אני נמצאת בפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינז במשך פחות משעה, ולפתע חושבים שאני פיית יערות. מישהי קוראת בקול מעבר לגיא המיוער שאני משוטטת בו, ונדרש לי רגע כדי להבין שהיא פונה אליי. האישה מנופפת לעברי ושואלת: "את יצור קסום?". היא מסמנת לשתי הילדות הקטנות שאיתה ואומרת: "ראינו אותך יורדת אל הנהר, ואז נעלמת. אמרתי לבנות שאת בטח קסומה. כל המקום הזה קסום. הוא מזכיר לי את נרניה, או משהו".
אני כאן כדי לחזות בתופעה מרוממת רוח: גחליליות סינכרוניות – מין שנודע ביכולתו להבהב באחידות מושלמת. לאחר תקופה ארוכה של חיים וירטואליים בזמן המגפה אני לא מרגישה כמו פיה קסומה ומיתולוגית אלא כמו תיירת זרה, כחושה ומודרנית. אבל נדמה כאילו באמת עברנו דרך דלת קסומה לממלכה אחרת. האישה יושבת על מעין מדרגות מרפסת, אבל אין מרפסת; ארובה מתנשאת בקרבת מקום, אבל אין בית. בעודנו מעפילות במעלה השביל במחנה אלקמונט בפארק הלאומי, אנחנו – ועוד מאות מבקרים אחרים שבאו לחזות במופע האור של הגחליליות הסינכרוניות, שנמשך בדרך כלל שבועיים בתחילת יוני – נאלצות לעבור במעין שדרה של בקתות הרים שננטשו עם הקמת הפארק. פעם היה כאן יישוב. שרידיו, שנפגעו קשות מאיתני הטבע, נמצאים בכל עבר, קבורים למחצה בין חלוקי נחל או בסבך שיחים מטפסים.
אוניברסיטת טאפטס פרסמה השנה את המחקר המקיף הראשון אי פעם על תיירוּת גחליליות. החוקרים העריכו שכמיליון בני אדם מטיילים בעקבות גחליליות מדי שנה. בהתחשב בכך שהגחליליות הסינכרוניות של אלקמונט הן מהגחליליות המפורסמות ביותר בעולם – ושאני גרה סמוך להן, בהרי הסמוקי האדירים שבדרום רכס האפלצ'ים – החלטתי שהגיע הזמן שאראה את היצורים המהבהבים הללו.
הבהוב הגחליליות בפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינז, שמשתרע על פיסה נרחבת של טנסי ושל המדינה שלי, צפון קרוליינה, מושך אליו סקרנים רבים מרחבי היבשת. שירות הפארקים הלאומיים החל להגריל כרטיסים בין המבקשים לבקר לאלקמונט בשבועיים הללו ביוני, מכיוון שהפופולריות הגוברת של הגחליליות עוררה חששות לגבי שימורן. אבל אפילו תחת המגבלה הזאת, האירוע השנתי אינו קטן. אני מסבירה לאישה שירדתי לנחל כדי לנוח מעט מההמונים המתקהלים. האישה, תיירת ממישיגן, מזדהה איתי. "אנשים לא עוטים כאן מסכות כמו במישיגן. קשה לדעת מה לעשות, את יודעת למה אני מתכוונת?". כן. במשך זמן רב היה קשה לדעת מה לעשות. במהלך המגפה אפילו מטלות שגרתיות דרשו מאיתנו הערכת סיכונים מופשטת. התחושה היא שאנחנו כחברה לא מבינים את ממדי האירוע שחווינו.
אני מבקשת לראות את האוֹרוּת הביולוגית של הגחליליות, הבִּיּוֹלוּמִינֵסֶנְצִיָּיה, בעיקר כי ביליתי יותר מדי זמן מול תאורת המסכים המלאכותית. לפי איגוד השמיים האפלים הבינלאומי, ל־99 אחוזים מהאמריקנים אין גישה ללילה הטבעי, ולדפוסי אור השמש, הירח והכוכבים המהבהבים שהמין שלנו התפתח תחתיהם. זיהום האור המלאכותי גדל ברחבי העולם בקצב של שני אחוזים בשנה, ואין כל סימן להאטה. נדמה שכולנו, בני המין האנושי, פוחדים מהחושך.
