"מאז נכנס לי לראש שאני חייב להיות חזק, חייב להיות לוחם"

הוא היה נער צעיר כשהמרד הערבי הגדול של שנות השלושים השתולל ברחבי הארץ. אבל גם כשנדרש, כמו שאר התלמידים בישיבת פורת יוסף, להימנע מלעבור בשוק המוסלמי – משה עבאדי לא ויתר על הביקור אצל חבריו הערבים שם. "הרב של הישיבה החליט שאנחנו צריכים לעשות עצרת", הוא מספר. "הביאו את כולנו לבית כנסת, הלבישו אותנו שקים ואמרו לנו לבכות. פתחו את ההיכל, בכו והתפללו, והרב נאם נאום גדול לא־לוהים: לאבד ולהשמיד את אויבי ישראל. הייתי בן 11 עם דמיון גדול. ראיתי את ספרי התורה והרגשתי שראיתי את א־לוהים".

באותו יום ממש התאספו שלושה רבנים מנחלאות, שכונת מגוריו, "לקחו רעף וכתבו עליו מה הם רוצים שא־לוהים יעשה לערבים. הם נתנו את הרעף לאבא שלי, שהיה אופה, והוא שם אותו בגחלים. חיכינו שם עד שהכול התפוצץ". משה ישן היטב באותו הלילה, ולמחרת רץ להציץ בכותרות העיתונים, משוכנע שהרע מאחוריו. אלא שבמקום בשורת גאולה, דווח שם על הרוגים בקיבוצים ובשכונת מחנה־יהודה. "באותו רגע הבנתי שאם אנחנו לא נילחם ולא נהיה חזקים – ישמידו אותנו. לא יקרה שנשב ונתפלל וא־לוהים יציל אותנו. מאז נכנס לי לראש שאני חייב להיות חזק, חייב להיות לוחם".

שורה ארוכה של עיטורים מלמדת על מערכות ישראל שבהן השתתף עבאדי, כלוחם בקרבות בלימה וכיבוש. מכולם הוא גאה במיוחד בעיטור "לוחמי המדינה", שניתן לאלה שלחמו למען הקמתה. "היינו אידיאליסטים", הוא אומר. "החלום של כולנו היה לגרש את האנגלים ולהקים מדינה, והמטרה הזו הוגשמה במלואה. יש לנו מדינה".

גשר עץ מוביל למרפסת שמשמשת כמבואה לביתו של משה בן ה־93. הוא מתעכב מעט בגלל אימון יוגה. כשיחבור אלינו – ובידו טלפון חכם שבתוכו חשבון פייסבוק פעיל – יסביר לנו: "אבא שלי מת בגיל צעיר מאוד. אמרתי: אני אהיה בריא, ואצלי הילדים לא ירעבו".

הוא נולד בירושלים, שנתיים אחרי שהוריו עלו רגלית מחלב שבסוריה. "גרנו בנחלאות – נחלת־ציון ואז נחלת־אחים. למדתי בתלמוד תורה של חכם פטאל. הראשונים למדו תפילה ואותיות. השניים פרשת שבוע ותנ"ך. העליונים למדו גמרא. בכל מבחן הושיבו אותך לפי התוצאות, ומי שלא ענה – קיבל מכות. אני תמיד הייתי בראשונים, מעולם לא חטפתי. בגיל עשר עשו לי מבחן דירוג והחליטו שאני מתאים לישיבת פורת יוסף".

משה החליט ללמד את בן דודו, יוסף עבאדי ("זה מהעוגיות"), כדי שיבוא איתו לישיבה. "הכרחתי אותו ללמוד וקידמתי אותו איתי במבחנים. הביאו אותנו לרב הראשי, בן־ציון מאיר עוזיאל, שהיה בשבילנו יותר מא־לוהים. אני רעדתי מפחד, ואבא שלי לא ישן כל הלילה לפני כן. כשהגענו הרב יצא אלינו, שם יד על הראש שלי, ואמר לאבא: הילד הזה יעזור הרבה לעם ישראל".

