פיטר ויג זוכר היטב איך הגיע ביום שישי אחד לבית הספר שלימד בו, וכבר כשעמד בחוץ הבחין שכל החלונות בכיתתו מנופצים. "למה רק חלונות הכיתה הזו נפגעו?", חשב לעצמו. את התשובה המצמררת קיבל כעבור רגעים אחדים, כשראה את המילים "פיטר ויג, אתה מת" חרותות על דלת בית הספר. למרבה המזל, האחראי למעשה טרח גם לחתום את שמו בראשי תיבות, וכך הגיעה אליו המשטרה בתוך זמן קצר. היה זה צעיר ממוצא פלסטיני, שלמד אצל ויג כמה שנים קודם לכן. "בעת המעשה הוא כבר היה בן 15, ולכן אפשר היה להעמיד אותו לדין", מספר ויג. "הוא היה תלמיד נוראי וקשה לכל אנשי הצוות, אבל לי במיוחד: מכיוון שידע שאני יהודי, הוא עשה מאמץ כפול לגרום לי בעיות".
למקום עבודתו הנוכחי, מאלמו בורגארסקולה (Malmö Borgarskola) בעיר מאלמו שבדרום שוודיה, מביא עמו ויג מזוודה גדושה בציוד שנועד למנוע תקריות כאלה. אין בה אמצעי הגנה עצמית, לחצן מצוקה או מצלמה לתיעוד מתקפות אנטישמיות; אם תפתחו אותה תמצאו שופר, תפילין, חבילת מצות ושאר חפצים המזוהים היטב עם יהודים ויהדות. בעזרתם מנסה ויג, מאז פרישתו לפנסיה, להעניק לתלמידים מפגש בלתי אמצעי עם הדת שחלקם כבר למדו לשנוא. "היהודי הנודד", כך נקרא המיזם האישי שלו: מעין עוזר הוראה שנכנס לשיעורים, פוגש במסדרונות את התלמידים – רובם מרקע מוסלמי, במקרה הזה – ומשוחח איתם על יהדותו ועל תולדות משפחתו, הכוללים את ימי השואה, את ההשתלבות כפליטים יהודיים בשוודיה, ואת החיים כיהודים בעיר שיותר משליש מתושביה מוסלמים.
בשנים האחרונות, הוא מספר לי, מרגישים יהודי מאלמו החמרה של ממש בעוינות כלפיהם, בעיקר בעקבות הגירת המוסלמים האדירה לאזור. "גם כילד חוויתי גזענות, אבל זה היה יותר כבדיחה. 'יהודי מסריח, מה אתה עושה?', היה צועק לי חבר כששיחקנו כדורגל. לא נפגעתי, פשוט אמרתי 'אל תגידו את זה'. זו לא הייתה שנאה כמו היום. רק בשנות השמונים התחלתי לגלות שמלבד אמירות בצחוק, יש גם שנאה של ממש. יש מי שבאמת רוצים לפגוע בנו, אם יוכלו. וזה מפחיד".
אין זו תחושה סובייקטיבית בלבד. האנטישמיות במאלמו, ובה 350 אלף תושבים, הופיעה בעשור שעבר כמה פעמים בכותרות התקשורת העולמית. העיר הייתה למוקד של תקריות אלימות שכוונו נגד יהודים, ונשיא ארה"ב ברק אובמה אף שיגר אליה את שליחתו המיוחדת למאבק באנטישמיות, חנה רוזנטל. מרכז שמעון ויזנטל פרסם "אזהרת מסע" ליהודים, וביקש שינקטו אמצעי זהירות אם יבקרו בשוודיה. לאה גלייטמן, ניצולת שואה, סיפרה לתקשורת השוודית שברוב בתי הספר שהיא מגיעה אליהם כדי לדבר על פשעי הנאצים, תלמידים מוסלמים אומרים לה שהיא משקרת.
הרב שניאור קסלמן: "רוב המתקפות נגדי היו מילוליות, אבל לפני כמה חודשים נפגעתי מבקבוק זכוכית שנזרק עליי ברחוב באמצע היום. כשיש מבצע צבאי בישראל, אני לא יוצא החוצה במשך כמה ימים עד שהעניין נרגע. לפני 15 שנה, בזמן מלחמת לבנון השנייה, ניסו אפילו לדרוס אותנו"
ראש עיריית מאלמו דאז, אילמר ריפאלו, התכחש להתגברות האנטישמיות – וניצל את ההזדמנות למתקפה נגד ישראל ונגד יהודי עירו: "אנו לא מקבלים את הציונות ולא את האנטישמיות", אמר. "מדובר בשתי השקפות קיצוניות שמציבות את תומכיהן מעל קבוצות אחרות, ורואות אותן כנחותות. הייתי רוצה שהקהילה היהודית תוקיע את הפגיעה הישראלית באוכלוסייה האזרחית בעזה. במקום זאת היא מחליטה לערוך הפגנה (פרו־ישראלית – צ"ק) שעלולה להעביר מסרים לא נכונים".
