שתי הנשים הצעירות שנכנסו למכולת שכונתית בדרום אמסטרדם היו זרות זו לזו, אך חלקו הרבה מן המשותף. שתיהן היו יהודיות, שתיהן אמהות לילדות בנות שלוש וחצי, שתיהן ילידות גרמניה, ושתיהן נמלטו לא מכבר להולנד בתקווה למצוא שם חיי שלווה, הרחק מהישג ידו של המשטר הנאצי. אחרי כמה דקות בחנות שמעה כל אחת מהן את האחרת מדברת עם בתה בגרמנית, ועד מהרה נקשרה שיחה בין שתי האמהות. הילדות שהתלוו אליהן, חנה ואנליז־מארי, רק התבוננו זו בזו בלי לדבר. זמן לא רב אחר כך, כשחנה הגיעה לראשונה לגן הילדים, היא התייפחה וסירבה לעזוב את אמה. היא לא ידעה הולנדית, ולא הכירה אף ילד בגן. לפתע הבחינה בילדה משחקת בפעמונים, וזיהתה אותה מהפגישה בחנות. חנה גוסלר רצה אל אנליז מארי פרנק – שהכול קראו לה אנה – חיבקה אותה, ומאותו רגע השתיים לא נפרדו. "היינו שונות מהאחרים, ומה שקשר בינינו היה הגורל שלנו – השפה שדיברנו, היותנו פליטות", מספרת לי חנה גוסלר־פיק בת ה־93.
ביומנה המפורסם של אנה פרנק, המתאר את שנות נערותה ואת התקופה שבה הסתתרה משפחתה במחבוא באמסטרדם, מוזכרת גוסלר כמה פעמים. ב־27 בנובמבר 1943 למשל כתבה אנה תיאור נוגע ללב של חלום שחלמה על "הנלי" (Hanneli), כפי שכינתה את חברתה הטובה. בחלום נגלתה אליה חנה כשהיא עטוית סחבות, פניה שקועים וצנומים, והיא נועצת באנה מבט כמבקשת עזרה. כשנה לאחר מכן התרחשה במציאות סצנה דומה, אך הפוכה. שתי החברות שלא התראו שנתיים נפגשו בברגן־בלזן, ואנה, חולה וחלושה, היא זו שנזקקה נואשות לעזרתה של חנה.
אנה מתה במחנה בטרם מלאו לה 16; חנה איבדה את הוריה, אך שרדה את התופת. סיפור חברותן של השתיים מתואר בסרט "My Best Friend Anne Frank", שיוצא בימים אלו לבתי הקולנוע בהולנד ובקרוב יעלה לנטפליקס. הסרט מתמקד בסיפור הישרדותה של חנה, שלאחר תום המלחמה שבה להולנד ופגשה את אוטו פרנק, אביה של אנה. הוא ליווה אותה בהחלמתה, דאג שתגיע לקרובי משפחתה בשווייץ, ולימים גם העניק לה את אחד העותקים הראשונים שהודפסו מהיומן המפורסם.
גוסלר מספרת כי היא זוכרת את היומן המקורי, שהוענק לאנה כמתנה ליום ההולדת ה־13. לא פעם תהו החברות מה היא כותבת במחברת העטופה בד משבצות אדום־לבן; חנה יכלה לפחות לנחש, על סמך היכרותן. "אנה לא הייתה קדושה כפי שעשו ממנה", היא אומרת בחיוך של חיבה. "היינו טינאייג'ריות, עניינו אותנו דברים של נערות – משחקים ובחורים". השתיים היו יחד באותה כיתה לאורך כל שנות בית הספר, עד שלימודיהן נקטעו. "ישבנו זו ליד זו, ותמיד היינו מפטפטות. המורות נאלצו להפריד בינינו".
אנה הייתה מוכרת כבעלת כישרון כתיבה?
"רק בעקבות היומן הבנתי את זה. כשחזרתי לאמסטרדם אחרי המלחמה, פגשתי את מנהלת בית הספר שלנו, ושאלתי אותה אם ידעה שאנה כותבת יפה. היא ענתה שאם לוקחים ילדה בגיל הזה, ומבודדים אותה מחברים, מחיות, מפרחים, מהכול – כישרון שהיה מתפתח אולי לאט יותר, פורץ כנראה החוצה. אני חושבת שהיא צדקה".