לפני עם ישראל, משה נדרש לסייע למשפחתו. זמן קצר לאחר בר המצווה שלו אביו חלה, ומשה התגייס לפרנסת חמשת אחיו. הבית הראשון מצד ימין במחנה־יהודה כשבאים מהשוק? הוא זה שסחב שם אבני בנייה לקומה השלישית. עוד קודם לכן עבד אצל "סנדלר שמן וגדול", שהחטיף לילד אחר בבית המלאכה שלו, בן של מקבץ נדבות. "נשבר לילד מרצע, והסנדלר התעצבן, לקח רצועה של השחזה והתחיל להכות אותו מכות רצח", מתאר משה. "ואז הוא אמר לי שאם אשבור מרצע, הוא יכה גם אותי. עניתי לו: אם תיגע בי, אני ארביץ לך. הוא בא להרביץ מעבר לשולחן מלא עורות ומסמרים. דרכתי על השולחן והכנסתי לו אגרוף. הוא נפצע במצח, ואני ברחתי הביתה. אבא שלי היה מבסוט ממני, אבל פחד. אחרי חצי שעה הסנדלר הגיע ושאל 'איפה הבן־כלב?'. התחבאתי תחת המיטה. הוא נכנס אלינו הביתה, קילל וצעק והתיישב על המיטה שאני תחתיה. אבא הבטיח לו שיעניש אותי. לא חזרתי לשם".

בין עבודות מזדמנות שונות, הוא התגייס בגיל 14 לארגון ההגנה. "שאפתי להיות הלוחם הכי טוב והכי חזק, אז הלכתי להפועל ונרשמתי לאגרוף ואתלטיקה קלה. הייתי הכי טוב בקרב מגע ובאימוני נשק. כל החיים שלי התאמנתי".

ב־16 ביוני 1946 יצא הפלמ"ח ל"ליל הגשרים", פיצוץ 11 גשרים שחיברו בין ארץ ישראל לארצות ערב, והיישוב היהודי נערך לפעולות נקם של הבריטים. משה שהה אז בקיבוץ נען, מקום מושבם של עולים בלתי לגליים רבים, שמעליהם ריחף איום הגליה לקפריסין. "לפנות בוקר הגיעו הכלניות, הצנחנים האנגלים", הוא נזכר. "החיילים הסקוטים והאוסטרלים היו נחמדים, וכך גם ההודים, אבל האנגלים היו רעים אלינו. קיבלנו הוראה לא להתנגד בכוח, אבל גם לא לעשות להם חיים קלים".

בסופו של דבר התפתח עימות מול הכלניות. הנשים התבצרו בחדר האוכל, ונאבקו בעזרת סירים או בידיים חשופות; הגברים נתפסו והוכנסו למעצר. משה לא התכוון לעשות חיים קלים גם לחוקרים. "שאלו אותי מה שמי. עניתי: יהודי מארץ ישראל. איפה אתה גר? יהודי מארץ ישראל. רצו לקחת ממני טביעות אצבעות. היו שם גפירים, שוטרים יהודים וערבים של המנדט. השוטר הערבי תפס לי את היד, ואני אמרתי לו בערבית: 'אם תיגע בי, אני הורג אותך'. הוא פנה לשוטר אנגלי ואמר: 'זה מהאצ"ל, אני לא מתעסק איתו'. ואני בכלל מההגנה. האנגלי לקח את היד שלי ושם בדיו, אז מרחתי הכול על הנייר. נתנו לי מכה בכתף עם קת של רובה, ושמו אותי במכלאה לבד. בהמשך הכניסו איתי עוד כמה מתנגדים כמוני".

האנגלים היו משוכנעים שהוא נמנה עם מנהיגי היישוב בארץ, שאותם ביקשו לעצור. משה נלקח למחנה בלטרון, שם הוחזק יחד עם משה שרת, דב יוסף, יצחק בן־אהרן ועוד. "נפגשנו שם עם האסירים של האצ"ל, כולל בן דודי האהוב, והתחלנו לריב איתם כרגיל". שרת היה נואם להם בלילות, בן־אהרן הנהיג אותם בימים. "בן־אהרן שירת לפני כן בצבא הבריטי כמפקד פלוגה. בלטרון הוא נעמד על במה מעץ באמצע המחנה, ליד קצין אנגלי, ואמר לו: 'אני בדרגה יותר גבוהה, אני המפקד'. כשהיו באים לספור אותנו בבקרים, היינו מתפזרים ולקח להם שעות לספור אותנו. אבל כשבן־אהרן היה צועק 'הקשב', כולנו עמדנו. היה אומר 'בשלשות', עמדנו בשלשות. שיראו מי בעל הבית. הקצין ההוא עמד על הבמה והצדיע לו".

