ספק אם הפוקדים את נחל אלכסנדר מדי סופשבוע, המהלכים, המדוושים והמפקנקים שבאים לספוג טבע וירוק על גדותיו, מודעים לעובדה שהמים התמימים־למראה קוצפים מזיהום. הנחל היפה מוקף העצים, שזורם מהרי השומרון אל הים התיכון, כבר שתה הכול: פסולת בתי בד, שפכים לא מטוהרים, זבל משחטות מטול־כרם ועוד ועוד. דווקא בנתיבו, ממעלהו ועד שפכו, מקצפו ועד זבלו, בחר ניר פפאי לשוט בקיאק, כדי להסתכל לזיהום בעיניים.
"לפני זמן מה נערך בוועדת הפנים של הכנסת דיון על זיהום הנחלים. בדיוק אז זרמה בנחל אלכסנדר פסולת המשחטות, והמים היו אדומים. אתה שט בתוך הקצף הזה ומבין עד כמה לאנשים אין מושג מה קורה במים. אם יש טיילת ומדשאות ושבילי אופניים – מבחינתם הנחל משוקם. בעיניי, האדישות לזיהום היא אחת הסכנות הגדולות שמאיימות על שיקום הנחלים. הייתי חייב שיראו מה יש בנחל, אז מילאתי שם בקבוק מים והצלחתי להכניס אותו לכנסת, אף שזה לא היה פשוט. במהלך הדיון מזגתי מהבקבוק, הרמתי כוסית לרגל השנה החדשה שעמדה להתחיל, ואמרתי שאני מקווה שבשנה הבאה נוכל להרים כוס באמת. כבר כשפתחתי את הבקבוק היה ריח נורא, כל אולם הוועדה התמלא בסירחון", משחזר פפאי ומחייך.
נראה שלפעמים צריך להיעזר באביזרי במה כדי לעורר דיון, ולא רק כשעוסקים ברפש. אחרי שהתקבל חוק החופים – חוק שפפאי הוביל ועיצב ודחף במהלך שנותיו כרכז חופים וים בחברה להגנת הטבע – הוא העלה לכנסת סירת מרוץ, כדי שהח"כים המעורבים יצטלמו ויזכרו שעשו משהו למען החופים בישראל. החלק הפחות־חיובי הגיע בירידות של כביש 1, כשהסירה התפרקה לחתיכות, הוא מספר וצוחק.
"כמו שיש קבינט מדיני־ביטחוני, צריך להיות קבינט אקלים. הנושא הזה מביא קהלים חדשים, משהו שלא הצלחנו לעשות בנושאים אחרים של שמירת טבע. היום אנשים מבינים שמשבר האקלים נוגע לכולנו. כשיש שיטפונות באפריקה ובמזרח, לצערי לא מתייחסים. אבל פתאום זה קורה בגרמניה ובארצות הברית, ולאנשים מתחיל ליפול האסימון"
לפני כשבועיים פרש פפאי מהחברה להגנת הטבע – הגוף שהיה לו בית במשך 22 שנה, מתוכן עשור כסמנכ"ל, כשבמקביל שימש חבר הוועד המנהל של ארגון "חיים וסביבה". הוא כמובן לא מתכוון לשבת בביתו ולנוח: יום למחרת שיחתנו ייסע לטייל בשדה־בוקר יחד עם הקבוצה הקבועה שלו, בסופ"ש יצא עם קבוצת הרכיבה לשטח, ויש לו על הראש עוד טיפוס ל"הר הגבוה" בסיני, לפני שהוא יוצא לדרך ירוקה חדשה. מרגע ששמעתי על פרישתו, רציתי לפגוש את האיש שהתבצר על כף טרקטור במאבק להצלת חולות סמר, שנעצר בתוך בריכה במהלך ניסיונו (המוצלח) למנוע את הרחבת פרויקט "כפר הים" באולגה, קברניט שביל סובב כנרת ובעיקר אחד האנשים הכי משפיעים על שמירת הטבע בישראל בעשורים האחרונים. את האגדות וסיפורי הגבורה לחשו לי ציפורים מבפנים, וכשנפגשתי איתו הופתעתי למצוא אדם צנוע שרוצה רק לדבר על ערכי טבע ושיקום נחלים.