"אבא שלי לא עבד בשבת, אדון פרנק כן. בימי ראשון שניהם עבדו, ולנו היה חופש מבית הספר. אדון פרנק היה לוקח אותנו למשרד שלו, והיינו מטלפנות אחת לשנייה מהטלפונים בחדרים השונים, כותבות במכונת כתיבה, וגם מתיזות מים מהחלון על העוברים והשבים. זה היה כיף".
איך מרהטים מסתור
בגיל 93 חנה גוסלר־פיק צלולה לחלוטין, מתארת בפרוטרוט את סיפור חייה וזוכרת כל תאריך ומקום. ציפורניה משוחות בלק מוקפד, וכולה אומרת הדר. כשאני נכנסת לביתה בקריית־משה בירושלים, היא בדיוק קוראת באייפד שלה תרגום לריאיון שנערך עם אביה עוד לפני מלחמת העולם השנייה. האב, הנס גוסלר, בן יחיד למשפחה יהודית חילונית, שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ולחם על אדמת פולין. שם הוא פגש לראשונה יהודים שומרי מצוות, והחל לאמץ אורח חיים דתי. בהמשך עבד ככלכלן, שימש יועץ לשר הפנים ועמד בראש לשכת העיתונות בגרמניה, אך פוטר עם עלייתו של היטלר לשלטון. אמה של חנה, רות יהודית לבית קליי, הייתה מורה בהכשרתה. היא גדלה במשפחה ציונית ומסורתית, ואביה עו"ד ד"ר אלפרד קליי – סבה של חנה – היה ממנהיגי היהודים בגרמניה.
ב־1933 עברו הגוסלרים לאמסטרדם, ושם כאמור הכירו את אדית ואוטו פרנק, שהפכו לחבריהם הטובים. לאנה פרנק הייתה אחות גדולה, מרגוט; חנה הייתה בת יחידה עד גיל 12, אז נולדה אחותה גבי. לימים סיפר אוטו פרנק כי חבריו האסירים במחנה אושוויץ רצו פעם לערוך קידוש בערב שבת, אך לא היו ביניהם דתיים ואיש לא ידע את הנוסח. דווקא הוא, שלא דיבר עברית, זכר בעל פה את הקידוש ששמע בבית משפחת גוסלר בסעודות שבת משותפות. "אוטו היה אדם מיוחד", נזכרת חנה. "ילדים אהבו אותו מאוד. כשהוא נכנס אלינו הביתה, זה היה כאילו השמש נכנסה. אני זוכרת שפעם אמא שלי רצתה להאכיל את אחותי, והקטנה סירבה לאכול. ברגע שאוטו הגיע, צ'יק צ'ק היא אכלה את מה שהוא נתן לה". בין שתי בנות משפחת פרנק, היא מספרת, "מרגוט הייתה יותר רצינית, צייתנית, תלמידה מצטיינת, ואנה הייתה פלפלית, חברותית".
ממרחק של שמונים שנה, היא זוכרת את מועדון הקלפים שלה ושל אנה, את משחקי הגולות ברחוב, וכשהתבגרו – גם את שיחותיהן על הבנים. חנה נהגה לשתף את אמה בכל ההתלבטויות של תחילת גיל הנעורים, מה שהפליא את אנה. רות גוסלר מצידה הייתה נוהגת לומר: "א־לוהים יודע הכול, אבל אנה יודעת הכול טוב יותר".
את ימי ראשון הייתה חנה מבלה באופן קבוע עם אנה ואוטו פרנק. "אבא שלי לא עבד בשבת, אדון פרנק כן. בימי ראשון שניהם עבדו, ולנו היה חופש מבית הספר. אדון פרנק היה לוקח אותנו למשרד שלו, והיינו מטלפנות אחת לשנייה מהטלפונים בחדרים השונים, כותבות במכונת כתיבה, וגם מתיזות מים מהחלון על העוברים והשבים. זה היה כיף. כשאבא של אנה סיים את עבודתו, היינו הולכים לתחנת הרכבת, עוצרים בדרך במסעדה כשרה, ואז נוסעים מרחק חצי שעה לים. בערב חזרנו הביתה".
