הישראלית שעזבה את הכול ויצאה להרפתקה בדרום אמריקה

התחלה

חודש לפני הטיסה המיועדת, הבנתי שהגיע הזמן להתייחס לשתי סוגיות שעדיין לא קיבלו פתרון. גרתי אז על החוף באילת במטרה ליהנות מהים, להתרגל לפשטות ולחסוך כמה שיותר כסף לקראת ההרפתקה שכל כך חיכיתי לה. בפנקס הקטן שהיה צמוד אליי במשך שנה, היו רשומות כל המשימות שעליי לבצע. הוא היה כבר בלוי ושחוק מרוב הוספות ומחיקות, ועמוס בפיסות מידע לגבי חברות תעופה, מחירי כלובים, חיסונים, ביטוחים, ציוד שצריך לקחת, וגם הערות מוטיבציה קטנות שנתתי לעצמי מדי פעם.

סוגיה אחת שנותרה פתוחה הייתה איתור מקום להתארח בו עם צ'אי אחרי הנחיתה. כלומר, למצוא מישהו שיסכים לארח אותנו לתקופה של כמה שבועות, כדי שבינתיים אוכל להשיג מכונית, לטפל בכל הניירת ולהתחיל לשפץ. הסוגיה השנייה הייתה איך לבנות אוטו־בית כשאין לי שום ניסיון, וגם לא כלי עבודה או מקום לעבוד בו. ככה זה, תמיד משאירים את השאלות הקשות לסוף.

בעודי יושבת על מזרן שאספתי ברחוב מול הים של אילת, החלטתי לנצל את חוכמת ההמונים. שאלתי בפייסבוק אם למישהו יש רעיון למקום שיוכל לארח אותנו. תוך דקות ספורות הוצפתי באינספור תגובות הערצה על הרעיון והאומץ, ותגובה אחת שבה נאמר "דברי עם סוזי סנטיאגו". סוזי, התברר, היא חֶברה שמנוהלת על ידי שני אחים ישראלים שפתחו עסק בצ'ילה מתוך חזון – לעורר את קהילת המטיילים על גלגלים, ולהפוך את דרום אמריקה לסביבה נוחה לטיול רכוב. יצרתי איתם קשר וסיפרתי על החלום שלי. האחים, נועם ודניאל שמם, שמחו לשמוע, והסבירו שבדיוק בשביל אנשים כמוני הם הקימו את העסק. במקרה היה להם חדר פנוי בדירה, והם הציעו לארח אותי ואת צ'אי. הם גם נתנו לי את כל המידע הדרוש, והבטיחו לעזור לי לבנות את רכב חלומותיי.

התבוננתי בצ'אי ישן בכלוב הטיסה שקניתי לו, כשמאחוריו הים השקט. הבטתי בהרים שנצבעו בסגול לכבוד השקיעה, ובקושי הצלחתי להאמין שמצאתי ברגע את כל מה שחיפשתי. כל אחד נתקל במהלך חייו במלאכים שנשלחו כדי לעזור לו לעבור קטעים מהדרך. נועם ודניאל, אתם המלאכים שלי, תודה על הכול!

הבית החדש שלנו

הטיסה הרגישה כמו נצח. חשבתי על צ'אי ועל מה שהוא עובר. מרגע הנחיתה ועד שראיתי אותו עברו עוד שעתיים של המתנה בתורים – מספיק זמן כדי לכסוס את מעט הציפורניים שנשארו לי. ואז הגיע אחד הרגעים העמוסים רגשית שחוויתי בחיי: בין כל המזוודות על המסוע המסתובב התגלגל לו פתאום כלוב ענק, ובתוכו עמד צ'אי וסקר בלחץ את מה שקורה בחוץ. הדבר הראשון שעבר לי בראש היה "יש, הוא חי!". הייתי המאושרת באדם. העמסתי את הכלוב על העגלה עם המוצ'ילה, תיק הגב, ועם סנפירי הצלילה החופשית שהתעקשתי לקחת איתי. אחרי שעה נוספת של התעסקות עם האישורים במכס, יכולתי סוף־סוף לצאת מהשדה ולשחרר את צ'אי. בשנייה שבה נפתחה דלת הכלוב, ידעתי שהכול בסדר. הוא קפץ עליי והשתולל כאילו חזר להיות בן שנה.

