"כל הסיפור שלי הוא אפיזודה קטנטונת בהיסטוריה של עם ישראל"

"את כל הסיפור הזה של 94 שנה אי אפשר להכניס לתוך שיחה אחת", הוא אומר כבר בראשית המפגש שלנו, שאליו הוא מגיע ממתחם העבודה שלו בקלנועית. מה שלומו? ברוך השם, זיפת. יש לי שני מכשירי שמיעה ואני מאוד כבד שמיעה, הוא אומר, אבל מדגיש שיש לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. הדיבור שלו רהוט ומדויק, עד שקשה להאמין שלפני גיל העשרֶה לא הבין מילה בעברית. "נולדתי בבית מסורתי פלוס – סבא ידע לקשור ציציות. החינוך היהודי שסבתא קיבלה לא דבק בנו. בשבתות היינו משוחררים מבית הספר כדי שלא נצטרך לכתוב; גם לא היינו מדליקים אור בשבת ולא מכבים ולא קורעים נייר. אבא קידש והלך לבית הכנסת. אנחנו הלכנו בעיקר בחגים, לפעמים בשבת בבוקר. יותר מזה לא ידעתי. היה לנו מורה ליהדות שלימד אותנו להכיר את האותיות. הוא רצה ללמד גם קצת תפילה, אבל זה לא נקלט. סבא מצד אבא מצא לנחוץ לקנות לאחי ולי סידור תפילה, אבל בשבילי אלה היו רק אותיות. לא הבנתי מילה אחת מתוך כל הקובץ הזה".

מאיר באום נולד למשפחת אוטובאום ממערב גרמניה, "בעיר קטנה עם שם ארוך מאוד, שבקושי יש מקום במפה לרשום אותו: גיילנקריכן". עד גיל תשע גר שם עם הוריו – ליאו יהושע וארנה לבית רוז – ועם אחיו הבכור ברנהרט באום, לימים יששכר אילן. כשעלה היטלר לשלטון, האנטישמיות בעיירה הרימה ראש. השכנים שעד לא מכבר הזמינו את משפחת באום למסיבות חג המולד והתארחו אצלה להדלקת נר חנוכה, התנכרו לפתע, וחברו בן השבע של מאיר הבהיר לו: "אני לא משחק עם ילדים יהודים". האב ליאו – שבמלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני במשך ארבע שנים – נאלץ לסגור את בית המסחר החקלאי שלו. "'נאצים טובים' נמנעו מלקנות אצלו, הפחות טובים חששו". משנסגר העסק, המשפחה החלה לנדוד. "באזור היו מכרות פחם מזהמים כל כך, עד שהנהר היה שחור כולו. כנראה גם את הביוב שפכו לשם. אמי, שגדלה בהרים, חלתה באסטמה. אח שלה – אדם אמיד שעסק בתחום הטקסטיל והתגורר באאכן – היה שולח מארקים למשפחה ומממן לאמא ימי הבראה. באחד הביקורים שלו אצלנו הוא ביקש שנעבור לגור לידו. הוא גם דאג להכניס את אבא לענף הבטנות לחליפות, אבל זה לא עבד, כי אנשים היו נאמנים לספקים הקודמים שלהם. גרנו שם מ־36' ועד לפוגרום הגדול ב־38'".

מאיר היה אז בן 11. כשעשה את דרכו לבית הספר, הבחין לפתע בענן צהוב גדול ושמע צעקות של עוברי אורח: "הכנסייה של היהודים בוערת". "אני מאוד אוהב מוזיקה, ובבית הכנסת שלנו היו עוגב ומקהלה מעורבת, מאוד אהבתי את זה. אמא שלנו ניגנה בלאוטה – כלי דומה לגיטרה – ושרה יפה מאוד. היה עצוב לראות את בית הכנסת נשרף. מכבי האש דאגו שהאש לא תתפשט לבתים, אבל חגגו את השרפה. אאכן קרובה לגבול הבלגי וההולנדי, והחיידק הנאצי לא כל כך נדבק שם. אני זוכר שהעוזרת הקתולית של הדוד אמרה: 'בית כנסת נשרף? הקודש (האפיפיור) לא היה מרשה את זה'. מאוחר יותר נודע לי שהאפיפיור היה נאצי בעצמו".