במאי 1940 כבשו הנאצים גם את הולנד, והחלו להטיל גזרות על היהודים שחיו בה. תחילה נישלו אותם מרכושם ואילצו לפטר אותם מכל משרה ממשלתית, וב־1941 החלו בשילוחם למחנות. גוסלר זוכרת היטב את היום שבו נעלמה חברתה הטובה, ביולי 1942. אמה של חנה רצתה להכין ריבת תות, ושלחה אותה אל בית משפחת פרנק כדי לבקש מהם מאזניים לשקילת חומרים. חנה צעדה ברחוב בזהירות, ובדרך פגשה חברה נוספת, ז'ק. כשהגיעו לבית משפחת פרנק, שרקה חנה את השריקה "שלהן", אבל אנה לא פתחה. גם כשהבנות צלצלו בפעמון, איש לא ענה. לבסוף נפתחה הדלת, ומר גולדשמיט, דייר המשנה שהתגורר בבית, אמר להן כי משפחת פרנק עזבה לשווייץ. "כל הכלים נשארו בבית", מספרת גוסלר. "חדרה של אנה נותר עם החפצים שהיו בו, והחתולה שלה מורצ'ה הסתובבה שם וייללה. המשפחה פשוט נעלמה".
האמנתם שהם נסעו לשוויץ?
“אי אפשר היה ללכת לשם ברגל, ועל רכבת היה אסור לעלות עם הטלאי. אנחנו לא הבנו מה קורה. חשבנו שאולי הם מסתתרים, אבל לא היה לנו מידע על זה".
לימים יספר לה אוטו כי דירת המסתור הוכנה מראש בבניין המשרדים של חברת אופקטה, שהוא היה מבעליה עד דצמבר 41'. מפעם לפעם הועבר לשם עוד פריט מבית המשפחה. "לכל דבר היה תירוץ – הכיסא הזה ישן, השטיח בלוי וצריך להחליף אותו. כך החפצים מהבית החלו להיעלם, והילדות לא שמו לב". ההחלטה לעבור למחבוא התקבלה לאחר שמרגוט פרנק זומנה אל "הלשכה המרכזית להגירת יהודים", לצורך העברה למחנה עבודה. "אוטו לא רצה שהילדה תלך להסתתר לבד, והעדיף שכל המשפחה תשהה שם יחד", מספרת גוסלר.
כשהגיעה לבית משפחת פרנק, שרקה חנה את השריקה "שלהן", אבל אנה לא פתחה. לבסוף נפתחה הדלת, ודייר המשנה סיפר כי משפחת פרנק עזבה לשווייץ. "כל הכלים נשארו בבית", מספרת גוסלר. "חדרה של אנה נותר עם החפצים שהיו בו, והחתולה שלה מורצ'ה הסתובבה שם וייללה. המשפחה פשוט נעלמה"
שלושה ניסים
במהלך השנים תהתה גוסלר לא פעם מדוע משפחתה־שלה לא ירדה גם כן למחתרת. ההשערה שלה פשוטה למדי – "אמא הייתה בהריון, בבית הייתה ילדה בת שנתיים, ואני לא חושבת שהיינו יכולים להסתתר במצב כזה".
באוקטובר 1942 נפטרה רות גוסלר במהלך הלידה, וגם התינוק לא שרד. חנה נותרה עם אביה הנס, עם סבא אלפרד וסבתא תרזה, ועם אחותה הקטנה גבי. מצב היהודים בהולנד הכבושה הלך בינתיים והחמיר, ובכל יום ילד אחר נעלם מהכיתה. "לא ידענו אם הוא חולה, מסתתר או שלקחו אותו", מספרת חנה.
היא זוכרת איך ביום חורף קר לימד אותם המורה מר פרסר על הסופר האיטלקי דנטה ואהובתו ביאטריצ'ה. בעודו מספר את סיפור אהבתם של בני הזוג מתקופת הרנסנס, החל המורה להתייפח ויצא מן הכיתה. כשחזר, סיפר לילדים כי בליל אמש נעצרה אשתו. למחרת נעלם גם מר פרסר; בדיעבד נודע לה כי הוא ירד למחתרת ושרד את המלחמה. "היו משפחות שהסתתרו, וזה עלה להן הרבה כסף. לא עבור ההסתרה, אלא עבור אוכל. כמה משפחות יכלו לממן את מחייתן במשך שנתיים במסתור, כפי שעשתה משפחת פרנק?"