לא במקרה נבחרה דווקא העיר הזו לארח בחודש אוקטובר את "הפורום הבינלאומי בנושא זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות", יומיים של דיונים בנגע שנאת היהודים שלא עבר מן העולם. באירוע השתתף קרל ה־16 גוסטב, מלך שוודיה, וכן המלכה סילביה, ראש ממשלת שוודיה סטפן לוון, ראשי ממשלות ושרים מכחמישים מדינות, בכירים מהאיחוד האירופי, נציגי קהילות יהודיות מרחבי העולם, חוקרים ומומחים. את ישראל ייצגו בין השאר שר התפוצות נחמן שי ויו"ר יד ושם דני דיין. קיומו של הכנס הורגש בכל פינה בעיר: תמונות של ניצולי שואה וכיתובים נגד אנטישמיות הופיעו על האוטובוסים, על המוניות ובשלטי החוצות.
ייתכן שתצא מכאן בשורה של מחויבות אירופית למאבק בתופעה החמורה, אבל בשביל הקהילה היהודית במאלמו עצמה זה מעט מדי ומאוחר מדי. "מאלמו היא עיר שיש לעבור ממנה למקום אחר. הרבה יהודים חוששים מהמצב ולא מרגישים שיש להם עתיד כאן", אמר אחד מבכירי הקהילה היהודית לפני כמה שנים, והיהודים אכן נוטשים את מאלמו, בתופעה שכבר זכתה בשוודיה לכינוי "אקסודוס". בתוך עשור צנח מספר היהודים בקהילה בכמחצית, בשעה שמספרם של המוסלמים גאה לכ־100 אלף. בגן הילדים היהודי, שהיה אחד המוסדות היציבים ביותר בקהילה, יש כיום רק שבעה ילדים יהודים; כ־25 הילדים האחרים בגן אינם יהודים, וכך גם כל חברי הצוות.
האם יש עתיד לקהילה יהודית קטנה שמוקפת בקהילה מוסלמית צומחת? כשפוגשים מקרוב את יהודי המקום, מתברר שהאיום החיצוני הוא רק חוליה אחת בתגובת שרשרת שגורמת לקהילה להיקרע גם מבפנים. קו השבר עובר בין אורתודוקסים לליברלים, בין מי שאיבדו תקווה למי שדווקא מאמינים בשיתוף פעולה עם הסביבה, והוא נוגע בשאלות קיומיות שיקבעו את דמותן ועתידן של קהילות יהודיות רבות באירופה.
מסורת של טאטוא
במאלמו בורגארסקולה, להפתעתי, אין אבטחה; כל המעוניין יכול לצעוד היישר לתוך המוסד החינוכי. "הייתי בטוח שאדרש לבידוק ביטחוני, או אעבור דרך גלאי מתכות", אני אומר לוויג, שממתין לי בפנים בחיוך על פניו ובכיפת בד צבעונית לראשו. הוא מסביר לי שבשוודיה זה לא מקובל. אף אחד גם לא עוטה מסכה. בבית הספר של ויג אין "כיתות ירוקות", ואין בידודים או מגבלות אחרות.
כ־1,400 תלמידים לומדים בבית הספר הזה, רובם מוסלמים. ביום ביקורי שם המסדרונות כמעט ריקים, אך לא בגלל הקורונה: בשל הכנס הבינלאומי הרגיש רבים מהכבישים בעיר סגורים לתנועת כלי רכב, והילדים פשוט לא יכולים להגיע ללימודים. בשמי העיר לעומת זאת מורגשת תנועה ערה של מסוקים.
המנהל רות' נראה מופתע. "לא שמעתם אי פעם על אירוע אנטישמי? לא שמעתם דיבורים אנטישמיים בבית הספר?", הוא שואל את התלמידים. "לא נתקלתי בכך בעצמי, רק שמעתי על זה מדי פעם בחדשות", משיב ג'אב. "העניין הוא שאתה אף פעם לא יודע אם המקור שדיווח על התקרית האנטישמית הוא אמין. זה לא כל כך ברור"
אנחנו מתיישבים בחדר המורים, שנראה יותר כמו לובי של בית מלון – כורסאות עור גדולות, פינת אוכל, פסנתר כנף במרכז ויצירות אמנות על הקירות. מצטרף אלינו מנהל בית הספר, מרטין רות', אדם בעל אופי חם ופתוח. "לפני כשנתיים פגשתי את מרטין ודיברנו על מצב היהודים במאלמו", מספר ויג. "הוא היה מודאג מאוד מהאנטישמיות בעיר. במיוחד הטרידו אותו הדיווחים על כך שתלמידים יהודים בוחרים את בתי הספר שלהם לפי השאלה היכן הם יכולים להרגיש בטוחים".
