"הייתי אז ילדה בת 10. באחד הלילות התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת הבית. פתחתי את העיניים וראיתי מולי שלושה בחורים, ביניהם אחי הגדול דוד, שהיה במחתרת היהודית במרוקו. הם הגישו לי ולאחותי הגדולה בגדי צופים, וביקשו שנתלבש ונבוא איתם במהירות. לא שאלתי שאלות ואפילו לא נפרדתי כמו שצריך מאמא שלי, חשבנו שמדובר במחנה סקי או סתם חופשה, ושיהיה כיף. הכניסו אותנו למכונית פרטית שבה ישבו שני ילדים נוספים, ולקחו אותנו לווילה גדולה בהרים שליד החוף בצפון מרוקו. שם המתנו לספינה שתיקח אותנו לצרפת, בדרך לארץ ישראל. לא ידעתי שלא אראה יותר את אמא. זה היה שבוע לפני ההפלגה הגורלית של הספינה אגוז, שלקחה לי אותה וחמישה אחים ואחיות", מספרת גילה גוטמן־אזולאי.
סיפורה של אגוז, שטבעה לפני שישים שנה, מאגד בתוכו את סיפורם של יהודים שחלמו לעלות לציון, של אנשי מחתרת שפעלו תוך סכנת חיים, ושל עולה אחד, עיקש במיוחד, שנשבע להביא את הנספים לקבר ישראל. בינואר 61', בעת שעשתה את דרכה ממרוקו לגיברלטר, נקלעה הספינה לתנאי מזג אוויר קשים. רוחות עזות וגלים גבוהים גרמו לטביעתה, ואיתה עשרות המעפילים שהיו על סיפונה, מחציתם ילדים. האסון הכבד זעזע את העולם, והביא לפתיחת שערי מרוקו בפני היהודים המבקשים לצאת.
את גוטמן־אזולאי (71), יו"ר הארגון של משפחות חללי אגוז, אנחנו פוגשים בביתה בחיפה. גם ממרחק של שישה עשורים היא לא יכולה לכבוש את התרגשותה, וגם לא את השאלות הקשות שנותרו חסרות מענה עד היום. היא נולדה בעיר קטנה בדרום־מזרח מרוקו, בין מרקש לאגדיר. כשהייתה בת 6 עברה המשפחה לקזבלנקה, וכעבור שנתיים נפטר האב, והאם נותרה לבדה לגדל את שמונת ילדיה. מסע העלייה שאליו יצאה גילה בהיותה בת 10 היה דומה למסלול של מעפילי אגוז. "בווילה הסמוכה לחוף הצטרפנו לקבוצה של כ־60 ילדים, עם מדריכים שהיו למעשה אנשי המחתרת היהודית במרוקו, או 'המסגרת' כפי שקראו לה", היא משחזרת. "הם דאגו לנו לפעילויות, משחקים, ארוחות וסידורי לינה, וניסו להשרות אווירה של קייטנה. אנחנו הילדים התחברנו מהר, שיחקנו יחד והיינו ממושמעים. נאסר עלינו לצאת מהמקום, ואנחנו עשינו מה שאמרו לנו.
"אחרי שלושה ימים שוב העירו אותנו בלילה. הכניסו אותנו למשאית גדולה שהייתה מכוסה בברזנט, וביקשו מאיתנו לשמור על השקט, לא לדבר ולא להשתעל. אחרי נסיעה ממושכת הגענו לחוף. העלו אותנו לספינה, הפלגנו לגיברלטר ומשם יצאנו למרסיי. עד היום אני לא מבינה איך שיתפנו פעולה בלי לשאול שאלות או למחות על כך שאנחנו עוזבים את ההורים והמשפחה. אולי כי רק בצרפת התברר לנו שהמסע הוא חד־כיווני".
