ואחרי כל הנסיבות והכעסים המשפטיים וההפגנות הסוערות והדרישות לחקור, או אולי בעצם הרבה לפני כל אלה – יושבים על הספה בסלון הבית זוג הורים שאיבדו את בנם בן ה־16.
איילת ואברהם סנדק, שניהם עובדים סוציאליים, יודעים היטב להגדיר את השכול. לתת לו מושג וצורה. להסביר במילים ספק קוסמיות, ספק נחוצות כמו אוויר לנחמה, שילד שמת הוא לא כמו איבר שנגדע. הוא יותר כמו איבר שהפך להיות אור. "ואם היד שלך הופכת פתאום לאור, אז במקום שבו הייתה מחוברת לגוף יד רגילה, זה בוודאי כואב מאוד. אבל זו גם יד שיכולה לגדול ולהתרחב ולעשות הרבה יותר מאשר יד בשר ודם", מנסה אברהם להמחיש.
את אהוביה, הבכור בשבעת ילדיהם, הם פגשו בפעם האחרונה בנר שישי של חנוכה בשנה שעברה. ימים ספורים לפני האירוע הבלתי מפוענח עדיין שהוא נהרג בו. הם באו אז למעוז־אסתר, הגבעה שהתגורר בה בשנתיים האחרונות לחייו, כדי להדליק איתו נרות. הם עדיין מרבים לנסוע לגבעה, סמוך לכוכב־השחר, ישנים שם בחדר אחורי במבנה בית הכנסת שהקימו, "נחלת אהוביה" שמו. הם כבר הכניסו אליו שני ספרי תורה לעילוי נשמתו.
ב־21 בדצמבר בשנה שעברה, בצהרי היום, התנהל מרדף אחר מכונית שעקפה מחסום משטרתי. יושבי הרכב – חמישה צעירים, שלושה מהם קטינים – נחשדו שיידו אבנים לעבר פלסטינים. בלשים מימ"ר ש"י, במכונית אזרחית, דלקו אחרי הרכב הנמלט ובשלב מסוים פגעו בו. להורים ברור שזו הייתה נגיחה מכוונת, כפי שקבע בוחן תנועה שהזמינו באמצעות ארגון "חננו". לדברי השוטרים, הפגיעה אירעה כי המכונית הבורחת זגזגה. כך או כך, המכונית נגררה כשפניה למרכז הכביש, ואז התהפכה פעמיים אל צד הדרך. שני נוסעים יצאו מתוכה בכוחות עצמם, ושניים חולצו. כולם נעצרו ונאזקו מיד בידי בלשי המשטרה. לדבריהם, הם גם הוכו. רק כארבעים דקות ארוכות אחר כך נמצאה גופה מתחת לכלי הרכב. התברר כי אהוביה הועף החוצה בעת ההתהפכות, והמכונית נחתה על גופו.
כשח"כ בצלאל סמוטריץ' הגיע למקום ודרש לראות מה קרה, נמנעה ממנו הגישה לזירה. ארבעת השוטרים שהשתתפו במרדף נחקרו רק כעבור שלושה ימים – וגם זה לא היה קורה, לטענת ההורים, אלמלא הגישו ב־22 בדצמבר תלונה למח"ש. פרק זמן ארוך כל כך בין האירוע ובין החקירה מעלה כמובן חשש לתיאום עדויות. בקשת ההורים למינוי שופט חוקר להתרחשות נדחתה בידי בית המשפט.
חברה שהתקשרה אל איילת סיפרה שנער גבעות נהרג ליד כוכב־השחר. "טלפון ראשון לאהוביה, לא עונה. מתקשרת לחברים שלו, אף אחד לא עונה. בינתיים הבנתי שיש פצועים בהדסה הר הצופים. כשאברהם היה בדרך לבית החולים, אמרו לו את השמות של מי שנמצא שם. חמישה חבר'ה היו ברכב, ארבעה בבית החולים. זו אלימינציה פשוטה. הבנו שאהוביה עלה בסערה"
על דלת ביתה של משפחת סנדק בבת־עין מוצמדים בערבוביה כמה מגנטים הנושאים את דיוקנו של הבן. הכיתוב ליד פניו המחייכות דורש צדק לאהוביה. בבית פנימה, איילת סנדק מקדימה ומתנצלת שעוד מעט תצטרך לפרוש מהריאיון כדי לבשל ארוחת צהריים לילדים שאמורים להגיע. אבל לפני כן היא מתיישבת קצת, מוכנה לספר. "את הפנאטיות, הבן שלי לקח ממני. אני מאוד כזו", היא אומרת, מסמנת בידה קו ישר מהראש קדימה, כמו מדגימה את חוסר הפשרנות, ההיצמדות לעקרונות. "תמיד היה לנו קשר טוב. הוא היה ילד מכבד מאוד. האמת שזה אפילו הפתיע אותי, כי בכל זאת, גיל ההתבגרות. אף פעם לא כעס, לא צעק, לא התחצף. לא היו דיבורים ברגש, תמיד זה היה מאוד תכליתי. ידעתי שאם הוא מתקשר, זה כי הוא צריך משהו. צריך עזרה באיזה פרויקט, בגיוס כספים, צריך משהו לעצמו, מחפש מתכון לשבת. ואני, כמו כל אמא, הייתי שם בשבילו".