"ברדיו ובעיתונות היו כמה וכמה כתבות על צעירים יהודים שמסתירים את הזהות שלהם בבתי הספר", אומר רות'. "זה גרם ללב שלי להתכווץ. בתור תושב מאלמו כבר עשרים שנה, חשבתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו בגזרתי כמנהל".
זמן קצר לפני כן פרש ויג מעבודתו כמחנך בבית ספר אחר, וביקש לקחת את כישורי ההוראה והחינוך שלו לאפיק חדש. "התחלתי לדבר בבתי ספר על מה שעברו הוריי בתקופת השואה. אבא שלי היה באושוויץ ואיבד את כל משפחתו – אשתו ושני בניו", מספר ויג, ודמעה קטנה מבצבצת מאחורי משקפיו. "אמי הייתה בהונגריה, התחבאה עם אחותה הגדולה. חמישה מאחיה והוריה נשלחו לאושוויץ, ורק אח אחד שרד ועבר לישראל. אחרי השואה ההורים שלי נפגשו, התחתנו והשתקעו בהונגריה. לשוודיה הם עברו ב־1958 לאחר שנמלטו מהונגריה בזמן מלחמת האזרחים במדינה שנתיים קודם לכן, ב־1956".
מלבד השיחות שבהן גולל את סיפורם של הוריו, קידם ויג יחד עם חבר מוסלמי תוכנית של דיאלוג בין־דתי. כך הגיע גם לבורגארסקולה, והכיר את המנהל רות'. "אמרתי למרטין, למה שלא יהיה לך כאן מורה שהוא 'יהודי נודד?'", הוא מספר.
רות' קפץ על המציאה. "התרגשתי מהסיפור המשפחתי שלו, וגיליתי שיש גם הרבה סיפורים שקשורים לתולדות מאלמו ושוודיה באותם ימים. החלטנו שפיטר יסתובב כאן בבית הספר וידבר עם התלמידים; מבחינתי זה עוד אדם בוגר שפוקח עין על מה שקורה. הוא גם נכנס לשיעורים באזרחות, ביחסים בינלאומיים, בהיסטוריה, בדתות ובעוד תחומים שמשיקים לנושאים שהוא מדבר עליהם".
בכתבות שהוקדשו לוויג בתקשורת השוודית סופר בחצי־הומור שהוא "מדבר עם תלמידים על יהדותו בחדר האוכל, במסדרונות, בכיתות ואפילו בשירותים". "אני מגיע לרוב ב־9:30 בבוקר, יושב עם הצוות לכוס קפה בחדר המורים, ואז מסתובב בבית הספר במשך שעה עד שעה וחצי. כמה פעמים בשבוע אני נכנס לכיתות, וגם יושב עם תלמידים לארוחות הצהריים", הוא אומר.
אני שואל אותו אם בשנותיו כמחנך הוא נתקל באנטישמיות אצל התלמידים, מלבד במקרה ההוא של ניפוץ הזגוגיות. "היו ילדים שאמרו לי 'הלוואי שהיטלר היה גומר גם אותך ואת משפחתך'", הוא משיב, ורות' פוער את פיו בהלם. "אבל הם היו ממש צעירים, בני עשר – מאיפה זה בא להם?", הוא תוהה.
החצנת שם את יהדותך? אני שואל את ויג. "לא נכנסתי בבוקר ואמרתי 'שלום, אני פיטר ואני יהודי'", הוא משיב. "אבל כשהתלמידים היו שואלים 'אתה נוצרי או מוסלמי?', הייתי עונה להם: לא זה ולא זה. אני פשוט יהודי".
רות' מסביר לי שבית הספר שוויג לימד בו שוכן בפרוורים, "ושם לומדים הרבה מוסלמים. זו שכונה עם יסודות של עוני והגירה". ויג מוסיף: "רמת האבטלה שם גבוהה, ולכן בשכונות האלה יש בעיות לא רק ליהודים".
ומה לגבי אנטישמיות בחדר המורים?
"זה בהחלט לא היה. העמיתים שלי היו מצוינים, אחרת לא הייתי מצליח להתמיד. אבל לצערי לא קיבלתי תמיכה מההנהלה מול גילויי האנטישמיות, והיה קשה לשאת זאת לאורך זמן".
חשבת לעבור לבית ספר אחר?
"לא, כי זו לא דרכי".
רות' מנסה להסביר לי בהקשר הזה את המנטליות המקומית: "בשוודיה נוהגים לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח, ובוחרים במודע שלא להתמודד עם קשיים שעולים. הרבה מנהלים לא ירצו לתקוף את הבעיה, ויעדיפו להסיט את המבט. מבחינתם, חבל לעורר את העניין".
