל והלח"י שוכנו בתאים באגף היהודי. בתוך החדרים היו עמודי אבן שגזלו חלק משטח התא. האסירים לבשו מדים חומים וישנו על "בורשים", מזרנים דקים עשויים סמרטוטים. אסירים יהודים מסוימים נהנו מיחס מיוחד: הם הורשו ללבוש בגדים אזרחיים, ניתנו להם מיטות של ממש, ובני משפחותיהם יכלו להעביר להם אוכל לכלא.

בשעות הבוקר עבדו האסירים בבתי המלאכה. מלבד זאת, האסירים היהודים הפעילו "אוניברסיטה" של קורסים עיוניים בשלל תחומים, הוציאו לאור עלון ששמו "בסוהר", ושיחקו בחצר במשחקי כדור. בכירי האצ"ל אף הצליחו להעביר בחשאי בין כותלי הכלא קורסי הכשרה למפקדים.

הפורצים – האסירים שנועדו להימלט לבשו ביום הפריצה בגדים אזרחיים מתחת למדי הכלא, והמתינו בתאיהם. האסירים האחרים התבקשו להרעיש יותר מהרגיל במהלך טיולם בחצר, כדי שהנהלת בתי הסוהר לא תבחין שמספרם של המסתובבים שם קטן מהרגיל. כולם המתינו למתן האות שהפעולה מתחילה, אך השעה ארבע חלפה ודבר לא אירע. "ואז, ב־16:22", כתב לבני, "טלטל קול נפץ אדיר את חומות בית הכלא". לוחמי האצ"ל מבחוץ, לבושים מדי בריטים או מחופשים לערבים, פוצצו את חומת הכלא והבקיעו אותה. לאחר מכן המתינו בחוץ בשישה כלי רכב, לבואם של הנמלטים. מלבד הסיוע הישיר לבריחה, פעל האצ"ל לשבש את תגובת הבריטים: כוחות של הארגון חסמו את הכבישים מדרום ומצפון כדי למנוע הגעת תגבורת; אחרים תקפו במרגמות מחנה צבאי סמוך, כדי לבלבל את הבריטים; משתתפים נוספים בפעולה מיקשו את האזור. הכול נועד למשוך את תשומת הלב של הבריטים למתחולל מחוץ לכלא, ולהסיט את עיניהם מהנמלטים.

הנופלים – "בתוך שניות פרצו אנשי יחידת החלוץ מתאם… ושניים מהם הניחו את מטען חומר הנפץ על מנעול התלי הראשון של דלת המסדרון הפנימי", סיפר לבני על מה שעשו האסירים בזמן שהכוח הבקיע את החומה מבחוץ. הפיצוץ פרץ את השער הפנימי: "באותו רגע יצאה החוליה השנייה לבלום כל ניסיון התערבות מצד משמרות הכלא… שערי הכניסה למסדרון הדרומי נפרצו והאש בערה בחצר והפיצה עשן עצום… רצנו במסדרונות שנתמלאו עשן סמיך, אשר סתם את הנחיריים וסינוור את העיניים".

כשהבורחים יצאו מתחומי הכלא, הם חולקו בין כלי הרכב שהמתינו להם. אחת ממשאיות המילוט לא הצליחה להיכנס בשערי עכו העתיקה, והנמלטים נאלצו לרוץ עד אליה; כוח בריטי דלק אחריהם, אבל לא הצליח לתפוס אותם. בחסות המהומה נמלטו גם אסירים ערבים רבים.

הנמלטים – קול חצוצרה היה אמור להתריע באוזני כל משתתפי הפעולה כי החל שלב הנסיגה. לא כולם שמעו את האות. כמה מאנשי הכוח הפורץ נעצרו בידי הבריטים, ושלושה מהם – יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר – הוצאו להורג כעבור חודשיים. עוד שלושה אנשי אצ"ל מהכוח הפורץ נהרגו במהלך המבצע, וכך גם שישה מהאסירים הנמלטים.

העיתונות המקומית והבינלאומית סיקרה בתדהמה את הבריחה. יוקרתם של הבריטים נפגעה, והפריצה לכלא עכו הייתה אחד הזרזים ליציאתם מארץ ישראל.