הרגשת שאת יודעת איפה הוא חי, מה הוא עושה, מה עובר עליו בגבעה?
"תמיד היה לו חשוב להראות לי שהכול בסדר. אברהם ואני אנשי טיפול, והעולם של הרגש קרוב אלינו מאוד. הדאיג אותנו שהוא קצת סגור, אבל אברהם הסביר לי שמבחינה מקצועית, אהוביה היה בשלב הספרציה, ההיפרדות. אתה נע כל הזמן בין דאגה לילד שלך, לבין הבנה שהוא אדם שצריך למצוא את המקום שלו בעולם. לא ממש דאגנו לו, סמכנו עליו מאוד. דאגנו רק שחלילה לא ייעצר. הפחדנו אותו שסתם טופלים תיקים, ובאמת לא היה לו שום תיק במשטרה. הוא נזהר. חששנו ממחבלים, מנחשים, מעקרבים, אבל לא היה פחד יומיומי. ישנתי טוב בלילה. האמת היא ששלהבת, שהייתה ארוסתו, נתנה לו באיזשהו מקום את הצד הרגשי, וזה ניחם אותי".
למרות גילם הצעיר, שלהבת גולדשטיין ואהוביה סנדק כבר ידעו שהם רוצים להינשא. "היא הייתה פה בשבת לא מזמן. אנחנו בקשר טוב. מתפללים שיהיה לה טוב ויהיו לה כוחות להתמודד. לא קל לה, גם האובדן שלה עצום".
פתחנו תיבת פנדורה
באותו יום בתחילת טבת בשנה שעברה, בשתיים בצהריים, התקשרה אל איילת חברה ואמרה שיש כותרת בערוץ 7 על נער גבעות שנהרג ליד כוכב־השחר. "טלפון ראשון לאהוביה, לא עונה. מתקשרת לחברים שלו, אף אחד לא עונה. מתקשרת לשלהבת, היא בכלל בבית אצל ההורים, לא שמעה ולא ידעה. בינתיים הבנתי שיש פצועים בהדסה הר הצופים. התקשרתי לאברהם, והוא יצא לבית החולים. אני הייתי בבית, כדי לקבל את הילדים שחוזרים. אברהם אפילו לא הגיע להר הצופים, כי בדרך כבר אמרו לו את השמות של מי שנמצא שם. חמישה חבר'ה היו ברכב, ארבעה בבית החולים. זו אלימינציה פשוטה. הבנו שקרה הנורא מכול, שאהוביה עלה בסערה", היא אומרת באותה מעשיות נטולת דמעות שליוותה גם את הרגעים ההם.
מהר מאוד התמלא הבית המולה ואנשים, אבל הודעה רשמית על מותו של בנם הם לא קיבלו. היה חשוב להם שהוא יובא למנוחות עוד באותו הלילה, אך במשך שעות לא היה ברור אם הדבר יתאפשר. הלוויית האלפים התקיימה קרוב לחצות, אנשים צעדו אליה ברגל, אחרי שהכבישים נחסמו "מחשש לבלגן". בימים שלאחר מכן התקיימו הפגנות ברחבי הארץ, ובפרט באזור ירושלים, בדרישה ל"צדק לאהוביה". ההפגנות הללו, שהתחדשו לפני כשבועיים כולל חסימת כבישים בכניסה לבירה, הביאו לקדמת הבמה את תופעת נוער הגבעות, ומאידך גיסא עוררו טענות נוספות על אלימות משטרתית מוגזמת כלפי המוחים.
מה המשמעות של "צדק לאהוביה" מבחינתכם? העמדה לדין של השוטרים שהיו בניידת?
"שאלה טובה. הרי השוטרים הם סימפטום של התנהלות קלוקלת. מותו המיותר של אהוביה כתוצאה מפעולה אלימה פתח תיבת פנדורה. הגיעו אליי המון סיפורים בעקבות המקרה שלנו. אנשים הרגישו שאפשר לשתף. סיפורים מזעזעים על מה שקורה כשמשטרת ישראל נפגשת עם אזרחים".
את מדברת על סיפורים לא "גבעוניים".
"לא גבעוניים בכלל. ביום שישי, כשעמדתי בחניון של רמי לוי, איזה זוג ראה את המדבקה 'צדק לאהוביה' על האוטו, והם התחילו לדבר איתי. סיפרו על איזה דוד הלום קרב שהמשטרה עצרה אותו, והשתמשה בטייזר תוך כדי מעצר. הם אמרו שבבוקר, כשהגיעו לתא, מצאו אותו מת".
ואם אכן היה יידוי אבנים מהמכונית שאהוביה נסע בה, זה משנה את ההסתכלות על המצב?