לדבריו, למנהלים במערכת החינוך השוודית אין אמצעים להתמודד באמת עם תלמידים פוגעניים ועם גילויי אנטישמיות. "אם תלמיד מתנהג כך, תוכל בשלב הראשון לתת לו אזהרה, והצעד השני יהיה להשעות אותו – אבל רק לכמה ימים, ורק אם הוכח שהוא מסכן את חבריו. בקלות אפשר לטעון שמילים שליליות אינן איום פיזי. לכל היותר תוכל לדאוג שהתלמיד הזה ילך לכמה מפגשי טיפול עם אנשי מקצוע. זו בעיה".
פיטר ויג: "הייתה תלמידה שנעמדה פעם ואמרה 'אני שונאת יהודים'. תלמיד אחר ענה לה במקומי: 'את לא יכולה להגיד את זה. הרי פיטר יהודי, את שונאת אותו? תגידי שאת שונאת את הפוליטיקה הישראלית'. אז היא אמרה – 'טוב, אני לא אוהבת את מי שתומך במדיניות הישראלית נגד הפלסטינים'"
הנחת תפילין בזום
לצורך עבודתו הנוכחית הרכיב לעצמו ויג ערכה שתסייע לו להילחם בבורות, שהיא לטענתו מקור האנטישמיות. "יש לי מזוודה מלאה יודאיקה: מזוזות, תפילין, שופר ועוד. אני מציג את החפצים על השולחן, ומסביר באמצעותם על היהדות. אני תוקע בשופר, מניח את התפילין ומספר על החגים היהודיים".
בתקופת הקורונה סגר בית הספר את שעריו לתקופה קצרה, אך גם כשהלימודים שבו לסדרם נמנע ויג לזמן מה מלהגיע למקום מפאת גילו, 67. את המזוודה שלו הוא פתח לפיכך על השולחן בביתו – ודרך זום הציג את תכולתה לתלמידים בכיתות.
הכיפה שלראשו גם היא חלק מהתפקיד; "אני לא חובש אותה ביומיום", מציין ויג. "אני לא דתי, אבל יש לי זהות יהודית חזקה, ואני מסורתי מאוד בסגנון מאלמו. לפעמים אני הולך לבית הכנסת, וכשאני שם אני מרגיש בעוצמה את הזהות שלי, אבל אני לא בהכרח מתחבר לתפילות. בשבילי יהדות היא תיקון עולם, להפוך את העולם לטוב יותר".
יום לפני שיחתנו נפגש ויג עם ראש ממשלת שוודיה סטפן לוון, שכאמור הגיע לעיר לרגל כנס המלחמה באנטישמיות. "בסופו של אירוע בבית הכנסת הוא פנה אליי וסיפר שקרא עליי בתקשורת. הוא רצה לשמוע ממני על מה שמתרחש כאן".
התלמידים שואלים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני?
"כן, והרבה. אני מסביר להם שכיהודי אני יכול להסכים או לא להסכים עם מה שמדינת ישראל עושה, אבל אין כל הצדקה לתקוף בגלל זה יהודים בשוודיה או בכל מקום אחר בעולם. אני גם מסביר שבאתי לדבר על היהדות, ולא על הסכסוך במזרח התיכון. הייתה תלמידה שנעמדה פעם ואמרה 'אני שונאת יהודים'. תלמיד אחר ענה לה במקומי: 'את לא יכולה להגיד את זה. הרי פיטר יהודי, את שונאת אותו? תגידי שאת שונאת את הפוליטיקה הישראלית'. ואז היא אמרה – 'טוב, אני לא אוהבת את מי שתומך במדיניות הישראלית נגד הפלסטינים'. הבוקר למשל שמעתי תלמידים אומרים 'איזה יופי שפיטר עובד כאן, אחרת לא היינו פוגשים יהודים'. הרבה פעמים אני מקבל תגובות כאלה. תלמידים גם שואלים אותי אם חוויתי אנטישמיות, כי הם שומעים על זה בחדשות, ורוצים לדעת אם זה אמיתי או לא".
"התלמידים בבית הספר הזה מגיעים להישגים לימודיים גבוהים, אבל לחלקם יש דעות קדומות, והם אפילו לא מבינים זאת", אומר רות'. "כשאתה בן 16, אתה נוטה הרבה יותר להאמין בתיאוריות קונספירציה, ולעיתים באנטישמיות טהורה. הם אומרים לי 'קראתי על זה הרבה', ואני תמיד שואל 'מהם המקורות שלך?', ומסביר שאי אפשר לסמוך על כל מה שכתוב באינטרנט".
מחוץ לחדר המורים מראים ויג ורות' פרויקט נוסף שלהם: תצוגת קבע שמוקדשת לזיכרון השואה, ומתמקדת בסיפורים הקשורים למאלמו עצמה. למשל, ב־1945 פעל בעיר במשך חצי שנה בית חולים לפליטים ממלחמת העולם, וטופלו בו יותר מאלף בני אדם. רות': "המסר שלנו לתלמידים הוא – אם לא תקבל את היהודים רק משום שהרקע שלהם שונה משלך, בהמשך ייתכן שגם אחרים לא יקבלו אותך. הרי היהודים הם תמיד הראשונים לספוג מכות כאלה. אנחנו רואים זאת לכל אורך ההיסטוריה".