שרטוט אדריכלי – מפת כלא עכו שנשמרה בארכיון בית ז'בוטינסקי מבוססת על שרטוט אדריכלי בריטי משנת 1921 – כיום בן מאה שנה. הפרטים המתוארים בה אינם קשורים ישירות לבריחה המפורסמת, ולמעשה נדמה שהיא מתמקדת במערכת הביוב של הכלא: ידוע שבשלב מסוים שקלו האסירים להימלט דרכה, אבל בסופו של דבר השתמשו בשיטה אחרת, ישירה ונועזת יותר. המפה התחתונה, מ־1938, מציגה שרטוט מפורט של מחלקת בית החולים בכלא, שמימינה "האגף היהודי".

הטבח שלא היה: קרב דיר־יאסין – 1948

תאריך: 9 באפריל 1948

המשימה: להשתלט על הכפר המשקיף אל כביש ירושלים-תל־אביב

תוצאות הקרב: הכפר נכבש, חמישה אנשי אצ"ל ולח"י נהרגו. בצד הערבי – כמאה הרוגים

תדרוך מודיעיני – בעקבות החלטת החלוקה באו"ם פרצה מלחמת העצמאות; כמעט מיד, ירושלים העברית ניתנה במצור. ב־4 באפריל 1948 החל "מבצע נחשון" לפריצת הדרך לעיר, והארגונים אצ"ל ולח"י שולבו במערכה, בפעולות שתכליתן להקל על המצור. קצין המבצעים של אצ"ל, יהושע גולדשמיד, הציע לכבוש את הכפר דיר־יאסין, עמדה קדמית בטבעת החנק הערבית. הכפר שכן מדרום־מערב לגבעת־שאול, והשקיף על הכביש הראשי מירושלים לתל־אביב, שעבר פחות משני קילומטרים מצפון לו.

כאלף תושבי דיר־יאסין, בני שלוש חמולות עיקריות, התגוררו ב־144 בתים. העבודה בסיתות אבנים הפכה לא מעט משפחות בכפר לאמידות. יחסי הכפריים עם היהודים ידעו עליות ומורדות לאורך עשורים, וב־20 בינואר 1948 נחתם הסכם "יחסי שכנות טובים" בין נציגי גבעת־שאול לנציגי דיר־יאסין, אך המתיחות לא שככה. בכפר העריכו כי יותקפו, ושיגרו משלחת למצרים כדי להצטייד בכלי נשק. ב־4 באפריל הצליחה המשלחת לשוב ובידיה החימוש: עשרות רובים, רימוני יד רבים, ארבעה תתי־מקלע טומיגן ושני מקלעי ברן.

חמישה ימים אחר כך יצאו המחתרות למשימת התקיפה. אנשי אצ"ל ולח"י כנראה לא ידעו בעוד מועד על כמויות הנשק של האויב; הם עצמם הצטיידו בשלושה מקלעי ברן, 40 תתי־מקלע, 36 רובים וכ־30 אקדחים ורימוני יד, וחשבו שצפוי להם קרב קל. הייתה זו טעות מרה. גם תושבי דיר־יאסין לא השכילו להבין שהמשוואה השתנתה: המתקפה היהודית נועדה להבריחם מבתיהם ולכבוש את הכפר, כדי לאפשר את פתיחת הכביש הראשי.

הקרב החל לפנות בוקר ונמשך כעשר שעות. כשעלתה השמש אנשי אצ"ל נחשפו, נפגעו קשות מאש האויב ואף שקלו לסגת, אולם כוח לח"י כבר החל לתקוף את הכפר מצפון־מזרח.

הכרוז נתקע – בעצה אחת עם אצ"ל, לוחמי לח"י שתקפו את הכפר מצפון (ראו נקודה 1 במפה) שלחו בעוד מועד מכונית כריזה שתזהיר את אנשי דיר־יאסין, במטרה למנוע שפיכות דמים. בפועל, הכוח עם המכונית הגיע לשטח לאחר שהקרב כבר החל. בכניסה לכפר נפלה המכונית לתעלה שחפרו המקומיים 3, ואש נפתחה לעברה. כמה מלוחמי לח"י נהרגו ונפצעו, צמיגי הרכב נוקבו והרמקול התקלקל, כך שהכריזה לא נשמעה.