מאז סגר הקורונה הראשון איחרתי לישון יותר ויותר, ונותרתי ערה גם בשעות הקטנות של הלילה. נהגתי כאילו אור המסכים מסוגל לבלום את האסון. במצב מתמשך של ערנות יתר, התמכרתי לטלפונים, לטאבלטים ולמחשבים. כבר כמה עונות אני מתנגחת במסכים, כמו עש המעופף אל תוך נורה, מחפשת בידור שיוכל להרדים אותי, חדשות שינחמו אותי. בתקופה של בלבול עולמי ניסיתי גם אני למצוא תשובות שאינן קיימות, והתהליך רק שיבש את האינסטינקטים החייתיים שלי. הלילה, בהרי הסמוקי האדירים, אני מקווה לשבור את הכישוף שהטילו עליי המסכים.
חוקרת הטבע לין פאוסט זיהתה קווי דמיון בין דיווחי המדענים באסיה למה שראתה בילדותה. היא יצרה קשר עם חוקר גחליליות ושלחה להם לחן מוזיקלי המחקה בתווים את אורוּת הגחליליות באלקמונט. זה מה ששכנע אותם שעליהם לצאת לפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינז
נגינה במחשכים
המבקרים כבר מציבים כיסאות מתקפלים לאורך השביל המיועד לצפייה בגחליליות. הם כאילו ממתינים למצעד.
זו חבורה מגוונת. יש ביניהם בני תשעה חודשים ובני תשעים. חלקם צפו בגחליליות כמה פעמים. אחרים, שהגיעו מהחוף המערבי המרוחק, ממתינים לתצפית הראשונה בחייהם. הם הגיעו כי הם היו צריכים זמן להתבודד אחרי שנה של למידה מרחוק עם חמישה ילדים בביתם. הם הגיעו כי תמיד רצו להשתתף באירוע הזה, ובגלל המגפה הפסיקו לחשוב שהשנה הבאה מובנת מאליה.
בית הגידול של הגחליליות גמיש וגחמני. מופע נהדר יכול להתחולל במקטע אחד של השביל, בשעה שאחר יישאר חשוך יחסית. אפילו סיירי היער לא יכולים לחזות היכן יהיו המקומות הטובים ביותר להיות בהם הערב. אנשים משוטטים עד שהם מוצאים מקום שנדמה להם "נכון". לבסוף מגיעים הדמדומים.
כשהגחליליות הסינכרוניות הראשונות מופיעות, הן מהבהבות למקוטעין. לעין הבלתי מיומנת הן לא נראות שונות בהרבה ממינים אחרים שמפיצים אורות ביולוגית בחצרות בכל רחבי ארצות הברית. אבל כשמספרן גדל והולך, המהום של ציפייה עובר בקרב הצופים. וכשמאות חרקים הופכים לאלפים – וכל אחד נדמה כאילו הוא מצית את החרק שלידו, כמו נר שעובר מיד ליד – הקהל נעמד באופן אינסטינקטיבי.
לזמן מה, מקצב ההבהוב של החרקים עודנו מבולגן. הוא נראה כמו שנשמעת התזמורת בנגינת החימום לקראת הקונצרט. לפי מדענים, ככל שיש יותר פרטים בריקוד ההמוני, כך הגחליליות מסונכרנות יותר. ואכן, בתוך זמן קצר מהבהבות מולנו גחליליות רבות, ופעולתן המסונכרנת נעשית מובהקת. האורות לא נדלקים וכבים באחידות מוחלטת, כפי שציפיתי. הריקוד דומה יותר לגל אנושי ביציעי האצטדיון, כאשר הקהל מניף ידיים בהדרגה, נסחף בלהט של תנועה שיש בה משהו גדול יותר מכל אחד מהנוכחים כשהוא לעצמו.