אנחנו נכנסים לספריית בית הספר ועולים לקומה השנייה, שם יושבים שניים מהתלמידים, ג'אב ומוסא. ג'אב נולד בתימן, מוסא בטורקיה. הם מוכנים להתראיין אבל מבקשים ששמם המלא לא יפורסם בעיתון ישראלי, ומסרבים להצטלם גם כשאני מבטיח שפניהם יטושטשו.
"השואה היא אירוע גדול, ואסור להתעלם ממנו", אומר ג'אב. "חייבים ללמוד על השואה, כי לצערנו ההיסטוריה חוזרת על עצמה. הפעם אלה לא היהודים שסובלים אלא מיעוטים אחרים".
ומה אתם חושבים על כך שדווקא מאלמו נבחרה לוועידה, בגלל הזיהוי שלה עם אנטישמיות?
מוסא: "לדעתי אנשים מגזימים לגבי רמת האנטישמיות. כל אחד יכול לחיות פה בחופשיות, יש שוויון זכויות, כולם מקבלים בריאות וחינוך, ואין כאן גזענות. שוודיה היא מדינה חילונית, והחברה כאן מכבדת את כל הדתות".
ג'אב: "בעיניי מאלמו היא אחת הערים הכי שלוות בעולם".
רב מקומי הוכה כאן, יהודים סופגים קללות ברחוב, צועקים להם "שחררו את פלסטין". לא פגשתם תופעות כאלה?
מוסא: "לא נתקלתי בגזענות כזו, גם לא כלפיי כמוסלמי. רוב הצעירים שאני מבלה איתם יודעים שגזענות היא שלילית, ואנחנו משתדלים ללמוד מתרבויות שונות".
רות' נראה מופתע. "לא שמעתם אי פעם על אירוע אנטישמי? לא שמעתם דיבורים אנטישמיים בבית הספר?", הוא שואל. "לא נתקלתי בכך בעצמי, רק שמעתי על זה מדי פעם בחדשות", משיב ג'אב. "העניין הוא שאתה אף פעם לא יודע אם המקור שדיווח על התקרית האנטישמית הוא אמין. זה לא כל כך ברור".
מוסא: "מחוץ לבית הספר שמעתי רק חבר אחד מדבר בצורה כזו. אני גר בפרוור של מאלמו, במקום שהרבה מהגרים מוסלמים גרים בו, ולא שמעתי אף אחד מהם אומר שהוא שונא יהודים". ויג מחייך ואומר שהוא שמח מאוד לשמוע את זה.
האם הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא נושא לשיחה במשפחות שלכם או בבית הספר?
מוסא: "אנחנו שומעים על זה, אבל רוב האנשים יודעים להפריד בין היהודים ובין הסכסוך במזרח התיכון. בעיניי זה בעיקר עניין של פוליטיקה, לטוב ולרע".
ג'אב: "אנשים מערבים בין פוליטיקה לדת, אבל צריך להבדיל ביניהן. בעיניי כל הדתות אינן אלימות". לפני שמשפחתו הגיעה לשוודיה, הוא מספר, היא התגוררה זמן מה ברומא: "היה לי שם חבר ישראלי, קראו לו נוה".
השניים מספרים שלא נחשפו כלל לחומרי לימוד או לתכנים העוסקים במניעת אנטישמיות. "אולי שיעור אחד, לא יותר. לא למדנו משהו כזה באופן קבוע או שיטתי".
הרב משה דוד הכהן, הרב של קהילת מאלמו: "קיים הבדל עצום בין הזרמים המוסלמיים, וצריך לדעת להבדיל ביניהם. לא כולם אנטישמים. כשהוצת מסגד בשוודיה, או כשאמן שרף קוראן בשם חופש האמנות, עמדתי לצד המוסלמים ותמכתי בהם. הגעתי כאורח למסגדים פלסטיניים באזורים הכי קשים בעיר, וביקשו ממני אפילו לדבר שם"
בטולוז בטוח יותר
את הרב שניאור קסלמן ואשתו רייזל אני פוגש בביתם בשעת לילה מאוחרת. לא כל אחד יכול להגיע לכאן; הכתובת של הקסלמנים חסויה והם נתונים תחת אבטחה הדוקה, בשל האיומים הרבים עליהם. שניהם בני 42, הורים לשישה. היא מטולוז שבצרפת, הוא מדטרויט שבמישיגן, ארה"ב. כבר 18 שנה הם חיים במאלמו, ורואים לנגד עיניהם את הידלדלותה המהירה של הקהילה.