הקבוצה שהתה שבועיים במרסיי, שם חברו אליה קבוצות ממקומות נוספים. "מהר מאוד הבנו שזאת לא התחנה האחרונה, ושפנינו לישראל. שמענו דיווח על אונייה אחרת שטבעה בדרכה ממרוקו, אבל לא ידענו פרטים ולא שאלנו יותר מדי. הטיסו את כולנו לארץ, ושמו אותי ואת אחותי בכפר הנוער רמת הדסה. באולפן שם היו ילדים מכל רחבי העולם – פרו, מרוקו, רומניה, צרפת ועוד מדינות. לא ידענו כלום על בני המשפחה שלנו, ולא הייתה לנו אפשרות ליצור איתם קשר.
"אחרי חודשיים המדריך הביא לשם בחור אחד, שהצביע עליי ועל אחותי. לא הכרתי אותו, אבל אחותי פאני, שגדולה ממני בשנתיים, זיהתה אותו כאחיה של אמא. הוא לקח אותנו לביתו, ושם, בעודנו מאושרות מכך שיש לנו משפחה בארץ, הוא סיפר לנו לאט־לאט על אמא ועל האחים שלנו, שלא שרדו את ההפלגה".
גילה גוטמן־אזולאי: "בפנימייה ידעו שאיבדנו את המשפחה שלנו, אבל אף אחד מהצוות לא חשב שאנחנו צריכות עזרה נפשית, ואיש לא התעניין בשלומנו. בגלל היחס הזה, אני כילדה לקחתי על עצמי את האשמה במה שקרה. התחלתי להתבייש ביתמותי"
סיבת המעצר: הרמת כוסית
עד 1956, כל עוד הייתה מרוקו תחת שלטון צרפתי וספרדי, איש שם לא מנע מיהודים לעלות ארצה; המגבלה הגיעה דווקא מצידה של מדינת ישראל הצעירה. קברניטיה חששו שהארץ תוצף ביוצאי מרוקו, וב־1951 החליטו להפסיק לחלוטין את הפעילות להעלאת יהודים משם. בישיבות הממשלה ובכתבות בעיתונים הוטל ספק בנחיצותם של "העולים מארץ הלבנט", הן בשל תרבותם השונה והן בשל מצבה הכלכלי של ישראל, שלא אפשר לה לקלוט אוכלוסייה חלשה כביכול. ב־1953 חידשה ישראל את העלייה ממרוקו, בכפוף לסינון קפדני שהפעילה הסוכנות היהודית: לארץ הורשו לעלות רק צעירים עד גיל 35 שעברו בדיקות רפואיות – כלומר, כאלה שיכלו לשמש כאן ככוח עבודה רענן.
שנה לאחר מכן התברר שהצרפתים עומדים לצאת ממרוקו, ובמקומם יעלה משטר שעשוי להיות עוין כלפי ישראל. ראש המוסד דאז, איסר הראל, החל להרהר ברעיון של החליט לבצע פעילות חשאית להעלאת יהודים ממרוקו לישראל. הוא פנה לראש הממשלה בן־גוריון, תיאר את הסכנה הנשקפת לקהילות היהודיות, וביקש לארגן פעילות חשאית באזור. אחרי שניתן האישור, החל המוסד לגייס בארץ סוכנים ולהעביר אותם קורס מיוחד לקראת משימתם. בסך הכול נשלחו שבעה סוכנים כאלה למרוקו, ארבעה לאלג'יריה ושלושה לתוניסיה.
"בגיל 20 גויסתי על ידי ראש המשלחת של המוסד בקזבלנקה", מספר לנו מאיר קנפו, יו"ר ארגון פעילי המחתרות ואסירי ציון בצפון אפריקה. "הסוכנים שהגיעו מהארץ היו מעטים מאוד, אך היו להם ידע, ניסיון ויכולת בפעילות חשאית, והם לימדו אותנו. גם המימון לפעילות הגיע מהמוסד הישראלי, ואנחנו היינו אמונים על גיוס פעילים. רוח ההתנדבות הייתה מרשימה, והצלחנו לגייס כ־600 איש ואישה ולהביא אותם להכשרות.