ביום השלישי שלו בלטרון, שעה שנכנס לכבס את בגדיו במקלחת, שמע משה צעקות: "הולכים הביתה". בבגדים רטובים הצטרף לחבריו במשאית שבמרכזה פתח עגול, מתוכו צץ חייל אנגלי שכיוון אליהם מקלע. שני חיילים נוספים כיוונו אליהם טומיגנים מאחור. המשאית פנתה דרומה, לכיוון רפיח. אחרי ארבע שעות הגיעו למחנה ענק, מוקף גדרות תיל. לא היו שם שמיכות ולא מיטות, רק אלונקות. באלונקה ליד משה שכב מפקד מחלקה בפלמ"ח ששמו יצחק רבין. משה זוכר שרגלו הייתה מגובסת בעקבות תאונת אופנוע. "בהתחלה אכלנו שם רק ביסקוויטים. מישהו ניסה לבשל איזה כרוב ענק עם קמח, אבל אי אפשר היה לאכול את זה. אחרי יומיים הגיע אוכל מהקיבוצים והייתה אווירה נהדרת. בבית הרי לא היה כמעט מה לאכול".

"החוקרים הבריטים שאלו אותי מה שמי. עניתי: יהודי מארץ ישראל. איפה אתה גר? יהודי מארץ ישראל. רצו לקחת ממני טביעות אצבעות. שוטר ערבי תפס לי את היד, ואני אמרתי לו בערבית: 'אם תיגע בי, אני הורג אותך'. הוא פנה לשוטר אנגלי ואמר: 'זה מהאצ"ל, אני לא מתעסק איתו'. ואני בכלל מההגנה. האנגלי לקח את היד שלי ושם בדיו, אז מרחתי הכול על הנייר"

חודשיים וחצי הם העבירו במעצר, כשהם מנצלים את הזמן להתארגנות צבאית. "התחלקנו לכיתות ופלוגות והתחלנו להתאמן. לאחד החברים היה קול רדיופוני; בכל פעם שהתקרב קצין אנגלי, הוא היה מקריא פרקים מהתנ"ך". לאחר השחרור גילה משה שקיבוצניקים רבים מוחזקים במעצר, ויש צורך בידיים עובדות. יחד עם חבר נוסף הוא הגיע לגרעין מצודת בורוכוב – "שאחר כך עבר למשמר־הנגב, אבל אז היה בכפר־סבא, במקום שבו יושב היום בית ברל. תכף התבלטתי כעובד הכי טוב". הם היו 11 בחורים, ושבוע אחרי כן הגיעו למקום שתי בחורות. "מישהו מהחברים שם זרק נעל על אחת מהן, והיא בכתה. אז דפקתי לו מכות ולקחתי את הבחורה".

הבחורה היא יהודית, שיושבת כעת בבית, מטופלת במסירות על ידי בני המשפחה ועובדת זרה. במלחמת הקוממיות היא שירתה בצפון, בחטיבת יפתח, ולאחר שחרור הגליל הועברה לצריפין. באחד הימים גילתה בעיתון, ברשימת ההרוגים, את השם משה עבאדי. משה מצידו דווקא חי ונשם, והתגלגל גם הוא לצריפין. "ערב אחד יצאתי עם כמה חברים לראשון־לציון לראות סרט", הוא משחזר. "אני לא יכול לעמוד במקום אחד, הולך ובא. יהודית, שהייתה מפקדת מחלקה בפלמ"ח, הביאה את החיילות שלה לקולנוע. היא רואה אותי הולך וחוזר, ולא מאמינה. שם חידשנו את הקשר". מאוחר יותר מצאה יהודית בעיתון גם את שמו של אחיה בן ה־15. למרבה הצער, הפעם הפרסום היה מדויק.

כמה חודשים קודם לכן, כשפרצה מלחמת השחרור, לחם משה באזור שכונת התקווה. "זה היה קרב על הבית ממש, אנשים נהרגו במיטות שלהם. תל־אביב הייתה מוקפת: יפו, ג'מוסין, בית־דגון, יזור (היום אזור) – כולם נלחמו". הוא וחבריו כבשו את השטח שבו שוכן היום כפר־חב"ד, ומשם המשיכו לצריפין, שנכבשה על ידי גבעתי. "המחלקה שלנו עשתה סיור יומי בתחנת הרכבת בלוד. יום אחד ראינו שם ערבי עם חמור וילדה קטנה. מישהו מטומטם הרג את החמור. האבא ברח והילדה רצה אלינו בוכה. היה לנו בחור טוב שנתן לה סוכריות. התחלתי לצעוק לאבא שלה שיבוא לקחת את הילדה, והבטחתי שלא ניגע בו. הוא בא ובכה שהרגנו את החמור".

