בערב יום הזיכרון לקחה איריס גיספן (47) נשימה עמוקה, ופסעה עם ילדיה אל הטקס היישובי. שם, בצד הדגל שהורד אל מחצית התורן, הוצגו על מסך גדול תמונותיהם של כל בני היישוב עלי שנפלו במלחמות או נרצחו בפיגועי טרור. ביניהן הוקרנה גם תמונתו של ירון, בעלה.
ירון גיספן נרצח בשנת 2009, אבל רק השנה נכנס שמו לרשימה העצובה הזו. לפני כחודשיים, בערב פורים, קיבלה אלמנתו את ההודעה שלה המתינה זמן רב: בעלך הוגדר כחלל פעולת איבה. "לא היה לנו קל ביום הזיכרון", היא אומרת. "זה מחזיר אותנו אחורה. אבל אני בטוחה שירון אומר לי תודה שם למעלה. ברור לי שעכשיו טוב לו יותר, כי ניקינו את השם שלו".
האסון אירע בבוקר יום שישי, יום ירושלים תשס"ט. איריס שהתה זה שלושה ימים בבית הוריה הירושלמים, קרוב לבית החולים, בגלל צירים של סוף חודש תשיעי שפקדו אותה. משראתה שהצירים לא מתקדמים לכדי לידה, החליטה לחזור לביתה ביישוב עלי, אל בעלה וחמשת הילדים הקטנים הממתינים לה. "אני זוכרת שירון אמר שכדאי שאחזור בבוקר, כי יכול להיות שייחסמו כבישים בעיר. דיברתי איתו בפעם האחרונה בשמונה וארבעים בבוקר, ותיאמנו שאסע באוטובוס והוא יאסוף אותי מהכיכר המרכזית ביישוב, כי כבר היה לי קשה ללכת. אבל כשירדתי בתחנה הוא לא היה שם".
זה לא היה אופייני לירון, אבל איריס לא נלחצה. "הוא עבד כקבלן שיפוצים, בנה גדרות, וחשבתי שהוא בטח עסוק עם הפועלים שלו. אמרתי לעצמי שלא אפריע לו. בדרך הביתה פגשתי שכנה ששאלה לשלומי וסיפרה שראתה את ירון לא מזמן, כשחזר מבית הכנסת. היא גם זכרה שירון אמר לה שהוא מארגן כל מה שצריך לקראת שבת. הגעתי הביתה ומצאתי שם רק את הבת הבכורה, עדי. היא הייתה אז בכיתה ט', ולא היו לה לימודים באותו יום. שאלתי אותה איפה אבא, והיא ענתה שהיא לא יודעת. עדיין לא רציתי להפריע לו. נכנסתי למטבח וראיתי שירון עשה קניות, ושהבישולים כמעט הסתיימו. הכול כמו ביום שישי רגיל.
"הלכתי להוציא מהגן את אליאור, הבאתי אותו הביתה, ושכבתי לנוח בערך שעה. ואז נעמדתי וירדו לי דמעות מהעיניים. ידעתי שמשהו רע קרה".
קולה של איריס נשנק והדמעות זולגות מעיניה גם עכשיו. "הייתה לי הרגשה פנימית, פשוט ידעתי שהוא כבר לא בחיים. ניסיתי להתקשר אליו והוא לא היה זמין. התחלתי לעשות טלפונים לכל מיני אנשים שחשבתי שאולי הוא עבר אצלם, אולי ראו אותו. בשלב כלשהו התקשרתי לאחראי הביטחון של היישוב ואמרתי לו שצריך לחפש את ירון".
בתה עדי גאלדור (24), שבדירתה הקטמונית הקטנה והמטופחת אנחנו נפגשות, זוכרת שאבא ביקש ממנה באותו בוקר להתקשר לאחותו ולשאול על מתכון לכובּאנה. "הוא עבד בחצר על גדר שהכין למישהו, ואז הלך. ניסיתי להתקשר אליו כמה וכמה פעמים כדי לשאול אותו על דברים שצריך להכין במטבח, אבל הוא לא ענה". היא פונה אל איריס: "אני זוכרת שלקראת שבת כבר התקשרת לאחות של אבא בגבעת־זאב, וביקשת ממנה לבוא אלינו. לא רצית להיות לבד עם הדאגה".