"המטרה הראשונית של ההתארגנות הייתה להגן על הקהילות היהודיות. אני עמדתי בראש המחלקה הסודית ביותר, ששמה היה 'גונן'. קיבלנו נשק שהוחדר לתחומי מרוקו בדרכים חשאיות, והטמנו אותו בסליקים בערים שבהן היו קהילות יהודיות. שני אנשים בלבד ידעו היכן מוחבאים כלי הנשק, ואני הייתי אחד מהם. שכרנו כמה דירות – חלקן נועדו למפגשים חשאיים, ואחרות נועדו לשמש דירות מילוט עבור פעילים שנחשפו ועליהם להסתתר עד שיוברחו מהמדינה. חילקנו את מרוקו לאזורים, ואני הייתי ממונה על הביטחון של 80 אלף יהודי קזבלנקה".
במרץ 1956 הפכה מרוקו למדינה עצמאית, ולשלטון עלה המלך מוחמד החמישי. בישראל עלה החשש שנשיא מצרים גמאל נאצר, שהעביר למלך סיוע כספי וצבאי, יהיה השליט האמיתי במרוקו. כעבור זמן לא רב הצהיר מוחמד החמישי שהיהודים הם בניו והוא לא ייתן לאיש לפגוע בהם, אבל בד בבד הודיע שלא תהיה עוד ציונות במרוקו. היהודים חשובים למדינה ולפיתוחה, אמר, והם לא יורשו לצאת ממנה.
"לא יהיה נכון לומר שמצבנו במרוקו באותן שנים היה רע, בפרט כשחושבים על יהודי אירופה ואפילו על היהודים במדינות ערביות סמוכות", אומרת גוטמן־אזולאי. "ובכל זאת, קשה לי עם האידיאליזציה שעושים היום לחיים היהודיים במרוקו. אומנם היהודים הורשו לנהל את חייהם בצורה חופשית, אבל אני זוכרת שכל דבר שקשור במדינת ישראל, היה אסור בתכלית האיסור. אמרנו 'פלשתינה' ולא 'ישראל', כי אסור היה אפילו לומר את המילה הזאת. אם בברית או בחתונה מישהו היה מרים כוסית לחיי בן־גוריון, הוא היה עלול להיעצר. אני כילדה הייתי עדה למעצרים כאלו. היה חופש דת והיהודים הורשו להקים בית כנסת, אבל הוא היה חייב להיות נמוך יותר מהמסגד, כנהוג בכל ארצות האסלאם. היהודים גם נדרשו לשלם 'מס גולגולת', בהתאם למעמדם כ'בני חסות'.
"הפוגרומים במרוקו היו מעטים מאוד, אבל היו גם היו. כשאמא שלחה אותי פעם לקנות מצרכים בחנות ליד הבית, ערבים התנכלו לי כי אני יהודייה. זה היה אומנם מקרה בודד, לא משהו יומיומי, אבל מספיקה חוויה אחת כזאת כדי לעורר חשש וחשד תמידי. הורים חששו במיוחד לגורל הבנות שלהם, כי היו הרבה מקרים של מוסלמים שחטפו נערות יהודיות. בנוסף לפגיעה בביטחון האישי, צריך לזכור שהיהודים היו ציונים ורצו להגיע לארץ. האווירה הייתה מתוחה, ומרוקו הפכה לחלק מהליגה הערבית שהחרימה את ישראל. הרשויות הפסיקו את פעילות ארגוני הסעד הציוניים, מנעו קבלת מכתבים מישראל והערימו קשיים רבים על היהודים".
"הכרזתו של המלך על סגירת השערים תפסה בהפתעה כ־40 אלף יהודים שכבר עזבו את עבודתם ומכרו את בתיהם כדי לעלות לישראל", מספר קנפו. "מיד אחר כך נסגרו כל משרדי הסוכנות היהודית במרוקו, וכך גם 'מחנה קדימה' של הסוכנות, שם עברו העולים בדיקות רפואיות ונפתח להם תיק לקראת ההגעה לארץ. המועדונים של חמש תנועות הנוער הציוניות שפעלו במרוקו נסגרו גם הם, וכל פעילות ציונית נאסרה".