קרב על הגבעה – כוח אצ"ל עלה לדיר־יאסין מדרום 2. על הגבעה הגבוהה השולטת על הכפר מדרום־מערב 4 ביקשו הלוחמים להציב יחידה שתבלום תגבורות ערביות אפשריות מעין־כארם. בפועל הגיעו מהכפר עין־כארם שני לוחמים ערבים בלבד, שהיו להם קרובים בכפר. כוח ערבי מדיר־יאסין חשב בטעות שיחידת האצ"ל נועדה למנוע בריחה של תושבי הכפר, אף שהלוחמים היהודים דווקא קיוו שהתושבים יימלטו בכיוון הזה. הערבים תקפו את היחידה, הרגו אחד מאנשי האצ"ל ופצעו עוד שניים. כוח האצ"ל נסוג ואנשי דיר־יאסין השתלטו על הגבעה.

נרטיב הטבח – ללחימה מול כוחות אצ"ל ולח"י התגייסו בין שבעים לשמונים מתושבי הכפר. "אש הצלפים הערבים הייתה עיקשת ויעילה, ונמשכה שעות", כותב פרופ' טאובר בספרו "דיר יאסין – סוף המיתוס" (2017, הוצאת כנרת זמורה־ביתן). "בכל הכפר נלחמו ביהודים 'מבית לבית ומרחוב לרחוב', כפי שניסח זאת אחד הלוחמים הערבים. הם השיבו אש וזרקו רימוני יד, ובמקרים אחדים היו קרבות פנים אל פנים".

אנשי לח"י הגיעו למרכז הכפר בשעה שש בבוקר, ובשעה תשע נפגשו שם עם כוח אצ"ל. המטרה הייתה לכבוש את בתי הערבים, ואנשי לח"י השתמשו לשם כך בחומרי נפץ. בהמשך הבינו אנשי אצ"ל שהנשק הרגיל לא מספיק כדי להכריע את הקרב, והחלו גם הם להשתמש בשיטה הזו. כשפוצץ הבית ה־12 נכנעו התושבים, והונחו לעזוב את בתיהם בידיים מורמות. בקרב נהרגו ארבעה לוחמי אצ"ל ולוחם לח"י אחד, ועשרות נפצעו. כמאה מתושבי הכפר נהרגו, ובהם נשים וילדים, לפי טאובר.

לאחר ניצחונם ערכו אנשי אצ"ל ולח"י ביזה בכפר. הקרב הפך לאחד מסמלי הסכסוך: אנשי המחתרות טוענים שבדיר־יאסין אכן היו בין ההרוגים אזרחים בלתי מעורבים, אך זוהי התוצאה של כל קרב קשה בתוך יישוב; לעומת זאת, הנרטיב שהציגו הערבים וארגון ההגנה דיבר על טבח, הרג ילדים ונשים בכוונה תחילה, מעשי אונס והשחתת גופות. הרבנות הראשית גינתה את המתקפה, והסוכנות היהודית בהנהגת דוד בן־גוריון שלחה מברק תנחומים לעבדאללה הראשון מלך ירדן, וקבעה שבדיר־יאסין התרחש "מעשה ברוטלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי".

את העדות המשפיעה ביותר על הנרטיב הזה סיפק מאיר פעיל, קצין בהגנה שהגיע לדיר־יאסין לאחר תום הקרב. טאובר, שחקר גם מקורות ערביים ובדק כיצד נהרג כל אחד מאנשי הכפר, הגיע למסקנה שלא היה זה טבח אלא קרב עיקש שבו התושבים עמדו בנחישות מול הכוח התוקף, אך הפלסטינים החליטו להדגיש נרטיב של סבל כדי לקבל אהדה. הדבר פעל לרעתם: הפחד מאכזריותם־לכאורה של היהודים גרם ליישובים ערביים אחרים להתפנות מרצון.