"אין מישהו שחושב שלזורק אבנים מגיע למות בַּמקום", אומר אברהם. "שוטר נהפך לשופט ולתליין? הרכב של הנערים עקף מחסום משטרתי, אולי נבהל, וברח. בתוך ארבעים שניות ניגחו אותו. לא מדובר על מרדף של שעה. ניידת המשטרה הסתובבה במקום, וכמעט נכנסה בנהגת אחרת שעברה שם. אגרסיביות מטורפת. אחרי הניגוח השוטרים קפצו החוצה, החטיפו מכות. אחד הנערים תיאר לי שהשוטר אמר 'תראו איך דפקנו להם את הרכב', במילים עדינות. זה משפט שמעיד על מעשה מכוון".
איילת: "תראי, אני לא מחנכת את הילדים שלי לזרוק אבנים. זרקו או לא זרקו, רק אלוקים יודע. ועדיין, גם אם עוברים על החוק – לכאורה, כי אין ראיות, רק האשמות – גם אז לא מוציאים נערים להורג. לאיזו שנייה אחת באותו יום חשבתי שאולי זה לא היה אהוביה ברכב אלא מישהו אחר, ומיד אמרתי לעצמי שאין מצב. הוא הרי תמיד כאב כל כך את זה שנרצחו יהודים", היא אומרת, מכוונת לפיגוע שבו נרצחה אסתר הורגן מהיישוב טל־מנשה, יום לפני מותו של אהוביה.
איילת אומרת שלא דיברה עם החברים של אהוביה על מה שקרה במכונית ברגעים שלפני ההתנגשות. אברהם דווקא כן דיבר איתם: "הם מתארים בבירור את מה שקרה. הניגוח היה בצד, ואז הרכב פנה בזווית של 90 מעלות, נגרר ככה כמה מטרים מעוצמת המכה, ואז נתפס בסלעים בצד הכביש והתחיל להתהפך". בעזרת שתי עוגיות תמרים מוארכות הוא ממחיש את הזווית שבה נפלה המכונית. "בשלב הזה אהוביה עף מהחלון. אחרי ארבעים דקות ראו יד, הפכו את הרכב ומצאו אותו".
אברהם סנדק: "פגשתי את הפסיכולוג שהציע לנו ללכת להדרכת הורים, ואמרתי לו שהדרכת הורים פירושה שיש בעיות עם הילד בגלל העבר – אבל הבעיות עם הילד הזה הן בגלל העתיד. בגלל המקום שהוא שואף לו. לבר המצווה אהוביה ביקש מברגה וכסף כדי לקנות חמור. טיפוסים כמוהו הם הצעד הבא של הציונות הדתית, של המדינה כולה"
"מסכן. אני ממש מקווה שהוא מת במקום", אומרת איילת. "שלא סבל. למרות שאולי יכלו להציל אותו". "אם היה סובל, הוא היה צועק", אומר אברהם. על השאלה מדוע לא סיפרו חבריו כי היה במכונית נער נוסף, הוא שואל "מי פה המבוגר באירוע?"
אתם מנסים לשחזר מה חשב בנסיעה ההיא?
איילת: "יש לי כל מיני מחשבות. למשל, שהוא דאג לאחד החברים באוטו, שאשתו הייתה צריכה ללדת, ואהוביה לא רצה שייעצר. בסוף הם נוער, בטוחים שיחיו עד מאה ועשרים והכול יהיה בסדר. והם לא.
"ייעדתי לו הרבה דברים", היא מחייכת. "הוא היה בחור חכם מאוד. בשלב כלשהו הוא התרכז רק בלימוד תורה, ללא לימודי חול. הוא גם אהב לבנות וליצור. שיעורי חשבון ואנגלית תמיד נראו לו כמו בזבוז זמן. בכיתה ז' הוא עזב את התלמוד־תורה פה, עבר לממלכתי־דתי. למד תקופה בגוש עציון, שם הוא היה הילד עם הגוזמבות. אחרי כמה חודשים הבנתי שאנחנו תוקעים אותו במקום שהוא לא מרגיש אליו שייכות. ואז אהוביה עבר ל'תום ודעת', ישיבה קטנה של הרב יצחק גינזבורג בירושלים. סיים שם כיתה ז', ובכיתות ח'־ט' הוא למד בישיבה קטנה בכוכב־השחר. כל הזמן תפסנו אותו בכוח, שלא יעזוב את הלימודים. אחרי בית הספר הוא היה הולך לבקר במעוז־אסתר. בכיתה י' הוא עזב סופית את הישיבה ועבר לגבעה. שנה אחת היה רק בגבעה, ובכיתה י"א התחיל ללמוד בכולל בכוכב־השחר. שם הוא למד גם בזמן שנהרג. מה הוא רצה לעשות כשיהיה גדול? להתיישב, להיות עובד אדמה ורועה צאן. אולי כל פעם להתרחב קצת, שיהיה לו עדר משלו. אני בטוחה שהיינו עוזרים לו להגשים את החלומות. עם מאפייני האישיות שלו, ייתכן שהיה נהפך למנהיג".
יש דברים שאת מצטערת עליהם בדיעבד?