קבענו בבוקר בהיר בבריכת החורף בעין שריד שבשרון. מרבדי התורמוסים הסגולים, הוורדרדים והצהובים שהביאו אותי לפה בחורף, התחלפו בנוף יבש ונטול צבע. "אנשים צריכים להתרגל לעובדה שיש עונות, ולכל עונה היופי שלה. צריך לאהוב את הצהוב היבש הזה, אחרת איך נשמח באביב?", אומר פפאי בזמן שאנחנו צועדים לעבר סככה שהוצבה למען המבקרים. השאלה הראשונה שלי כשאנחנו מתיישבים על אחת האבנים, רלוונטית לרבים מאנשי הטבע בארץ אוכלת שטחיה הפתוחים: האם אחרי כל המאמצים והשנים שהקדיש למען הטבע הישראלי, אפשר בכלל להיות אופטימי? "קודם כול, אני מטבעי אופטימי", הוא משיב. "קשה לעשות את העבודה הזאת בלי להיות אופטימי, זה מה שנותן את הכוח להניע. שנית, יש הרבה הצלחות, גם אם קשה לנו להודות בהן וקשה לנו ליהנות מהן, כי אנחנו תמיד עם הפנים לאתגר הבא. אני מכיר את הקלישאות של 'הצלחות הן זמניות, כישלונות הם סופיים' וכדומה, אבל אם אני מסתכל על הדברים בצורה מסודרת – יש המון הצלחות בתחום שמירת הטבע בישראל. הנטייה הטבעית שלנו היא להבליט את הצד השלילי, במיוחד בממשק עם התקשורת, כי נושא לא יקבל כותרות אם לא נציף בעיה. אבל יש הרבה תהליכים יפים שמתרחשים כאן, ואני לא אומר את זה רק עכשיו כסיכום. גם לאורך הדרך ראיתי אותם".
אבל אין רגע שקט לטבע הישראלי המצומק, אין אזור בארץ שלא מאוים – תוכניות בנייה נוגסות בשטחים הפתוחים, שרפות מכלות יערות, נשרים מורעלים, אקלים משתולל, נחלים מזדהמים.
"זה נכון, אבל ייאוש הוא לא תוכנית עבודה. צריך להגיד, אין היום מאבקים ירוקים גדולים והרואיים כמו שראינו בעבר – נגד הקמת תחנת הממסר של 'קול אמריקה' בערבה, או נגד תוכנית הרכבל בכזיב, שאני זוכר כנער. אולי המאבק בקצא"א (תוכנית שלפיה מכליות מהמפרץ הפרסי יעגנו בנמל אילת, והנפט יוזרם בקו צינור אילת־אשקלון – יפ"א) מתקרב בגודלו למאבקים הציבוריים של אז. האם זה אומר שאנחנו פחות משפיעים היום? שהיכולת היא פחותה? אני לא חושב. אני כמובן לא מבקר את הפעילות של הגופים הירוקים בעבר, אבל לדעתי היו מאבקים נקודתיים מאוד. היום אני מוצא שיש תהליכי שינוי עמוקים ומשמעותיים, אבל אין להם כל נראות תקשורתית, ולכן אנשים אולי לא מודעים להם".
אור ירוק לגויים
כשאני מבקשת דוגמה לתחום שעשינו בו קפיצה תודעתית, פפאי מזכיר את החתירה להעברת ייצור החשמל לאנרגיות מתחדשות. עד 2030 מקורות האנרגיה הללו אמורים לספק כשלושים אחוזים מצריכת החשמל של מדינת ישראל. בינתיים גם היעד שהגדירה לעצמה ל־2020 טרם הושג, אבל פפאי, אופטימי כפי שהעיד, מוצא שינוי מעודד בהתנהלות סביב הנושא.
"המחשבה הראשונית של הגופים הממלכתיים הייתה 'יאללה, בואו נמלא את השטחים הפתוחים בטורבינות ובלוחות סולאריים'. אנחנו בחברה להגנת הטבע ראינו את החסרונות בתוכניות האלה, אבל כארגון סביבתי היה לנו קשה ולא טריוויאלי לצאת נגד המהלך, כי כולנו הרי אמורים לתמוך באנרגיה מתחדשת. אבל בשנים האחרונות קרה כאן תהליך מדהים: היום עמדת המדינה – וזו גם עמדת מנהל התכנון – היא שיש לתת עדיפות לפאנלים סולאריים על גגות. רשות החשמל יצאה בקמפיין 'תנו לשמש גג', וזה מאוד לא מובן מאליו. בהתחלה הם התנגדו, כיוון שזה יותר יקר מבחינתם. היום הולכים קודם כול לגגות, לשטחים המופרים, כלומר לא בשטחים הטבעיים אלא במגרשי חנייה, צידי מאגרים וכדומה. אני לא אוהב להתפאר בהישגי החל"ט, אבל היא מילאה תפקיד דרמטי בנושא הזה. היו כאן שני ערכים שהתנגשו – מצד אחד רוצים אנרגיות מתחדשות, ומצד שני רוצים שטחים פתוחים – וההבנה שאפשר לאזן ביניהם, זו דוגמה קלאסית להתקדמות. היום מתחילים גם לקדם ולבחון את נושא ה'אגרו־פוטו וולטאי', דו־שימוש של חקלאות וייצור אנרגיה סולארית באותו מתקן. תהיה לזה נוכחות נופית, אין ספק, אבל איפשהו צריך לשלם את המחיר".