תיעוד פרגמנט – תרשים הקרב שורטט על נייר פרגמנט לאחר מעשה: ציירו אותו ככל הנראה אנשי אצ"ל באמצע שנות החמישים. במכללת תל־חי הניחו את התרשים על מפת ירושלים, והריבוד המתקבל מספק תמונה שלמה יותר על פעילות הכוחות. המזרחן וההיסטוריון פרופ' אליעזר טאובר מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן (שעל ספרו מבוסס תיאור הקרב) סבור שהתרשים אינו מייצג נאמנה את הקרב, אלא משקף את זווית הראייה הסובייקטיבית של משרטטיו, ובוודאי אינו משתמש במקורות המידע של האויב.

להגנת העיר העברית: מבצע חמץ – 1948

תאריך: 25־28 באפריל 1948, חול המועד פסח תש"ח

המשימה: להשתלט על יפו ולמנוע את המשך הירי משטחה לתל־אביב

תוצאות הקרב: העיר יפו הפכה לחלק מהמדינה היהודית, 41 מלוחמי האצ"ל נהרגו

תדרוך מודיעיני – על פי תוכנית החלוקה, יפו הייתה אמורה להישאר בגדר מובלעת ערבית בתוך המדינה היהודית. עד כיבושה ב"מבצע חמץ" נורתה ממנה אש בלתי פוסקת לתוך תל־אביב, וחיי התושבים בעיר העברית הפכו לבלתי נסבלים. "בשטח, לאורך קו התפר הארוך שבין שתי הערים, ניטשה מלחמה עזה", כותב יוסף קיסטר בספר "לַנֵּדֶר הַשָּׁר בִּתהוֹם דָּמִי: סיפור חייו של יוסף (יוסק'ה) נחמיאס" (הוצאת ברית חיילי הארגון הצבאי הלאומי בארץ־ישראל, טרם ראה אור). "כאלף מתושבי תל־אביב, אנשים, נשים וטף, נהרגו או נפצעו… מאז ההחלטה ההיסטורית בעצרת האומות המאוחדות.

"ככל שקרבו מחוגי השעון לקראת הפינוי הסופי של יחידות הצבא הבריטי והקמת המדינה, כך גברה והחריפה מצוקתם של תושבי העיר העברית והיישובים העירוניים שגבלו ביפו. הרג אזרחים והרס רכושם היו עניין שבשגרה. פצצות שהתפוצצו ברעש מחריש אוזניים גרמו בנוסף לקטל ולדם גם לדלקות ענק והרס רב־ממדים. אלפים מאנשי שכונות הדרום נותרו ללא קורת גג ונאלצו למצוא מחסה במקלטים, במבני הציבור ובגגות השטוחים של בתי המידות בצפון תל־אביב. (…) בעוד הנהגת היישוב החליטה לדבוק במדיניות של אימוץ החלטות עצרת האומות המאוחדות ולא לחרוג בפעולות התגובה שלה מגבולות ה'חלוקה', בהתאם לתוכנית ד' של ההגנה, במפקדת האצ"ל החליטו להורות על כיבוש יפו".

אחד ממפקדי הכוח התוקף היה יוסק'ה נחמיאס – יליד 1925, מבכירי לוחמי האצ"ל ומנמלטי כלא עכו. שבועות אחדים אחרי הקרב ביפו, היה נחמיאס גם מניצולי אלטלנה, ספינת הנשק המיתולוגית של אצ"ל. במסגרת "מבצע חמץ" הוטל עליו ועל חייליו לרתק באש את מסגד חסן בק, בקצה הצפוני של שכונת מנשייה, כדי שלא ייפתח משם ירי על כוחות האצ"ל. "היינו 600 לוחמים קרביים ועוד כאלף אנשי היחידות המסייעות", הוא סיפר. "נתתי פקודת יציאה והתחלנו בהתקדמות רגלית לכיוון כללי אל מרכז העיר: הקישלה, בניין הממשל (הסאריה) הפגוע מפעולת לח"י וכיכר השעון.

