גם בגיל 75, סלים ג'אבר עולה ברגל בעלייה התלולה לביתו באבו־גוש, ועושה זאת במהירות. הוא מתנצל על האיחור: זה עתה חזר מפגישה בירושלים לקראת יציאתם של ספורטאים בני הכפר למרוקו, כחלק ממשלחת ג'ודו ישראלית. "הנסיעה תהיה בתחילת החודש הבא", הוא מעדכן בפירות המפגש. "קבוצת הספורטאים תהיה מעורבת, חצייה יהודים וחצייה מוסלמים. אני מקווה שזו התחלה של שותפות שתיתן ביטוי לאחדות שמסמלת את אבו־גוש".
ביטוי אחר למילות המפתח "שותפות" ו"אחדות" אפשר למצוא בכינוי שג'אבר מצמיד לעצמו: "המח"ט של אבו־גוש". זה ממש לא מובן מאליו שראש מועצה מקומית ערבית נוקט לשון צה"לית כל כך. "אני קבלן בנייה במקצועי", הוא מעיד. "בניתי פה הרבה בתים, אבל האתגר שלי הוא לבנות את החברה המשותפת ואת העתיד של הילדים שלנו".
ג'אבר כיהן בתפקיד ראש מועצת אבו־גוש ב־18 מתוך 23 השנים האחרונות – הוא נבחר לראשונה ב־1998, ו"דילג" רק על הקדנציה של 2013־2018. מענפי עצי הזית בחצר ביתו תלויים מכלי אלכוג'ל מלאים למחצה, שריד מאירועים ומישיבות שנערכו כאן במהלך התפרצויות הקורונה. ברוב המגזר הערבי, גיוס הציבור למאבק במגפה היה אתגר מורכב: חתונות ותפילות המוניות המשיכו להתקיים למרות היותן אירועים מחוללי הדבקה, ושיעור ההתחסנות נותר נמוך במידה מטרידה (עד ספטמבר רק שליש מבני המגזר הערבי התחסנו). אך הכפר אבו־גוש, שבו כ־7,800 תושבים, התמודד עם המגפה בצורה טובה בהרבה, וכיום הוא ניצב בצמרת רשימת היישובים המחוסנים ביותר בישראל. ג'אבר זכאי לפחות לחלק מהקרדיט. "התייחסנו לקורונה כמבצע, ועבדנו במרץ עם המשטרה ופיקוד העורף", הוא מספר. "מפקד המרחב בפיקוד העורף עבד איתנו חזק כבר מההתחלה. הוא שאל והתעניין ועזר לנו להשתלט על המגפה".
ג'אבר גם מינה במועצה אחראי קורונה מקומי, שמכיר את האוכלוסייה ואת המשפחות באופן אישי. "שלחנו 35 מתושבי הכפר להשתלם בנהיגה באמבולנס ובמתן עזרה ראשונה. הם היו אחראים לעריכת בדיקות קורונה באבו־גוש, ואחר כך גם למתן חיסונים". במהלך הסגרים חילקה המועצה המקומית 4,000 אריזות מזון למי שנזקקו לסיוע, ו־550 מחשבים ניידים נמסרו לתלמידי בתי הספר, כדי לאפשר למידה מרחוק.
גם את אנשי הדת גייס ג'אבר: הוא שכנע אותם לסגור את המסגדים לתפילות המוניות, בהתאם להנחיות הממשלה, ולהשתמש בכרוז המואזין כדי לשלוח את הציבור לנקודות ההתחסנות, כשאלה נפתחו. "שלחנו גם רכב שייסע בשכונות ויכרוז לאנשים להגיע להתחסן. השתמשנו ברשתות החברתיות ובקבוצות הוואטסאפ כדי להעביר את המסר, וצילמנו ידוענים מאבו־גוש שעודדו התחסנות. רופאי המשפחה התקשרו ללקוחות שלהם והזמינו אותם להגיע, ומלבד תחנות החיסון בבתי הספר ובקופות החולים פתחנו מתחם ענק באוהל יפה עם כיבוד ושתייה כדי למשוך את האנשים. וזה הצליח".
זריפה, אמו של ראש המועצה: "יום אחד הגיעו אליי הביתה צעירים יהודים בני 16 ו־17 בבגדים קרועים. הם אמרו לי שהם בורחים מהבריטים וצריכים רק קצת אוכל ומים. החבאתי אותם, האכלתי אותם והבאתי להם בגדים נקיים. הם היו ילדים בצרה, הייתי חייבת לעזור להם"
בדרך להתערבב?