אם הזכרת את המחיר, בוא נדבר על הדילמה סביב הטורבינות. מצד אחד זו אנרגיה חלופית ולא מזהמת; מצד שני, רק עכשיו יצא דו"ח שהראה שהטורבינות בישראל מצטיינות בפגיעה בבעלי כנף.
"גם בנושא הזה, כארגון סביבתי הייתה לנו דילמה. בחרנו בעמדה שאומרת שנתערב רק כאשר תהיה פגיעה בטבע, בבעלי הכנף, אבל לא נתנגד במקרים של פגיעה נופית – ואני לא מדבר על מקומות קיצוניים כמו במורדות החרמון. אגב, הציבור מוחה בעצמו במקרים כאלה. תוסיפי לזה את העובדה שהיום כבר מבינים שהפוטנציאל של ייצור חשמל מטורבינות הוא לא גדול כמו שחשבו. נאבקנו בזמנו בתוכנית להקמת חוות טורבינות ברמות מנשה, כי שם חיה ומקננת האוכלוסייה הגדולה בישראל של בז אדום, והצלחנו. בסופו של דבר ניתן למצוא פתרונות. ליד גמלא ברמת הגולן יוקמו טורבינות, ולצידן יעבדו צפרים ויונחו מכ"מים. ברגע שנשר יתקרב לטורבינה, יצטרכו להשבית אותה. להגיד לך שאני לא חושש מהיישום של זה? שאני בטוח שיזם שהשקיע כל כך הרבה כסף, יפסיק באמת את פעילות הטורבינות בגלל נשר? בוודאי שאני חושש, אבל אי אפשר להתנהל כל הזמן לפי חששות. אחד האתגרים הוא לדאוג שהפתרונות לא רק מיושמים כמו שצריך, אלא גם נאכפים".
פפאי מציין דוגמה נוספת לשינוי תפיסה שהוביל לשינוי מדיניות – הבנת החשיבות של מסדרונות אקולוגיים. "זה נושא קריטי, אחד האתגרים החשובים היום, אבל גם זה משהו שקשה מאוד להסביר לציבור אותו ואת חשיבותו. אנשים מבינים למה צריך לדאוג לחופים או לייצר אנרגיה חלופית, אבל מסדרונות אקולוגיים נשמעים להם כמו משהו רחוק יותר".
"אין היום מאבקים ירוקים גדולים והרואיים כמו שראינו בעבר – נגד הקמת תחנת הממסר של 'קול אמריקה' בערבה, או נגד תוכנית הרכבל בכזיב. האם זה אומר שאנחנו פחות משפיעים היום? אני לא חושב. יש היום תהליכי שינוי עמוקים ומשמעותיים, אבל אין להם כל נראות תקשורתית, ולכן אנשים אולי לא מודעים להם"
אז בוא ניתן לציבור 60 שניות על מסדרונות אקולוגיים.
"בארץ יש לא מעט שמורות – הן מכסות מעל 20 אחוז מהשטח היבשתי של ישראל, ורובן בדרום. אבל הטבע לא יכול להישמר רק בשמורות טבע, הוא לא יכול להתקיים באיים. חייבות להיות קישוריות בין מקום למקום – מסדרונות שיחברו בין השמורות ויאפשרו מעבר של אוכלוסיות צומח ובעלי חיים ביניהן. בארץ צפופה כמו שלנו, מסדרונות כאלה הם קריטיים להמשך הקיום של המגוון הביולוגי. מצד שני אין מקום, תוכניות הבנייה בנסיקה.
"אחרי שהצבנו כיעד בחל"ט את הדאגה לקיום מסדרונות אקולוגיים, מנהל התכנון החל לקדם את התוכנית האסטרטגית לשטחים פתוחים ותוכניות מתאר מחוזיות למסדרונות. יש הפנמה, הצורך הזה מחלחל – ובעיניי זה פנומנלי, הישג אדיר שאין לו נראות תקשורתית. מאבק הוא תמיד הרבה יותר אטרקטיבי משינוי, אבל בפועל נעשה פה שינוי דרמטי במדיניות".