החרקים מגיבים זה לאורו של זה. כל גחלילית משיבה לרעותה כדי למצוא את תפקידה במכלול. מרחוק הפעילות מופיעה כזרם בוהק החולף ביער, מימין לשמאל: אור מבזיק, ואז חושך. ואז שוב, אור מבזיק.
אני לא יכולה לראות את פני האישה שלידי, אבל מפנה אליה את תשומת ליבי כשהיא מהמהמת "דן־דן־דן־דאאאאן", בחיקוי של המנגינה הפותחת את הסימפוניה החמישית של בטהובן. "זה כאילו הן מנגנות מוזיקה", היא אומרת למי שיושב לידה.
יש תחושה מוזרה ביצירת קשר עם זרים בחושך. היא חריפה עוד יותר היום, אחרי שנה שבה אנשים רבים אפילו לא ראו את משפחתם המורחבת, מלבד בשיחות וידאו. ובכל זאת אני פולטת: "לא יכולתי שלא לשמוע את מה שאמרת עכשיו על מוזיקה. ידעת איך גילו כאן את הגחליליות הסינכרוניות?"
"וואו, קול מאופל!", היא צוחקת. "לא, ספרי לנו!"
אני משתפת במה שקראתי. חוקרת הטבע לין פאוסט, ששהתה בעבר מדי קיץ ביישוב אלקמונט לפני שהתפורר, התפעלה בילדותה מהגחליליות הללו. בבגרותה נתקלה במאמר על גחליליות סינכרוניות באסיה, וזיהתה קווי דמיון בין דיווחי המדענים ההם למה שראתה בילדותה. כשיצרה קשר עם החוקרים הם פקפקו באפשרות קיומו של זן לא מוכר למדע דווקא בלב הפארק הלאומי המתויר ביותר במדינה. כדי לשכנע אותם היא שלחה להם לחן מוזיקלי המחקה בתווים את אורוּת הגחליליות באלקמונט. זה מה ששכנע את חוקרי הגחליליות שעליהם לצאת לפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינז, וכשהגיעו הם אישרו שהתגלה פה מין גחליליות סינכרוניות שטרם תועד: פוטינוס קרולינוס. בזכות הלחן הזה, בסופו של דבר, כולנו הגענו לאלקמונט.
בחושך אני חשה במבקרים אחרים שמתאספים סביבי בזמן שאני מדברת. כשאני מסיימת את הסיפור קולות זרים נשמעים משמאלי, מימיני, מהשביל שמאחוריי. המילים אינן מעומעמות מאחורי מסכות. הן מצלצלות כמו פעמונים.
"מדהים!", אומר בריטון.
"פנטסטי!", צועק סופרן.
"מה אתם חושבים שהן שרות?", שואל אדם את הקהל.
"ביונסה! אול דה סינגל ליידיז!", קוראת אישה. צחוק מתגלגל במעלה השביל.
נראה שרוב הנוכחים מודעים לכך שהבהובי הגחלילית נועדו להזדווגות. החרקים שאנו רואים הם זכרים, למעשה, המאותתים לנקבות המעופפות סמוך לאדמה. מדענים מסכימים שהתועלת של האורות הביולוגית קשורה להזדווגות, אבל נדרש להם זמן רב כדי להסכים על מנגנון התאורה. נהוג לחשוב שהאור נוצר כשהגחלילית פותחת צינור אוויר, ומאפשרת לחמצן להצית תרכובות אורגניות מולדות בגופן. כשאתם רואים גחלילית נדלקת, אתם צופים בה שואפת אוויר.