הגוסלרים הצליחו להמשיך לחיות באמסטרדם בגלוי עד יוני 1943, הודות לדרכונים של פרגוואי שרכש עבורם קרוב משפחה. בסופו של דבר גם אלו לא עזרו, והמשפחה נשלחה למחנה וסטרבורק בחבל דְרֶנְתֶה, קרוב לגבול גרמניה־הולנד. היה זה אחד משני מחנות המעבר שהקימו הנאצים בהולנד לצורך שילוח יהודי המדינה למחנות הריכוז וההשמדה במזרח.
חנה וגבי הצטרפו לבית היתומים שהקימו יהושע והני בירנבאום במחנה. "בני הזוג וששת ילדיהם התייחסו אלינו כאילו אנחנו חלק ממשפחתם. הם עזרו לנו, טיפלו בנו. גברת בירנבאום הכינה מרק כל כך טעים, שעד היום אני לא מצליחה לשחזר". חנה, שהייתה אז בת 14, טיפלה באחותה והתנדבה גם לנקות את השירותים המטונפים, אף שיכלה לבחור תפקיד קל יותר. "זו הייתה עבודה קשה, אבל עשיתי אותה כי אבא היה עובר ליד השירותים, וכך יכולתי לפגוש אותו".
את מספרת את הדברים בשלוות נפש, כאילו לא מדובר בקורותיה של נערה יתומה ומפוחדת. מאיפה לוקחים כוחות להתבונן כך על העבר?
"אלו לא דברים שקרו אתמול. סיפרתי את העדות שלי בפני אנשים בכל העולם, ואי אפשר לבכות כל הזמן. מעבר לכך, כשאת צעירה זה אחרת. אחותי ואבא שלי היו איתי, וזה עזר לי לשרוד".
מווסטרבורק יצאו משלוחים למחנות ההשמדה פעם או פעמיים בשבוע, "לפי החשק של הגרמנים. ערב קודם היו מקריאים את השמות, ובבוקר מי שקראו בשמו היה צריך ללכת. באו רכבות של חיות לקחת את היהודים". גם כאן כמו באמסטרדם, הדרכונים הגנו על בני משפחתה לזמן מה, ושמותיהם אף הופיעו ברשימה לחילופי שבויים. "בנובמבר 43', בלילה שבו סבא שלי נפטר מהתקף לב, הודיעו שכל בית היתומים צריך להתפנות לברגן־בלזן. זה היה נורא. הרב לוי פורסט, שהיה הדמות הרבנית במחנה ולימים כיהן כרב הראשי של רוטרדם, פרש טלית ובירך את הילדים, כשדמעות מציפות את פניו. זה היה אחד הימים הגרועים ביותר בחיי. הייתה ילדה אחת, שרה־אווה, שהייתי משוגעת עליה, בכל ערב נשקתי לה לפני השינה. באותו ערב נפרדתי ממנה ומכל שאר הילדים. נותרנו רק עשר בנות".
בפברואר 1944 הועברו בני משפחת גוסלר הנותרים לברגן־בלזן. גם שם שימשה חנה לאחותה כאם, גוננה עליה וטיפלה בה במסירות. "בלעדיי היא לא הייתה בחיים", היא אומרת לא בגאווה אלא כעובדה, "אבל קרו לה גם שלושה ניסים שהצילו את חייה. כשהגענו לווסטרבורק היה לגבי חום גבוה וכאבים באוזניים. הרופאים שם הצילו אותה: היא נותחה ובמשך שמונה חודשים הייתה בבית החולים. עד היום היא סובלת מרגישות באוזניים. אחר כך בברגן־בלזן חליתי אני בצהבת, ולא ידעתי מה לעשות. רצו שאלך לבלוק החולים, אבל לא יכולתי להשאיר את גבי לבד, וגם לא לקחת אותה איתי. סיפרתי על כך לאישה זקנה שהייתה שם, והיא קראה לאחייניתה, ביאטריס אברהמס. גברת אברהמס, שהייתה בעצמה אמא לשבעה ילדים, אמרה לי שהיא תטפל באחותי עד שאבריא. שאלתי אותה למה היא עושה זאת, מי מסכים לאמץ אל משפחתו עוד ילדה, ועוד בתנאים הללו? היא ענתה לי: 'אני מכירה את אבא שלך, הוא תמיד עזר לכולם, עכשיו זה תפקידי'. ובאמת היא לקחה את אחותי וטיפלה בה במשך חודש, עד שהייתי בריאה.
