איש לא ציפה שסרטון סתמי שכל מטרתו לקדם סוכנות ממשלתית יעורר מהומה רבה כל כך בזירה הפוליטית האמריקנית וברשתות החברתיות. אבל נראה שבימים אלה, כל דבר שקמלה האריס נוגעת בו הופך מיד לחומר נפץ או לפחות למקור למבוכה. כך קרה גם לסרטון של נאס"א שעלה לרשת בתחילת אוקטובר, ובו נראתה סגנית נשיא ארה"ב מסבירה לקבוצת ילדים – מגוונת גזעית, כמובן, לפי הספר הפרוגרסיבי – מדוע חשוב ללמוד על החלל. ההתלהבות המזויפת שהפגינה שם גרמה לצופים לזוע באי נוחות, אך לא זו הייתה הבעיה. כמה ימים אחר כך התברר שבניגוד למסגור של הקטע המצולם, האריס לא שוחחה עם קבוצת ילדים "אותנטית", אלא עם שחקנים צעירים שנשכרו להאזין לה. האנקדוטה הזו בהחלט הייתה יכולה לעבור מתחת לרדאר, אבל האריס כבר נצרבה בסדרה של התבטאויות מיותרות וראיונות הרסניים, וכך "סרטון החלל" הפך למקור נוסף של לעג וביקורת כלפי סגנית הנשיא.
לא כך אמור להיראות מעמדה הציבורי של האריס תשעה חודשים אחרי כניסתה לתפקיד. בטח לא כשהפתיחה הייתה מבטיחה ונוחה כל כך, עם אשראי ציבורי נדיב ותחושה של משק כנפי ההיסטוריה. מיד כשהתברר שג'ו ביידן גבר על דונלד טראמפ במרוץ לבית הלבן, הקדישה התקשורת האמריקנית תשומת לב יוצאת דופן דווקא לסגנית הנשיא, אף שממש לא עמדה במוקד ההתמודדות עד אז. בערוצי הטלוויזיה הליברליים כמו MSNBC הורעפו ברכות ושבחים אינספור על הסנאטורית מקליפורניה, כמובן, אבל גם ברשת פוקס השמרנית התגברו לרגע על התיעוב המובנה כלפי המפלגה הדמוקרטית ובירכו את האריס על ההישג. דנה פרינו, מגישה ותיקה בערוץ שהייתה דוברת הבית הלבן בתקופת ג'ורג' בוש הבן, אמרה בשידור: "זהו רגע גדול והיסטורי לאמריקה, לנשים באמריקה, לאמריקנים שחורים. זה ביג דיל, ועלינו להכיר בכך".
עם כניסתה של האריס לתפקיד, הראו סקרי דעת הקהל שקרוב ל־50 אחוזים מהאמריקנים מרוצים ממנה, ומעט יותר מ־40 אחוז מתנגדים. היום ההפרש הוא כמעט עשרה אחוזים לרעתה, והנתונים רק הולכים וצוללים, מעניקים לה את התואר המפוקפק – סגנית הנשיא הכי פחות פופולרית מאז שנות השבעים לפחות
אפשר להבין את המברכים והמברכות. לראשונה בתולדות ארה"ב נבחרה אישה לתפקיד בכיר כל כך, ועוד אישה שמוצאה אפריקני־אסייתי. סיפורה האישי – עורכת דין שבנתה עצמה בעשר אצבעותיה ופילסה את דרכה לעמדה השנייה בחשיבותה במעצמה החזקה העולם – תרם גם הוא לאהדה שגרפה. סקרי דעת הקהל החמיאו לה: שיעור שביעות הרצון ממנה בקרב האמריקנים התקרב ל־50 אחוזים, ואילו המתנגדים מנו קצת יותר מ־40 אחוז.