 

ביום הכרזת המדינה השתתף משה בכיבוש משטרת בית־דגון. "היו שם עיראקים, ערבים מיפו ומפקד גרמני. הם ניסו להכניס את כולנו לתחנה ולפוצץ אותנו. התרגיל שלהם נכשל בזכותי, בטעות. ניסיתי לטפס שם על הגדר הגדולה, וכך נקרע הכבל של ההפעלה מרחוק". ואז הגיע קרב הישרדות קשה בין לוד לצריפין, מול גדוד בדואי שהתגלה ככוח מובחר של הלגיון הירדני. "לכל אחד מהם היה כובע עם שפיץ מניקל, צמה ארוכה וחגורה שחורה של כדורים. בריונים גדולים". מולם פעלה פלוגה צה"לית אחת בלבד, שנשלחה לנהל קרב בלימה. "אמרו לנו: תירו ותברחו, תירו ותברחו". הפסקת אש – ההפוגה הראשונה בקרבות מלחמת השחרור – נקבעה ל־11 ביוני, עשר בבוקר, והפלוגה נדרשה למנוע את נפילת צריפין עד לשעה זו. "אין כוח שיכול לעזור לכם, כל הכוחות מפוזרים", נאמר להם בכנות.

לפנות בוקר נפתחה לעברם אש תופת. "הרגשנו שהם מנסים לכתר אותנו. המ"פ החליט על נסיגה מסודרת, כשהמקלעים נותנים חיפוי. תפסתי עמדה ליד פסי רכבת, כשלידי מקלען מספר שתיים. פתאום אני שומע אנחה, רואה אצלו חור במצח ויורד לו דם מהאוזניים. צעקתי לחובש שייקחו אותו, ונשארתי לבד.

"ראיתי שהערבים כבר לידי. היו לי שלושה רימונים – הוצאתי נצרה מכולם וזרקתי. אמרתי לעצמי 'לרוץ אני יודע', והתחלתי לרוץ מהר. אחרי יומיים הוציאו לי רסיס מהצוואר.

"ראינו את הלגיונרים שכבר עברו אותנו בדרך לצריפין. היינו אולי עשרה אנשים בקושי, והם גדוד שלם שמקיף אותנו. המ"פ שלנו עלה עם מרגמה לגג, ופגע בריכוז אחד של חיילי הלגיון". בעשר בדיוק נפסקה האש; הלגיונרים לא הספיקו לכבוש את צריפין.

"מתוך פחות מארבעים חבר'ה שיצאו, חזרנו לבסיס עם 12 הרוגים ו־18 פצועים", ממשיך משה. "נכנסתי לחדר שלנו. יום קודם באו לשם שני חיילים תימנים. אני רואה פתק: 'אנחנו יוצאים לקרב, בעז"ה נצליח'. שניהם נהרגו. נכנסתי למיטה בהלם, לא רציתי לאכול או לדבר. למחרת העירו אותי, אמרו שהולכים לקבור את ההרוגים בנחלת יצחק. התרכזו שם הרבה הרוגים מכל הארץ – אצ"ל, לח"י, הגנה. אחרי כל שם יש יריות כבוד. ופתאום אני שומע את השם אהרן עבאדי, אחי".

משה חזר לצריפין לחפש את אחיו, משוכנע שהוא עדיין חי. אנשי הפלמ"ח שם התחמקו ממנו ולא היו מוכנים לענות לשאלותיו. "אמרו לי ללכת למטה החטיבה, ואז כבר הבנתי". מאוחר יותר גילה שאהרן צורף לכוח של משוריינים שעמדו לצאת לירושלים. מנקודת הכינוס הוא צפה לעבר קיבוץ גזר, שהותקף ללא רחמים. "הפיקוד העליון נתן הוראה לא לעזור לאנשי גזר, אבל אחי רצה להבהיל את הלגיון. יחד עם לוחם נוסף הוא עלה למשוריין ונכנס לקיבוץ, שם פגע בהם פגז. הבחור השני הצליח לקפוץ וניצל; אחי קיבל צרור מאנשי הכנופיות ונהרג". קיבוץ גזר נכבש בידי האויב, אך שוחרר עוד באותו יום. אהרן נטמן בקבר אחים של לוחמים אלמונים, עד שזוהה.