"אולי מה שחסר לנו זה אדם שיכול למלא תפקיד של נביא. אבל אם היה היום נביא, היו לועגים לו ולא שומעים בקולו. כשחבר שלי רצה לעלות ארצה, אביו אמר לו: 'זה יהיה כמו שטיבל, יריבו על הסטנדר כל הזמן!' – וזה בדיוק מה שאנחנו עושים"

בשלב זה בלגיה, צרפת ואנגליה הסכימו לקלוט עשרת אלפים ילדים יהודים כל אחת. "אנגליה הגדולה ובלגיה הקטנה – ואותו מספר ילדים", הוא מעיר. ברנהרט ומאיר נשלחו לבלגיה, בעקבות אביהם שהספיק לברוח לשם עוד קודם. "אמא נשארה באאכן, אבל הייתה אישה לעניין והסתדרה לא רע". האב הגיע לביתו של זקן יהודי עשיר, שסיפר כי הוא מצטער מאוד על שאין לו אוכל כשר. הוא בירר אם האישה שנותרה מאחור יודעת לבשל, ומששמע שכן, דאג להפעיל את קשריו כדי לאפשר לה להגיע לבלגיה. "הבן שלו היה שר בממשלת בלגיה. מי שלא צריך פרוטקציה, צריך לפחות קצת עזרה", מסכם מאיר.

ארנה קיבלה אישור להביא עמה את תכולת הבית ככול שתצליח לסחוב, והחלה לעבוד כטבחית בביתו של העשיר. "ברנהרט ואני חגגנו פתאום חופש. יצאנו מהנאצים. אבל אנטישמיות הייתה גם בבלגיה, וחיכינו לוויזה לארה"ב. לא קיבלנו אותה: מישהו השתמש בשם של אבי, ותמורת שוחד קיבל את האישורים במקומנו. היום אנחנו יודעים שבגלל הנשיא רוזוולט הוחלט לצמצם את ההגירה של היהודים. לא העלו בדעתם מה קורה באירופה. כך זכינו להיות בבלגיה עד מאי 1940".

את ראשיתה של מלחמת העולם מתאר מאיר בסרקזם מופגן. "אחרי פלישת הגרמנים לפולין ולצ'כוסלובקיה, ואחרי שאימצו לעצמם את אוסטריה – אנגליה וצרפת ישבו בצד ואמרו 'אוי אוי אוי, לא יפה'. הן איימו שיכריזו מלחמה, אבל ברחובות בלגיה וצרפת קראו לזה 'דרול דה גר', המלחמה המצחיקה. שום דבר לא קרה. בסוף הגיעו קומנדקרים בריטיים לבלגיה. צרפת, כדי לציין שהיא במלחמה, בנתה מבצרים תת־קרקעיים לאורך הגבול הארוך שלה עם גרמניה מול נהר הריין, מה שנקרא קו מז'ינו. אז הגרמנים ברוב חוכמתם פלשו לבלגיה, ובדיוק כמו במלחמת העולם הראשונה, תקפו את צרפת מצפון".

בבוקר 10 במאי 1940, יום הפלישה לבלגיה, שמעה משפחת באום אזעקה ואחריה נפילה של שתי פצצות. ליאו מיהר למרתף, ארנה חולת האסטמה הבהירה: אני לא זזה מהמיטה. "פתאום שני שוטרים בלגים צלצלו בדלת ועצרו את אבא. אנשים אמרו לנו שאין בית ספר, יש מלחמה. אמרנו: יופי, חופש".

את "החופש" בילתה המשפחה עם פליטים יהודים נוספים באולם בית הספר, שם נדרשו להמתין עד שהממשלה תחליט מה לעשות בהם. לבסוף הופרדו הגברים מהנשים והילדים, ונלקחו משם. "אמא שלחה אותנו לרוץ למכולת כדי להביא לאבא צידה לדרך. עשו לנו טובה ונתנו מתחת לשולחן. אבא ביקש שנביא גם מים מהבית, וכשחזרנו הוא כבר לא היה שם".

האם הייתה שבורה לגמרי, וכשמאיר נזכר בכך הוא מתייסר. "בכלל לא חשנו את הקושי ואת הסכנה, כי השתדלו להגן עלינו. המבוגרים לא שיתפו אותנו בשום דבר מהקשיים שלהם ולא סיפרו מה קורה עם היהודים. אולי זו הייתה שגיאה. לא ידענו לדאוג לאמא, מבחינתנו כל העסק היה חגיגה. היום אני מצטער מאוד. אם היינו מבינים, היינו מתנהגים אחרת".