בעקבות ההתפתחויות פנה ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, זלמן שרגאי, אל איסר הראל. הוא הסביר שהסוכנות לא יכולה לפעול במחתרת או בצורה חשאית, וביקש שהמוסד ייקח על עצמו את נושא עליית יהודי מרוקו. "הראל הסכים ליטול את המשימה, אבל התנה זאת בביטול הסלקציה", אומר קנפו. "בשם אותה הסלקציה – מילה נוראית שהנאצים השתמשו בה, ושהשתרבבה לדיוני הסוכנות היהודית והממשלה – משפחות בנות תשע נפשות נאלצו להישאר במרוקו ולוותר על חלום העלייה, אם אחד מבני המשפחה היה למשל חולה מדי או זקן מדי. המדיניות הזאת פגעה מאוד ביהודי מרוקו, ועד היום היא כתם שחור בהיסטוריה היהודית. שרגאי הסכים לתנאי, וכך החלה הפעילות המחתרתית שלנו בנושא העלייה.
"המוסד שלח למרוקו זייפנים שעמלו על הכנת דרכונים. 3,000 יהודים ברחו ממרוקו בעזרת דרכונים כאלו. במקביל התחלנו לחפש את מה שנחוץ כדי להוציא משם יהודים באופן חשאי – חופים שמהם אפשר להפליג, ספינות העפלה, מבריחים ואנשי קשר. פעלנו במחתרת במשך שש שנים. לאורך התקופה הזו נעצרו יהודים שרצו לעלות לארץ, וסוכנים של המחתרת נתפסו, עונו ונשלחו למאסר".
מבריחים על ריק
בשטחה של מרוקו העצמאית נותרו באותה תקופה שתי מובלעות ספרדיות, הערים מלייה וסאוטה, ואלה שימשו בסיס להגירה חשאית של יהודים. "מבריחים ספרדים וערבים היו יוצאים בסירות דיג מסאוטה, ומעבירים לתחומי מרוקו ויסקי וסיגריות אמריקניות ברווח הגון", מספר קנפו. "הבעיה שלהם הייתה שהם חזרו ללא מטען; אנחנו הצענו לשלם להם סכום יפה תמורת כל יהודי שייקחו בסירותיהם לסאוטה. ככה הברחנו אלפי יהודים, למרות הקושי המבצעי והסכנות הרבות. גם דרך מלייה הוצאנו עולים, אבל לשם העברנו אותם במשאיות מכוסות ברזנט, שלקחו 40 איש בכל פעם. ממלייה הם יצאו במעבורת למלגה שבספרד, משם הגיעו לגיברלטר, שהייתה תחת שליטה בריטית, ואז הטסנו אותם למרסיי".
ההסתמכות על מבריחים מקומיים התגלתה כבעייתית. הללו איחרו לא פעם, או אפילו לא הגיעו בכלל לנקודת המפגש. המעפילים היהודים שעשו את הדרך המסוכנת אל החוף, נאלצו לשוב על עקבותיהם ולהכפיל את הסיכון. לאחר כמה מקרים כאלה, אחד מאנשי המחתרת העלה רעיון: לרכוש ספינה ולהפעיל אותה באופן עצמאי. איסר הראל הסכים, ושלח מהארץ אדם שהיה מומחה לספנות ולספינות. כך נרכשה הספינה Pisces, שעברה שיפוצים ותיקונים וקיבלה את השם "אגוז".