"לא יודעת. אני חושבת שעשיתי מה שיכולתי. הוא לא היה ילד קל, היה עוצמתי מאז שהיה קטן. אם היינו גרים בפתח־תקווה, זה לא היה קורה? לא יודעת. אברהם, אתה מצטער על משהו?"
"לא", הוא משיב.
"אולי בהמשך אמצא על מה להרגיש אשמה", איילת ממשיכה. "אבל לא, כרגע אין על מה".
היא מנסה להמחיש את נקודת המבט שלה על יחסי יהודים-ערבים. "אני גדלתי במושב צרופה בחוף הכרמל", היא מספרת. "ההורים שלי עלו מתוניס, הם היו חקלאים ותמיד היו להם פועלים ערבים. היו יושבים, שותים קפה ביחד, מדברים בערבית. לאבא שלי היו חברים משכם ומעזה. היינו נוסעים לכפרים, עושים קניות. אבל כל פעם שערבי שישב אצלנו היה קם והולך, אמא שלי הייתה אומרת: כבדהו וחשדהו. ככה גדלתי, עם היחסים האמביוולנטיים האלה. מצד אחד אתה ביחסי עבודה ושכנות, ומצד שני אמא שלי תמיד הייתה מספרת על בן הדוד שלה שנרצח בפוגרום בתוניסיה, בזמן שהסתיר את אשתו ההרה וכך הציל אותה ואת העובר ממוות בטוח. היא זוכרת שכיהודייה אסור היה לה להסתכל לערבים בעיניים, הייתה צריך לקרוא להם 'אדון' ו'אדונית'. ההיררכיה הייתה מאוד ברורה – מי האדון ומי היהודי.
"האזור שגדלתי בו ליד חיפה היה קצת עם רוח שמאלנית. לי נפל האסימון בבת אחת, בזמן שלמדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. דווקא התחברתי מאוד עם הסטודנטים הערבים שם, כי גם הם וגם אני אנשים מאמינים. באחד השיעורים אני וחברה ערבייה ישבנו רחוק מהמרצה ופטפטנו, ואני זוכרת ששאלתי אותה, בהתעניינות אמיתית, מה יקרה אם הערבים בארץ יתחברו לפלסטינים ויצאו למלחמה נגד ישראל; באיזה צד היא תהיה. בלי להסס שנייה, היא השיבה שהיא עם הערבים המוסלמים. אמרתי לה, אבל את נוצרייה, לומדת איתי באוניברסיטה, מה לך ולהם. היא ענתה 'הם אחים שלי, אני מזדהה איתם'. ואז הבנתי.
"ואת רואה היום את המציאות. מה קורה כשלא אוחזים בנקודת השורש הזו, שהארץ היא שלנו. כשלא מבינים שאם לא ניאבק עליה, אנחנו חלילה נאבד אותה. גרנו בגוש קטיף וראינו איך הגוש הלך. כבר אז היה לנו ברור שזה לא יהיה הסוף. צעקנו לעם ישראל שאנחנו מוכנים להישאר בחזית. אמרנו שאם נצא משם – במקום לירות עלינו, יירו על הקיבוצניקים והיישובים שהיו מפגינים נגדנו כל יום שישי. ולא הקשיבו לנו".
"בפינוי של עמונה לפני כחמש שנים", מספר אברהם, "ישבנו שם באוטו, אהוביה ואני. אפס מעלות בחוץ, ודיברנו על זה. הוא אמר שזו אשמת התקשורת, ואני אמרתי שהתקשורת היא שיקוף של עם ישראל".
יש גוזמבות ויש גוזמבות
בני הזוג סנדק מגדירים עצמם כמיינסטרים. אברהם למד בישיבת ההסדר בקרני־שומרון. איילת למדה בתיכון עירוני ו' בחיפה ואחר כך במדרשת "טהר" בגוש קטיף, ואז הם התחתנו ונשארו לגור בגוש. "אהוביה היה תינוק בזמן הגירוש. בן שנה ושלושה חודשים. אבל הוא חווה הכול על הידיים שלי, את כל מה שקרה. כמו הרבה נערי גבעות שכששואלים אותם מתברר שהם מכפר־דרום, מנצרים. גם שלהבת היא מכפר־דרום. הם תינוקות שחוו את הגירוש, אפילו לא בזיכרון, רק ברגש. אנחנו ההורים כאילו סגרנו את זה, כיבינו, המשכנו הלאה. אבל שברו אותנו. נתנו מכה לציבור שלנו.
"באהוביה היה משהו שלא ויתר. הרגשתי תמיד שהוא מגלה בעולם משהו שאנחנו כבר לא. אנחנו אולי גרים בבת־עין, אבל בסוף אנחנו די בורגנים. כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו. והוא לא שקט. לא שקטה נפשו. הקנאות שלו לארץ ישראל, לתורה. הייתה בו רוח גדולה מאוד".
וזה מאתגר לפעמים, לגדל ילד עם רוח גדולה.