"…יצאנו בשני ראשי חץ. ראש חץ אחד נע במטרה לחצות את שכונת מנשייה, השכונה הצפונית של יפו הנושקת לים ממערב, ומצפון וממזרח גובלת עם שכונות נווה צדק, שבזי, מחנה יהודה ומחנה יוסף שקדמו לתל־אביב. ראש חץ שני נועד לאגף את תחנת הרכבת של יפו ולהתקדם לעבר מרכז העיר הערבית. הכוח שבפיקודי התקדם תוך ירי לעבר עמדות של ערבים ממערב לרחובות וולוז'ין וברנט. (…) הערבים נטשו את העמדות תוך כדי התקדמותנו. אבל סמוך למסגד חסן בק התגברה האש".

ירי ברחוב – קווי צליפה נמתחים משתי עמדות שולטות ביפו הערבית: הצריח במסגד חסן בק ומגדל הכנסייה באבו־כביר. הערבים צלפו משתי הנקודות הגבוהות האלו על תושבי תל־אביב, ושלטו באש עד אזור רחוב פרישמן.

סימן קטן לאלטלנה – על המפה הימית מסומן בעט משולש קטן: זוהי נקודת העגינה של אלטלנה מול חופי תל־אביב. לא ברור מה מציינים הקווים המקוטעים – אולי את כיוון הגעתה אל העיר, מול חוף פרישמן.

בעיפרון ובעט – המפה הגדולה למעלה מראה את תרשים הקרב: מישהו סימן בעיפרון את המידע על גבי מפה מאוגוסט 1955, ושקף מציג מידע נוסף. מפת "תל־אביב באש הצליפה" היא העתק שמש משנת 1966 שמראה את רחובות תל־אביב ויפו ואת קו התפר בין הערים. המפה השלישית היא מפה ימית בריטית שנוצרה ב־1938 ונדפסה ב־1943, ונמצאו עליה סימנים קטנים בעט.

25 באפריל: מול האויב

במתקפה הראשונה, שנערכה ביום ראשון בשבוע, לא הצליחו לוחמי אצ"ל להתקדם, ונאלצו לוותר ולסגת. "האש שנורתה לעברנו הייתה ממוקדת ויעילה", סיפר נחמיאס. "התברר לנו שאל הערבים חברו מתנדבים גרמנים, פולנים, יוגוסלבים, עיראקים, סורים ואחרים. אלה באו גם על תקן של חיילים שכירי חרב וגם כדי להרוג יהודים".

26 באפריל: המרד נגד בגין

ביום שני התחדשה ההתקפה, אבל שוב לא הצליחו הלוחמים להתקרב אל יעדיהם ביפו. "אני שוכב במחפורת מאולתרת, מקלל ולא מסוגל לצאת מהמקום. כדורי האויב שורקים מעלינו ובסביבתנו… רק לקראת הערב, עם חשכה, יצאנו מהעמדות שלנו ומהמחפורות וחזרנו למפקדה שהתמקמה בבית הספר לבנות של כי"ח", שחזר נחמיאס.

אז, ברגעים של ייאוש וחוסר ודאות, אחרי יומיים ללא התקדמות, הגיע מנחם בגין לדבר עם הלוחמים. לפי נחמיאס, מנהיג האצ"ל פנה אל אנשיו וטען שאולי עוד לא הגיעה העת לשחרר את יפו. "'ניסינו זה יומיים של מלחמה ולא יכולנו'", מצטט נחמיאס את בגין. "'מולנו עומדים כוחות עדיפים של האויב, שלרשותם כוח אש עצום וכלי נשק. נמתין להזדמנות אחרת…' כאן קפצנו, כל הלוחמים, על רגלינו… דבריו של מפקד האצ"ל הנערץ תמיד עלינו היו מתקבלים ללא כל ערעור. אבל בנסיבות אלה של חשש להפסקת הפעולה, ראינו פגיעה אישית בנו כלוחמים הנכונים לצאת למערכה ללא כל היסוס… הרוחות סערו בליבנו… הכול עמד על סף פיצוץ".