בשנים האחרונות הפך הרב שניאור לכוכב תקשורת בקנה מידה בינלאומי, כשסיפר בראיונות על תקיפות אנטישמיות חוזרות ונשנות שהופנו כלפי הקהילה היהודית וכלפיו באופן אישי. בעקבות אחת מהתבטאויותיו בנושא, האירועים הסלימו עוד יותר: בקבוקי תבערה הושלכו אל בית הקברות היהודי בעיר, והאולם שבו נשרף.
אביה של רייזל ייסד בשעתו את בית הספר היסודי "גן רש"י" בטולוז, שבו למדו שלושת הילדים שנרצחו בפיגוע ב־2015. "חמי היגר לצרפת ממרוקו, והוא דובר ערבית", מספר שניאור. "כשביקר כאן פעם, הוא שמע מה אומרים עלינו המוסלמים המקומיים. לדבריו, האווירה פה הרבה יותר טעונה וגרועה ממה שקורה שם".
"בטולוז אני מרשָה לילדים שלנו ללכת עם כיפה, כאן במאלמו אני לא מוכנה לכך בשום אופן", אומרת רייזל, ושניאור מוסיף בצחוק: "הדבר הכי נורא שקרה לי בטולוז היה שצעקו לי 'רבי ז'קוב'", סטריאוטיפ הרב היהודי בקומדיה הצרפתית המיתולוגית של לואי דה־פינס.
היום הוא לוקח איתו לחצן מצוקה לכל מקום, אבל לא מוכן להסתיר את יהדותו – ובמקרה שלו, עם הזקן העבות, זה גם לא אפשרי. "אני לא מרשה לילדים לחבוש כובע שמסתיר את הכיפה כשהם איתי. אני רוצה שהם יפתחו גאווה יהודית". "אני דווקא לא נראית יהודייה כלפי חוץ", אומרת רייזל, שחובשת פאה לראשה.
את האלימות האנטישמית, כאמור, הם מכירים מקרוב. "רוב המתקפות נגדי היו מילוליות, אבל לפני כמה חודשים נפגעתי מבקבוק זכוכית שנזרק עליי ברחוב באמצע היום", מספר שניאור. "זו לא הייתה הפעם הראשונה. כשיש מבצע צבאי בישראל אני לא יוצא החוצה במשך כמה ימים עד שהעניין נרגע. בקיץ, למשל, היו הפגנות אלימות מאוד. לפני 15 שנה, בימי מלחמת לבנון השנייה, ניסו אפילו לדרוס אותנו".
ראש העיר, קתרין שטרנפלדט ג'אמה, מנסה להילחם בגילויי האנטישמיות, וכמוה גם ממשלת שוודיה. זה קוסמטי או אמיתי?
"הם מנסים לקדם תהליכים וזה ראוי לשבח. יש דברים טובים שקורים. כשניסו לדרוס אותנו פחדתי פחד מוות. הייתה אז הרגשה שגם אם יקרה הגרוע מכול, לא נקבל עזרה. בקהילה קמו אז ועדות וקבוצות שפעלו לחזק את האבטחה ולהילחם נגד תופעות הגזענות והאנטישמיות, וקיימנו שיח עם העירייה ועם הממשלה כדי להגביר את הערנות לנושא. כעת זה עולם אחר לגמרי, כתוצאה מעבודה של הרבה אנשים טובים".
עוד ועוד יהודים בוחרים לעזוב את מאלמו. האם תישאר כאן גם כשלא יהיו כמעט יהודים בעיר?
"אני לא חושב בכיוון הזה".
כי אתה חב"דניק.
"כן, כי אני חב"דניק, וההשקפה שלי היא שנישאר כאן כל עוד נוכל לחבר יהודים ליהדות. אני אישית מכיר יותר מאלף יהודים, זה פי שניים ממספרם הרשמי של החברים בקהילה היהודית. יהודי שעזב את מאלמו, אם הוא התקרב ליהדות – מבחינתי הצלחנו. הרבה מהצעירים שעבדנו איתם במשך השנים מנהיגים היום את הקהילה היהודית בשטוקהולם, או משרתים בצה"ל. אנחנו רואים אצלם את הרוח שקיבלו כאן, דווקא בעיר הזאת – והם מפיצים אותה למקומות נוספים".
הגידול הוביל לפיצול
כששאלתי את פיטר ויג אם יש עתיד ליהודים במאלמו, הוא השיב ללא היסוס: "כן, יש לנו קהילה משגשגת ופעילה מאוד. מספר החברים אינו יורד, בעיקר משום ששיטת החברות השתנתה: כיום גם בני משפחתו של חבר יהודי שאינם יהודים בעצמם מוכרים כחברי הקהילה. נכון, יש לנו קשיים להשיג מניין בימי שישי ושבת, וזה באמת עצוב. אבל פתאום יש אצלנו הרבה יותר משפחות צעירות מעורבות, ובעיניי זה נותן תקווה".