"נכון, בתור הורה אתה תמיד מרגיש לא בסדר. שלחו אותנו להדרכת הורים, לבדוק מה הבעיה, למה הילד לא בזרם עם כולם. יש לי כאן הרבה אבחונים שלו, טיפולים שעשינו לו. לא הבנו שהוא פשוט אור שבא לתקופה קצרה לתקן משהו בעולם הזה, וניסינו להפוך אותו לאיש רגיל. כשראינו שבמעוז־אסתר הוא מאושר ופורח, אמרנו שאם טוב לו – טוב לנו", הם מסבירים את ההשלמה עם כך שעזב את הבית.
אני שואלת אם הכעס על המערכת בעקבות מה שקרה לאהוביה, מחלחל אל המשפחה. אם הוא שינה אותם בדרך כלשהי. "כל המערכת צופפה שורות בסיפור הזה, חוץ מסגן ראש מח"ש משה סעדה, שהוציא מכתב חריף על חשד לשיבוש הליכי חקירה. ואיפה הוא היום?", תובעת איילת, שבועיים אחרי שפרקליט המדינה עמית איסמן הודיע לסעדה כי החליט לפטרו בגלל "אי התאמה" לתפקיד. "אם בזכות המוות של הבן שלי, המסכן, משהו יתנקה שם בתוך הזוהמה הזו, עם ישראל הרוויח. האזרח הקטן לא רוצה להיכנס לזה, כי זה מערער אותנו. אבל המדינה שלנו משתוללת והכוח הלא מרוסן הזה בסוף פוגע באדם הקטן. זה פשוט מזעזע, שמפגש עם המשטרה, הגוף שאמור להגן על אזרחים, יכול לסכן אותם עד מוות".
אברהם: "אני משתדל לא לאבד פרופורציה, מבין שהסיפורים על מפגשים קשים עם המשטרה זורמים דווקא אלינו, ולא משקפים את הסטטיסטיקה. כך שאני רואה את המכלול, אבל גם יודע שיש בעיות קשות. אנחנו אוהבים את המדינה, מאמינים בחשיבותה למען עם ישראל, אבל רואים את הטעויות של המוסדות, של מי שיושב על הכיסא. אנחנו ממלכתיים מפוכחים", הוא מנסה להגדיר.
את העשייה שלהם לזכרו של אהוביה הוא מחלק לכמה רבדים. "הרובד הכי נמוך זה 'צדק לאהוביה', העניין המשפטי. הרובד שמעליו הוא לנסות ליצור תיקון במערכת של המשטרה. יש הרבה ריקבון פנימי וקלקול, וזו המשטרה שלנו, אנחנו צריכים אותה. באופן יותר ספציפי, ימ"ר ש"י והיחס לנוער הגבעות. מדובר ביחידה שהוקמה בשם אג'נדה. אני לא חושב שכל השוטרים שם רשעים, אבל הם כן שטופים באג'נדה. מחנכים אותם שהם מצילים את מדינת ישראל מפני נערי הגבעות שיכולים להצית את כל המזרח התיכון".
הרובד הבא, אומר אברהם, הוא השינוי התדמיתי של נוער הגבעות. במסגרת הזו הוא סייע להוציא לפועל את "מסע הרבנים", שהגיעו לתור את הגבעות ולהיפגש עם יושביהן. לאחר המסע הוציאו הרבנים – בהם הרב שמואל אליהו, הרב חיים דרוקמן, הרב אריה שטרן ועוד עשרות רבנים מוכרים – גילוי דעת שבו נאמר כי "בניגוד למוצג בתקשורת, פגשנו בנוער המקיים מצוות יישוב ארץ ישראל בגופו ומתמסר למצווה החשובה הזו".
איילת סנדק: "אהוביה היה תינוק בזמן הגירוש מגוש קטיף, אבל הוא חווה על הידיים שלי את כל מה שקרה. כמו הרבה נערי גבעות שכששואלים אותם מתברר שהם מכפר־דרום, מנצרים. הם תינוקות שחוו את הגירוש, אפילו לא בזיכרון, רק ברגש. אנחנו ההורים כאילו סגרנו את זה, כיבינו, המשכנו הלאה. שברו אותנו, אבל באהוביה היה משהו שלא ויתר"
"שאלת קודם אם יש משהו שבגללו אנחנו מכים על חטא? אז על שלא עשיתי את זה לפני המוות של אהוביה", אומר אברהם. "כי לילדים לא מקשיבים. היה צורך במבוגר שיבוא ויַראה שהגבעות הן זרוע של תורת הרב קוק. הרב צבי יהודה הקים גבעות, קראו לזה סבסטיה, ולפניו הרב אברהם יצחק הכהן קוק ניסה להקים מושבה בעבר הירדן המזרחי. מה השאלה בכלל".