אבל המתקפה לא בוטלה, וזאת בזכות יוזמתו של מפקד המבצע, עמיחי פאגלין ("גידי"). הוא הציע לבגין לנסות עוד שיטה: להתקדם לא דרך הרחובות הצרים והסמטאות, מול יריות הצלפים, אלא מתוך הבתים עצמם, דרך הקירות, בסיוע פטישים. כך לא יהיה לאויב שדה ראייה, והתקדמות הלוחמים תהיה נסתרת. בגין קיבל את ההצעה, והמתקפה התחדשה למחרת בשיטה שונה של לוחמה בשטח בנוי.

27 באפריל: אל החוף

"עם פטישים ומכושים התקדמנו לאורך הרחובות וולוז'ין וזרח ברנט", סיפר נחמיאס. "התחלנו להלום בקירות הפנימיים של הבתים שהשתלטנו עליהם ולהתקדם לעבר היעד – חוף הים של מנשייה".

בכל פעם שהגיעו לעמדות המבוצרות של האויב, הסתערו אליהן אנשי האצ"ל בהפתעה והניסו את הערבים. "כאשר הגענו לנקודה שהיום עומד בה מוזיאון האצ"ל בתש"ח, הבחנו במנוסת הערבים שאיישו את העמדות. (…) כאן נגלה לפנינו, לראשונה, הים", נזכר נחמיאס. הוא תיאר ברגש את המפגש עם הים, ש"חולל בנו, הלוחמים, שיכרון של ניצחון… בלי תכנון מוקדם, בלי לירות אף ירייה, פתחנו בריצת אמוק, בהסתערות לעבר החוף בצעקות שמחה: הים! הים!… לשמע קריאות השמחה של הלוחמים, נטשו אחרוני הערבים את עמדותיהם ופתחו בבריחה מבוהלת לעבר מרכז העיר, שעליו הגנו כוחות בריטיים".

28 באפריל: לפוצץ את הבריטים

הבריטים עדיין היו אז בארץ; למעלה משבועיים נותרו עד לפינוים ולהכרזת העצמאות. לפי נחמיאס, בזמן הקצר הזה חתרו שלטונות המנדט לשנות את תוצאות הלחימה ביפו, ולהשיב את שליטת הערבים בעיר. "מנוי וגמור היה אצל ממשלת הלייבור העוינת לסלק את האצ"ל מיפו", הוא סיפר. "אך הם כשלו. (…) הבריטים ניסו עוד לעשות שרירים ולערוך סיורים ממונעים על כביש חסן בק, היום רחוב הכובשים, אך נאלצנו לחסום את הציר הזה. וכדי למנוע כל ספק ביחס לכוונותינו, פוצצנו את משטרת מנשייה".

בין דמשק לצפת: קרב משמר הירדן – 1948

תאריך: 5־10 ביוני 1948

המשימה: להגן על המושבה משמר־הירדן מפני פלישה סורית

תוצאות הקרב: המושבה נפלה, 14 מגינים נהרגו ועשרות אחרים נלקחו בשבי

תדרוך מודיעיני – המושבה משמר־הירדן הוקמה ב־1884 על קרקע פרטית בגליל העליון, על אם הדרך המובילה מדמשק לצפת. במשך השנים היא סבלה מבעיות כלכליות ומנטישת תושבים, אך בשל מיקומה נחשבה המושבה למעוז בעל חשיבות עליונה: היא שכנה סמוך לגבול הסורי, מעל המעבר האסטרטגי של גשר בנות יעקב, בציר התנועה היבשתי העיקרי בין ארץ ישראל לסוריה.

לאחר כמה ניסיונות כושלים לחזק את אוכלוסיית המושבה, הגיעו אליה בשנת 1947 כעשרים חברי גרעין של ארגון ווג'ווד. היו אלה בוגרי בית"ר מאנגליה, יוצאי הצבא הבריטי, רובם בעלי ניסיון קרבי, משויכים אידיאולוגית לאצ"ל. כניסת הגרעין יצרה קרע בין היישוב למפקדת ההגנה, ששלטה צבאית באזור. חברי ווג'ווד דרשו להישמע למפקדת האצ"ל, וההגנה סירבה לתת להם נשק, למעט לצורך השמירה בלילות. הסיוע הצבאי של הפלמ"ח למושבה הותנה ביציאתם של חברי ווג'ווד – תנאי שאנשי משמר־הירדן סירבו לקבל.