בספטמבר 1960 החלה אגוז לשמש להברחת עולים, ובתוך שלושה חודשים חילצה ממרוקו 334 איש. 13 פעמים היא יצאה מחוף אל־חוסימה צפונה, לעבר חצי האי האיברי. "אני הייתי מפקד חוליית החוף", מספר קנפו. "פיקדתי על כל המבצעים של העלאת מעפילים לאגוז, חוץ מהמבצע הראשון, שבו הייתי בתצפית. הבאת הנוסעים אל הספינה הייתה מורכבת. רכשנו כלי רכב פרטיים ורשמנו אותם על שמות ראשי המשפחות שביקשו לעלות לארץ. מכיוון שמרוקו מלאה קברי צדיקים, סיפור הכיסוי היה שכל המשפחה נוסעת להשתטח על קברים. הם התחילו בצדיק הראשון, ברבאט, והמשיכו במעלה קברות הצדיקים עד הצפון, לחוף אל־חוסימה. זאת הייתה נסיעה ארוכה שנמשכה 12 שעות, בדרך מסוכנת שעברה באזור הרי ריף. הכבישים שם משובשים והסיבובים קשים, במיוחד בחורף, ובאזורים האלה היו לא מעט חבורות של פושעים שנהגו לתקוף כלי רכב חולפים. אנשי המחתרת, חמושים בנשק לא חוקי, היו מספקים גם אבטחה למעפילים".
לבסוף היו משפחות העולים עוצרות, יוצאות מהרכב והולכות עד לספינה. "ההליכה הייתה מתחילה בעשר וחצי בלילה ונמשכת שעה", משחזר קנפו. "האנשים שלי היו מלווים את הקבוצות מקדימה ומאחור, ועוזרים למי שהתקשה ללכת. ידיד שלי, חיים בן־שטרית ז"ל, נשא פעם אישה זקנה על כתפיו לכל אורך הדרך. כשהגענו לחוף, הקבוצה הייתה יושבת וממתינה שאגוז תגיע. אני הייתי מאותת לספינה בפנס, וזוכה לסימון של תשובה. אז הייתה מושלכת אל הים סירה קטנה ובה שני מלחים, ואלה הגיעו לחוף והעבירו את האנשים לספינה. קודם כול היו לוקחים את הנשים והילדים, אחר כך את הגברים ולבסוף את המזוודות. במרבית המקרים נשארתי בחוף, אבל לפעמים עליתי לספינה כדי לדבר עם הצוות, ובעיקר עם האלחוטן חיים צרפתי, שהיה איש המוסד.
"אגוז עשתה עבודה מעולה. 12 פעמים היא הפליגה בהצלחה אל היעד, אבל בהפלגה ה־13, בלילה שבין 10 ל־11 בינואר, היא עלתה כנראה על שרטון. חור נפער בה, והיא הייתה בצרות צרורות. רב החובל, שלושת המלחים הספרדים וחיים צרפתי ניסו לתקן את הנזק ולהוציא את המים, אך המאמצים לא הועילו. בשלב מסוים רב החובל הוריד את סירת ההצלה היחידה שהייתה על האונייה, נכנס אליה עם שני מלחים, וקרא גם לשלישי להצטרף אליהם. אותו מלח סירב ונשאר לעזור לחיים צרפתי בניסיונות ההצלה.
"הסירה הקטנה הצליחה להגיע לספינת דיג גדולה שעגנה לא רחוק משם. רב החובל של אגוז ואנשיו חולצו, וסיפרו על המצוקה שאליה נקלעה ספינתם. רב החובל של ספינת הדיג הורה לצאת לחיפושים, וקרא גם לספינות אחרות שנמצאות בקרבת מקום לסייע. כמה אוניות הגיעו לאזור, אך לא מצאו דבר".
מאיר קנפו: "כשהגענו לחוף, הייתי מאותת לספינה בפנס, וזוכה לסימון של תשובה. אז הייתה מושלכת אל הים סירה קטנה ובה שני מלחים, שהעבירו את האנשים לספינה. קודם כול היו לוקחים את הנשים והילדים, אחר כך את הגברים ולבסוף את המזוודות. 12 פעמים הספינה הפליגה בהצלחה לגיברלטר, אבל בפעם ה־13 היא ירדה למצולות"
שבועה מעל הקברים
כל 43 העולים שהפליגו ב"אגוז" נספו באסון, ואיתם גם חיים צרפתי ואיש הצוות הספרדי שבחר להישאר לצידו. כשאנשי הקשר של המוסד בפריז לא קיבלו הודעות מהספינה, הם ביקשו את עזרתו של חיל האוויר הבריטי. שני מטוסים בריטיים עלו לאוויר, חגו באזור הטביעה המשוער ודיווחו על גופות. ספינות שנשלחו למקום משו מהמים את גופותיהם של 22 מעפילים והעבירו אותן למרוקו. הגופות נלקחו למכון הפתולוגי באל־חוסימה, ואחר כך נמסרו לקהילה היהודית.