בסנכרון משלו, קהל המבקרים בפארק מתנשף בפליאה אל מול הגחליליות המעופפות ביער. אבל למרות הסנוור באוויר, אני מגלה שמבטי נודד מטה אל האדמה האפלה עד אין קץ. כי ברגע שהתחלתי לחקור את הגחליליות נתקלתי בעובדה הבלתי מעורערת הזו: הגחלילית שאנו רואים במעופה עשויה לחיות בינינו עוד שנתיים בגלגולי חיים שונים, ולזהור במעומעם על הקרקע. התופעה שאנחנו עדים לה עכשיו היא מופע הסיום הגדול של מטמורפוזה ארוכה. הגחליליות הזוהרות בילו חלק ניכר מהשנה האחרונה כשהן זוחלות בחשכה, מחפשות בלי הרף מה שהן זקוקות לו כדי לשרוד וכדי לאפשר למין שלהן לשגשג.
בימי המגפה, היצורים הללו חיכו שיבוא זמנם להמריא. והוא הגיע.
הלילה מעמיק, ואנשים מתחילים לעזוב את הפארק וללכת לחדרי המלון שלהם, או לאוהליהם במחנה. הגחליליות עדיין בוהקות כמו תאי ריאה זרחניים בגודל של יער.
שפע כחול בוהק
יש יותר מאלפיים מיני גחליליות ידועים בעולם, ו־19 מהם חיים בגבולות הפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינז. ויל קוּן, מנהל המחקר והמדע בעמותת "דיסקאבר לייף אין אמריקה", שמתמקדת במגוון הביולוגי, מאמין שיש עוד מיני גחליליות בפארק, "ואנחנו עוד לא יודעים הכול על אלה שכבר מצאנו". אוכלוסיות של מיני גחליליות נמצאות תחת מתקפה ברחבי העולם, ולפי הדו"ח של אוניברסיטת טאפטס הן סובלות מהרס בתי גידול, משימוש בחומרי הדברה ומזיהום אור.
אני פוגשת את קון כשהוא מארח למעלה מעשרים תיירים באירוע הצפייה בגחליליות של העמותה שלו, שלעיתים קרובות משתפת פעולה עם אוניברסיטאות ומכוני מחקר אחרים. מאז הקמתה של דיסקאבר לייף אין אמריקה בשנת 1998, מאמצי העמותה הובילו לתיעוד של יותר מרבבת מיני בעלי חיים וצמחים בפארק הלאומי – ויותר מאלף מהמינים לא היו ידועים למדע עד אז.
אנחנו מתכוננים לנסוע במורד ההר, לבית גידול פרטי על גדת הנחל, מחוץ לפארק הלאומי. אוכלוסייה גדולה של גחליליות סינכרוניות נמצאת שם, לדבריו. לתיירים בקבוצה יש אינספור שאלות. רבים מהם נמצאים כאן כי שנה אחר שנה, הם לא הצליחו לזכות בהגרלה בכרטיסי שירות הפארקים הלאומיים. הם מצאו דרך חלופית לחזות בתופעה הסינכרונית, ולכן כבר מרגישים בני מזל.
אחת הנשים המקיפות את קון אומרת שהיא ממתינה בהתרגשות למופע מוצלח, כי יש לה רק "גחליליות פשוטות" בשטחי החווה שלה באוהיו. קון משער שאם תערוך מחקר קטן, היא תגלה שהאזור שלה הוא ככל הנראה ביתם של כמה מיני גחליליות, שלכל אחד מהם שירים משלו, וגעגועים משלו. הגחלילית הנפוצה ביותר בארצות הברית היא הגחלילית המזרחית המצויה, אך יש ברחבי המדינה 150 מינים מוכרים, עם בתי גידול שונים והתנהגויות ייחודיות. האורות הביולוגית של כל מין ייחודית לו, כמו טביעת אצבע. אם מצאתם מין גחליליות אחד במקום כלשהו, יש סיכוי טוב שתצליחו למצוא מינים אחרים לא רחוק משם. בתי גידול מגוונים מולידים סוגים מגוונים של אור.