כמה חוקרים, ובהם אריה יצחקי, סבורים שבשל ההשתייכות האידיאולוגית לאצ"ל נשללה מהמושבה המעטפת הביטחונית המלאה שהעניק לאזור פיקוד הגליל העליון, שאנשיו היו חברי פלמ"ח והגנה. במרץ 1948 משמר־הירדן בוצרה והוקמו סביבה עמדות הגנה ותעלות קשר, אך לא הוחשה תגבורת, לא ניתן חימוש מתאים, ולא הונח מיקוש במעברות הירדן ובדרכים שמהן עלולה להתרחש פלישה למושבה. באפריל שלח האצ"ל אוטובוס משוריין עם 12 לוחמים ו־40 תתי־מקלע סטן; האוטובוס נעצר בידי הפלמ"ח במושבה מגדל על שפת הכנרת, הנשק הוחרם והתגבורת הוחזרה לתל־אביב. רק אחרי שבועיים הגיעו הלוחמים למשמר־הירדן, אך ללא הנשק.

ב־14 במאי פונו מהמושבה הילדים ומרבית הנשים והזקנים, כאשר לכל יישובי אצבע הגליל נשקפה סכנת פלישה של צבאות סוריה ולבנון. ב־5 ביוני נפתחה המתקפה הסורית הראשונה על משמר־הירדן, כחלק ממתקפה כוללת על הגליל.

מתקפה ראשונה: התגבורת מפחידה את הסורים

ב־5 ביוני לפנות בוקר חצו את הירדן, במעברות ליד מצד עתרת, בין 500 ל־600 חיילים סורים מצוידים במקלעים ובמרגמות. בסיוע ארטילריה כבדה הם תקפו את המושבה. המגינים פתחו באש לעבר התוקפים, שהתקדמו מערבה בכוונה להגיע לכביש ולנתק את המושבה ממנו.

המגינים הצליחו לפוצץ את בריכת המים של המושבה, והפיצוץ בלם את התקדמות הכוח הסורי; בינתיים נשלחה לעזרת משמר־הירדן תגבורת של כ־15 לוחמים מיסוד־המעלה וחולתה. הסורים חששו שהתגבורת גדולה בהרבה, והחליטו לסגת.

מתקפה שנייה: התותחים מראש־פינה

ב־6 ביוני לפנות בוקר, בין אלף לאלפיים חיילים סורים, חמושים במקלעים ובמרגמות, חצו את הירדן באותו נתיב של המתקפה הראשונה. הם תקפו את המושבה מצפון ומדרום. לאחר בקשת סיוע, הופגז הכוח הסורי משני תותחים שהיו ליד ראש־פינה והועברו למחניים.

הכוחות הסוריים נפגעו ונסוגו. במנוסתם השאירו נשק וציוד מאחור, ומגיני משמר־הירדן אספו את מה שהיו יכולים לאסוף. בעקבות שתי המתקפות ביקשו המגינים תגבורת: הם הבינו שהסורים מתכוונים לכבוש את המושבה בכל מחיר ובעוצמה רבה. לפני המתקפה השלישית אכן הגיעה תגבורת לוחמים מחטיבת עודד, אבל במקום להישאר במושבה, הכוח רק פינה פצועים והתפנה בעצמו לאחור.

מתקפה שלישית: נפילת המשמר

ב־10 ביוני הרעישו הסורים את משמר־הירדן במאות פגזים. טנקים חצו את הירדן מצפון למושבה והחלו להתקדם לעברה. בארבע לפנות בוקר חדר כוח קומנדו סורי לחצר המושבה בלי שהתגלה. במקום התפתח קרב מבית לבית, שנמשך חמש שעות. כוח סורי נוסף תקף את המושבה מדרום, ובשעה עשר וחצי הצטרף למתקפה כוח שריון סורי. המגינים היו משוללי אמצעי לחימה מתאימים נגד השריון. הקשר בין העמדות נותק. הפצועים ואחרוני הלוחמים התרכזו במרתף המרפאה, ובשתיים בצהריים נכנעו המגינים.