מזל שאנחנו ללא מסכה, כי נדמה לי שאני נדבקת באופטימיות. שיירת תלמידים רכובים על אופניים עוברת על פנינו; שיחה עם המאסף מגלה לי שאלה תלמידי עמק חפר, וזהו אחד השיעורים הקבועים שלהם במערכת. יוצאים אל הטבע, נושמים אוויר ולומדים קצת על האזור. מה אומַר, טוב שרכב עוקף איכשהו את המחסום ונוסע בשבילים האסורים ליד הבריכה, מזכיר לנו שאנחנו בישראל. אבל לא ניתן לו לחרב את הרוח.
הימים ימי סתיו בואכה חורף, ונדמה שכולם מדברים על אקלים: דו"ח המפעלים המזהמים השנתי (המפל"ס) של המשרד להגנת הסביבה שפורסם לפני כמה שבועות, ועסק בין השאר בפליטת גזי חממה וחומרים בעייתיים אחרים; דו"ח מבקר המדינה שיצא ביום שלישי השבוע, וקבע שמדינת ישראל לא ערוכה למשבר האקלים, וכי לרוב הגדול של הגופים הציבוריים אין כלל תוכנית להתמודדות איתו; היום (שישי) אמור להתקיים בתל־אביב מצעד האקלים, וביום ראשון תיפתח ועידת האקלים של האו"ם בגלזגו. השבוע גם אישרה הכנסת תוכנית לעידוד חדשנות אקלימית והיערכות לשינויי אקלים.
"טכנולוגיה היא כלי נהדר וחשוב, ואין כמו ישראל כדי לפתח אותה", אומר פפאי. "אבל המחשבה שבמקום לנסות למנוע בעיות, אפשר לפתור אותן טכנולוגית ויהיה בסדר – זו תפיסה מסוכנת מאוד בהקשר האקלימי. גם כאן נדרש שינוי תפיסתי דרסטי. ובכלל, אני שואל, איפה היוזמה של ממשלת ישראל? למה גם כשהממשלה פועלת בנושא, היא בעיקר מאמצת יוזמות של ארגונים, וזה לא צומח ממנה? למה חוק החופים עבר רק אחרי שקידמנו הצעת חוק פרטית? למה את חוק זיהום האוויר הובילו ארגוני הסביבה, והממשלה רק הצטרפה? ניסיתי לחפש יוזמה שהמדינה הובילה, והתקשיתי למצוא".
והנה, היום יש שיח ער מלמעלה על משבר האקלים.
"ישראל הבינה שהיא לא יכולה להישאר מאחור ברמה העולמית, ושאם לא נהיה חלק מהמאמץ ולא ננקוט צעדים, יהיו לכך השלכות מבחינת אירופה. עכשיו צריך לעבור למבחן התוצאה. הצהרות וכוונות לא מספיקות, צריך לתרגם למעשים. אני רואה רוחות של שינוי שהתחילו כבר בממשלה הקודמת, אבל הדרך עוד ארוכה. כבודו של המשרד להגנת הסביבה במקומו מונח, אבל נושא האקלים צריך להיות מתוכלל במשרד ראש הממשלה. כמו שיש קבינט מדיני־ביטחוני, צריך להיות קבינט אקלים. טוענים לפעמים שישראל ממילא קטנה ולא משפיעה, והתשובה שלי היא שמותר לנו להיות אור לגויים".
גם כל סיפור האקלים נראה עדיין לחלק מהישראלים כמשהו רחוק שקשור לגרטה ולהפשרת קרחונים. ובכלל, שמירת טבע נתפסת כפריבילגיה של ממחזרי בקבוקים. אני לא בטוחה שמבינים את ההשלכות האפשריות של משבר האקלים עלינו.
"אפשר להבין את ההשלכות דרך הים למשל. הקשר שלנו לים הפך מבילוי ותרבות פנאי, לתלות קיומית. היום מי השתייה שלנו באים ברובם מהים, וכמובן האנרגיה שלנו. אני חושב שישראל מתחילה להפנים שהיא צריכה לקחת אחריות על הים. השינוי התודעתי שאני מדבר עליו בחברה הישראלית דווקא מתרחש דרך סיפור האקלים. הנושא הזה מביא קהלים חדשים, משהו שלא הצלחנו לעשות בנושאים אחרים של שמירת טבע. היום אנשים מבינים שמשבר האקלים נוגע לכולנו. קחי את השיטפונות שחווינו בשנה האחרונה באירופה. כשזה קורה באפריקה ובמזרח, לצערי לא מתייחסים. אבל פתאום זה קורה בגרמניה ובארצות הברית, ולאנשים מתחיל ליפול האסימון.