גילה גוטמן־אזולאי מספרת שאחרי קבלת הבשורה המרה על טביעת משפחתה, היא חזרה עם אחותה לכפר הנוער, ושם נתקלה בקיר של אדישות ואטימות. גם כשניסתה להבין מה בדיוק אירע בהפלגה ההיא, לא זכתה למענה. "כולם בפנימייה ידעו שאיבדנו את המשפחה שלנו, אבל אף אחד מהצוות לא חשב שאנחנו צריכות עזרה נפשית, ואיש גם לא התעניין בשלומנו. בגלל היחס הזה, אני כילדה לקחתי על עצמי את האשמה במה שקרה. התחלתי להתבייש ביתמותי.
"מיד לאחר טביעת הספינה, כוחות הביטחון במרוקו חשפו את חברי המחתרת והגיעו לבית הספר אורט, שם למד דוד אחי. הוא נעצר ונחקר, אבל כעבור ימים אחדים הצליחה הקהילה היהודית להביא לשחרורו ולהבריח אותו לבלגיה, יחד עם עוד הרבה נערים שהיו פעילי מחתרת. משם הם עלו לישראל, שנה וחצי אחרי שאנחנו הגענו ארצה. אחי וחבריו ניסו להשתלב בקיבוץ עין־השלושה, אבל זה לא הלך וכל אחד מהם פנה לדרכו. דוד למד הנדסת חשמל, הקים משפחה, ומעולם לא דיבר על פרשת אגוז ועל מעצרו. כשכל זה קרה הוא היה בן 19 בלבד, אבל עד פטירתו לפני חמש שנים ליוותה אותו תמיד תחושת האשמה, שבגללו אמא וכל שאר האחים טבעו".
גם לאחר אסון הספינה אגוז, המשיכו קנפו וחבריו להוציא עולים ממרוקו בדרך הים. המחתרת רכשה ספינה גדולה יותר, "קוקוס", שיכלה לשאת על סיפונה 250 איש. הפעם נבחר נתיב אחר, דרך האוקיינוס האטלנטי. "קוקוס הפליגה שבע פעמים, עד יולי 1961, ואז המוסד נכנס למשא ומתן חשאי עם בית המלוכה, והחלה עלייה חופשית". קנפו עצמו הספיק להיות עד להפלגה הראשונה של הספינה הגדולה, אך לאחר מכן נעצר, נשפט ונידון ל־42 שנות מאסר. "בפועל השתחררתי אחרי חודשים בודדים. באותה תקופה מוחמד החמישי מת, ובנו חסן השני נתמנה תחתיו. המלך החדש רקם קשרים עם המוסד, שסייע לו בכמה תחומים ובתמורה ביקש בין השאר את שחרורי. ביום בהיר אחד החליט המלך לתת לי ארבעה ימי חופש מהכלא – תמורת ערבות כספית בסכום עצום של 5 מיליוני פרנקים, והחתמה של שניים מבני משפחתי כערבים לכך שאחזור לכלא. כמובן, עד היום לא חזרתי מהחופשה הזו. הוברחתי ממרוקו, והערבים שהיו לי הוברחו גם הם יחד עם בני משפחתם".
סיפורם של עולי אגוז היה עשוי להסתיים כאן, אלמלא סם בן־שטרית והקרב שניהל למענם, כמעט לבדו, במשך שנים רבות. הוא נולד ב־1938 בעיירה קטנה בדרום מרוקו, וב־1963 עלה ארצה. באותה תקופה כבר הוסרו המגבלות על יציאת יהודים ממרוקו, וזאת בעקבות הלחץ הבינלאומי שהופעל על בית המלוכה לאחר טביעתה של אגוז. "תמיד נכספנו לעלות לציון, ויום למחרת החתונה שלי עזבתי את מרוקו עם אשתי ומשפחתה", מספר בן־שטרית. "היו לנו 400 אורחים בחתונה; כולם ידעו שלמחרת אנחנו נוסעים לישראל, ואף אחד לא נתן לנו מתנה.