אבל שנה בסך הכול לאחר שהצמד ביידן־האריס זכה בניצחון, לא נותרה בציבור האמריקני אהדה רבה כלפי סגנית הנשיא. האכזבה ממנה גולשת אל מחוץ למחוזות הימין הרפובליקני, שבאופן טבעי לא נטה לה חסד; האריס מאבדת במהירות גם את תמיכת השמאל, וסקרי הפופולריות מראים זאת בבירור. פער עשרת האחוזים שהיה לטובתה בראשית הכהונה התהפך, והנתונים רק הולכים וצוללים, ומעניקים לה את הכבוד המפוקפק של היותה סגנית הנשיא הכי פחות פופולרית מאז שנות השבעים לפחות.
יש כמה סיבות להידרדרותה של האריס בדעת הקהל, והעיקרית שבהן היא האיש היחיד שנמצא מעליה בהיררכיה, הנשיא עצמו. סדרת כשלים ושערוריות, ובראשם הנסיגה הבהולה מאפגניסטן, קיצצו בחדות בשיעורי התמיכה בביידן, והסגנית סופגת את הריקושטים כמעט באופן אוטומטי. אבל לא רק ביידן אשם. גם האריס עצמה מספקת תחמושת מגוונת ליריביה, ונדמה שהיא נמצאת בסחרור לקראת התרסקות. העדות הטובה ביותר לכך היא צוות היועצים המיוחד שנשכר כדי לטפל במשבר התדמית שלה.
האהדה אליה בסקרים, אגב, אינה משנה דבר במעמדה: בתור סגנית הנשיא היא נטולת סמכויות ביצועיות, אומנם, אבל היא מחזיקה באפשרות לשבור שוויון בהצבעות בסנאט וכמובן – מרגע שהושבעה היא עשויה להפוך בן רגע לנשיאה. כל מה שדרוש לשם כך הוא שמשהו, חלילה, יקרה לג'ו ביידן, הנשיא המבוגר ביותר שכיהן בארצות הברית אי פעם. הוסיפו לכך את העובדה שהאריס רואה בעצמה מועמדת אפשרית לנשיאות כבר ב־2024, במקרה שביידן יחליט לא להתמודד, ותבינו איזה כאב ראש היא מסבה למפלגה הדמוקרטית, שאך לפני שנה נשאה אותה על כפיים.
רימון ללא נצרה
קמלה האריס, בת 57, נשואה לעו"ד דאגלס אמהוף, ומגדלת איתו את שני ילדיו מנישואיו הראשונים. היא נולדה בקליפורניה לשיאמלה, חוקרת סרטן ילידת הודו, ולדונלד, פרופסור לכלכלה יליד ג'מייקה, ממוצא אפריקני. בילדותה התגרשו הוריה. קמלה עברה להתגורר עם אמה בקנדה, ושם סיימה את לימודי התיכון. בהמשך למדה לתואר ראשון בכלכלה ובמדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד, ולאחר מכן למדה משפטים בקליפורניה.
את הקריירה הציבורית שלה החלה ב־1998, בתור תובעת במחוז אלמידה בקליפורניה, החולש על החוף המזרחי של מפרץ סן־פרנסיסקו, וכולל את הערים ברקלי ואוקלנד. משם עברה למשרד התובע בסן־פרנסיסקו עצמה, בתחילה בתחום הפלילים ולאחר מכן בתחום הילדים והמשפחה. ב־2003 מונתה לפרקליטת מחוז סן־פרנסיסקו, לאחר שניצחה בבחירות את הפרקליט המכהן בתפקיד. ב־2007 נבחרה לקדנציה נוספת, ולאחר מכן נבחרה פעמיים לתובעת הכללית של מדינת קליפורניה כולה.
בינואר 2015 הכריזה הסנאטורית ברברה בוקסר מקליפורניה שאינה מתכוונת להתמודד שוב לסנאט ב־2016, וכך נפתחה בפני האריס הזדמנות שאסור להחמיץ. היא הכריזה שתתמודד על המושב שפינתה בוקסר, ניצחה בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית ולאחר מכן בבחירות הכלליות, ובינואר 2017 הושבעה לסנאטורית.