"צריך גם לומר שהשיח שלנו בנושא האקלים מתמקד לצערי בצמצום הפליטות של גזי חממה, אבל ההתמודדות עם המשבר היא הרבה יותר מזה. גם השמירה על משאבי טבע כקולטי פחמן היא חלק מהסיפור, ואת זה קשה יותר להעביר לציבור".
"אני מרגיש שבנחלים אפשר לעשות שינוי אמיתי. הם הרי נגישים וקרובים לכולם. בימי הסגר עשינו דבר נחמד – לקחנו מפת נחלים, סימנו בה והראינו שלכל אחד יש נחל שהוא יכול ללכת אליו בטווח של קילומטר. ראינו גם מה קרה כשהסתיימו הסגרים, אנשים פשטו על הנחלים ברגע שרק התירו להם"
איפה לדעתך אנחנו נרגיש את המשבר האקלימי?
"אני חושב שהדבר הכי בולט ומהיר יהיו השיטפונות. מצד אחד יהיו פחות משקעים, ומצד שני אירועי הגשם יהיו הרבה יותר קיצוניים. תוסיפי לזה בנייה שמצמצמת את שטח פני הקרקע ומגבירה את הנגר, והתוצאה היא יותר שיטפונות. ראינו את זה קורה בשנה שעברה, וגם בתקציב המדינה כבר מתחילים לקחת את זה בחשבון. התקציבים הגדולים שיוקדשו לעניין יכולים להיות הזדמנות, אבל יכולים גם להיות בכייה לדורות. צריך למצוא פתרונות נכונים, מבוססי טבע, ודווקא כשיש הרבה כסף שמעורב, עלולים לעשות שימוש בפתרונות הנדסיים אגרסיביים.
"באשר לים, מובן שעם עליית מפלס המים, החופים ילכו ויצטמצמו. משרעת התחזיות בנושא הזה גדולה מאוד, ולא בטוח שנרגיש את ההשלכות מחר בבוקר. ביבשה עצמה החום יגבר. אם ניערך לתרחישים, אפשר יהיה למתן ולמזער את המחיר, וכולנו נרוויח מזה. נפתח ערים ירוקות והצללות בתוך הערים, נקדם ייעור עירוני, נכין ונשקם את הנחלים כמו שצריך, נקטין את זיהום האוויר. אבל אם לא ניערך, המחיר יהיה כבד".
לא פעם שמעתי את פפאי מדבר על שמירת טבע ביו"ש – סוגיה בעייתית ונפיצה בגלל השוני בנורמות הסביבתיות המוחלות משני צידי הקו הירוק. מדי פעם הוא גם מגיע ל"כנס יהודה ושומרון" שעורכים הארגונים הירוקים, בניסיון להציף בעיות כמו טיהור שפכים, מניעת זיהום בנחלים ושמירה על שטחים פתוחים.
איך אפשר לפתור את הבעיות הסביבתיות הקשורות ליהודה ושומרון?
"קודם כול, אין בנושא הזה אמירה פוליטית, ועמדתי האישית באמת לא רלוונטית. הקו שאני הובלתי הוא שכל עוד למדינת ישראל יש אחריות על יהודה ושומרון, אנחנו חייבים להיות מעורבים שם. ואגב, גם לא להיות מעורבים זו אמירה. כיום המצב הוא אבסורדי. יש שורה של תוכניות בנייה, בעיקר אזורי תעשייה, שמקודמות לאורך הקו הירוק וממזרח לו – 'שער שומרון' ליד ראש־העין, 'היער האנגלי' ליד צור־הדסה ועוד. באזורים אלו אין לנו כמעט יכולת לבוא לידי ביטוי – אין תסקירי השפעה על הסביבה, אין לנו ייצוג בוועדות, אין לנו השפעה על הדיונים, אין שקיפות, אין תכנון. בקיצור, אין דין ואין דיין. יושבת ועדה שאנחנו לא חלק ממנה, עושה מה שהיא רוצה, וזה בלתי נסבל. לכן אנחנו רוצים לקדם החלה של הנורמות הסביבתיות שמקובלות בארץ גם על יו"ש".
מי זה "אנחנו רוצים", אני שואלת, ואז מבינה. מדי פעם צריך להזכיר לו שהוא כבר לא שם.