אבל –
"כן־כן, אני יודע מה את עומדת לומר. 'אבל יש אלימות, פגיעה בכוחות הביטחון'. אני מכיר היום את כל נערי הגבעות – אני בקבוצת ואטסאפ שנקראת 'פורום זקני הגבעות' – ואני אומר לך שכל נערי הגבעות מונים כמה עשרות בודדות, והם גרים בשש גבעות. עוז־ציון, מעוז־אסתר, גאולת־ציון, מעלה־אהוביה, רמת־מגרון וקומי־אורי. אני לא מדבר על החוות, שהוקמו בגישה קצת אחרת. כמה חבר'ה יש בכל גבעה? קמצוץ. והחבר'ה האלה הם לא בעלי לקויות למידה או קשיי קשב. בעוז־ציון אלו צעירים שבמשך היום לומדים בישיבת מרכז הרב, ובלילה באים לישון שם. ועל אלו יש סטיגמה שהם אלימים. זו אסטרטגיה, להכפיש אותם ולהפוך אותם למסוכנים. יש בעלי גוזמבות שנוקטים אלימות, אבל הם לא אלה שמתגוררים בגבעות. גם בהם אני אומר שצריך לתמוך, אבל לענייננו – לאלו יש גוזמבות ולאלו יש גוזמבות, אז הפכו את כולם לאותו דבר. ההכללה היא המסוכנת.
"כשיש אירועים אלימים, כולם בקבוצת הגבעות אומרים – זה לא אנחנו, זה לא יוצא מאיתנו. אם מישהו שהגיע לעזור בגבעה עשה משהו, זה לא צריך להיות תחת כותרת של הגבעה. גבעה פירושה יישוב הארץ, נקודה. לרעות צאן, לתפוס את המרחב, לחיות את אהבת הארץ. שאלתי את אהוביה פעם אם הוא ילך לצבא. הוא השיב לי, 'אבא, אני כבר בצבא. אני ביחידה שאמורה להיות לצה"ל. לפי הרמב"ם, מלחמת מצווה היא מלחמת כיבוש הארץ. צריך לרשת את הארץ'. צה"ל, הוא אמר לי, רק מגן על היישובים, אבל לא יורש את הארץ".
ומה לגבי פגיעה ברכוש של ערבים?
"בגבעות עושים את זה רק כשהם מותקפים. הם לא יוצאים לתקוף. כשהם יוצאים לרעות צאן, אין להם שום בעיה לעבור בשטח שערבים השתלטו עליו ונטעו בו עצים. על כל שתיל יש סרט שעליו כתוב מאיזו מדינה אירופית הוא הגיע. אז שהצאן יאכל את זה. הם לא מחפשים ללכת עכשיו למטעים ותיקים", הוא טוען.
כמו צמחוני במשחטה
בתשעה באב שעבר, מספר אברהם, "עליתי לבית המקדש, לשער הכותנה. מי היו שם לפנות בוקר? מצאתי את החבר'ה של הגבעות יושבים ומתייפחים, בוכים בדמעות. אלו אנשי עתיד. עוסקים בקניין הארץ לא משנאה, אלא מאהבה. לא כי הם נוער נושר, אלא כי הם מלאי חזון. כעובד סוציאלי אני קובע שאין בגבעות בעיות טיפוליות. אני עוד הייתי בגבעות בשנות התשעים, אז היו דברים אחרים. ידעתי להבדיל בין הגבעות הקדושות ובין הגבעות שלא. הסתובבתי אז בגבעה של רונן, או בחווה של אברי (הראשונה סמוכה להר־ברכה, השנייה ליד איתמר – הכ"ח). היו גם גבעות שהסתובבו בהן חבר'ה לא טובים. היום זה לא נמצא שם. בסוף, המלחמה על הארץ נהייתה כל כך קשה, שרק מי שחדור בה יכול לשרוד את זה. אלה חבר'ה אידיאליסטים שגרים בתת־תנאים, סופגים התנכרות מתוך היישובים, ולא מבינים למה. באמת לא מבינים. הרי זה מה שהם קוראים בתורה, בגמרא, אצל הרב קוק".
ואתה מבין למה היישובים מתנכרים אליהם?
"אנשים יונקים את החיוּת הרוחנית מהשלב שאליו הם רלוונטיים, ולכן הם מאוימים ומאותגרים מהשלב הבא. כשאנשים עזבו את עפרה והלכו לגור בכוכב־השחר, הם עלו שלב, ועכשיו השלב הבא".
וזו הסיבה היחידה ליחס כלפי הגבעות? זה לא קשור להתנהלות שלהם?
"יש המון תקשורת ומסמאים את העיניים. המון סטיגמות על נוער הגבעות. גם אני לצערי אולי הייתי קצת שבוי בהן. אמרתי לאהוביה בהתחלה – 'אל תסתובב עם הבחור הזה, הוא הולך לגבעות'. היום אני מבין איזה צדיק אותו בחור. אני לא קיצוני, לא אוהב דעות קיצוניות נגד המדינה. יש דעות כאלו בתוך נוער הגבעות, ואת זה אני לא אוהב. אבל האנשים עצמם – קודש קודשים".
"כאילו הכול מושלם בשאר המגזרים", אומרת איילת, אגב טיגון בצל במטבח.