"הנס השלישי קרה הודות לרבנית גיטה קורץ, אשתו של רב מסלוניקי. גם היא הכירה את אבא, מהימים שבהם משפחתה גרה בברלין. בברגן־בלזן היא הייתה אחראית על חלוקת החלב, שהוקצה רק לפעוטות בני שלוש ומטה. גבי כבר הייתה בת 3 וחצי, והרבנית נתנה לה את החלב שנותר. היא יכלה למכור אותו או לתת לילדים שלה, אבל בחרה להעניק אותו לגבי, ובכך הצילה את חייה".
עם התקדמותו של הצבא האדום במזרח, החלו הגרמנים להעביר אסירות מאושוויץ למחנות עבודה וריכוז הרחוקים מהחזית, במטרה להסתיר את מפעל ההשמדה ההמוני. כך, בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר 1944 הגיעו לברגן־בלזן כ־3,000 נשים חולות מאושוויץ־בירקנאו. "מהר מאוד הוקמו אוהלים עבורן ועבור אסירים נוספים שהועברו למחנה", משחזרת גוסלר. "הם היו לבושים במדים מפוספסים, בעוד אנחנו התהלכנו בבגדים 'רגילים'. התנאים הלכו ונהיו גרועים יותר באותם ימים, הצפיפות גברה ומנות האוכל קוצצו".
לאוזניה של גוסלר גונבה השמועה כי בין האסירות החדשות, שהיו ברובן דוברות צ'כית ופולנית, יש גם קבוצה של דוברות הולנדית. היא החליטה להסתכן ולגשת לגדר שהפרידה בינה לבין אזור המגורים שלהן. "קראתי 'הלו, הלו', עד שענו לי מהעבר השני: זו הייתה אוגוסטה ואן־פלס, אישה ששהתה יחד עם משפחת פרנק במסתור. הכרתי אותה מהעבר, היא ידעה שאני חברה של אנה, ואמרה שתקרא לה. היא הוסיפה 'את מרגוט לא אוכל להביא, כי היא חלשה מאוד'".
מה את זוכרת מהמפגש עם אנה?
"פגשתי ילדה שבורה. היא, שהשיער שלה תמיד היה מקור גאוותה, הייתה עכשיו קירחת. סיפרתי לה שאבא שלי חולה מאוד, ושאמא שלי נפטרה, ושנותרנו רק אני ואחותי. היא ענתה 'לי אין אף אחד', למרות שמרגוט שרדה עוד שבוע־שבועיים. היא סיפרה שהשמועה על הנסיעה שלהם לשווייץ הייתה למעשה רק תחבולה, ושבמשך שנתיים הם היו במחבוא. היא גם אמרה שבדירת המסתור היה להם רדיו, והם הספיקו לשמוע שהגרמנים מפסידים".
אנה ביקשה את עזרתה של חנה בהשגת אוכל, וזו הבטיחה שתנסה לסייע. השתיים קבעו להיפגש כעבור יומיים ליד הגדר. "בדיוק קיבלנו חבילה מהצלב האדום, וכל אחד תרם לי משהו – כפפות, זוג גרביים, חצי ביסקוויט. צררתי הכול למעין כדור וזרקתי אותו אל אנה, אבל אישה אחרת תפסה את החבילה וברחה איתה. אנה בכתה כל כך. הבטחתי שאדאג לה לחבילה חדשה, וכך עשיתי". אנה הספיקה גם לשתף את חנה בזוועות שראתה באושוויץ, ההוצאות להורג, תאי הגזים. "סיפרתי לאבא שלי את מה ששמעתי מאנה. לצערי הוא כבר לא היה יכול אפילו לענות".
הודות לקשריו של האב ולדרכונים שבידו, שמותיהם של בני המשפחה הופיעו ברשימת המתנה לחילופי שבויים תמורת גרמנים שנאסרו בארץ ישראל. "לצערי זה לא יצא אל הפועל", אומרת גוסלר. "סבתי רות כבר הייתה ברשימת המשוחררים, אבל לא הסכימה לעזוב אותנו, נכדותיה. ב־24 בפברואר 1945 קיבלנו הודעה שכולנו עומדים להשתחרר למחרת, במסגרת חילופי השבויים. ארזנו, נפרדנו ממכרינו, אבא ביקש שנלבש בגדים טובים. בבוקר הרופא הודיע לי שאבא נפטר. גבי, סבתא ואני עמדנו במשך ארבע שעות וחיכינו לשחרור, ואז נאמר לנו שכל העניין בוטל". נחמה פורתא היא מצאה במחשבה שאביה, רגע לפני מותו, האמין כי הצליח להציל את הילדות.