איריס: "נכון. ואז בתשע וארבעים בערב, כשישבנו ליד שולחן שבת, באו להודיע לי. לקחו אותי לקומה אחרת, שהילדים לא ישמעו. ישבתי מול השוטר והוא אמר: 'מצאנו את הגופה של בעלך, שנורה מנשקו האישי. יש חמישה תרחישים, שכולם לא מאה אחוז'. הוא הניף ככה את האצבעות, בתנועת שלילה. לא אשכח את זה. ואז הוא המשיך: 'התאבדות, לא מאה אחוז. פליטת כדור, לא מאה אחוז. אירוע פלילי, לא מאה אחוז. אירוע שלא חשבנו עליו, לא מאה אחוז. ואירוע פח"ע (פעילות חבלנית עוינת), לא מאה אחוז'. התחיל בהתאבדות וגמר בפח"ע. וזהו, הוא מבחינתו סגר עניין. הסתכלתי עליו והבנתי מיד שמשהו פה לא בסדר, שהדברים לא התנהלו כמו שצריך. בהמשך באמת גיליתי שהממצאים בזירה פשוט לא נבדקו. פעולות חקירה מינימליות לא בוצעו שם. הם לא עשו כלום".
ועל מה מתחילים לדבר מסביבכם?
"התאבדות. ולי היה ברור לחלוטין שזו לא התאבדות. במשך כל תשע השנים האחרונות היו מי שהסתכלו עליי כאילו אני לא רוצה לקבל את המציאות. לא כולם, אבל היו".
איריס: "השוטר התחיל בהתאבדות וגמר בפח"ע. וזהו, הוא מבחינתו סגר עניין. הסתכלתי עליו והבנתי מיד שמשהו פה לא בסדר, שהדברים לא התנהלו כמו שצריך. בהמשך באמת גיליתי שהממצאים בזירה פשוט לא נבדקו. פעולות חקירה מינימליות לא בוצעו שם. הם לא עשו כלום"
לא לצאת מהבית
אישה מרשימה, איריס גיספן. מפניה ניבטות העוצמות שנאלצה למצוא בתוכה בשנים האחרונות. "היו לי חיים כל כך נוחים עם ירון. הוא היה עושה המון, עורך קניות, דואג לכול. לא היה לי אז אפילו רישיון נהיגה. אני הייתי רק בעבודה שלי, כסייעת בגן ילדים, ובבית. החיים היו כל כך שונים. קצת מוזר להגיד, אבל כאילו צמחתי מאז".
לאסון השכול שנפל לפתע על כתפיה, הצטרף ניסיון נוסף, מורכב לא פחות – המאבק הנחרץ שלה להוציא את האמת לאור. "בעלי היה איש שמח, יציב, עם פרנסה טובה. הוא חיכה מאוד ללידה של התינוקת, כל שלוש שעות התקשר אליי – 'איריס, מה קורה, איך את מרגישה. תגידי שזה מתפתח ואני מיד בא לירושלים'. בדיוק תכננו בת מצווה לבת השנייה, והכול היה בשמחה, התנהל על מי מנוחות. כשאת חיה עם אדם, את יודעת אם עובר עליו משהו. וירון היה בטוב.
"כבר בימי השבעה, עם כל הצירים שלא הפסיקו אצלי וההמולה מסביב, הבנתי מה קורה. ידעתי על מה מדברים. כל יום אספתי את הילדים שלי ואמרתי להם: 'תדעו, אבא שלכם נרצח'. זה נשמע נורא, אבל מבחינתי זה היה עדיף על האפשרות האחרת. לא נתתי להם לצאת בימים הללו משטח הבית, שמרתי עליהם".