העבודה המשותפת עם המשטרה והצבא אינה מובנת מאליה במגזר הערבי, אף שבמאבק בקורונה נרשמה גם שם מוכנות רבה יותר להסתייע ברשויות הממשלתיות ובכוחות הביטחון. אבל ברור שבאבו־גוש היחס לישראל שונה בתכלית: השותפות בין תושבי הכפר ובין שכניהם היהודים קדמה אפילו להקמת המדינה.
זריפה, אמו של ראש המועצה, מתקרבת לגיל 100: בכיסוי ראש לבן היא פוסעת לאט־לאט, עם הליכון, אל תוך החדר שאנחנו משוחחים בו, מתיישבת ומחייכת. היא זוכרת את הימים ההם. לפני קום המדינה היא הייתה אחות וחובשת, והתגוררה סמוך למבנה המשטרה הבריטית בכפר. בראשית מלחמת העצמאות, בימי הניסיונות לפריצת המצור על ירושלים, טיפלו היא ואחותה בלוחמים היהודים הפצועים שהגיעו אליהן מקרבות הפרוזדור המוביל אל העיר, וחבשו את פצעיהם.
"יום אחד הגיעו אליי הביתה צעירים יהודים בני 16 ו־17 בבגדים קרועים", היא נזכרת. קולה חלש, חנוק מעט, אבל עיניה בורקות. "הם אמרו לי שהם בורחים מהבריטים וצריכים רק קצת אוכל ומים. מיד החבאתי אותם, האכלתי אותם, הבאתי להם בגדים נקיים וחבשתי את הפצעים שלהם. הם היו ילדים בצרה, הייתי חייבת לעזור להם".
על פעולותיה זכתה זריפה לציון לשבח ממשרד הביטחון. היא לא הייתה היחידה בכפר שסייעה למאבק הקוממיות העברי. יוסוף אבו־גוש היה לוחם לח"י; בין השאר היה ידידה של הלוחמת והשרה־לעתיד גאולה כהן, ויחד עם תושבים אחרים מאבו־גוש סייע לה להימלט מהכלא הבריטי, בניסיון הבריחה השלישי והמוצלח שלה. בתוכנית הרדיו "מרחאבית" של תאגיד כאן תיאר ת'אבת אבו־גוש, בנו של יוסוף, את מבצע ההימלטות: תושבי הכפר היו מעורבים לדבריו בפעולת הסחה מורכבת בין כותלי בית הכלא ובהברחת הבגדים הערביים שכהן לבשה כשנמלטה. יוסוף אבו־גוש היה בין הממתינים לה במכונית המילוט, וחוליית החילוץ הערבית־היהודית נתפסה לבסוף ונשלחה לכלא עכו.
ג'אבר לא מתנצל בשום אופן על כך שכבר בימי טרום המדינה נתנו תושבי אבו־גוש מחסה ללוחמי המחתרות – או לכלי הנשק שלהם, שהוטמנו בסליקים בבתי הכפר. "ההורים שלנו היו חכמים ובחרו לקשור את גורלם עם היהודים, נגד הבריטים והמרד הערבי", הוא אומר. "היו להם יחסים טובים עם הקיבוצים מסביב – מעלה־החמישה, קריית־ענבים ועוד. הם שמרו על הקיבוצים בזמן השלטון הטורקי ובמנדט הבריטי, ואחרי קום המדינה קיבלו מהם הגנה".
בתחילה דווקא כן ניתנה הוראה, היישר מדוד בן־גוריון, לפנות את אבו־גוש יחד עם כל הכפרים הערביים המאיימים על הדרך בין תל־אביב לירושלים. כשהצבא הגיע למקום, מספר ג'אבר, הוזעקו מנהיגי קריית־ענבים ומעלה־החמישה ו"זרקו את עצמם מתחת לגלגלים של הג'יפים כדי לא לאפשר לצבא לפנות אותנו. ואז הזמינו את יצחק נבון, שהיה איש הקשר בין אבו־גוש להגנה. הוא דיבר עם בן־גוריון, וניתנה הוראה להשאיר פה את רוב תושבי הכפר".
לא כל תושבי אבו־גוש נשארו בבתיהם. חלקם גלו ליהודה ושומרון וגם לעבר הירדן; היו שעברו לממלכת ירדן וחזרו בהמשך לכפר. בתמונות המוצגות בביתו של ג'אבר הוא מצולם עם המלך חוסיין ובנו עבדאללה השני, מלך ירדן כיום. "היו בממלכה הירדנית שרים מאבו־גוש, ואישי ציבור נוספים בני הכפר מילאו תפקידים בינלאומיים", הוא אומר בגאווה.