חוזרים מהשכלתנות לרגש
פפאי בן 57, גרוש ונמצא בזוגיות, מתגורר בכפר־חוגלה עם ארבעת ילדיו. הוא נולד בקיבוץ העוגן, "ושם החיבור לאדמה היה טבעי. היום היו אומרים שאנחנו מוסללים – לטבע, לשנת שירות, ליחידות מובחרות". בסיום לימודי התיכון הוא זרם עם ההסללה לשנת שירות במסגרת השומר הצעיר. בהמשך התגייס ל"יחידה" – וחבל שלא ראיתם את הפרצוף שלו כששאלתי איזו – ואחרי השחרור הדרים לשדה־בוקר, לבית ספר שדה ("בזמנו זו הייתה החלטה נגד הזרם"). הוא למד באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ושני בתכנון ערים וניהול סביבה, מאוחר יותר הוסיף עוד תואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת תל־אביב. בתחילה עבד בחברה פרטית לניהול פרויקטים, אבל תמיד שמר על קשר עם החברה להגנת הטבע. בשנת 1999 חזר לזרועותיה, כרכז חופים וים. "מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל", הוא אומר.
על אף שסיים את התפקיד הזה בשנת 2007 ומאז טיפס בין משרות בכירות בחל"ט, רבים עדיין מזהים אותו עם הים. הפעילות למען חוק החופים ושינוי המדיניות לאורך חופי הים התיכון, סלילת שביל סובב כנרת והשמירה על האגם הלאומי, הובלת הקמפיין להצלת מפרץ אילת וביטול כמה תוכניות בנייה אימתניות – כל אלה הן רק חלק מהרזומה הירוק שלו בתקופה הימית. הוא היה נע ונד עם אוהל של עשרה מטרים על עשרה ובגובה שבעה מטרים, ועובר עם שותפיו מחוף לחוף לצורך פעילות הסברה.
"אלה היו ימים מדהימים של עשייה. מצד שני, זו הייתה תקופה של איומים ממשיים על החופים שלנו. הייתה אז תנופת בנייה מטורפת בחופים: מגדלי חוף הכרמל, שלוש המרינות ועוד עשרות תוכניות בנייה. בנושא הזה החברה להגנת הטבע הייתה במיטבה, והמאבק החשוב שניהלנו שילב את כל הכלים – ציבוריים, תכנוניים ומשפטיים, כשהשיא היה חקיקת חוק החופים".
ההישג העיקרי של חוק החופים – או "חוק שמירת הסביבה החופית", בשמו הרשמי – הוא הרחקת הדחפורים, הגדרות והדיירים מקו המים. החוק מגדיר רצועה של 100 מטרים שאסורה בבנייה, ומחייב הליך אישורים מורכב ומחמיר לכל בנייה או שינוי מהותי בטווח של 300 מטרים מהחוף. "את יכולה לראות את השינוי, איפה החופים היו ואיפה הם היום", אומר פפאי.
אז מה קרה באולגה?
"כפר הים הוא אחד הפרויקטים הבעייתיים שנבנו, הוא ממש סוגר את הגישה לים. היזמים פשוט יצרו שם חוף פרטי, וגם הפכו אזור תיירות לאזור מגורים. אחר כך הם ביקשו להוסיף חטא על פשע ולהגביה את הבניינים בעוד שבע קומות. לא רצינו לתת לזה לקרות, אז נכנסנו לתוך בריכה פרטית – שבעצמה לא הייתה חוקית – והתבצרנו בה עד שהגיעה המשטרה. בסוף תוכנית ההגבהה בוטלה, שזו נחמה קטנה, כי הפרויקט עדיין עומד על תילו".
בשנת 2007 עבר פפאי לנהל את האגף לשימור סביבה וטבע בחל"ט, וב־2011 מונה לסמנכ"ל. באותה שנה הספיק גם להיעצר בחולות סמר. הדיונה החולית הנדירה בערבה, שמאכלסת בתוכה מינים ייחודיים ואנדמיים, הפכה בתקופה ההיא לזירת מאבק בין חברה שרצתה לכרות ממנה חול לצורך בנייה באילת, לבין פעילי החל"ט, תושבי האזור וארגוני סביבה נוספים. גם השר להגנת הסביבה דאז, גלעד ארדן, העניק רוח גבית לירוקים. כשהטרקטורים הגיעו לדיונה, החליטו הפעילים לחסום בגופם את העבודות.