עדי, את זוכרת את השיחות האלה?
"כן, ואני זוכרת ששמעתי דברים דומים מעוד אנשים שניגשו אליי. כל מי שהכיר היטב את אבא שלי אמר שאין מצב. שהוא לעולם לא היה עושה את זה".
ביום האחרון של השבעה ילדה איריס את בתה השישית, הילה רינת. "רינת על שם ירון. זה רעיון של עדי. התינוקת הזו נתנה לי המון כוח. היא הייתה אור בשבילי. כל הילדים הם אור, אבל הדבר הטהור והקטן הזה שרק נולד, וכל כך זקוק לך, היה כמו מתנה טובה שניתנה לי אחרי שמשהו טוב אחר נלקח.
"מהר מאוד הבנתי שכדי לשרוד חייבים להיות בעשייה. הוצאתי רישיון נהיגה, ולמדתי להתמודד עם העניינים הכלכליים. בהתחלה אבא שלי עזר לי, ויש גם שכנים צדיקים שעזרו המון. היו כאלה שדיברו, אבל יש לנו קהילה מאוד תומכת, אנשים טובים. הילדים שלי גם לומדים במקומות מצוינים. לבן שלמד אז בכיתה א' בבית הספר ביישוב שילה היה קשה מאוד, הוא היה קשור מאוד לאבא שלו. ובית הספר פשוט החזיק אותו. יש שם אנשי חינוך מדהימים, שהכילו את הילדים. באמת להצדיע להם".
עדי: "ברור לי שלא כל משפחה יכולה להמשיך כמו שאנחנו המשכנו. אצלנו תמיד הבית נשאר בית. היה לנו מקום, וגם ידענו שזה בית שלא נחים בו לרגע. מציבים מטרות, ומשיגים אותן. ראיתי את אמא מתמודדת עם הכול ויכולה, וגם לומדת ובונה את עצמה, מתוך החלטה נחושה לעשות עוד".
איריס וירון הכירו כבני נוער, והפכו לזוג כשהיא הייתה בת 14 והוא בן 16. כעבור שבע שנים, כשאיריס סיימה את השירות הצבאי, הם התחתנו. "נישואין טובים, כיפיים", היא אומרת. לעלי הגיעו הן בגלל המחיר הסביר של הדירות שם והן בעקבות החלום של איריס, שגדלה בבניין ירושלמי סטנדרטי ורצתה להעניק לילדיה חיים ביישוב עם מרחבים. "עשינו סיבוב בין היישובים, וכשעלינו לעלי מיד התאהבתי במקום. אמרתי לירון – פה אני רוצה לגור. ב־1992 קנינו בית על הנייר, וארבע שנים אחר כך עברנו".
מחשבות על עזיבה היו לה רק בעקבות מקרה פריצה טראומטית שחוו, כשנתיים לאחר מותו של בעלה. בשעת לילה מאוחרת שמע אחד הילדים קולות בערבית והבחין בשני פורצים, שנכנסו לבית והצליחו לקחת איתם רכוש רב. "זה היה קשה מאוד", אומרת איריס. "האמת, חשבתי לעזוב גם כי בתקופה ההיא חוויתי הרבה צער. הילדים הקטנים שמעו את הדיבור סביבם – 'אבא שלכם התאבד'".
עדי: "אני הייתי בת 15, ולאנשים מסביבי כבר היה טקט. אבל האחים הקטנים יותר שמעו אמירות של ילדים שלא הבינו מה הם אומרים".
איריס: "הילה נולדה לתוך זה. היא רק עכשיו מתחילה לשאול שאלות, ורק עכשיו סיפרה לי שכבר לפני שנתיים ילדות בבית הספר אמרו לה שאבא שלה התאבד. היא בכלל לא הבינה את משמעות המילה, אבל סחבה את זה עד היום".