אחת הנשים אומרת שהיא ממתינה בהתרגשות למופע מוצלח, כי יש לה רק "גחליליות פשוטות" בשטחי החווה שלה באוהיו. קוּן משער שהאזור שלה הוא ביתם של כמה מיני גחליליות, שלכל אחד מהם שירים משלו, וגעגועים משלו
סוזן ג'ורג', אחות מסן־אנטוניו, גרה באזור העירוני ממש. היא תמיד נדהמה לראות שהגחליליות עמידות מספיק כדי לחיות שם, באזורים הנדירים שנקיים מאספלט ומבטון. "לפעמים, כשאני יושבת בחצר שלי, גחליליות נוחתות עליי", היא מספרת.
החוואית מאוהיו מהנהנת. "כשהן עושות את זה", היא אומרת, "יש תחושה של אהבה".
סוזן מחייכת חיוך חלש. "אני כאן כי בבית החולים אני עובדת עם באגים (חרקים, באנגלית, אך גם כינוי לנגיפים – א"ש) מסוג אחר", היא אומרת. "ואחרי השנה הזו, באמת נזקקתי להפסקה". כולם משתתקים. כמו כל קבוצה אנושית בימינו, אנחנו נחיל של אובדן. בנחל נורטון אנחנו מבקשים שפע.
למרבה הצער, בהגיענו סוף־סוף לנחל, אוכלוסיית הגחליליות הסינכרוניות המקומית לא מקבלת את פנינו במופע ראווה. יש רק כמה נקודות אור המבהבות במשותף. חיזוי הופעותיהן של גחליליות בנחל נורטון כרוך, כמו בכל מקום, בנוסחה הקשורה בדפוסי הטמפרטורה ובגורמים אחרים. אבל אפילו בחישוב זהיר קשה לחזות את הפרטים של מטמורפוזת הגחליליות. קריר כאן בכמה מעלות ממה שהיה במחנה אלקמונט. גחליליות נחל נורטון צריכות כנראה עוד כמה ימים כדי להתעורר.
הקבוצה ממשיכה לשוטט בעגמומיות בשולי היער. בדיוק כשנראה שהאווירה דועכת באופן בלתי הפיך, מישהו מבחין בכדור אור מוזר שעולה מהסבך. הוא מציץ אלינו מעבר לנחל, כחול, מאיר בלי להבהב.
את המונח "רוח רפאים כחולה" הכרתי במשך שנים. הוא היה קשור לגחליליות באזור מגוריי, אבל עד לאחרונה לא הבנתי שגחליליות סינכרוניות ורוחות רפאים כחולות הן פשוט מיני גחליליות שונים. עונות הזדווגות שלהם נבדלות מעט, אך לעיתים קרובות הן חופפות. עכשיו, בנחל נורטון, דווקא גחלילית הרפאים הכחולה מגיעה לשיא גלגול החיים שלה.
רוח הרפאים נעה לעברנו. היא לא מעופפת, היא צפה.
במהרה עולים מרבדי אור מכל עבר ביער ובסביבתו. בצבעי הניאון הבוהקים שלהם ובהבזקיהם הארוכים – הם נמשכים עד 60 שניות בכל פעם – היצורים הללו ממחישים שאיפה עמוקה של אוויר. דפוסי הטיסה שלהם גורמים להם להיראות כשיכורים.
חברי הקבוצה משוטטים סביב, ואני מגלה שאני מתהלכת לבדי. אבל בכל צעד ושעל מתגלות עוד גחליליות, עד שההר רוטט כולו. בכדורים כחולים, מאות גחליליות עוקבות אחרי. הן שוטפות אותי ועוקפות אותי ושרות לי סרנדה מתמשכת – לא כמבקרת בנוף הזה, אלא כחלק ממנו.
ראיתי את זוהר הקוטב באזור הארקטי. צפיתי בנדידת חיות הבר בסרנגטי. צללתי בשונית המחסום הגדולה באוסטרליה. אבל איני בטוחה שחזיתי אי פעם בתופעת טבע מופלאה יותר מהפלא הזה באפלצ'ים.