שנתיים אחר כך הודיעה שתתמודד בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית לקראת המרוץ לנשיאות ב־2020, אך בפועל מסע הבחירות שלה היה קצר מאוד. היא פרשה כבר בשלבים המוקדמים, אך לפני כן הספיקה להשתתף בעימות טלוויזיוני ולתקוף את ג'ו ביידן על עמדותיו בסוגיות בין־גזעיות. ביידן לא נטר לה טינה: באוגוסט 2020, לאחר שהבטיח את ניצחונו, הודיע על מינויה לסגניתו במרוץ לבית הלבן, ונשא אותה איתו בניצחון על דונלד טראמפ ומייק פנס.
אם מחפשים מתי החלה ההידרדרות במעמדה הציבורי של האריס, אפשר להצביע על 8 ביוני השנה. האריס יצאה אז למסע דילוגים בין כמה ממדינות דרום אמריקה, במטרה לבחון כיצד לעצור את זרם המהגרים הבלתי חוקיים הצובאים על גבול ארה"ב. בין הסוגיות הנפיצות ביותר בסדר היום האמריקני, נושא ההגירה הבלתי חוקית נחשב אולי למעורר מחלוקת יותר מכול. הנשיא ביידן, שהבטיח לקהלו השוחר גיוון אתני לחולל שינוי מהותי לעומת תקופת טראמפ, הטיל על האריס את משימת הטיפול בבעיה. הדעות חלוקות בשאלה מדוע עשה זאת. יש הטוענים שהנשיא ראה לנגד עיניו את טובתה של סגניתו, והניח לה להפגין עשייה בנושא בעל פרופיל ציבורי גבוה כדי לבנות את מנהיגותה. הציניקנים משערים שביידן, פוליטיקאי מיומן בעל ניסיון עשיר, גלגל לפתחה של האריס את הסוגיה הבוערת דווקא כדי שתיכשל. כך יוסר האיום שתדמיתה מציבה על מנהיגותו. הסנאטור הרפובליקני מטקסס ג'ון קרונין נהנה לתאר זאת בכל הזדמנות במילים הצבעוניות הללו: "ביידן הניח בידה של האריס רימון ושלף ממנו את הנצרה. היא מיד השליכה אותו רחוק ככל יכולתה".
אסי שריב, לשעבר קונסול ישראל בניו־יורק: "ברור שביידן נוהג בה בכבוד, אבל זה לא 'זה'. האריס לא משפיעה בשום נושא, גם לא באלה שהיא אחראית עליהם. כרגע אני לא רואה את ראש הממשלה או את שר החוץ משקיעים מאמץ גדול בשכנועה בנושא כלשהו. גם הם מבינים שהיא לא באמת חשובה מדי בממשל"
במהלך המסע ההוא במדינות אמריקה הלטינית, עמדה האריס בגואטמלה והפצירה באזרחי המדינה לא לנסות להסתנן לתחומי ארצה. "אני רוצה להיות ברורה בפנייתי לתושבי האזור היוצאים למסע המסוכן לגבול ארה"ב־מקסיקו: אל תבואו", אמרה. "אל תבואו. ארה"ב תמשיך לאכוף את חוקיה ולהגן על גבולותיה". המשפט הזה הצית באחת את ביקורתו של האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית, שהאריס הייתה אמורה לכאורה לייצג, כאיזון לנשיא שמרן יחסית. בעיתונים, באתרי האינטרנט ובערוצי הטלוויזיה הליברליים תקפו את המסר החד והתקיף מדי, לטעמם, והגדירו אותו ככישלון פוליטי מוחץ.
זו הייתה רק ההתחלה. באותו יום התארחה האריס ברשת אן־בי־סי, והמראיין לסטר הולט שאל אם יש לה תוכניות לבקר גם באזור הגבול עצמו. תשובתה הייתה "אנחנו הולכים לגבול, היינו בגבול". הולט המופתע ציין בפניה שהיא לא ביקרה בגבול בחצי השנה שחלפה מאז כניסתה לתפקיד. האריס הגיבה במילים "וגם לא הייתי באירופה", בתוספת צחקוק של מבוכה. המבוכה הזו הייתה במקומה, כי האריס חשפה את גרירת הרגליים שלה בסוגיית ההגירה, והציגה את הממשל באור בעייתי מול בסיס התמיכה הפוליטי שלו.