בגלל גישתם הציונית של תושבי אבו־גוש, תמיד היה נתק מסוים בינם ובין רוב המגזר הערבי. הכפר מבודד מערביי ישראל לא רק גיאוגרפית ("אנחנו הכפר הערבי היחיד באזור ירושלים בתוך הקו הירוק"), אלא גם תרבותית. "זה משפיע על ההתנהלות שלנו, וגם על היחס כלפינו מצד הציבור הערבי. מבחוץ היחסים נראים רגילים, אבל הלב שלהם, כמו שאומרים בערבית, שחור כלפינו. אנחנו מסומנים בתור מי שבגדו בעם שלהם, ועזרו ליהודים לבנות את המדינה. התשובה שלנו היא שפעלנו למען ההישרדות שלנו ולמען חיים משותפים, ערך שאנחנו מקדמים באבו־גוש גם היום. השאיפה היא לקרב בין המגזרים, ולא לירוק לבאר שאנחנו שותים ממנה, שקוראים לה מדינת ישראל".
החיים המשותפים אינם רק סיסמה. יהודים תמיד הגיעו לכפר לטיול, לקניות, לארוחה טובה ולמפגשים בין־דתיים ובין־תרבותיים. המועצה מפעילה בשנים האחרונות את תוכנית "בלנדר" לסטודנטים יהודים: הם באים לכאן לחודשיים, לומדים ערבית, מלמדים עברית בבתי הספר וחווים את התרבות המקומית. מלבד זאת, בשנים האחרונות יש זרם של יהודים שמגיעים לגור באבו־גוש – תופעה שאין לה אח ורע בישראל, למעט בחברון ובמזרח ירושלים. כיום, רוב היהודים תושבי הכפר גרים בו בשכירות; אחד מהם מתגורר סמוך לביתו של ראש המועצה עצמו. אבל במיזמי בנייה חדשים באבו־גוש יש גם יהודים שקונים נדל"ן, ומתכוונים לגור בו.
ג'אבר מספר כי בשכונה חדשה המוקמת בכפר, קבלן יהודי קנה זכויות לבנייה רוויה של 120 יחידות דיור; בשכונה נוספת של "בנה ביתך" היה מגרש שנרכש גם כן בידי יהודי. "אין לנו בעיה שימכרו כאן בתים או מגרשים ליהודים. אולי זה יעורר אתגרים של שכונה יהודית בתוך כפר ערבי, אבל היהודים והערבים שגרים פה רוצים שקט, וזה מה שהם מקבלים. יש פה ביטחון אישי יותר מבפתח־תקווה, בתל־אביב או בירושלים. כאן כולם מכירים את כולם, יודעים מי ערבי ומי יהודי, ושומרים האחד על כבודו של האחר. אין פה טרור כמו שאנחנו רואים לצערנו בערים אחרות בישראל – דקירות, יריות, פיגועים. באבו־גוש אוהבים את כולם, יהודים, מוסלמים ונוצרים, ונהנים לקבל אורחים. לא מתייחסים כאן לאנשים כמו לזרים".
לא מזדחלת תחושת דאגה אצל האבו־גושים השורשיים, כשהם רואים שיהודים רוכשים דירות בתוך הכפר?
"אני לא חושב שיש חשש שהיהודים באים לייהד את אבו־גוש. האנשים שמגיעים לפה מחפשים שקט ושלווה, ולא עימותים".
סלים ג'אבר: "דיברתי עם הצעירים כדי שלא ייתנו לאף אחד להניף דגל פלסטין, לזרוק אבן על יהודי או לשרוף צמיגים. גם המשטרה פה באבו־גוש מצוינת, היא שיתפה איתנו פעולה, ובלעדיה אני לא יודע לאן היינו מגיעים"
דיפלומטיה אופוזיציונית
בחלקים אחרים של המגזר הערבי יש בהחלט מי שמחפשים עימותים. מתחילת 2021 נמנו בו למעלה ממאה נרצחים באירועי אלימות. אף שאבו־גוש אינו כפר נקי מפשיעה – סכסוכים קשים בין חמולות, בעיקר על קרקעות, התקיימו ועדיין מתקיימים – ברור שהיקף האלימות כאן אינו גבוה כמו ביישובים ערביים אחרים. "הייתי ממליץ לראשי הערים והמועצות לשתף פעולה עם המשטרה ולא להציג אותה בתור האויב", אומר ג'אבר. "המשטרה היא זו שאכפת לה והיא זו שעוזרת לנו. רק שיתוף פעולה ומאמץ הדדי מצילים אותנו מהידרדרות. האויב מבחינתי הוא מי שפוגע באנשים ומנסה לגרור את הכפר לאלימות נגד המדינה".