***

מרגע הפלישה, קצבת האוכל הייתה קמצנית מאוד. בעל הבית שארנה בישלה עבורו ברח לצרפת, כפי שעשו יהודים אמידים רבים אחרים, והיא נותרה ללא מקור פרנסה. "היה לאמא כלל גדול: היא לא קונה בשוק השחור שום דבר. קיבלנו מהמאפייה שמול הבית שתי פרוסות של לחם טבעוני כזה, שלא משביע בכלל. ראיתי שהפירורים נופלים למגירה, ושאלתי מה עושים איתם. ענו שזה לתרנגולות, אז ביקשתי לקנות אותם. נתנו לי שקית מלאה בלי שאשלם. כשבאתי שוב, המוכרת אמרה: חשבת שאתה היחיד? כולם באים לקחת את זה, אי אפשר לתת יותר".

באמצעות הצלב האדום, ובזכות תושייתה של ארנה, אותר ליאו במחנה בדרום צרפת, והמשפחה הצליחה לשלוח לו לשם מזוודה גדולה ובה מעיל ובגדי חורף. כעבור שנה הגיע מכתב מהאב, שרמז לארנה לארוז כל מה שניתן ולבוא מהר למרסיי, מתוך מחשבה שהוויזה לארה"ב תכף מתממשת. "הייתה לאמא חברה טובה בשווייץ שעזרה לנו קצת בכסף ובמזון וגם העבירה מכתבים מאבא, כך שנחסכה הצנזורה. המסע לצרפת היה בשבילי הרפתקה לא רגילה, טיול שנתי שלא יישכח. ובגבול בלגיה־צרפת קרה לי אחד הניסים הגדולים של חיי".

הנס הגדול התרחש כשהקבוצה ניצלה רגע של הסחת דעת מצד השוטר הגרמני במעבר הגבול, וחמקה לשטח צרפת. מאיר התעכב מעט, והשוטר הבחין בו וצעק "לאן אתה הולך?". למרבה המזל, הנער השתתק מפחד ולא היה מסוגל לענות. המתורגמנית במקום העירה לשוטר שמדובר בבלגי, ומנין הוא אמור להבין גרמנית. "אם הייתי עונה בגרמנית, הייתי מסגיר את כל הקבוצה", אומר מאיר.

כשהבחינו לראשונה במגדל אייפל, סימן לו אחיו לצנן התלהבות. הרעיון היה להיטמע ובשום אופן לא להיראות כזרים נרגשים. "היינו צריכים לעבור את הגבול הפנימי בצרפת, בין שטח הכיבוש הגרמני לתחומי ממשלת וישי. התוכנית הייתה לחצות בלילה נחל שמעברו האחר הייתה צרפת החופשית. נו, 'חופשית'. מילא. אחי ואני, שני בחורים בני 13 ו־14, רצינו לראות מה יש בעיר, אז התפלחנו החוצה, וחזרנו עם שקית מלאה אפרסקים נהדרים. אמא אמרה שאנחנו מסכנים את כולם, ובאמת הקבוצה הגיעה למסקנה שצריך להיפטר מאיתנו, ונעלמה. בגללי".

ארנה ושני הבנים נותרו לבדם, נטולי מבריחים. "אמא לא ידעה צרפתית, אז היא שיחקה אותה אילמת". כך הצליחו לחצות את הגבול ולהגיע למרסיי, שם התאחדו עם האב. הם שהו בעיר כשנה, אך הוויזה המיוחלת לא הגיעה. "באוגוסט 42' הצרפתים עצרו את ההורים שלי והם נמסרו לגרמנים, ששלחו אותם לאושוויץ. לאמא היו כדורי ציאניד, ואני חושש מאוד שההורים שלי התאבדו עוד לפני שהגיעו למחנה, אבל אין לי שום הוכחה לזה. הם מופיעים ברשימה של הנשלחים למחנות, אבל רק אבא רשום באושוויץ. ברנהרט ואני עשינו מסע שורשים באירופה והגענו למחנה שבו הם הוחזקו, אבל לא גילינו כלום".