אברהם: "תראי מה קורה בפאבים, דקירות סתם כי מישהו לקח למישהו את החברה. אבל אם יש נערי גבעות שזורקים אבנים על ערבים כי רוצים לרשת את הארץ – 'אוי ואבוי, נוער הגבעות זו אלימות'. זה מעשה אסור, שבא על רקע אידיאליסטי. במה זה שונה מצמחוני שמזיק למפעל ששוחטים בו פרות? גם הוא מזיק והורס.
"אנחנו מנסים לפעול גם ברבדים רחבים יותר של אחדות עם ישראל. הבאנו לאירוע אנשים מהימין וגם מהשמאל, כמו ליאור חורב, שלא מסכים עם דרכנו האידיאולוגית, אך הוא בא מהמקום הערכי שמבין שמדינת ישראל צריכה קודם כול להיות אנושית, עם ערכים ושוויון בפני החוק. הוא ישב איתנו, בכה. יש בו בסיס מצפוני, מוסרי, אנושי, נכון. כל הדברים האלו קשורים לאהוביה.
אברהם סנדק: "ראשת מח"ש אמרה שהשוטרים נחקרו רק לאחר כמה ימים, כי בתחילה היא לא ידעה שהייתה טענה לניגוח. אבל היו הפגנות בגלל זה עוד באותו יום. גם החדשות באותו יום דיברו על טענות לניגוח, וראשת מח"ש לא יודעת מזה? היא צריכה להתפטר"
"עוד לפני שהוא נקבר עמדתי בחוץ עם בתי, רחל־צופיה, ואמרתי לה שהוא מת על קידוש השם. היא שאלה: למות על קידוש השם זה לא כשגויים הורגים יהודי? אמרתי לה שיש דרגה של מוות על קידוש השם בהתבררות שבין החושך לאור, ויש דרגה של קידוש השם בתוך ההתבררות של אור למעלה מאור. הבן שלי מת מתוך החיכוך הזה בתוך עם ישראל. אהוביה זה אלטלנה בעיניי. אני לא מבין איך אנשים לא רואים את זה". "עזוב, כולם אדישים, כולם בתוך הסמארטפונים", אומרת איילת.
"בגירוש מגוש קטיף התקשרו אליי קרובי משפחה ואמרו שהם יושבים מול הטלוויזיה ובוכים. מה זה עוזר שהם מול הטלוויזיה? בואו תהיו איתנו", ממשיך אברהם. "את הארץ לא כובשים דרך המקלדת. בעשייה שלנו יש גם רובד של להשיב להתיישבות עצמה את אהבת הארץ. שכל יישוב יבחר לפי כוחותיו איך לעשות זאת – להקים פרגולה מעבר לגדר, להקים גבעה או להקים חווה, אפילו לקיים שיעור בנושא אהבת הארץ או להקים בתוך היישוב מצפה ועליו שלט: המקום שאתם מסתכלים עליו הוא ארץ ישראל. זה לא 'הנוף' שלנו, זו הארץ שלנו ואנחנו רוצים לחיות בה. כל יישוב יעשה כיכולתו".
אתה מדבר על אנשים שכבר גרים ביו"ש ומגדלים את ילדיהם ביו"ש. אבל גם הם מיעוט בסופו של דבר, מול רוב שכלל לא תומך בעניין.
"אומַר משהו שנשמע מיסטי. אנחנו נמצאים בשלב של מעבר, שבו האופי האמיתי של העם מנסה לצאת. זה כמו נער שהוא כבר לא ילד, ועכשיו האופי שלו מתחיל להתגלות, ויש הרבה מרכיבים, כולל אפילו תקיפה עצמית, כחלק מניסיון הבירור מי הוא. אלו הדברים שקורים לנו היום כעם. והאופי של עם ישראל זה האופי של הקב"ה.
"בשבעה התברר לי שיש שלושה גרעיני קודש, שבשפה הדתית הם ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל, אבל בשפה שיכולה להיות מובנת לכולם אני קורא לזה – אהבה פשוטה לארץ, חיבה למורשת ישראל, וכבוד ישראלי ללא התרפסויות. ואלו הגדרות שמתאימות גם לכל מסורתי. אם מחברים את שלושת הגרעינים הללו, ייווצר מצב שכל מי שהיה קורא לעצמו חרדי או מסורתי או דתי־לאומי – יהפוך לאחד. כי באמת שלושת הגרעינים האלו הם אחד".
חוץ מעניינים מהותיים כמו שירות בצבא.
"לכל אחד מהם יש בעיה עם היבטים אחרים. חלק מהמהות של הקודש נמצא אצל החרדים, אבל הוא נסגר בתוך קופסת 'ארבע אמות של הלכה'. התפקיד של הדתי־לאומי הוא להראות שאפשר לשלב בין הקודש לחול. יש בציבור הדתי־לאומי מי שנופלים בתוך החול, וטיפוסים כמו אהוביה, תפקידם היה להראות שאפשר לפעול בתוך החול אבל לגמרי בקדושה. לכן הרבה חרדים השתתפו בהפגנות על אהוביה. לקחתי כמה חרדים בטרמפ לא מזמן, והם אמרו לי שהפגנות על 'ארץ ישרואל' זה של המזרוחניקים, אבל על ארץ ישראל של אהוביה הם יצאו להפגין. כי הם הרגישו את הנגיעה שלו בקודש.