"הייתה תחושה של חוסר צדק", נזכר פפאי, "כי בשלב ההוא כבר היה ברור שיש חלופות להשגת חול. ההליך התכנוני הושלם, המאבק המשפטי הסתיים בלא הצלחה, ונשארה רק הזירה הציבורית. בשלב מסוים היזם הודיע שהוא מתחיל לכרות את החול. מיד קראנו לציבור הרחב להגיע ולעצור בידיים את הכרייה. יצאנו בלילה, הגענו בבוקר, והיו שם עשרות פעילים. חלקם קשרו את עצמם והתיישבו על החולות כדי לחסום את הטרקטורים. הייתי צריך לקבל החלטה – לא רצינו לעודד פעילות לא חוקית, ומצד שני אי אפשר לעמוד מהצד ולתת למתנדבים להיעצר. בסוף הצטרפתי אליהם והתיישבתי על כף הטרקטור. בהתחלה השוטרים אפשרו לנו לשהות שם, עד שבצהריים הם החליטו לפנות את כל מי שמפריע לעבודות. עצרו אותנו, היינו עם אזיקים על הידיים חמש שעות, הובילו אותנו לתחנת המשטרה באילת. באותו זמן חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות, גם כדי להעלות את הנושא לסדר היום. ואכן, ההתייחסות התקשורתית הנרחבת הובילה בסופו של דבר להסכם. הוכרזה שם שמורה, וחלק ניכר מהדיונה נשמר".
"היזמים של כפר הים פשוט יצרו שם חוף פרטי, וגם הפכו אזור תיירות לאזור מגורים. אחר כך הם ביקשו להוסיף חטא על פשע ולהגביה את הבניינים בעוד שבע קומות. לא רצינו לתת לזה לקרות, אז נכנסנו לתוך בריכה פרטית – שבעצמה לא הייתה חוקית – והתבצרנו בה עד שהגיעה המשטרה. בסוף התוכנית בוטלה, שזו נחמה קטנה, כי הפרויקט עדיין עומד על תילו"
יש מאבק שהוא סמל ההצלחה מבחינתך?
"כולם היו בניי, וקשה לשים את האצבע על אחד. יש מאבקים שלא היה להם הד ציבורי, אבל אפשר להשפיע בלי הגלוריפיקציה. ראינו את זה במהלך תקופת הקורונה, כשעלתה תוכנית להעביר את אזור התעשייה של מפרץ חיפה ולבנות במקומו 20 אלף דונם באורון, בפתח המכתש הגדול. אני מחובר מאוד לנגב, והמיקום שנבחר, ממש בלב ארץ המכתשים – כואב הלב. עמדו מולנו כוחות אדירים, כמו רשות מקרקעי ישראל וראש הרשות המקומית ועוד כוחות שדחפו, והיה מעורב בזה הרבה מאוד כסף. כל זה כאשר 15 קילומטרים משם יש מקום מתאים, והוויכוח הוא בעצם על ארנונה.
"היינו כמעט לבד במאבק, אך תוך חצי שנה הוא הסתיים בהצלחה. דלית זילבר, מנכ"לית מנהל התכנון במשרד הפנים, קיבלה את עמדתנו והחליטה שאין לפרויקט מקום. כמעט אף אחד לא מודע לסיפור, אבל זה היה איום הרבה יותר גדול מאיומים אחרים".
כשאני שואלת איזה כישלון צורב לו בגרון, פפאי חושב לרגע ומזכיר את הקמת ההתיישבות החדשה בחבל לכיש בשנת 2009. הממשלה החליטה שהמקום יקלוט עשרות משפחות של מפוני גוש קטיף; בחל"ט לא התנגדו כמובן למתן פתרון למפונים, אבל טענו שיש עתודות קיימות לכ־4,000 יחידות דיור ביישובים השכנים במזרח לכיש, וכדאי להגן על האזור הפתוח, העשיר בחיי טבע.
"אנחנו לא חפים מכישלונות, לא אישית ולא קולקטיבית", אומר פפאי. "ברמת המאבק אני חושב שמה שקרה עם יישובי מזרח לכיש החדשים היה כישלון לא מוצדק. היה ברור לנו שאנחנו בסיטואציה פוליטית ואנושית כמעט בלתי אפשרית, ומצד שני ידענו שמדובר במספר לא גדול של משפחות, ושאפשר להתחבר ליישובים קיימים ולעבות אותם – שזו אגב העמדה השלטת היום. בסופו של דבר לא הייתה הצדקה להקים שם יישוב חדש. אני חושב שהייתה לנו טעות כללית: לאנשים יש חיבור לטבע, אבל אנחנו ניסינו לעקוף אותו ולהתנסח במושגים כלכליים, שידברו אל מקבלי ההחלטות. בסוף אנחנו חוזרים למקום שנוגע באנשים, גם אם הוא לא תמיד הכי שכלתני. לא מספיק שרק יהיה לנו איפה לגור, צריך שיהיה גם בשביל מה לגור. כולנו רוצים את המקום הירוק לצאת אליו".