לאחר שהופרד מהוריו, החליט מאיר לכתוב לחברה של אמו בשווייץ, בתקווה שתיקח אליה אותו ואת ברנהרט. החברה הגיבה במכתב קצר: "ככל הידוע לי, לארנה היה רק בן אחד" – ובכך הבהירה לאחים שרק אחד מהם יוכל לגור אצלה. "אחי היה חולה אסטמה. הוא שכב שם בחדר החולים ואמר לי: לך אתה", משחזר מאיר. "ואני ברוב טיפשותי הלכתי בשמחה רבה, ולא העליתי במחשבתי שזו עלולה להיות פרדה לנצח".

מאיר הוגנב לשווייץ, "ורק שם הבנתי מה עשיתי כשהשארתי את ברנהרט לבד. יום אחרי שהגעתי לביתה של אותה חברה, התברר שאחי נמצא בתחנת רכבת בשווייץ. הוא הצליח לעבור בכוחות עצמו, בלי מישהו שיוביל אותו ובלי כסף".

שנה שלמה תעבור לפני שהאחים יתראו; ברנהרט עבד כטבח בציריך ואחיו היה שוליה במאפייה לא רחוק מהעיר, אך לא היה להם כסף כדי לממן את הנסיעה ולהיפגש, והמשפחה שקלטה את מאיר לא סייעה לו. "כשנפגשנו לבסוף, זה היה רגע מרגש בשבילי, וכנראה גם בשביל אחי: הוא מיד קיבל התקף אסטמה, תופעה מוכרת כשמנסים להגיב באיפוק ולשלוט ברגשות".

***

במאי 45' נכנעו הגרמנים, והמלחמה באירופה הסתיימה. אחיה של ארנה, שהספיק לברוח לארה"ב מבעוד מועד, ביקש שאחייניו יצטרפו אליו שם, אבל הם התעקשו לנסוע לפלסטינה. "אבא שלי ניהל את הקבוצה הציונית בגרמניה", מסביר מאיר. "בזכותו הגיעו לפלסטינה כל היהודים שהוא הצליח לשכנע לצאת בזמן. למה אבא לא עלה? כי אמא הייתה פולנייה, וכולם סיפרו כמה קשה פה, אז החליטו בינתיים לא. אבל אנחנו הושפענו, והיה ברור לנו שאנחנו לא הולכים לשום מקום בעולם – לא אמריקה ולא שווייץ, רק פלסטינה".

הנוער היהודי־השווייצי לא התעניין במיוחד בסרטיפיקטים שחולקו שם, וכך האישורים ניתנו לפליטים ולשורדי שואה. "ברנהרט טלפן לומר לי שהוא נוסע, ושאל אם אני מצטרף. הסכמתי מיד. מה, שניפרד עוד פעם? עלינו על האונייה האנגלית 'מטרואה', שהובילה חיילים בריטים ארצה כדי להחליף משמרות. אנחנו היינו בבטן האונייה, אורחים של ממשלת בריטניה בדרך לפלסטינה, כשהציונות היא תרמיל על הגב שלנו".

ב־9 בספטמבר 1945, יום שני של ראש השנה תש"ו, עגנה הספינה בארץ. האחים הגיעו לעתלית ומשם המשיכו למקווה־ישראל. "דיברו על התיישבות וקיבוץ. אני לא רציתי לשמוע מזה כלום, אבל העבירו חלק גדול מאיתנו לקבוצת 'יפנה'", הוא מדגיש במבטא מכוון. הגרעין שרצה להתיישב ביבנה התפורר, ואחרי חצי שנה שם – הספיק למאיר. "החלטתי להצטרף לאחי בירושלים, שם האוויר התאים לאסטמה שלו. אחרי שנה, בעלת המוסד שגרנו בו אמרה לי שנולדתי להיות מדריך, ושלחה אותי לסמינר למדריכים של הרב שמשון רוזנטל. אני נפלא עם ילדים".