הגענו לדירה, התמקמנו, נרגענו במשך כמה ימים, ואז הגיע סוף־סוף השלב שחיכיתי לו כל כך. שנה חדשה, חיים חדשים, זה הזמן לבנות אותם! מצאנו לי רכב סוזוקי מסחרי עם סולם וגגון, במצב מצוין ובמחיר מציאה. קניתי אותו והתחלתי למדוד, לשרטט ולתכנן. התייחסתי אל המכונית כאילו אני קונה דירה לכמה שנים. עברתי כל כך הרבה דירות בחיי הבוגרים, ומעולם לא נשארתי מספיק זמן כדי שישתלם להשקיע. הפעם, לעומת זאת, ידעתי שאני לוקחת את הבית איתי, ולכן צפויה לנו תקופה ארוכה יחד. הייתה לי כוונה להשקיע את הנשמה בכל גימור, בכל בורג ובכל קרש.

זה דרש חודש של עבודה, של מחיקות ושינויים, של ביקורים יומיומיים בחנות לכלי בית, ושל נסיעות בכל רחבי סנטיאגו הצפופה והסואנת במרדף אחר הכיור הנכון, חבל יוטה בעובי מסוים, או המקרר היחיד שמתאים למערכת החשמלית שלי. חודש של פציעות, של הוצאת המון כסף, ושל הרבה למידה, עשייה ויצירה. במסגרת השיפוץ התקנו לוחות סולאריים שיספקו לי חשמל, ובנינו מערכת ספסלים שנפתחת למיטה עם מגירות לאחסון. בנוסף עיצבנו מטבח מאובזר עם מקרר, כירת גז וכיור. כל זה בתוך חלל של 210 סנטימטרים על 130. מינימליזם הוא שם המשחק.

בעודי יושבת עכשיו בתוך המכונית ומסתכלת סביבי, אני נזכרת בכל רגע ורגע בחודש המטורף ההוא. מאחורי כל בורג יש סיפור, כל פריט פה כבר פיתח אישיות משל עצמו ודורש התייחסות מיוחדת. המנורה הקדמית תמיד משתחררת כשנוסעים בשטח. הדלת האחורית לא עומדת בכובד העץ שהעמסתי עליה, ומסרבת להישאר פתוחה ללא תמיכה. ההגה חורק אחרי כמה שעות של נסיעה. הארגז של האוכל היבש חייב להיות קשור למשהו, אחרת הוא קופץ ראש. אבל זה הבית שלנו, עם האופי והשטיקים שיש רק לו. אלו החיים שלנו, עם ההרגלים והטקסים היומיומיים.

האנשים שבדרך

השגרה היחידה בחייו של מטייל היא הגעגוע לחברים שהכיר אתמול. מדי יום צומחות היכרויות חדשות, בלתי שגרתיות. ‌הניסיון לימד אותי שכל אדם שעוצר כדי להתעניין ברכב או ללטף את צ'אי, יכול להיות המלאך הבא שנשלח כדי לעזור לי במשהו, או המורה הבא שילמד אותי שיעור לחיים. וגם אם לא – זה יהיה סתם מישהו להעביר אתו שיחה נעימה של כמה דקות. וההשראה, זה החלק הכי מדהים. כשהולכים למקומות משוגעים מכירים אנשים משוגעים, וככל שמתרחקים מהנורמה – כך האנשים בדרך הם יותר מעניינים ומעוררי השראה.

הכרתי זוג הולנדים שמטיילים בכל העולם עם שני ילדיהם, בני חמש ושמונה, לפעמים ברכב, לפעמים באוטובוס, אפילו בטרמפים. הם מסרבים להישאר יותר מלילה אחד באותו מקום. הכרתי אם חד־הורית שמטיילת עם בתה בת השבע בטרמפים לכל אורך צ'ילה. הכרתי רופא ילדים שגר על שפת אגם יפהפה, במקום שהוא קורא לו "המפלט הירוק". ברשותו יש עשרות דונמים, וילה מהממת, סוסים ומגרש גולף, אבל לפעמים הוא מרגיש קצת בודד. הכרתי מדריך קיאקים בעיירה קטנה, שהסכים לחסוך לי את מחירה של האטרקציה היקרה: הוא לקח אותי לסיבוב פרטי בקיאק ללא תשלום, הראה לי מערות פנינה מדהימות, ואפילו אִפשר לי לקחת את צ'אי איתי. הכרתי בחור שחי כבר חצי שנה בלי לגעת בכסף. הוא ישן באוהל, נוסע בטרמפים ומבקש שאריות אוכל ממסעדות. לטענתו, הוא מעולם לא נשאר רעב. הכרתי בחורה איטלקייה שכבר שמונה שנים נוסעת ברחבי העולם, נשארת תקופה בכל יעד, עובדת ומטיילת בכסף שחסכה. היא הצטרפה אליי לשישה שבועות, והפכה לאחת מחברותיי הטובות ביותר.