היא נזכרת איך הבת הקטנה, שמעולם לא הכירה את אביה, אמרה יום אחד שהיא חייבת לשמוע את הקול שלו. "מיד לקחתי את קלטת הווידאו של החתונה, העברתי את הסרט למחשב, והיא שמעה אותו מקדש אותי בחופה. יכולתי לראות בעיניים שלה שזה נתן לה משהו חשוב. היא מרגישה את החיסרון, אבל היא ילדה מאוד שמחה".
מה בני המשפחה המורחבת של ירון חשבו כל השנים?
"ירון היה הבן הצעיר במשפחה, וכל האחים שלו אהבו אותו מאוד. כשזה קרה, כל אחד מהם נסגר עם הכאב שלו, חוץ מאחות אחת שהייתה איתנו לאורך כל הדרך. המוות שלו היה כמו סטירת לחי למשפחה. הרגשתי שהם כואבים מאוד, ולא רציתי להטריח. פשוט התנהלתי לבד בעניין הזה. העיקר שהאמת יצאה לאור".
הפועלים לא נחקרו
לקח לה זמן לאזור כוחות ולהתחיל במאבק המשפטי. "בשנה השנייה לאחר שירון נפטר, עמותה בשם 'ידידי נאוה' הזמינה אותי לחגוג את ליל הסדר בבית מלון. התאים לי לקחת את הילדים ולהתרחק קצת מכולם. זו עמותה מדהימה, והיה שם מאוד נעים. בין היתר עשו מעגל של אמהות, וכל אחת סיפרה את הסיפור שלה. גם אני סיפרתי. למחרת בצהריים ניגשה אליי אחת הנשים, ואמרה שהיא עברה חוויה דומה. היא נתנה לי מספר טלפון ואמרה 'תתקשרי אליו כשאת מסוגלת'. כתבתי את המספר הזה בהמון מקומות כדי שלא ילך לאיבוד. היה לי ברור שקודם כול אני משקמת את הבית, את הילדים שלי, את עצמי. רק כשנה אחר כך, כשהתינוקת שלי קצת גדלה וכל הילדים עברו טיפולים רגשיים, הרגשתי שאני מסוגלת לצאת למאבק. לקחתי את המספר שהיא נתנה לי והתקשרתי. כך הגעתי אל עו"ד אהוד גרין, שמאז ליווה אותי בכל התהליך.
"זה היה לא פשוט. נדהמתי כשהבנתי את עומק המחדל. כאזרחית תמימה חשבתי שהמשטרה אמורה לפעול באופן אחר, במיוחד בעניינים כאלו של דיני נפשות. גם את ההתנהלות שלהם מולי אני לא מבינה עד עכשיו. אני בתור אלמנה מבקשת את תיק החקירה על מות בעלי, ואתם לא נותנים לי? אתם לא מתביישים? על כל דבר צריך להילחם? מה זה?", היא זועקת. "ומתחילים ההליכים, ובכל פעם צריך להגיע לשימועים בבית משפט, וזה נמשך ונמשך. אבל אני פה", היא מצביעה על הלב, "כל הזמן בטוחה לגמרי באמת, גם אם אני לבד".
מאוחר יותר מסביר לנו עו"ד גרין, איש שב"כ בעברו, כי המשוכה הראשונה שעליה היה צורך להתגבר היא ההתיישנות. "את הבקשה להכרה כנפגעי פעולות איבה אפשר להגיש רק בתוך שנתיים. גם לאחר שעברנו את המכשול הזה, לקח הרבה זמן עד שבמשטרה הסכימו לצלם לנו את כל חומרי החקירה. הם לא התלהבו לעשות זאת, ונזקקנו לצו של בית משפט. אז ראינו שהתיק לא עבה במיוחד, כי לא נעשתה כמעט שום פעולת חקירה. שכרנו את שירותיו של אלכס פלג, מומחה לזיהוי פלילי, ונוכחנו לדעת שלא נעשה הנוהל של חקירת התאבדות. למשל, המשטרה הייתה צריכה לערוך בדיקת פרופרינט, שבה בודקים בעזרת חומר מיוחד את כפות ידיו של המנוח ומחפשים עליהן סימנים מסוימים. כך היה אפשר לשלול או לאמת מיד אם המנוח הוא זה שירה בנשק. היו עוד פרטים שלא נבדקו, כמו מקום הכיפה ביחס לזווית הנפילה שלו, ומיקומו של האקדח.