אולם הדרך להדרכה עברה בהכשרה תורנית. "הרב רוזנטל בדק קודם כול את האגף היהודי אצלי, והגיע למסקנה שאני עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן", צוחק מאיר. הוא נשלח אחר כבוד לשנת לימודים בישיבת "קול תורה", וגם שם נדרש לעבור תחילה סדרה של שיעורים פרטיים. "בקול תורה הייתי קרוב לשנתיים, וקיבלתי מטען רציני מאוד. לא מהישיבה, מאורי (אלפרד) וינברג – יהודי מבוגר ממני בארבע שנים. כל מה שיש לי ביהדות היום, זה ממנו".

הוא חזר לסמינר של רוזנטל, מתוסכל מכך שישב בישיבה שעה שהמדינה קמה ונלחמה על חייה, אך נחוש להתקדם בלימודיו. "בסמינר היו כוחות הוראה מהשופרא דשופרא של ירושלים באותה תקופה: פרופ' בן־ששון, נחמה ליבוביץ, יצחק היינמן. אחת הבחורות בסמינר, חנה שנברגר, התחילה איתי".

"התוכנית הייתה לחצות בלילה נחל שמעברו האחר הייתה צרפת החופשית. אחי ואני, שני בחורים בני 13 ו־14, רצינו לראות מה יש בעיר, אז התפלחנו החוצה, וחזרנו עם שקית מלאה אפרסקים נהדרים. הקבוצה הגיעה למסקנה שצריך להיפטר מאיתנו, ונעלמה. בגללי"

חנה עלתה ארצה והתיישבה עם אביה ואחיה במשואות־יצחק שבגוש עציון, אחרי שאם המשפחה נספתה באושוויץ. האב והאח לא היו בגוש בזמן המצור, ואילו חנה נפלה בשבי הירדני ביום הקמת המדינה. כעבור שלושה שבועות היא הוחזרה לארץ, יחד עם שאר הנשים השבויות. במשך תשעה חודשים הן המתינו בתל־עריש לשובם של הגברים השבויים, וכשאלה שוחררו, הקימו יוצאי הגוש את קיבוץ משואות־יצחק באזור שפיר. חנה נשלחה בינתיים לשנת לימודים בסמינר. "היא נהגה לומר שיצאה לשנת השתלמות – להשלים בן זוג. חנה כבר הכירה אותי מיבנה וממקווה־ישראל, וכשנפגשנו היא שאלה: 'אתה אתה או אתה אחיך?'. היא ארגנה שאשב לידה באותו שולחן, כל השנה כתבנו זה לזו שטויות על המחברות והתיידדנו מאוד. בסוף השנה היא שאלה אותי מה דעתי שנישאר יחד גם אחרי הלימודים. זה נותן הבנה על האופי שלה – תכליתית מאוד ויוזמת".

מאיר, שכאמור לא לחם במלחמת השחרור, הרגיש שהוא חייב להתגייס לצה"ל. "אחרי הצבא נתחתן", אמר לה, על אף שהיא עוד לא הזכירה כלל חתונה. חנה ענתה: "לא, לא נחכה". מאיר הלך לאחיו ובישר על אירוסיו, וכעת חנה הגיבה בפליאה: "התארסנו? מתי?". בסמינר כבר שברו צלחת. בני הזוג נישאו בחיפה ב־1950, במעמד חברים מהישיבה, מעט קרובים ומרק עוף – "ותוך חצי שעה הסתיימה החתונה". במשך שש שנים הם עסקו בהדרכה, ואז מאיר התגייס. שני ילדיהם הראשונים נולדו בעת שגרו בנהריה. משהשתחרר מאיר מהצבא, הודיעה לו חנה שהם חוזרים למשואות־יצחק. הוא לא התלהב: "אוי ויי, עוד קיבוץ. לא התחשק לי בכלל. אבל ריחמתי עליה, בגלל שנתיים וחצי קשות שהיא סבלה כשהייתי בצבא, אז עברנו לבית הזה".