מבחינה פוליטית ג'אבר מזוהה עם תנועת הליכוד. ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו התארח כמה פעמים בביתו, וג'אבר מצידו פעל למענו באבו־גוש. אבל היום הליכוד באופוזיציה, ותקציבים רבים המיועדים למגזר הערבי עוברים תחת ידיו של מנסור עבאס, מנהיג רע"מ ויו"ר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית; ג'אבר נמצא לפיכך בעמדה מאתגרת. בריאיון הוא נוקט לשון דיפלומטית כדי לא לפגוע ביישובו: "אני לא מאמין באידיאולוגיה של התנועה האסלאמית, אני רחוק משם, אבל בכל זאת הייתי בעד הצטרפות רע"מ לקואליציה, כי אני מזדהה עם החיבור והגשר בין המגזרים. אני רוצה להאמין שהצעד של עבאס מקרב את היהודים והערבים, ולא מרחיב את השנאה. זאת דרך ראויה, גם אם האידיאולוגיה של המפלגה ראויה פחות.
"עוד לא ישבתי עם מנסור עבאס, ואני לא מכיר אותו אישית כי אני לא מתומכי המפלגה שלו. ראשי הרשויות הערביות מנסים היום להתקרב אליו ולדבר איתו כדי שיעזור להם, והוא יודע את זה. לא מזמן הייתי אצל שר הרווחה מאיר כהן ושאלתי אותו ישירות אם הדרך היחידה לקבל סיוע לאבו־גוש עוברת אצל מנסור עבאס. הוא ענה בשלילה ואמר שהתקציב מחולק לפי משרדים, ולא צריך להתחנף לאף אחד. שר התרבות והספורט חילי טרופר, ממפלגת כחול לבן, היה פה לפני כמה שבועות. הצגתי בפניו את הבעיה שיש לי עם הנוער, שאין לו מסגרת ופונה לאפיקים מפוקפקים. כשהוא הפנה אותי למנסור עבאס אמרתי לו: כל חיי הלכתי יד ביד עם הימין, ועכשיו אומרים לי ללכת לעבאס? ביקשתי ממנו שבתור השר הממונה יטפל בי, ולא ישלח אותי לכתובת אחרת.
"אני מנסה לגדל דור צעיר וחכם, שמבין שהמועצה והרשויות רוצות בטובתו. אני מידפק על דלתותיהם של משרדי הממשלה כדי שיעזרו לנו להשקיע בנוער. השלמנו בניית קריית ספורט חדשה, בשאיפה שהצעירים יוציאו את האנרגיה שם ולא יפנו לאלימות. אם לא יהיה חינוך טוב ולא תהיה מסגרת, הצעירים יידרדרו. יש באבו־גוש משפחות מצוקה שיש להן פוטנציאל להזיק מאוד לכפר. גם נושא הסמים מדאיג מאוד. אנחנו יודעים שסמים הם מתכון לאלימות, גנבות ופשעים אחרים. אם הנוער של אבו־גוש יגנוב מהיישובים היהודיים מסביב, זה יהרוס את היחסים שאנחנו עמלים עליהם קשה כל כך".
גם הפרעות בערים המעורבות במהלך מבצע שומר החומות, מודה ג'אבר, סיכנו את היחסים הללו. היו כמה ניסיונות להתסיס את השטח ולעורר את צעירי הכפר לפגוע ביהודים. "אנחנו באבו־גוש, יחד עם בכירי היישובים סביבנו, קיבלנו החלטה משותפת לגדוע כל ניסיון ליצור כאוס. בתור נציג המשפחות הגדולות בכפר, שמקבל מהן תמיכה, יצאתי לשטח ודיברתי עם הצעירים כדי שלא ייתנו לאף אחד להניף דגל פלסטין, לזרוק אבן על יהודי או לשרוף צמיגים. גם המשטרה פה באבו־גוש מצוינת, היא שיתפה איתנו פעולה, ובלעדיה אני לא יודע לאן היינו מגיעים. אני מסיר את הכובע בפני המשטרה ותחנת הראל, שאוהבת את אבו־גוש ומגיעה במהירות לשטח".