פגשתי גם זוג אנגלים שחצו את כל אירופה באופניים, ולאחר מכן טסו לצ'ילה וקנו בית על גלגלים כדי לטייל בכל המדינה. הכרתי דייגים, ומשיטי מעבורות, ומנהלי מסעדות, ובעלי חנויות, ומתדלקים וחקלאים. הכרתי וטרינרים, ונציבי מעברי גבול, וסטודנטים שמטיילים במהלך חופשת הקיץ שלהם. הכרתי מוצ'ילרים וטרמפיסטים, בעלי בית על גלגלים או רוכבי אופניים, וסתם אנשים שישנים ברכב או באוהל או בערסל.

הכרתי אנשים ממדינות שונות ומתרבויות שונות, בגילאים שונים ובעלי עיסוקים שונים, שפות, דתות ודעות שונות. לכל אחד יש סיבה משלו להיות כאן, כל אחד בוחר דרך אחרת להתנייד, ולכל אחד יש תוכנית שונה ליום המחר. אבל מסיבה כלשהי הצטלבו דרכינו, וניתנה לנו הזדמנות נדירה לחלוק תובנות, חוויות ואת הזמן הקצר שיש לנו יחד.

פחדים

כשאנשים שומעים שאני מטיילת לבד במדינה זרה, הדבר הראשון שעולה במוחם הוא פחד. הם חושבים מיד על הסכנות שאורבות בכל מקום, על הקושי בלקום ולעזוב הכול, ועל האומץ שלדעתם נדרש כדי לחיות כך. אני חושבת שפחד הוא מנגנון אבולוציוני שהתפתח כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות של המין שלנו. אומץ אם כך הוא בסך הכול היכולת להעריך את הסיכונים בצורה רציונלית, ולהשתיק את היצר הקדמוני הזה.

כל כך הרבה אנשים מסתובבים עם שק של פחדים מעבר לכתף. הם סוחבים אותו איתם לכל מקום, נותנים לו להכביד על ההחלטות שלהם, על היומיום שלהם ועל החלומות שלהם. גם אני מפחדת מהרבה דברים – מתאונות דרכים, מאנשים רעים, מאסונות טבע. אני מפחדת שיקרה משהו רע לי או לצ'אי. מפחדת להיות חולה. המשותף לכל הפחדים האלה הוא שאין לי שליטה עליהם, ולכן אני מסרבת לתת להם להכביד עליי. אנשים מפחדים לקחת סיכונים, מפחדים להגשים את החלומות שלהם, מפחדים שיהיה קשה, שיסתכלו עליהם מוזר. ובעיקר, מפחדים להיכשל.

בעיניי, הפחדים הללו הם לא ריאליים. כל עוד אמשיך לנסות להצליח, ואסרב להודות בכישלון – לעולם לא אכשל. ככל שיהיה לי קשה, כך ההצלחה תהיה מתוקה יותר. ההתרסקות היא שלב בלתי נפרד מללמוד לעוף, בדיוק כמו שילד חייב ליפול כדי ללמוד ללכת. מה שמפחיד אותי יותר מהכול היא האפשרות שאעביר את חיי בפחד ואתן לחלומות שלי להתפספס.

לבד

לטייל לבד זו אחת החוויות הייחודיות והעמוקות שאדם יכול לעבור. אני לומדת הרבה על מי שאני באמת. גיליתי על עצמי כל כך הרבה דברים בחודשים האחרונים. למשל, שלפעמים אני מפספסת ארוחות רק כי אין לי כוח לבשל לעצמי. שאני קמה כל בוקר עם מוזיקה, לא בשביל אף אחד אחר אלא רק בשבילי. שאני חייבת לסדר את המיטה לפני הקפה של הבוקר, ויהי מה. גיליתי גם שכאשר אני מתלבטת בין שתי דרכים, אני עשויה לנהל ביני לבין עצמי דיון שייגרר לוויכוחים של שעות – סיטואציה שיכולה לקרות רק בראש של מישהו שאין לו עם מי להתווכח. גיליתי שכשאני מנגנת בגיטרה לבד, באמצע שום מקום, אני מתחברת למוזיקה ברמות שמעולם לא חוויתי.