פרסים בחוץ, ביוב בפנים
כשאני שואלת מה המשימה הבאה ולאן פניו מועדות, חשוב לפפאי להקדים ולומר שפרישתו מהחל"ט לא נובעת מעייפות או מיצוי. "תמיד היו אתגרים ומטרות והמון אדרנלין. אני עוזב מתוך הרגשה שאני צריך לפנות את הדרך לאחרים ולהמשיך הלאה. הודעתי חצי שנה מראש על סיום תפקידי, והתחלתי לחפש בשקט. אחרי שהייתי סמנכ"ל וניהלתי עשרות אנשים, ניסיתי להבין מה המקום ה'מדויק' עבורי, כמו שאומרים היום. שמתי לב שכל הזמן אני חוזר לעשור הראשון שלי בחברה, לחופים ולכנרת, והבנתי שמה שאני מחפש הוא אזורי יותר, נושא שאפשר להעמיק בו ודרך העשייה לייצר שינוי. היו כמה אפשרויות, ובסופו של דבר החל מ־1 בנובמבר אני הולך לנהל את שיקום נחל ציפורי – פרויקט שזכה בתחרות של יד הנדיב, ויקבל 100 מיליון שקלים. יש כלים ומשאבים כדי לייצר שם שינוי".
מה זה אומר, לשקם נחל?
"אגיד לך מה זה לא. כמי שגר ליד נחל אלכסנדר, אני יכול לומר שהמתכנן של שיקום הנחל אולי זכה בפרסים בינלאומיים על הפרויקט וכולם מרוצים מהנראות מסביב, אבל בנחל עצמו זורם כאמור ביוב. שיקום נחל צריך להיות פרויקט של 360 מעלות, החל מאיכות המים שזורמים בו וכמותם, וכלה בנגישות הציבורית וחיבור הקהילה למרחב. נחל ציפורי הוא אתגר אדיר, כי יש לך סביבו מיקרוקוסמוס של המגוון הישראלי: נצרת במעלה, כפרים בדוויים במרכז, קרקעות של דרוזים במורד, ויש חרדים למטה ברכסים וכמובן כל המצפים מסביב. שיקום הנחל הוא גם האקולוגיה, גם החברה וגם התכנון הפיזי, ובעיניי זו אחת ההזדמנויות הגדולות. אפשר כמובן גם לדבר על הפספוס האדיר של הנחלים. על הציונות שהתכוונה לטוב, ורצתה לתעל אותם כדי שהחקלאות תוכל לחיות. אין אשמים בסיפור הזה.
"הרבה פעמים אנחנו כאנשי טבע נלחמים על השאריות, על השטחים הפתוחים שנותרו, כשלמעשה העתיד די ברור – לאורך הזמן תהיה יותר בנייה ויהיו פחות שטחים פתוחים. אני מרגיש שבנחלים אפשר לעשות שינוי אמיתי. אין נחל אחד שהוא משוקם היום, כמעט בכולם זורם ביוב, אבל אפשר לטפל בזה, להוציא את הביוב ולהשיב מים לנחלים. הם הרי נגישים וקרובים לכולם. בימי הסגר עשינו דבר נחמד – לקחנו מפת נחלים, סימנו בה והראינו שלכל אחד יש נחל שהוא יכול ללכת אליו בטווח של קילומטר. ראינו גם מה קרה כשהסתיימו הסגרים, אנשים פשטו על הנחלים ברגע שרק התירו להם. כאן אגב אנחנו נכנסים לעניין אחר – ניהול הממשק של הציבור עם ערכי הטבע. זה אתגר מסובך לא פחות, כיוון שהלחץ על משאבי הטבע הוא מטורף, והוא רק ילך ויגדל. יש לנו רצון שהכול יהיה פתוח וחופשי, אבל כדי שזה יוכל לעבוד, חייבים לנהל בצורה נכונה".
הרבה פרויקטים ואתגרים יש לנו, אני מסננת באנחת ייאוש. בינתיים התלמידים הצעירים חוזרים במלוא העזוז לדווש לידנו. "את רואה", אומר פפאי, "אף פעם לא לאבד תקווה. תראי איזה יופי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