"היישוב לא מגודר, והגופה נמצאה בפאתיו, בואדי שמוליך לשני כפרים ערביים. אי אפשר לשלול כלאחר יד את האפשרות שמדובר בפיגוע. היה צריך להביא למקום חוקר או רכז שב"כ שיבדוק זאת – דבר שלא נעשה. הוואדי הוא כיוון הימלטות סביר, והיו צריכים להוריד לשם גשש. גם את זה לא עשו. הטלפון של המנוח אותר כמה ימים לאחר מכן בהמשך הוואדי. מיד כשנמצאה הגופה היו יכולים לאכן את מכשיר הטלפון, ולגלות שהוא נמצא בכיוון הכפר. איך יכול להיות שהמנוח התאבד, ואז קם, לקח את הטלפון שלו, זרק אותו במרחק ארבעה קילומטרים, עלה בחזרה ליישוב והמשיך למות?"
בכך לא תמה רשימת מחדלי החקירה. "יש פעולות בסיסיות שלא צריך להיות שרלוק הולמס כדי לעשות אותן. היו צריכים לרשום מי העובדים הערבים שהמנוח בא איתם במגע, ומי הספקים הערבים שהיו איתו בקשר. עד היום אין לנו רשימה של האנשים האלו. אף אחד לא הלך ושאל, ומובן שלא נעשה שום תחקור. באותו יום נהרגו שני אנשי ג'יהאד אסלאמי, ואפשר היה לחקור את הכיוון של פיגוע נקמה. הכיוון הפלילי היה יכול להישלל במקום, כי הוא בדיוק קיבל תשלום על עבודה שעשה, והסכום נשאר בכיסים שלו. הוא לא נשדד. אבל העובדה שהיה לו כסף מעלה סימני שאלה רציניים נוספים לגבי התאבדות. הוא היה במצב רוח טוב, לקראת לידה וללא דאגות כלכליות", אומר עו"ד גרין.
עו"ד גרין: "הגופה נמצאה על ואדי שמוליך לשני כפרים ערביים. הטלפון של המנוח אותר כמה ימים לאחר מכן בהמשך הוואדי. מיד כשנמצאה הגופה היו יכולים לאכן את המכשיר. איך יכול להיות שהמנוח התאבד, קם, לקח את הטלפון, זרק אותו במרחק ארבעה קילומטרים, עלה ליישוב והמשיך למות?"
כשנתיים לאחר מכן, ב־2011, נמצאה בכניסה ליישוב רבבה גופתו של הרב משה טלבי, תושב חספין. הכדור שהרג אותו נורה מנשקו האישי. גם שם קבעה המשטרה בתחילה כי מדובר בהתאבדות, אך נתונים וממצאים מהשטח הוכיחו שהתחולל בזירה מאבק פיזי. בתום מערכה משפטית שניהלה משפחתו, הוכר הרב טלבי כנפגע פעולת איבה. ועדת הערר שקיבלה את ההחלטה בתיקו של גיספן נתנה משקל לעובדה ששני המקרים אירעו בסמיכות זמן ומקום, מה שיכול להצביע על קיומה של חוליית מפגעים שזהו דפוס הפעולה שלה – חטיפת נשק, ירי בקורבן בנשקו שלו והשלכת הנשק בסמוך, אולי כדי ליצור מצג שווא של התאבדות.
"מעבר לנזק האישי שנגרם לבני משפחת גיספן, כשהאישה האצילה הזו הייתה צריכה להתמודד עם הפגיעה בשמו הטוב של בעלה ולשלם לעורכי דין ולמומחים, בשטח כנראה מסתובבת כבר תשע שנים חוליית טרור רצחנית, שלא נכנסה לנתונים של שב"כ", אומר גרין. "זה מפחיד. יכול להיות שאם האירוע הזה היה נחקר כמו שצריך מהרגע הראשון, לפחות היה נחסך הרצח של הרב טלבי".