שאלת המשפחות המעורבות היא אחת רגישה ביותר בקהילה היהודית במאלמו. בית הכנסת הגדול של העיר הוקם בשנת 1903, כשלושים שנה אחרי ייסוד הקהילה, ובניגוד לבתי הכנסת המרכזיים בערים אחרות בשוודיה, הוא היה מזוהה מלכתחילה עם הזרם האורתודוקסי. לצד הקהילה ה"רשמית" במאלמו התקיימה במשך שנים תנועה יהודית־שוויונית מקומית, דומה לתנועה הרפורמית. היה לה מניין קטן משלה, שהתקבץ לתפילה פעם בשבועיים. לפני שנים אחדות, במקביל לנטישה המואצת של התושבים היהודים, ערכה הקהילה במאלמו הצבעה והחליטה לאמץ אל חיקה את הקהילה השוויונית. עוד הוחלט לקבל גם בני זוג ובנות זוג של יהודים, וכיום יש בקהילה חברים שאינם יהודים.
יהדות מאלמו מצאה לעצמה מקורות גידול חדשים, אבל להחלטות היה מחיר כבד. הנהלת בית הכנסת התפטרה, וקבוצה גדולה של חברים החליטה להקים בית כנסת משלה, אורתודוקסי, ובכך לפצל למעשה את הקהילה. בית הכנסת החדש, "מאלמו שול", שוכן סמוך לאחת מהכיכרות הגדולות בעיר, מרחק כעשר דקות הליכה מבית הכנסת הוותיק. התפילות שם מתקיימות בנוסח אשכנז, וחברי הקהילה מבטיחים שיחגגו בכל שנה את יום העצמאות. בראש השנה בית הכנסת היה מלא, ובשמחת תורה הגיעו שישים מתפללים – מספר מרשים בקנה המידה המקומי. בחב"ד ובקרב הקהילה מאשימים בפיצול את הכוחות הפרוגרסיביים בקהילה ומחוצה לה; בקהילה מאשימים את שליחי חב"ד שפרשו – אף שהשליחים עצמם טוענים שהצטרפו לפורשים בלית ברירה.
בינתיים התגלעו קשיים נוספים בקהילה הוותיקה: חברי הקהילה השוויונית ביקשו להשתמש בהיכל בית הכנסת הגדול לתפילות ולטקסי בר מצווה ובת מצווה על פי מנהגיהם – שהלא גם הם משלמים מיסי חבר. הדבר עורר התנגדות בקרב מי שלא רצו לראות את בית הכנסת עצמו מקבל צביון אחר. ואם לא די בכך, בקרב החברה קדישא יש חשש מכך שיידרשו לקבור אנשים שאינם יהודים.
"יש כאן מורכבות הלכתית: איזה פתרון אפשר לתת לילד שאחד מהוריו לא יהודי?", אומר הרב משה דוד הכהן, הרב של מאלמו, שמקיים גם היום קשר עם תושביה היהודים ועם העירייה. "אני אומר שצריך להכניס אנשים כאלה לקהילה, כדי שירגישו בבית, ובמקביל למצוא פתרונות גיור יצירתיים. זה חלק גדול מעתיד הקהילה כאן".
הרב הכהן, תלמיד מובהק של הרב מנחם פרומן ז"ל, הגיע לכאן מהיישוב תקוע. כבר אז היה לו ניסיון עשיר בקידום יחסים בין־דתיים, ואת הניסיון הזה יישם גם בשוודיה. ראיינתי אותו ב־2017 בעקבות מיזם סובלנות דתית שלו ושל האימאם סלאח א־דין בראקת, מנהל "האקדמיה לאסלאם" בעיר. היום הוא ממשיך לפעול לדו־קיום ולהכרת הקהילה המוסלמית, שהיקפה כשליש מהתושבים בעיר וכמחצית מהתלמידים, לדבריו.
"קיים הבדל עצום בין הזרמים המוסלמיים, ויש כאן 13 קבוצות אתניות שצריך לדעת להבדיל ביניהן", אומר לי הרב הכהן. "חשוב לי להגיד שלא כולם אנטישמים. בשם המלחמה באנטישמיות אנו מפלים לעיתים את המוסלמים, וזה לא מאפשר לשנות את המצב. כשהמוסלמים רואים שאני יוצא מאזור הנוחות שלי בשבילם, גם הם מוכנים לעשות את זה למעננו, היהודים. כשהוצת מסגד בשוודיה, או כשאמן שרף קוראן בשם חופש האמנות, אני עמדתי לצידם ותמכתי בהם. הם מבינים שהמאבק שלנו ושלהם דומה יותר משחשבו". היציאה שלו מאזור הנוחות כוללת גם ביקורים תדירים במקומות הכי לא צפויים: "הגעתי כאורח למסגדים פלסטיניים באזורים הכי קשים בעיר, וביקשו ממני אפילו לדבר שם".