אני מאבדת כל תחושת זמן ומרחב, עד שאני שומעת קולות בהמשך השביל. באור הירח העמום אני מבחינה מרחוק בחצי תריסר צלליות. קולו של קון לוחש. "אנשים בדרך כלל לא מסתובבים בלילה בלי אורות דולקים", הוא אומר. "מדהים לראות מה קורה כשאתם נותנים לעיניים שלכם להסתגל לחושך. כשאתם לוקחים את הזמן להסתכל באמת".
בהלה באפלה
אחרי שאני חוזרת מטנסי, במשך שבועות אני מוצאת את עצמי לפתע בוחנת כרי דשא ונחלים לא כנופי ראווה אלא כבתי גידול. כל חלקת אדמה שאני רואה מתמלאת פתאום בפוטנציאל להכיל זהב חבוי. ובכל לילה בסביבות תשע וחצי, בשעה שאני בדרך כלל מדליקה את נטפליקס, יש לי חשק עז לצאת החוצה ולבדוק את מצבה של אוכלוסיית הגחליליות המקומית.
אזור מגוריי, ברמה הכפרית של צפון קרוליינה, אמור להפוך למוקד של תיירות גחליליות. בשנת 2019 התגלתה אוכלוסיית גחליליות סינכרוניות ליד העיירה בּוּן, בהר הסבא, אטרקציה אזורית אהובה. האנטומולוג שמצא את המין – כשיצא בגחמה של רגע לשיטוט לילי – טייל במסלול שהלכתי בו בעצמי עשרות פעמים באור יום. ההר סגור בלילה, אך אנשי השמורה בוחנים כיצד לארח מבקרים בלי לפגוע בבית הגידול של הגחליליות. ובמחקרים שנערכו על אוכלוסיית הגחליליות הסינכרוניות בהר מצאו המשתתפים גם גחליליות רפאים כחולות.
אפילו דלת הכניסה הפשוטה לביתי, בקצה השני של מחוז ואטאוגה השכן, היא שער ליקום מקביל ברגע שהשמש שוקעת. אבל הייתי צריכה טלטלה בינלאומית כדי שאוכל לזהות זאת. דרושים לי כמה לילות של צפייה בגחליליות מרחוק כדי לנטוש את המרחב הבטוח של המרפסת הקדמית שלי, והגישה ההדרגתית מאפשרת לי לטפל בזיהום האור המפעפע מהבית שלי ומסיג את גבולם של שכניי הביולוגיים. אני גוללת וילונות, מכבה את אורות המרפסת. ההבדל שיוצרים השינויים הקטנים הללו הוא מדהים.
בהדרגה, ככל שאני הולכת ומתרחקת מהבית, האפלה גוברת. אני מתחילה לשבת בדממה סמוך ללול תרנגולות ישן, צופה בגחליליות פאם־פטאל הקורצות אליי מצמרות העצים, ובגחליליות מזרחיות מצויות צוללות במדשאה. ואז, לילה אחד, אני מחליטה לעזוב את הסביבה הקרובה כדי לחקור את הגיא הסמוך.
בכל צעד ושעל מתגלות עוד גחליליות, עד שההר רוטט כולו. מאות גחליליות עוקבות אחריי. הן שוטפות אותי ועוקפות אותי ושרות לי סרנדה מתמשכת. ראיתי את זוהר הקוטב באזור הארקטי. צפיתי בנדידת חיות הבר בסרנגטי. צללתי בשונית המחסום הגדולה באוסטרליה. אבל איני בטוחה שחזיתי אי פעם בתופעת טבע מופלאה יותר מהפלא הזה
אני יוצאת אל גבול השדה והיער, בשער המשק של השכן, שפתוח מאז שהעיזים האחרונות בחוותו נטרפו בפיו של טורף לא מזוהה. שם אני עוצרת, אוזרת אומץ לפני שאפסע לתוך גיהינום שיחי הרודודנדרון שלפניי, לעבר יער הגזעים שארנבים מקפצים ביניהם. אבל לפני שאני יוצאת לדרך שבחרתי לי, אני שומעת רשרוש באחו הפראי.