בעקבות התגובות החריפות ארגן הצוות של האריס ביקור בהול באל־פאסו שבמערב טקסס, בגבול ארה"ב־מקסיקו. הביקור הזה רק חשף בקיעים עמוקים בסביבתה הקרובה של האריס. לדעת רבים היציאה לשטח הייתה חפוזה, ולא נוהלה היטב. את הבלגן הכללי סימלה היטב מסיבת העיתונאים שקיימה האריס בשדה התעופה של אל־פאסו, רגע לפני המראתה בחזרה לוושינגטון. במשך כל האירוע נהמו בעוז מנועי המטוס הנשיאותי שמאחוריה, וקולה לא נשמע כמעט, שלא לדבר על שאלות העיתונאים. ב"אַקְסִיוֹס" וב"פוליטיקו", שני אתרי חדשות שאינם מזוהים דווקא עם הימין האמריקני, התפרסמו כעבור ימים אחדים תחקירים שחשפו את הבוקה והמבולקה בלשכת סגנית הנשיא. האווירה וההתנהלות בצוות הבכיר של האריס תוארו בביטויים כמו "חוסר תפקוד שנובע מהראש", "מורל נמוך", "תחושה כאוטית", "התעלמות מרעיונות", "פיוזים קצרים" ו"סביבת עבודה פוגענית".
המשבר ההומניטרי המתרחב בגבול הדרומי המשיך לרדוף את האריס. באמצע ספטמבר התאספו כ־15 אלף מהגרים מהאיטי מתחת ל"גשר הבינלאומי" אקוניה־דל־ריו, החוצה את הריו גראנדה. הדיווחים משם היו קורעי לב, וכללו תמונות קשות של אנשי משמר הגבול האמריקני מצליפים במהגרים בשוט. האריס משכה את הזמן לפני שהגיבה לנעשה שם, ושוב ספגה מנה הגונה של ביקורת מחבריה בשמאל. סטפני רוהל, מגישה בכירה ב־MSNBC, שאלה בשידור בכעס ניכר: "איפה סגנית הנשיא? היא הייתה אמורה להיות אחראית על כל הנושא הזה".
צילו של טראמפ
הקריסה של האריס לא קשורה רק לסוגיית ההגירה. מבקריה מציינים שסגנית הנשיא ממעטת לכנס מסיבות עיתונאים, וכושלת בלשונה כמעט בכל ריאיון. כשנשאלה בתוכנית "60 דקות" כיצד בא לידי ביטוי סדר היום הפרוגרסיבי שהבטיחה לבוחריה, החלה האריס להציג את קורות חייה בקול רועד מתסכול ומכעס, והוסיפה בעוקצנות כלפי המראיינת – "מה את רוצה לדעת?"
שערורייה אחרת, שנוגעת אלינו, פרצה בעקבות ביקורה של האריס באוניברסיטת ג'ורג' מייסון בווירג'יניה ב־28 בספטמבר. היא שוחחה שם עם חברי סגל וסטודנטים, במה שנראה כמו עוד ביקור נימוסין אקדמי שלא יספק שום כותרת, עד שסטודנטית מוסלמית ממוצא תימני־איראני הפנתה אליה שאלה: "במהלך הקיץ היו הפגנות במספרים אסטרונומיים למען פלסטין, אבל רק לפני כמה ימים הוקצו כספים להמשך התמיכה בישראל – דבר שכואב לי בלב, כי יש שם רצח עם ועקירת אנשים. אני בטוחה שאת מודעת לזה".
האריס הייתה יכולה לענות בתשובה ציונית הולמת: אף שהיא שייכת לזרם הפרוגרסיבי בסוגיות חברתיות וכלכליות, היא עשתה כל מה שצריכים פוליטיקאים דמוקרטים לעשות כדי להיחשב לאוהדי ישראל. בנאום בכנס איפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית בוושינגטון, הדגישה האריס שוב ושוב את מחויבותה לביטחון ישראל, וסיפרה שבילדותה אספה תרומות לקופות הכחולות של קק"ל. קשריה עם בכירים ישראלים, ובכללם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, נחשבים טובים, והיא הייתה כתובת לאוהדי ישראל במפלגה הדמוקרטית. בעלה דאגלס אמהוף הוא יהודי, כאמור, שגדל בברוקלין. לאור כל זאת, תשובתה של סגנית הנשיא לסטודנטית הכתה בהלם את תומכי ישראל.