בבית הכנסת הוותיק של מאלמו, הוא מספר, יושק בקרוב מוזיאון יהודי בשיתוף פעולה הדוק עם העירייה. "תהיה שם כמובן התייחסות גם לאנטישמיות, אבל זה לא המרכז: הרעיון הוא לחגוג את החיים היהודיים כאן, ולחשוף אותם בפני תושבי העיר והתיירים. אנחנו מנגישים לתלמידי בתי הספר בעיר את בית הכנסת ואת היהדות באמצעות החושים: הם טועמים למשל תפוח בדבש, ושותים יין קידוש".
את הקהילה היהודית במאלמו הספידו כבר כמה וכמה פעמים. אתה רואה עתיד לקהילה הזו?
"השבוע לא שמעתי שמספידים את הקהילה, להפך. הסוד הוא שברגע שהקהילה מאמינה בעצמה, היא מתחזקת. אין ספק, צריך לעשות עוד המון עבודה בנושא האנטישמיות, אבל כשיש שיתופי פעולה עם הממשלה והעירייה – זה ממריא".
ובכל זאת, חברים בקהילה לא יותר מכמה מאות חברים, והגיל הממוצע גבוה. יש כאן יותר לוויות מבריתות.
"השנה, בפעם הראשונה, אין ירידה במספר החברים, ואני רואה גם צעירים שמגיעים. המטרה שלנו היא למצוא דרך להפוך את היהדות לאטרקטיבית".
בעוד עשור, הקהילה היהודית במאלמו תגסוס או תשגשג?
"אני לא נביא, אבל אני רואה תנועה חיובית".
תגובת הקהילה היהודית במאלמו שבדיה:
הקהילה היהודית של מאלמו חגגה השבוע את יום הולדתה ה-150 באירוע חגיגי בו השתתפו מאות בני אדם. אנו רואים עתיד מזהיר לקהילה שלנו, למרות האתגרים, ומתוסכלים מהניסיון המתמיד לתאר תמונה אפלה על המתרחש בקהילתנו. אנו מודעים היטב לאנטישמיות, אך רואים שינוי עצום במציאות כאן, גם במהלך ההסלמה במבצע האחרון בעזה, עקב שותפות חזקה עם העירייה וכן עם קהילות מיעוטים, כולל 'הרשת המוסלמית של מאלמו' הפועלת נגד האנטישמיות בתוך קהילותיהם ומחוץ אליהן.
אנו חשים גם בשינוי במודעות לתופעה ולאחריות שהממשלה והעירייה של מאלמו לקחו על עצמן, בין השאר באירוח של "פורום מאלמו למאבק באנטישמיות" שהתקיים בעיר לפני כחודש, אימוץ הגדרת IHRA – ההגדרה הבינלאומית לאנטישמיות, השקת תוכניות חינוכיות במדינה ותמיכה ומימון של חיים ותרבות יהודית בשבדיה – ובמיוחד במאלמו.
התיאור של בית הכנסת והקהילה שלנו כפי שמתואר בכתבה של צביקה קליין במקור ראשון – אינו מדויק. כל ניסיון של אחרים לומר שבית הכנסת שלנו אינו אורתודוקסי, הוא בגדר 'לשון הרע' נגדנו. אמנם החלטנו, כפי שהוזכר בכתבה, לפתוח את דלתות הקהילות שלנו לחברים שאינם יהודים, אולם בית הכנסת והשירותים שלנו הינם אך ורק על פי ההלכה, בסמכותו של רב הקהילה שלנו, הרב משה דוד הכהן (הממשיך לשרת אותנו עמדה זו, עובדה שגם היא מפורשת לא נכון בכתבה שלך).
לכן, הניסיון של אחרים לטעון ש"גורמים מצד היהדות המתקדמת" השתלטו על קהילתנו אינו נכון ומשמיץ אותנו. בית הכנסת הנוסף שהוזכר בכתבה (שפרשו מהקהילה הוותיקה צ"ק), רשום על פי חוק כקהילה יהודית נפרדת, והם אף ביקשו להקים בית קברות משלהם, דבר שהוא תחרותי ומזיק בקהילה קטנה כמו שלנו. רב חב"ד שהוזכר בכתבה, הרב שניאור קסלמן, הוא המנהיג הרוחני שלהם, וטענתו, שעזב את בית הכנסת שלנו שלא מבחירתו, מטעה. הפיצול שהתרחש קשור ישירות אליו, ועל כן, גם התחרות המצערת שיש כעת קשורה לכך.
אנו מקבלים בברכה את כל החברים, כולל אלה שעזבו אותנו, בזרועות פתוחות, ומקווים שהם יפרקו את מבנה הקהילה המתחרה שלהם המהווה מקור ללחץ והחלשה של הקהילה היהודית הקטנה, אך התוססת ומלאת התקווה שלנו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