הרגעים הכי מעוררי השראה הם כשאני מחליטה לטפס על הר ולדחוף את עצמי לקצה גבול היכולת. אני יודעת שאף אחד לא יודע על ההר הזה, ושאף אחד לא יכול להשפיע על ההחלטה שלי. כשאני עומדת שם לבד על הפסגה, מזיעה ומקללת, בלי לצלם ובלי לעשות סלפי, אני יודעת שהרגע הזה הוא ביני לבין ההר, ואף אחד אחר לא שותף בו.

יש משהו כמעט רוחני בלטייל בטבע לבד. בלי הסחות דעת, בלי שיחות חולין, רק הקולות של בעלי החיים, התחושה של הרוח והשמש על העור, והאנרגיה שזורמת בין האדמה לגוף. היא עוברת דרך כפות הרגליים, וממלאת אותי בכוח ובאושר שאי אפשר לתאר. כאן, בלבד שלי, אין מי שישפוט או יבקר, אין "לא נעים לי", או "זה לא מנומס". אין צורך להתחשב, להתנצל, להתפשר. רק צ'אי כאן, והוא די זורם בסך הכול.

כשאני מכירה אנשים בדרך, לפעמים אני חולקת איתם רגע או שניים. לעיתים אפילו מוצאת מישהו שכל כך מתאים לאורח החיים שלי, שכמעט לא צריך להתפשר בשבילו, והוא נשאר לתקופה. אולי יום אחד אמצא את האדם שייתן לי יותר מאשר כל הוויתורים שאצטרך לעשות בשבילו, ואולי הוא יישאר לנצח. אבל עד אז אני אדאג להיות במקום שבו הכי טוב לי, ואמשיך להודות על כל רגע של לבד ושל גילוי עצמי.

החיים אמיתיים

אני קמה בבוקר, לפעמים על שפת אגם משוגע או לנוף הרים מושלגים, ולפעמים מאחורי תחנת דלק מצחינה עם ריח של שתן וקולות של נהגי משאיות צורחים. אני מתכרבלת עם צ'אי כמה דקות במיטה, ומשחררת אותו החוצה בזמן שאני מתחילה לארגן את הרכב. התארגנות הבוקר כוללת קיפול כל המצעים והמזרן, והעברה של כל הדברים מהמושב הקדמי לאחורי. זמן איכות עם צ'אי, שתמיד קם עם המון אנרגיות ומשגע אותי שאשחק איתו עוד לפני הקפה. מדיטציה, קצת מתיחות, ויוצאים לדרך. פיתחתי רוטינה שבועית של בדיקת שמן, מים, שמן גיר, מילוי אוויר בצמיגים. וצריך כמובן לנקות את הפאנלים הסולאריים, לנקות את הרכב והמטבח, לצחצח שיניים לצ'אי ועוד משימות קטנות שלא נגמרות לעולם.

הבוקר בדרך כלל מתחיל בכמה שעות נסיעה. נוסעים לאן שהרוח לוקחת אותנו, בלי שום מושג איך ייראה היום והיכן הוא ייגמר. בדרך עוצרים במקום יפה ומטיילים קצת ברגל כדי להזרים את הדם. לקראת הערב אני מוצאת לעצמי את הפינה הנוחה שלי ללילה. אני מחנה את הרכב בזווית אופטימלית כך שהמיטה לא תעמוד באלכסון, והמטבח יהיה מוגן מרוח. אז אני מכינה ארוחת ערב, מארגנת מחדש את כל הרכב למצב שינה, ונכנסת למיטה עם ספר או סרט.