האריס הנהנה בהסכמה לשמע השאלה, והשיבה שהיא שמחה שהסטודנטית העלתה את הנושא. "זה הקול שלך, השקפת העולם שלך, החוויה שלך, האמת שלך – ואסור לדכא אותם, חייבים לשמוע אותם. זה אחד מהדברים שאנחנו נאבקים למענם בדמוקרטיה. הדמוקרטיה בשיא כוחה כשכולם משתתפים בה, וכשכל הקולות נשמעים". מיד לאחר מכן סטתה האריס מהנושא והפליגה בדברים על הצורך להיות "מאוחדים אך לא אחידים". כשהסרטון הופץ הוא עורר כעס רב ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת מימין. מבקריה של האריס זעמו במיוחד על שלא קטעה את הסטודנטית בשעה שהטיחה האשמות מופרכות כלפי בעלת הברית החשובה ביותר של ארה"ב במזרח התיכון.
כל המתואר כאן קרה בפחות מחצי שנה. לכל מי שעיניו בראשו ברור שהאריס לא נמצאת במקום הנכון, ושהגיעה לעמדה הזו בעיקר כי היא אישה לא לבנה, שיכולה להביא לקלפיות בוחרים שנראים קצת אחרת מהגבר הלבן המזדקן שלידה. זה כנראה עבד, במידה כזו או אחרת – העובדה היא שביידן הוא נשיא ארה"ב והאריס סגניתו. אבל היום כבר ניכר שהשניים הם מים ושמן. כשארה"ב נכנסת לשנת הבחירות של אמצע הקדנציה, וכל הסקרים מנבאים מפלה לדמוקרטים במרוץ לבית הנבחרים ולסנאט, גוברים הקולות במפלגה ששואלים מה הלאה.
כשהמנחה לסטר הולט שאל את האריס אם יש לה תוכניות לבקר באזור הגבול הדרומי, תשובתה הייתה "אנחנו הולכים לגבול, היינו בגבול". הולט המופתע ציין בפניה שהיא לא ביקרה בגבול בחצי השנה שחלפה מאז כניסתה לתפקיד. האריס הגיבה במילים "וגם לא הייתי באירופה", בתוספת צחקוק של מבוכה
בינואר 2021 שררה הסכמה מפלגתית סביב האריס בתור המועמדת לרשת את ביידן במקרה חירום, חלילה, ואולי אף בבחירות הבאות, בהנחה שהנשיא יחליט לא לרוץ שוב. אך כיום הדעה הרווחת היא שהאריס היא משקולת על רגלי המפלגה. אם יש משהו שגורם לדמוקרטים להתעורר בלילה שטופי זיעה קרה, זהו התרחיש שבו דונלד טראמפ דורס את קמלה האריס במרוץ לבית הלבן ב־2024. הם יעשו הכול כדי שזה לא יקרה, והאריס צריכה להתחיל לחשוב על דרכה.
ללכת לאיבוד בקופסה
"סגן הנשיא אינו תואר טקסי", אומר לנו מייקל אורן, שכיהן כשגריר ישראל בארה"ב בשנים 2009־2013. "התפקיד הזה השתנה רבות במהלך השנים. אחרי מלחמת העולם השנייה סגנות הנשיא התרחבה מאוד, כי המטלות של החדר הסגלגל התרבו ונעשו בלתי אפשריות לביצוע בידי אדם אחד. ביידן עצמו היה פעיל וחזק בכהונתו כסגנו של הנשיא ברק אובמה, כולל בתחום המדיני שקשור אלינו".
האדם יוצק את המשמעות לתפקיד, או שהמשרה עצמה מגדירה את המכהן בה?