עו"ד גרין ייצג בזמנו גם את משפחתו של חזי קוקה ז"ל, שנרצח בביתו ב־1998. בתחילה הוגדר הרצח כאירוע פלילי, אך בהמשך הוכר כפעולת איבה. "באותו פסק דין נרשמו שני תקדימים משפטיים שכל המקרים של הכרה בפעולות איבה נבחנים לפיהם. הראשון הוא הקביעה שלא צריך להוכיח שהמפגע היה חבר בארגון טרור; יכול להיות שמדובר באדם שפשוט קם בבוקר והחליט לרצוח יהודים. התקדים השני, והנוגע לענייננו, הוא שאם אני מראה היתכנות גבוהה לכך שמדובר בפיגוע, נטל ההוכחה שלא מדובר בפעולת איבה עובר לכתפי הרשות. לא המשפחה היא שצריכה להוכיח עד הסוף שמדובר במעשה טרור ומי המפגע ומה הייתה כוונתו, אלא הרשות צריכה להוכיח שזה לא פיגוע. במקרה הנוכחי הבאנו את רצח הרב טלבי בתור ההיתכנות, המכונה 'הפעימה הראשונה'".
ממשטרת ישראל נמסר לנו בתגובה: "במסגרת חקירת האירוע נעשו מגוון פעולות במטרה להגיע לחקר האמת. כמו כן התקבלה חוות דעת מהמכון לרפואה משפטית, המתיישבת עם ההנחה שמדובר בירי עצמי. דו"ח הוועדה טרם התקבל. לכשיתקבל, נבחן אותו".
נפש של בת 80
אני שואלת את איריס אם היא עדיין חולמת על ירון, אולי אפילו שומעת אותו. היא מחייכת חיוך עצוב. "אני בדרך כלל לא מדברת על הדברים האלה. את יודעת, אומרים שבשנה הראשונה הנשמה נשארת צמודה. כך זה היה אצלנו, ממש הרגשתי אותו. בשנה הראשונה היינו ככה", היא משלבת אצבעות. "רק מי שחווה את זה יכול להבין. את ישנה בלילה, קמה בבוקר, והוא שם. מרגישה אותו איתך בבית. בטקסי יום הזיכרון ביישוב – שהיה לי מאוד קשה להגיע אליהם כל השנים, אבל הלכתי בשביל הילדים – הייתי מרגישה ממש את היד שלו מונחת לי על הכתף. כאילו הוא עומד לידי ונותן לי כוח. ולאט־לאט, ככל שעבר הזמן, הרגשתי שהוא מתרחק ונותן לי מרחב. כאילו אומר לי, קצת יותר מרחוק: איריס, תמשיכי.
"כמה שבועות אחרי שהוא נפטר, שחררתי יום אחד את ההורים שלי, שהיו איתי כל הזמן. התינוקת ישנה, וברגע נדיר ישבתי לבד בחוץ, במרפסת. הסתכלתי למעלה ואמרתי – בורא עולם, איך יכול להיות שהשמיים כחולים, הציפורים מצייצות, ואצלי בחיים הכול התנפץ? ובאותו רגע הבנתי איזו עוצמה יש בבריאה. תמיד הייתי בעלת אמונה חזקה, אבל הרגשתי שפתאום קיבלתי כוחות.
"כל השנים האלו היו לי הרבה ניסים. הרגשתי ממש איך בורא עולם שומר על יתומים ואלמנות. היה לי כעס כלפיו בהתחלה, אבל עברתי אותו. כשאת חווה שכול, את יורדת למקומות מאוד קשים בנפש. מקומות שכל עוד נהנית מחיים ורודים, לא דמיינת בכלל שהם קיימים. אני היום מרגישה שיש לי נפש של בת 80. מבינה את החיים הרבה יותר, וזה דבר טוב. יש פרופורציות".