הדינמיות הופכת להיות השגרה החדשה. לפעמים אני נוסעת בדרכים יפהפיות שגורמות לי לעצור כל חמש דקות, ולפעמים מגיעים ימים שלמים של מדבר שלא משתנה. לפעמים מזג האוויר מדהים, ולפעמים קר או גשום או רוח אימתנית. כשאתה גר במכונית, מזג האוויר קובע הכול. כשגשום אי אפשר לצאת מהרכב גם לא לשנייה, אחרת תשלם על כך בשעות של בגדים רטובים, מצעים רטובים ולכלוך בכל מקום. כשהרוח חזקה מדי, אי אפשר לבשל ולהזין את הגוף באוכל חם. לפעמים כל כך קר שאני מאבדת את התחושה ברגליים, ולא משנה כמה זוגות גרביים אגרוב. ויותר מהכול הישיבה הממושכת, עד כדי ימים שלמים במכונית, ממש מנוונת את הגוף ומכניסה אותו ללחץ ואי נוחות. לפעמים שום דבר לא הולך, והכול קשה. לפעמים הכול מתקלקל ומתפרק. ולפעמים דווקא כשהכול מתפרק, זה הזמן לשחרר, ללכת לשכב ליד איזה אגם, ולהחליט שלא אכפת לי לכמה זמן אשאר כאן.

מה שמיוחד בחיים האלה הוא שיחד עם חוסר היציבות והקושי, מגיעה גם ההתרגשות לקראת הלא נודע. בכל לילה, שנייה לפני שאני נרדמת, אני עוצרת לרגע ובוחנת את המקום שאני נמצאת בו. אני מביטה בקורות העץ שמחפות את תקרת המכונית שלי, מחבקת את צ'אי שישן לידי, ומודה על היום המדהים שזכיתי לחוות, ועל כך שלא משנה מה יביא איתו המחר, זו תהיה חוויה של פעם בחיים.

אדם וכלבו

כלבים תמיד קסמו לי. גדלתי עם כלבים, ובהיותי אוהבת חיות מושבעת, יש בי משהו שמבין אותם, שיודע מה עובר להם בראש. כשאני רואה את הדינמיקה בין אנשים לכלבים שלהם, התגובה שמתעוררת בי היא מנקודת המבט של הכלב, ולא של האדם.

תמיד חיכיתי לרגע שבו אעזוב את בית ההורים ויהיה לי כלב משלי. ידעתי שזה הולך להיות העשור הכי חופשי ועצמאי בחיי, ואין דבר שארצה יותר מאשר לחגוג את התקופה הזו עם כלב חלומות, שיהיה תמיד לצידי. אני זוכרת איך הצהרתי בפני כולם שאאמץ כלב ואאלף אותו לבוא איתי לכל מקום. אני גם זוכרת שאמרו לי שאני מגזימה, ושאי אפשר במדינה שלנו להסתובב ככה עם כלב. אבל מיום שאימצתי את צ'אי, ידעתי שהוא יעמוד בכל הציפיות שייעדתי לו. הוא מדהים וקשוב ורגוע וטוב לב. דרשתי ממנו לא לנבוח או להפריע, לא לחפור בורות, לא לגנוב אוכל, לא לרדוף אחרי חתולים, ותמיד לחכות לי כשאני נכנסת למכולת או לסופר או לבנק. הייתי לוקחת אותו לכל מקום, מתרגלת איתו במשך שעות את כל מה שרק חלמתי שאפשר לבקש מכלב. והוא בתמורה לעבודה הקשה שלי למד לאט־לאט והתחיל ליישם.

הבהרתי לו שאם אדע שאפשר לסמוך עליו שיקשיב ולא ייעלם, אוּכל בתמורה לקחת אותו איתי לכל מקום. הוא יזכה בחיים עשירים, ויותר מכך – בחופש. וכך עשינו. הוא היה בא איתי למכללה ויושב ליד המרצים על הבמה, או נרדם מתחת לשולחן שלי. הוא היה בא איתי לעבודה בבר ומסתובב איתי בזמן שהגשתי בירות ללקוחות. הוא היה מגיע איתי לחנות המעצבות עם כלי החרסינה והמצעים הנקיים, ולמד להיזהר לא לשבור או ללכלך כלום. הוא היה מגיע איתי לעבודה במועדון הצלילה, ואפילו הצליח עם הזמן להשיג לעצמו אישור חריג להיכנס לחנות הממוזגת. כולם התאהבו בו, והוא הפך לדמות מוכרת באזור. אפילו לקחתי אותו איתי לסיני, כטבילת אש לפני הטיסה. חווינו כל כך הרבה חוויות, התגברנו יחד על מכשולים והפכנו לישות אחת, שזזה תמיד ביחד. אין דרך טובה יותר לתת משמעות לחייך מאשר לדאוג למישהו, ואהבה של כלב היא, בעיניי לפחות, הדבר הכי מנחם שקיים.

הביאה לדפוס: יעל (פרוינד) אברהם

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il