"גם וגם. חשוב לזכור שנשיא ארה"ב וסגנו לא תמיד מסתדרים. ביל קלינטון ואל גור, למשל. רשמית סגן הנשיא הוא בחירה של המפלגה, שלא תמיד תואמת את רצונו של הנשיא. ג'ון מקיין ביקש למנות לסגנו את ג'ו ליברמן (ששמונה שנים קודם לכן התמודד דווקא כסגנו של אל גור מטעם הדמוקרטים – א"ש), אבל המפלגה הרפובליקנית החליטה שאמריקה טרם בשלה לסגן נשיא יהודי. הם לקחו את מושלת אלסקה שרה פיילין – מה שהתברר במהרה כטעות פטאלית".
מדוע האריס הועדפה על פני דמויות בולטות אחרות במפלגתה?
"הדמוקרטים רצו מאוד אישה, ועדיף שחורה. השיקולים היו מגזריים בלבד, כמעט".
אורן התלווה בעבר להאריס באחד מביקוריה בארץ, והתרשם ממנה לטובה. "היא אינטליגנטית מאוד, פרו־ישראלית, לא פרוגרסיבית במובן האנטי־ישראלי. לא זיהיתי שם מקום לדאגה".
איך אתה מסביר את התגובה שלה ב"תקרית הסטודנטית"?
"האריס כנראה הייתה מגיבה באותה דרך גם אם הסטודנטית הייתה אומרת דברים נוראים על אומות אחרות. היא השיבה כדמוקרטית, והיום במפלגה הזו אי אפשר להתעמת פומבית עם סטודנטים, ודאי לא אם הם ממוצא מוסלמי. אם האריס הייתה עושה זאת, מיד היו מאשימים אותה בגזענות. היא הייתה צריכה להגיד 'אני מוכנה להגן על זכותך להתבטא, אבל לא מסכימה עם מה שאת אומרת'. לא בטוח שיש הרבה דמוקרטים שהיו משיבים אחרת. במובן הזה, אנחנו בבעיה. מצד שני, אני כן חושב שאם האריס תיקלע שוב לאותו המצב, היא תשיב באופן אחר, שיהיה נוח יותר לישראל".
מה לדעתך מעמדה הציבורי והפוליטי כיום?
"ביידן היה מקורב מאוד לאובמה, אבל מהמרחק שאני נמצא בו היום אני לא רואה קרבה כזו בין האריס לביידן. האם המצביעים הדמוקרטים עדיין מרוצים ממנה, והאם סיכוייה עלו או ירדו? קשה לי להשיב על כך. אם ביידן יחליט לא להתמודד לקדנציה שנייה, בהחלט ייתכן שיקראו עליה תיגר מתוך המפלגה הדמוקרטית.
"אני לא יוצא מנקודת הנחה שהשנה הזו הייתה רעה כל כך בשבילה. אני מתרשם שהיא שחקנית צוות, שמשתפת פעולה עם רצון המפלגה. לדעתי היא שומרת על פרופיל נמוך מאוד כדי לא להצטייר כבולטת וחזקה יותר מביידן, שהולך ונחלש. לא רואים אותה כמעט, וכך זה כנראה יישאר. כדי לא לאבד תמיכה, היא צריכה לאמץ יותר את המצע הפרוגרסיבי, בעיקר בנושא ההגירה והיחסים בין הגזעים. לגבי ישראל והפלסטינים – הממשל ממילא לא עוסק בזה כרגע. אם המפלגה תמשיך לדגול בהסכם גרעין חדש עם איראן, או בפתיחת קונסוליה במזרח ירושלים – האריס תתמוך בצעדים כאלה, אבל מצד שני היא לא תצא מגדרה לגנות בנייה ביו"ש. ישראל צריכה להשקיע מאמץ בקשרים איתה, ולא פחות מכך בקשרים עם הצוות שלה. האנשים האלה בדרך כלל מגיעים רחוק בהמשך דרכם".