כאן באבו־גוש כוחם של אנשי הדת וחברי ההנהגה הוותיקה עדיין במותניהם, טוען ראש המועצה, והם הצליחו לשלוט בצעירים. "הכוח נמצא עדיין בידיהן של המשפחות הגדולות, והמשמעת הציבורית נשמרת. הכפר שלנו מורכב מארבע חמולות – ג'אבר, עבד־אל־רחמן, איברהים ועות'מאן. מלבדן יש עוד שלוש חמולות קטנות. אבא שלי מחמולת ג'אבר, אמא שלי מחמולת עבד־אל־רחמן, סבתא שלי ממשפחת איברהים והסבתא השנייה מעות'מאן – בקיצור, אני מקושר לכל המשפחות הגדולות, וזה נותן לי כוח לנהל את הכפר. ברור שיש לחץ מהבית ותחושת מחויבות, אבל אני מקפיד שהמינויים יהיו משיקולים מקצועיים. מנהל מחלקת החינוך שלי, למשל, הוא מהחמולה הכי קטנה".
תופעת מינויי המקורבים היא רעה חולה ברשויות המקומיות בכל הארץ, והמצב במגזר הערבי חמור במיוחד. עוצמתם של ראשי מועצות ועיריות הפכה את הבחירות ברשויות הערביות לחמולתיות, לעמוסות אינטרסים והון, ובמקרים מסוימים גם לאלימוֹת. אחת הדרכים של ראש מועצת אבו־גוש להתחמק מכל זה היא מינוי פקידים שמגיעים מחוץ לכפר – וגם מחוץ למגזר: "המנכ"ל שלי יהודי, וכך גם מבקר המועצה, הגזבר, היועץ המשפטי והנהלת החשבונות. ככה נהגתי תמיד, ויש לזה הרבה יתרונות. הם לא מעורבים בחמולתיות, לא מרגישים מחויבים, מזוהים כא־פוליטיים. כך הם נשארים מקצועיים, ולא מקבלים החלטות לפי לחצים".
מנכ"ל המועצה המכהן בשלוש השנים האחרונות הוא אריאל בריח, שיושב איתנו בריאיון: יהודי חובש כיפה, חריג למדי בנוף המקומי. לדבריו, התופעה של גיוס מנהלים יהודים הופכת נפוצה ביישובים ערביים בכל רחבי הארץ. "גם כשיש ויכוחים ועימותים, הם נשארים ברמה המקצועית", מסביר בריח. "כולם מבינים שאתה מגיע מבחוץ, ולכן לא מחויב לאיש. בעבר הותקפתי בידי אחד התושבים, אבל זה היה מקרה בודד ולא תופעה".
למרבה הצער, לא קל להחיל את המודל של אבו־גוש על יישובים ערביים אחרים, כמו כפר־קאסם, ג'לג'וליה או אום אל־פחם. "ראשי ערים מפחדים ומשפילים ראש בפני הקיצונים", טוען ג'אבר. "יש להם סיבה טובה. כבר ראינו מקרים של איומים וירי על ראשי מועצות ועיריות במגזר הערבי. גם עליי מאיימים היריבים שלי, אם כי כרגע זה נשאר בשדה הפוליטיקה ולא מגיע למעשים פליליים של יריות ואלימות".
בסך הכול, קובע ג'אבר, "אבו־גוש הוא סלסילת תפוחים טובה". אבל גם על הטנא הזה מאיימות הסכנות שפוגעות כל כך במגזר הערבי ומרחיקות אותו משותפות עם מדינת היהודים: "לצערנו יש גם פה אנשים אנטי־ישראלים, שמנסים להזיק ולפגוע בשכנות הטובה. הם לא מהמשפחות המקוריות של אבו־גוש, אלא הגיעו לכאן מבחוץ – אבל אנחנו יודעים שמספיק תפוח אחד רקוב כדי לפגוע בכל התפוחים בסל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
ערבים
שיתוף פעולה בין
> אסף גבור | צילום: יונתן זינדל – פלאש 90
צילום: שאטרסטוק
צילום: פלאש 90
צילום: משה פרידמן – לע"מ
צילום: באדיבות העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל (לח"י)
"הלב של הציבור הערבי שחור כלפינו". אבו־גוש בשנות השישים
אחים למחתרת. יוסוף אבו־גוש וגאולה כהן, לאחר הבריחה מהכלא הבריטי
החלטה משותפת לגדוע כל ניסיון לכאוס. מפגש ראשי הרשויות באזור, בזמן מבצע שומר החומות
המואזין קרא לתושבים לבוא להתחסן.
מסגד קדירוב באבו־גוש
"כל ראשי הרשויות הערביות זקוקים לו, והוא יודע את זה". מנסור עבאס