"עד ההפוגה נלחמנו קשה מאוד; אחרי – היה עולם אחר", מספר משה. "ההפוגה הצילה את המצב, אני לא חושב שהיינו מחזיקים מעמד בלעדיה". הוא עצמו ניצל את ההפוגה כדי להגיע לתל־אביב ולסייע שם בפריקת נשק שהוברח באוניות. "היו שם שני קצינים סקנדינבים שבאו להשגיח עלינו. רוב הזמן הם היו שיכורים מהקוניאק שנתנו להם, כך שהצלחנו לעבוד טוב". למחרת בואו לשם, הגיעה לחופי הארץ האונייה אלטלנה. "הקרב נגד האצ"ל היה מיותר, אבל כנראה לא הייתה ברירה. היו הרוגים משני הצדדים, גם מאנשי הפלמ"ח שעל החוף. הרצון של האצ"ל לתפוס את השלטון בכוח הרגיז אותנו מאוד, ואם הערבים היו מפרים את הפסקת האש, היינו במצב איום. האצ"ל הביאו את הנשק עם הרבה רעש; כל תל־אביב שמעה את בגין צועק במיקרופונים 'הבאנו נשק להציל את ירושלים'. אנחנו הברחנו המון נשק כל יום, בשקט".

באחד המוצ"שים שלאחר ההפוגה, הבחין משה במרגמות ובתותחים מובלים לצריפין. באותם ימים החל גם חיל האוויר להפגיז את רמלה ולוד. "זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. לא מחתרת, צבא! הרגשנו פתאום שאנחנו חיילים המחכים לפקודה". אחת הפקודות הייתה לאבטח את ראש עיריית רמלה, שהגיע כדי למסור כתב כניעה. רק בקשה אחת הייתה לו: שהחייל הראשון שנכנס לרמלה לא ייסע ברכב, אלא ילך רגלית. החטיבה התארגנה בשלשות, "וחצינו את כל רמלה מקצה לקצה, עד בית החולים של הלגיון, במחנה הצבאי שקיים שם גם היום".

ביום השלישי שלו בלטרון שמע עבאדי צעקות: "הולכים הביתה". הוא הצטרף לחבריו במשאית שבמרכזה פתח עגול, ומתוכו צץ חייל אנגלי שכיוון אליהם מקלע. אחרי ארבע שעות הגיעו למחנה ענק, מוקף גדרות תיל. לא היו שם שמיכות ולא מיטות, רק אלונקות. באלונקה ליד משה שכב מפקד מחלקה בפלמ"ח, שרגלו גובסה בעקבות תאונת אופנוע. שמו היה יצחק רבין

כמה שעות אחרי כן הם קיבלו פקודה לצאת לקרבות בלוד. "הקפנו את המשטרה מסביב, אבל הערבים כבר ברחו. ראינו שם את הקצין הגרמני מבית־דגון, הרוג". הם המשיכו בכיבוש העיר, במה שייקרא מבצע דני. "ערבים מכל הכפרים והסביבה הגיעו ללוד. כל בית – עשר משפחות יחד. אמרנו להם שיש התקפת־נגד של הלגיון, ויהיו פיצוצים גם שלנו. רובם הלכו".

משה וחבריו היו לפלוגת כוננות – שבועיים במשלטים, שבועיים באימונים. היעד הבא היה כיבוש רמאללה, אך כשכבר היו בדרך לשם בוטלה הפעולה, בעקבות רצח הדיפלומט השוודי הפרו־ערבי פולקה ברנדוט בידי אנשי לח"י.

אחרי קרבות נוספים בדרך לירושלים, שב משה וחבר ליהודית. "היא הייתה אומרת לי: 'אלה התחתנו, אלה התחתנו, גם אנחנו צריכים להתחתן'. אז ב־49' התחתַנו". הם גרו ברמת־גן וחיפשו אתגר התיישבותי. "יהודית הייתה ממקימי קיבוץ יזרעאל; ההכשרה שלי עלתה לקיבוץ צובה. אבל בן־גוריון אמר שהעולים החדשים בורחים מהמושבים ולכן יש לעזור שם, אז הגענו לטל־שחר. במלחמת השחרור פוצצנו בסביבה הזו איזה גשר, אז אמרתי ליהודית – אנחנו באים לפה".