***

קיבוץ משואות־יצחק הפך כבר ב־1952 למושב שיתופי, אבל מאיר לא התרשם. "ידעתי שהאנשים כאן, בליבם ובהתנהגותם, הם עדיין קיבוציים. וכך אכן היה. כשיקים כמוני קיבלו פיצויים, הכסף נמסר לקיבוץ. עבדתי פה בהשקיית השדות; כיף גדול לסחוב בקור צינורות בין תירס לתירס. היו לנו עבודות לילה, לפתוח את הברז לשדות, תורנויות העמסה ותורנויות פריקה של מוצרים. היה לנו מכון תערובת והיינו צריכים לקחת דורה לייבוש בשקים, כל שק תשעים קילו. באותם ימים הייתי לוקש כמו שאני היום, ארוך. הגב אמר: עד כאן", מספר מאיר ומשמיע צליל שבירה. "מני אז סבלתי במשך שנים מפגיעה קשה בעמוד השדרה. אמרו – מה עושים איתו? אז עבדתי במטבח של גרעין הנח"ל, עד שביקשתי לחזור להוראה". הוא השלים לימודים בהתכתבות, ובמשך 18 שנים עסק בחינוך כיתות ה'־ו'.

לפני תשע שנים חנה שלו נפטרה. מאיר, יחד עם אי הנוחות מההווי הקיבוצי, מדגיש את הטיפול המסור של משואות־יצחק באוכלוסייה המבוגרת, את הקשב לכל צורכיהם "ותמיד בשמחה ובמאור פנים". בפעילויות הרבות שיש כאן הוא לא משתתף, אין לו זמן. הקולמוס והקלף מחכים לו בחדר העבודה. "כשחינכתי, וינברג שאל אותי מה אני עושה בחופש הגדול", הוא מספר על חברו־מלמדו. "עניתי שאני צובע עמודי עירוב, כי מי ייקח אותי לעבודה לחודש? אז הוא הציע ללמד אותי להיות סופר סת"ם. כשהבן שלנו התחתן, כתבתי לו את הכתובה. יצא יפה. יש כישרון. אוי ויי, עוד מקצוע. מאז אני כותב". בשנים האחרונות הוא גם מצייר מהזיכרון תמונות מילדותו. בסלון הבית תלוי למשל ציור של בית סבתו בגרמניה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה? הוא לא צריך את זה; "אני אשמח ליום אחד של שכחה", הוא אומר.

מאיר החליט לכתוב לחברה של אמו בשווייץ, בתקווה שתיקח אליה אותו ואת אחיו. החברה הגיבה במכתב קצר: "ככל הידוע לי, לארנה היה רק בן אחד". "אחי אמר לי 'לך אתה', ואני ברוב טיפשותי הלכתי בשמחה, בלי לחשוב שזו עלולה להיות פרדה לנצח. אבל יום אחרי שהגעתי אל אותה חברה, התברר שאחי הגיע לתחנת רכבת בשווייץ"

"כולנו מקווים לגאולה, אבל אנחנו בעצמנו כל הזמן שמים לה רגל, לגאולה הזו", מוסיף מאיר ונאנח. "אני ממש חש שהקב"ה נותן לנו עוד ועוד הזדמנויות. אולי מה שחסר לנו זה אדם שיכול למלא תפקיד של נביא. אבל אם היה היום נביא, היו לועגים לו ולא שומעים בקולו. כשחבר שלי רצה לעלות ארצה, אביו אמר לו: 'זה יהיה כמו שטיבל, יריבו על הסטנדר כל הזמן!' – וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. אני קורא עיתון כל יום ומתעצבן. הפוליטיקה? טיפוסית ליהודים. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי שהמדינה תמשיך להתפתח, ולשכנע גם את אויבינו שכדאי להם להתקרב אלינו. זה מה שקורה כרגע עם ערב סעודית. המצב שלנו טוב. נכון, היו תקופות קשות, אבל היום טוב".

על נס אחד הוא מבקש לתת את הדעת. "תראו איך כל השנים רצתי בין הטיפות", הוא אומר על ילדותו בימי השואה. "לא הייתי באף מחנה. לא היה יום שבו לא אכלתי. לא אגיד ששבעתי, אבל לא רעבתי. ולא היה לילה שלא היה לי איפה לישון, גם אם זה בתחנת רכבת. לא סבלתי. וזה נס להודות עליו".

אנחנו יושבים איתו ארוכות, אבל נאלצים לוותר על נתחים משמעותיים מסיפור חייו. מתמצתים את קורות האונייה, מדלגים על חלק מאירועי הבריחה. קצרה היריעה. "ובכל זאת, הרי גם אם נאריך, כל הסיפור שלי הוא אפיזודה קטנטונת בהיסטוריה של עם ישראל", מבהיר מאיר. "וכל הקושי פה בארץ, זה שום דבר לעומת מה שהיה".