בשתי התקיפות הראשונות נהרגו ארבעה ממגיני המושבה; בקרב השלישי נהרגו עשרה. 39 לוחמים (מהם שש נשים) נפלו בשבי הסורי. הם עונו בכלא ושוחררו בשתי פעימות עד יולי 49'.

כבושים ועקורים – ראש גשר של הצבא הסורי התבסס באזור המושבה הכבושה. לאחר ההפוגה הראשונה נעשה ניסיון לשנות את המצב ב"מבצע ברוש", אך ללא הועיל. הסורים ישבו בראש הגשר עד יולי 49', ורק אז נסוגו בהתאם להסכמי שביתת הנשק.

כשאנשי משמר־הירדן חזרו מהשבי נמתחה עליהם ביקורת על שנכשלו במשימתם להגן על היישוב. זאת אף שהם נלחמו, לשיטתם של החוקרים, בקרב גבורה עילאי, ללא תגבורת. בתחילה הייתה המושבה שטח מפורז, ולכן לא אפשרו להם לשקמה. המדינה נתנה להם פיצוי מזערי, ועל אדמתם־לשעבר הוקמו קיבוץ גדות ומושב העובדים משמר־הירדן. רבים מעקורי המושבה הידרדרו לעוני קשה.

תיקון היסטורי – ההיסטוריונים והלוחמים מסכימים שמושבת משמר־הירדן הוזנחה בידי צה"ל, ושבהיערכות נכונה היה אפשר למנוע את כיבושה בידי צבא סוריה ואת הקמת ראש הגשר של האויב ממערב לירדן. הקרב על משמר־הירדן לא קיבל את מקומו הראוי בדברי הימים של מלחמת העצמאות, והמושבה עצמה נחשבה במשך שנים לאחד היישובים המעטים שלא הצליחו לעמוד בלחץ הפלישה הערבית. אות ההוקרה הצה"לי "נס הקוממיות", שניתן במסדר צבאי ליישובים ומוסדות שלחמו ועמדו על מכונם, הוענק למגיני משמר־הירדן רק ב־1980, בכהונתה של ממשלת הליכוד.

במאמר בעיתון הצופה ב־12 ביוני 1998, במלאת 50 שנה לקרב, כינה העיתונאי שאול שיף את קרב משמר־הירדן "האלטלנה של הגליל".

תיעוד פרגמנט – את תרשימי הקרב שרטטו בדיעבד מגיני המושבה אנשי האצ"ל, ככל הנראה לאחר שחרורם מהשבי. ד"ר אלון מרגלית מציין כי בתרשים אפשר להבחין למשל במקומן של ערמות החציר – פרט שמי שלא היה שם בפועל לא היה יכול לדעת. חוקרים רואים בשרטוטים הללו מפות מוגבלות מבחינת נקודת המבט, כי הן מבוססות על עדויות לוחמים שחסרו את התמונה הכוללת. אריה יצחקי למשל עשה שימוש נרחב גם בחומרי ארכיון של הסורים, ושרטט תרשימים משל עצמו.

קולות מליל הנפילה

שמואל סגל: "הקרב התחיל כשחצי הרחוב, עם הבתים, בידי האויב, וכשהעמדות מסביב מוחזקות בידי אנשינו. רק עוד 20 מטר נשארו לסורים כדי לשטוף את הרחוב, והמושבה הייתה נופלת בידיהם".

מרדכי לובובסקי: "הם פתחו בתחילה באש. גם אנחנו פתחנו באש. הם פתחו עלינו מכל הטבעת שהקיפה את המושבה, אש חזקה למרות שהיו בתוך היישוב חיילים שלהם… כל הזמן אני מבקש תגבורת ואומרים אין לנו… החזיקו מעמד, תילחמו… ננסה לסייע לכם… ואני שומע את הריב שם, את הוויכוחים במטה – המכשיר היה פתוח – שאין את מי לשלוח תגבורת". (שני הקטעים לקוחים מתוך "על משמרות – הנצחת מאבק ועמידת משמר הירדן במלחמת העצמאות")