הפסטורליה של טל־שחר שובת לב, אולם ב־1952 מה שהיה פה זה חברה אחת של יהודית ועולים מטורקיה ומרומניה. לא כבישים, לא חשמל ואפילו לא לחם. מזכיר היישוב שאל את משה "יש לך בית ועבודה?", וכשהלה ענה בחיוב, אמר לו המזכיר: "אז תישאר שם. כולם בורחים מפה, ואתם באים? יש כאן מסתננים, גונבים פרות ואוכל ובגדים וסוסים". משה ענה: "אני אתפוס את המסתננים". המזכיר לא האמין שהדייר החדש יצליח במקום שבו נכשלו הצבא, המשטרה ואפילו גשש מומחה, אבל משה לכד את המסתננים, ומונה אחר כבוד לרכז הביטחון של היישוב. "היה לנו משק ליד הבית, אבל לא הייתי אף פעם חקלאי בנשמה. עשינו את כל הטעויות האפשריות".

הסוכנות נתנה למתיישבים רק חומרי גלם. גג הרעפים של הבית היה נטול תקרה, הקירות לא הושלמו, הרצפה הייתה משטח בטון. גם מטבח לא היה, רק צינור ראשי מחוץ לבית. כעבור שנים אחדות עברו משה ויהודית לביתם הנוכחי, בגלל יוזמה לחפור אגם במקום שבו התגוררו לפני כן. אגם אין כאן, אבל התושבים הועתקו.

"ליישוב שלנו קוראים על שם שר האוצר האמריקני בתקופת מלחמת העולם השנייה, יהודי ציוני ששמו הנרי מורגנטאו ג'וניור. טל־שחר זה תרגום של שם המשפחה, בערך", מספר משה. השר־לשעבר מורגנטאו ורעייתו הגיעו לביקור ביישוב ב־1953, וסיפרו כי בהמשך ייפגשו עם בן־גוריון. התושבים שאלו אם האורח יוכל לבקש מראש הממשלה משהו עבורם: חשמל. הגברת שלצידו התחלחלה ושאלה: "איך אתם רואים סרטים בלי חשמל?"

משה, שהיה אז מרכז משק, תיאר באוזני מורגנטאו את המצב הקשה של טל־שחר, וסיפר על שאיפתו להפריח את היישוב, כדי שהאיש יוכל להיות גאה במקום שנקרא על שמו. מורגנטאו התרגש וסיפר על ה"מתנחלים" שבנו באמריקה את מה שהפך לטקסס הגדולה. כשביקר בגן הילדים של היישוב, הוא הוציא מכיסו חמישים לירות וביקש לחלק לכל ילד. משה ענה לו: "אני לא מקבל נדבות". המתורגמן סירב לחזור על הדברים באנגלית, אבל מורגנטאו הבין וחייך. "זו פעם ראשונה שאני נותן כסף ולא לוקחים ממני", אמר. משה ביקש שלא ייפגע, ואמר שאם הוא רוצה לשמח את הילדים, שיקנה להם משחקים. להפתעתו, למחרת הגיעה למקום מונית עמוסה בצעצועים.

 

"מהיום הראשון שבאתי לכאן לא הייתי פסיבי, הייתי פעיל", הוא מספר. "אין מועדון? אבנה מועדון. הקמתי ועדת ביטחון, ארבעים שנה הייתי מרכז משק, הייתי חבר ועד ואז ראש ועד. שלושה בנים שלי גרים פה, אחד בגיתית ואחד בכפר־רות". בן נוסף נפטר מסרטן בהיותו בן 11 בלבד.

כשאנחנו מדברים על מדינת ישראל של היום, משה נאנח. "אני מקווה שהשנאה תיעלם. בגין היה אומר 'אנחנו אחים'. ביבי אמר 'לפרק את הג'יהאד ואת חמאס', ופתאום יש קולות שאומרים 'אנחנו נפרק את השמאל'. זו דרך? בגין צדק, אנחנו אחים. את השסע הזה מוכרחים להפסיק".