ישראלי אחר שבקיא מאוד בפוליטיקה האמריקנית הוא אסי שריב, שכיהן כקונסול ישראל בניו־יורק בשנים 2007־2010. "ישנם סגני נשיא שהיו דומיננטיים מאוד, ויש כאלה שפחות", הוא מסביר. "בממשל של ג'ורג' בוש הבן, סגן הנשיא דיק צ'ייני היה חשוב וכריזמטי מאוד, ובקדנציה הראשונה הוא אף היה המבוגר האחראי שחנך את הנשיא הצעיר. ממשלת אריאל שרון עבדה מולו, והלשכה שלו השפיעה על יחסינו עם ארה"ב. בקדנציה השנייה, ככל שהסיפור בעיראק הסתבך, השתנה גם המשקל הסגולי של צ'ייני בממשל.
"כשביידן היה סגנו של אובמה, הקשר שלהם לא היה חברי כמו זה של בוש וצ'ייני, אבל לפחות בהתחלה זה היה קשר חזק שהקרין גם על יחסי ישראל־ארה"ב. אם נגזור מזה למה שקורה עכשיו עם האריס – ברור שביידן נוהג בה בכבוד, אבל זה לא 'זה'. היא לא משפיעה בשום נושא כרגע, גם לא באלה שהיא אחראית עליהם, ובראשם סוגיית ההגירה. האריס לא מספקת את הסחורה לשמאל, וגם לא נראית כמי שמובילה איזה מהלך.
מייקל אורן, לשעבר שגריר ישראל בארה"ב: "היום במפלגה הדמוקרטית אי אפשר להתעמת פומבית עם סטודנטים, ודאי לא אם הם ממוצא מוסלמי, אחרת יאשימו אותך בגזענות. היא הייתה צריכה להגיד 'אני מוכנה להגן על זכותך להתבטא, אבל לא מסכימה עם מה שאת אומרת'"
"חלק מהעניין הוא ההגעה לתפקיד. אם הנשיא הוא מישהו שהלכת איתו שנים והוא לקח אותך כסגן, זה דבר אחד. אבל ביידן לקח את האריס רק כדי להיבחר, והיא אכן עזרה לו בקהלים ספציפיים. לקריירה האישית שלה השנה הזו לא עשתה טוב. נכון שמוקדם לחרוץ דין, אבל אם ביידן לא יתמודד שוב על הנשיאות – והסיכוי לכך גבוה, מכל הסיבות הידועות – אני לא חושב שהיא תהיה מועמדת מובילה לרשת אותו. מהזווית הישראלית, אני כרגע לא רואה את ראש הממשלה בנט או את שר החוץ לפיד משקיעים מאמץ רב בשכנועה בנושא כלשהו. גם הם מבינים שהיא לא באמת חשובה מדי בממשל".
הציפיות ממנה היו גבוהות. מה בעצם קרה לה?
"עוצמתה היא גם נקודת התורפה שלה. היא אדם דעתן ועצמאי – בדיוק התכונות שלא מתאימות לסגן נשיא. מייק פנס היה סגן הנשיא המושלם, מספר שתיים קלאסי, מישהו שיגיד את הדברים הנכונים ויהיה ייצוגי. היא ההפך הגמור. יש לה עמדות ברורות בכל נושא, וקשה לשלוט בה. כשמכניסים אותה לקופסה, היא לא יודעת איך להתנהל. פתאום היא נאלצת לשחק במגרש שונה לגמרי מזה שהכירה, ולא יכולה לומר או לעשות מה שהיא רוצה. פוליטיקאי מהזן שלה רואה ידיעה בעיתון ואומר 'אני אסע לשם עכשיו וארים את הדגל', אבל היא לא יכולה לעשות את זה, אלא תלויה באיש צוות מהבית הלבן שיגיד לה כן או לא.
"אני לא יודע אם הנפילות שלה הן תוצאה של תסכול, אבל כשאתה לא יודע מה לעשות במקום שאתה נמצא בו, ופועל נגד האינסטינקטים שלך, קורות טעויות. זה אך צפוי. זו הייתה בלי ספק שנה מאכזבת מאוד מבחינתה, אבל האריס עוד יכולה לשנות את מצבה ומיצובה. בל נשכח שהיא עשויה להפוך לנשיאה גם בלי בחירות. כולנו מאחלים לביידן בריאות איתנה, אבל גם זה ייתכן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