מתי הכי מתגעגעים?
"ככל שזה טרי יותר, הקושי גדול יותר. עם השנים את לומדת לעשות לבד קידוש, הבדלה. את יוצאת מהבור, אבל יש פצעים שנשארים בך. בחתונה של עדי כולם בכו, הייתה חופה של חוסר, ואז עדי לקחה את הרמקול וביקשה מהקהל לשמוח, כי אבא היה אדם מאוד שמח והוא היה רוצה שנשמח עכשיו. ובאמת הייתה חתונה מדהימה. אנחנו ממשיכים. יש ימים קשים, אבל אנחנו לא מוותרים".
וכשאת רואה במשך השנים את היחס שמקבלות משפחות נפגעות טרור לעומת היחס שקיבלת את, איך מתמודדים?
"זה קשה מאוד. אוכל אותך מבפנים, כי את לא יכולה לעשות כלום. לי היה ברור לחלוטין שהאמת עוד תצא, אבל ההמתנה הייתה קשה, והצריכה הרבה סבלנות. למזלי, סבלנות היא מתנה שקיבלתי מבורא עולם".
היו לשונות רעות שאמרו שאת מנהלת את המאבק הזה ממניעים כלכליים?
"לא נתקלתי בזה. המטרה שלי הייתה לנקות את השם שלו. רציתי שהילדים שלנו יגדלו עם האמת, והאמת היא שאבא שלהם נרצח. ברוך השם, אחרי כל כך הרבה שנים המדינה התעשתה והכירה בזה גם היא. יחד עם זאת, החלטתי לא לשתף את הילדים במאבק המשפטי. לא הייתה סיבה שהם ייכנסו לזה. ילד צריך לגדול כילד, גם אם הוא נקלע שלא באשמתו לסיטואציית חיים קשה".
עדי: "את אמא מאוד מגוננת".
איריס: "אני לביאה".
האנרגיה הנפשית שהתפנתה אצלה עם תום המאבק, היא אומרת, תנוצל להגשמת חלומות רבים. אבל לפני הכול בכוונתה לטפל במצבתו של ירון. להוסיף עליה את הכיתוב "נרצח בפעולת איבה". "אחרי ההכרה את מרגישה יחס שונה – מצד המוסדות, מאנשי מקצוע, גם מאנשים רגילים. בהתחלה זה הכעיס אותי, אבל למדתי 'ליהנות' מזה, אם אפשר לומר כך".
עדי: "אחרי שאתה מקבל את ההכרה, אנשים רואים אותך אחרת. פתאום אמא שלי היא גיבורה בעיניהם".
איריס: "במשך השנים קרה שהכעס בער בי. יש עוולות בעולם, ולי עשו עוול. הכאב שלי הוא שיש עוד עוולות, ולא לכולם יש כוח ויכולת להתמודד. אני מרגישה שסגרתי פינה, ועכשיו אני הולכת למקום חדש. אני רוצה לטפל באנשים, לעזור להם".
האזכרה של ירון השנה תהיה אחרת?
עדי: "בשנה שעברה החלטנו שאחרי שעולים לקבר, עושים משהו טוב ביחד. אז בפעם הקודמת הלכנו לשמח בבית חולים, והשנה נמצא משהו אחר. עכשיו אנחנו מתחילים לדבר – כאן איתך, ובכלל – על המון דברים שלא דיברנו עליהם קודם".
כלומר, ההכרה מרפאת, אבל גם פותחת מחדש את הפצע.
"כן, עדיין קשה לעכל. יש בזה משהו שמחזיר אותך אחורה. יש דברים שבכיתה ט' לא דיברתי עליהם. מאוד רציתי להוכיח את עצמי, ולא רציתי שירחמו עליי. הייתי מדריכה, היה לי חשוב להיות טובה בלימודים, לעזור לאמא. ופתאום עכשיו אני מבינה יותר את גודל האובדן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