חודש לאחר מכן נפטרה גם סבתה, וכך מכל המשפחה נותרו רק היא וגבי בעולם. את חברתה הטובה היא לא פגשה עוד. על פי עדויות של ניצולות מהמחנה, אנה ומרגוט פרנק מצאו את מותן בברגן־בלזן בפברואר ומרץ 45'.
"במחנה פגשתי ילדה שבורה. אנה, שהשיער שלה תמיד היה מקור גאוותה, הייתה קירחת. היא אמרה 'אין לי אף אחד'". השתיים קבעו להיפגש כעבור יומיים ליד הגדר. "כל אחד תרם לי משהו – כפפות, זוג גרביים, חצי ביסקוויט. צררתי הכול למעין כדור וזרקתי אותו אל חנה, אבל אישה אחרת תפסה את החבילה וברחה. אנה בכתה כל כך. הבטחתי שאדאג לה לחבילה חדשה"
השחקניות כמעט התבגרו
שלוש רכבות יצאו מברגן־בלזן ב־9 באפריל 1945, חמישה ימים לפני שחרור המחנה. כל אחת מהן נשאה 2,500 איש, מרביתם יהודים יוצאי הולנד ואחרים מהונגריה. יעדן של הרכבות היה מחנה טרזינשטט, שם תכננו הנאצים לחסל את האסירים. רכבת אחת הגיעה ליעדה; שנייה נעצרה על ידי כוחות בעלות הברית, ונוסעיה שוחררו; ואילו השלישית, שזכתה לכינוי "הרכבת האבודה", היטלטלה בדרכים במשך שבועיים, נוסעת הלוך ושוב בין קווי הכוחות הלוחמים ואף נקלעת לחילופי האש. מדי פעם נעצרה הרכבת, ולנוסעים הותר לשתות מנחל סמוך. לבסוף, ב־23 באפריל 1945, הסתיימה הנסיעה המסויטת כשהרכבת הגיעה לגשר הרוס מעל נהר אלסטר, ליד העיירה טרביץ שבמזרח גרמניה.
חנה גוסלר ואחותה היו על הרכבת הזו. "עברו עלינו ימים נוראים", היא נזכרת. "כשהגענו לנהר אמרו לנהג להטביע אותנו ולברוח, אבל הוא נמלט ולא הכניס אותנו למים. ישנתי כשהצבא האדום הגיע, ולא ראיתי את הגרמנים צועדים עם דגל לבן. התושבים הגרמנים מהעיירות באזור ברחו. החיילים הרוסים אמרו לנו לחפש בית, ואני ועוד כמה ניצולים הגענו לבית ראש הכפר, שהיה מעוטר בצלבי קרס. גרה שם כנראה נערה בגילי, וכך מצאתי לי שמלה. בכמה מהבתים נשארו נקניקים, גבינות, שמנת וחמאה, והאסירים התנפלו על האוכל. אצלנו היה שק תפוחי אדמה שאותם בישלנו. בהמשך הרוסים דאגו לנו לאוכל".
כעבור כמה שבועות חזרו האחיות להולנד, וחנה אושפזה בשל מחלת ריאות. באחד הימים אמרה לה האחות כי יש לה מבקר: היה זה אוטו פרנק, שהצליח לשרוד באושוויץ עד לשחרור המחנה. "מדי יום הוא עבר על רשימת הניצולים, בתקווה למצוא את שמותיהן של בנותיו, וכך נודע לו שאני בחיים. כדי לבקר אותי הוא נסע בדרכים המשובשות במשך שמונה שעות וחצי. הוא דאג מאוד לי ולאחותי".
אביה של אנה גם עזר לחנה ולגבי להגיע אל אחיה של אמן, שחי בשווייץ. "הוא העלה אותנו יחד עם שתי בנות נוספות לטיסה לשם", מספרת גוסלר. בביתו של הדוד לא שמרו על כשרות, ולכן היא עברה להתגורר אצל משפחה יהודייה בבאזל. דודתה מצד האם, שהיגרה באותו זמן לארצות הברית בעקבות בעלה שמונה שם לפרופסור, הציעה לחנה ולגבי לבוא איתה. "אמרתי לה שההורים שלי היו רוצים שנלך לארץ ישראל. לימים שאלתי את גבי אם היא כועסת עליי בגלל ההחלטה הזאת, והיא אמרה שלא".