"איילת סיפרה לך קודם שהציעו לנו ללכת להדרכת הורים. יומיים־שלושה אחר כך פגשתי את הפסיכולוג שהציע את זה, ואמרתי לו שהדרכת הורים פירושה לומר שיש בעיות עם הילד בגלל העבר – אבל הבעיות עם הילד הזה הן בגלל העתיד. בגלל המקום שאליו הוא שואף. אהוביה היה מאוד חדור לקראת העתיד שלו.
"בכיתה א' הוא ביקש ללכת לחוג הישרדות. מאחורי הבית הוא בנה מחנה ענקי מלוחות עץ, כמו אלה שמשתמשים בהם בגבעות. לבר המצווה ביקש מברגה, ומסבא שלו הוא ביקש כסף כדי לקנות חמור. טיפוסים כמו אהוביה הם הצעד הבא של הציונות הדתית, של המדינה כולה".
אנחנו נפגעי איבה
לפני שנתיים, מספר אברהם סנדק, פנו אליו מהביטוח הלאומי והציעו שיקים בירושלים בית מדרש לנפגעי פעולות איבה. "המקום הזה מיועד לאנשים שעברו פיגועים, והמטרה היא ריפוי באמצעות כוח התורה. ואומַר בסוגריים – הלוואי שהיינו מקבלים הכרה שגם אנחנו כאלה".
למה חשוב לך שתהיה הכרה כזו?
"כי אהוביה הוא מישהו שהמדינה פגעה בו. מה שקרה הוא תוצאה של התגוששות בין כוחות בעם ישראל, ושל איבה. יש איבה בתוך החברה. יש שנאת חינם, לשנוא מישהו בלי להכיר אותו. אז גם אנחנו נפגעי איבה. תארי לך שבאמצע המרדף, פתאום היו עוצרים לרגע. יוצאים מהאוטו ומהניידת, מתיישבים. אני בטוח שהשוטר, אחרי שהיה מדבר עם אהוביה, היה אומר – איזה ילד. איזה אור בעיניים. אבל ישב שם שוטר שחושב שאלו אויבי המדינה.
"כבר אחרי כמה דקות הגיע אוטובוס ובו פרמדיקים של צה"ל. הם שאלו אם אפשר לעזור, והשוטרים אמרו שלא צריך. אני חושב שאם הם היו יורדים אל המכונית, היו מוצאים אותו ומביאים אמבולנס, ואולי היה אפשר להציל אותו. אבל זה מכוון משמיים. ראשת מח"ש אמרה שהשוטרים נחקרו רק לאחר כמה ימים, כי בתחילה היא לא ידעה שהייתה טענה לניגוח. אבל היו הפגנות בגלל זה עוד באותו יום. גם החדשות באותו יום דיברו על טענות לניגוח, וראשת מח"ש לא יודעת מזה? היא צריכה להתפטר".
בחודשים הרבים שחלפו לא הוגשו כתבי אישום נגד הנערים שנסעו במכונית. גם השוטרים לא הועמדו לדין, כאמור. השופט בדימוס דוד רוזן, המשמש כנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, מתח לפני ימים אחדים ביקורת על התנהלותה של ראשת מח"ש, עו"ד קרן בר־מנחם. רוזן קבע כי היה עליה לנהוג בזהירות הראויה נוכח השאלות שהועלו, "ולהימנע מהאמירה שטענת הניגוח המכוון לא נטענה בערב יום האירוע כי אם למחרת". עם זאת, רוזן הדגיש כי אי אפשר לומר שבר־מנחם עיוותה את העובדות ביודעין.
"ההפגנות השבוע הן בקריאה הכי פשוטה לאביחי מנדלבליט – לפחות להעמיד את השוטרים לדין", אומר אברהם סנדק. "לא ייתכן שהתיק הזה ייסגר בלי שהיה דיון בבית משפט. הדיון השבוע הוסט מהמוקד: השאלה היא לא למה ההפגנה הייתה אלימה, אלא למה ילד נהרג בידי שוטר. למה המערכת מתנהגת כמו איזו חונטה, ולא נותנת לאמת לצאת לאור. למה השר עמר בר־לב מפרק את אושיות הדמוקרטיה, כשהוא אומר שלא צריך אפילו לחקור. אם זה נער גבעות, הוא יכול למות ואפילו לא צריך לחקור? למיטב ידיעתי, אין שום היתר במדינת ישראל להרוג נערי גבעות".
מהמשטרה נמסר בתגובה: "משטרת ישראל משתתפת בצער המשפחה על אובדנם. חקירת האירוע נוהלה במקצועיות וביסודיות, ועם סיומה הועבר התיק לעיון והחלטת הפרקליטות כמקובל".
ממח"ש נמסר: "חקירת מח"ש נפתחה כאשר התבסס חשד סביר נגד אנשי המשטרה, ולאחר שכבר הוקם צוות חקירה משותף".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