העיניים שלי לא לגמרי מורגלות לחושך, אך הן מסתגלות במהרה. בשאריות הדמדומים האחרונות אני בוחנת את קווי המתאר של השיחים המתנשאים. אני על סף פסילת הצלילים כביטוי של חרדה כאשר אני רואה חתול בר מזנק אל על. אני יכולה לראות אותו, מטופר עד טופר, מקומר כמו סהר זורח, קרוב עד כדי כך שאוכל לגעת בו.
הטורף מתנפל על משהו שאיני יכולה לראות – הוא מהיר כל כך, בקושי יש לי זמן להבין מה קורה. ואז, מהשיח הקוצני, חתול הבר נושף ברעש גרוני. הצליל מזדחל סביבי, ואני מייללת בבהלה. אני פונה לרוץ, אבל היכנשהו על סף התודעה שלי מרחפת ההבנה המעורפלת שריצה תפעיל את אינסטינקט הטרף של החיה. אני אוזרת את כל כוחותיי כדי להאט את צעדיי. אני משנה כיוון ופונה לדרך אחרת, שומרת על קצב יציב.
אני מכוונת לבריכת אור צהוב שמטילים כמה זרקורים מרוחקים, אף שאני יודעת שהאור לא יציל אותי. כשאני מבינה זאת אני ממלמלת בקול: האור לא יוכל להציל אותך. ואז אני קולטת: אולי עליתי לרגל אל הגחליליות באפלצ'ים כי רציתי להתענג על האור, אבל באמת הייתי צריכה להשלים עם החושך.
גחליליות מפיצות אור, אבל – אולי למעט רוחות הרפאים הכחולות – החושך שבין ההבזקים חושף את אופיין האמיתי. ללא החושך מעת לעת, לא תהיה מוזיקת גחליליות. לא ייראה שום אות, לא תיווצר שום תקשורת. לא יהיו מופעי אור מסונכרנים. יהיה רק בוהק נצחי. אחרי הכול, כוכבים נמצאים בשמיים מעלינו גם בצהרי היום, אבל אנחנו רואים אותם רק כשהשמש יורדת מתחת לקו האופק. אמת, רק אור יכול לגרש את החושך, אבל יש אור שרק החושך יכול לחשוף.
אנחנו חיים בעידן שדורש מאיתנו להתמודד עם הפרעות בלתי פוסקות. תמיד יהיו איומים מעבר לאופק. אבל בצאתנו אל הלא נודע, אנו צפויים להיתקל גם בפלאים שלא ייאמנו.
אני ממשיכה ללכת. כשאני רחוקה קילומטר ממקום המפגש שלי עם חתול הבר, אני מאטה את צעדיי. בזווית העין שלי, גחלילית יחידה מהבהבת במה שנראה כמו דפוס סינכרוני. היא מהבהבת שוב, עם הפסקה אפלה. פעימה אחרי פעימה. אני לא יכולה לדמיין שמצאתי גחלילית סינכרונית כאן, אבל כבר לא מוכנה לזלזל בפוטנציאל של כל פיסת אדמה בדרום האפלצ'ים.
אט־אט עולות קונסטלציות כוכבים שלמות של גחליליות מתוך האדמה השחורה כפחם סביבי, מנצנצות באור מחומצן. אני מנסה להתאים את עצמי לקצב שלהן: שאיפה, אור. נשיפה, חושך. אנחנו נושמות ברגע הזה, מסונכרנות, על הכוכב המסובך הזה. ואפילו החלקים האפלים ביותר של העמק ההררי שאני ניצבת בו פועמים פעימות מוארות של חיים. 0
תרגום: אלחנן שפייזר
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