חנה עלתה לארץ ב־1947, שנתיים לפני אחותה. כאן בארץ היא למדה סיעוד ועבדה כאחות בטיפת חלב, בגנים ובבתי ספר. היא נישאה להיסטוריון ד"ר פנחס פיק, שכבר איננו בין החיים. שלושה ילדים נולדו לבני הזוג, והיום יש לחנה 11 נכדים ו־29 נינים, "בלי עין הרע". גבי עבדה שנים רבות בתחום ההוראה, והקימה גם היא משפחה גדולה.
בביתה מחזיקה גוסלר ארכיון של ממש המגולל את סיפור חייה, שהוא גם סיפורם של רבים מיהודי הולנד. בין הפריטים שם – תמונות משפחתיות שנשמרו אצל שכנה לא יהודייה, המכתבים שכתבה אחרי השואה לאוטו פרנק, ושלל מהדורות, גרסאות ועיבודים לסיפורה של אנה פרנק בשפות שונות. במהלך השנים יצאה גוסלר להרצות ברחבי העולם – באירופה, בדרום־אפריקה, בארצות הברית, ביפן ועוד. "תמיד דאגו לארח אותי במלונות פירסט קלאס, אבל בגלל הכשרות לא היה מה לאכול", היא צוחקת. בהרצאותיה מבקשת גוסלר להשאיר מסר אחד לשומעיה: "הדור שלנו, ניצולי השואה, הולך ומתמעט. כבר אין מי שיספר, ולכן אנחנו כעם חייבים לזכור את מה שעבר עלינו, ולהזכיר לכל העולם שכולנו ילדי הקב"ה, גם אם יש לנו צבע שונה, דת שונה או דעה אחרת. במקום להילחם אפשר לדבר, לקבל את האחר".
לפני כשלוש שנים פנה אליה התסריטאי ההולנדי פול רובן, וסיפר על הכוונה ליצור סרט המבוסס על הספר "להתראות בקרוב" מאת אליסון לסלי גולד (הוצאת יד ושם), המגולל את סיפור חייה של גוסלר. הוא אף ביקר בביתה כדי לשכנע אותה בחשיבות הסרט. גוסלר נתנה את הסכמתה וההפקה יצאה לדרך. את הסרט ביים בן סומבוגארט, ועל התסריט היו אמונים רובן ואשתו מריאן בטבייר. בנוסף להולנד התקיימו הצילומים גם בהונגריה, אך במשך תקופה ארוכה לא ניתן היה להמשיך לצלם שם, בשל מגבלות הקורונה. הצוות כבר חשש ששתי הנערות המגלמות את הגיבורות הראשיות יגדלו ולא יתאימו לתפקיד, אך לבסוף הצליח להשלים את הצילומים. לפני כשבועיים צפו גוסלר ובתה רותי בתוצר המוגמר; חוקי ההפצה של נטפליקס, שהייתה שותפה בהפקת הסרט, מנעו משאר בני המשפחה לצפות בו, והם ייאלצו לחכות לעלייתו למסכים הביתיים. "הסרט הוא לא אחד לאחד", אומרת גוסלר. "יש סיפורים ששונו, יש סצנות שלא היו יכולות להתרחש – אבל בסופו של דבר זוהי יצירה מרגשת מאוד, שמעבירה לדור הצעיר את נושא השואה, ובזה חשיבותה".
לפעמים את עדיין מתגעגעת לאנה?
"אני סקרנית לדעת איזו אישה היא הייתה גדלה להיות. מרגוט הייתה ציונית; ייתכן שהייתה עולה לארץ, ואנה הייתה עולה בעקבותיה. אנה פחות התעניינה בדת ובארץ, אבל שמעתי שבמסתור הדת כן העסיקה אותה
"אדון פרנק סיפר ששאל פעם את הבנות מה הן חולמות לעשות כשיהיו גדולות. אנה ענתה 'סופרת מפורסמת בהולנד', ומרגוט השיבה 'מיילדת בארץ ישראל'. אני מרגישה שבעבודתי כאחות הגשמתי את חלומה של מרגוט".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