"כשהגענו למחנה המעבר במרסיי, עולים אחרים ניצלו את ההזדמנות לרכוש מוצרים ולהביא אותם ארצה ללא מכס. הם קנו מקררים, תנורים ואפילו טלוויזיות. אשתי ואני עמדנו בחנות והסתכלנו על מקרר קטן, אבל לא הייתה לנו אפילו לירה. כשבעל החנות שמע שאין לנו כסף, הוא הסכים לקחת את הגורמט של אשתי תמורת המקרר, וגם נתן לנו מאוורר קטן כצ'ופר, כי הוא שמע שבישראל חם".
במרוקו שימש בן־שטרית כמורה לעברית ולתלמוד, ובמקצוע הזה הוא המשיך לעבוד לאחר עלייתו ארצה. בהמשך עשה הסבה לבנקאות, וגם מונה למנהל האגודה לתרבות הדיור במחוז ירושלים. בשנת 1979 פרסם בעיתון מעריב מאמר שנחשב אז למהפכני: תחת הכותרת "מצוקתה הכצעקתה?" קרא בן־שטרית לעודד את העולים להשתלב בחברה הישראלית, ולא ליפול לנטל על אחרים. בעקבות המאמר הזה הוא הכיר אנשי רוח, והקים איתם את תנועת "ביחד". למרבה הפלא, על אף שעלייתו ארצה התאפשרה בעקבות הטרגדיה של אגוז, בן־שטרית לא שמע על הספינה ההיא עד שמוריס חיון, אחד מחברי התנועה, סיפר לו עליה. "חיון גם הביא לידיעתי עובדה מסמרת שיער – ישנם 22 מעפילים שגופותיהם קבורות במרוקו", מספר לנו בן־שטרית. "שלחתי מכתב לראש הממשלה דאז מנחם בגין, בדרישה לקבוע את יום טביעת הספינה כיום הוקרה להעפלה של יהדות צפון אפריקה. בגין הסכים וחנך יום זיכרון ממלכתי לזכר הנספים, אך בכך לא הסתיימה עבודתי.
"ב־1983 הצטרפתי לקבוצת תיירים שיצאה למרוקו, ולקחתי על עצמי משימה חשאית. כשהגענו לטנג'יר עזבתי את הקבוצה והלכתי לנשיא הקהילה היהודית שם, אברהם איזנקוט. שאלתי אותו אם הוא יודע היכן נקברו 22 הגופות שנמשו מהים, והוא לא ידע. שאלתי רבנים וזקנים נוספים בקהילות מרוקו, חיפשתי בבתי קברות, ולא מצאתי שום זכר. נראה היה שהסיפור נדחק כי אף אחד לא רצה להיות מזוהה עם העולים הציונים".
בן־שטרית עבר מעיר לעיר, כשהוא מנסה לשווא לאתר את מקום קבורתם של מעפילי אגוז. לבסוף שמע על קהילה מרוחקת שחיה בעיר תטואן שבצפון מרוקו. "לקחתי מזוודה ונסעתי לשם 14 שעות באוטובוס, יחד עם חברי הנרי קדוש. בתטואן נפגשתי עם יהודי ששמו אלברט צרפתי, והוא וחבריו גילו לי שבעיר אל־חוסימה, מרחק ארבע שעות וחצי משם, נמצא בית הקברות שבו נטמנו אנשי אגוז. ניסיתי לשכנע אותם לנסוע איתי למקום ולערוך אשכבה לחללים, 22 שנה אחרי טביעתם. הם הביעו התנגדות, חששו להסתבך. לאחר עוד שיחת שכנוע הם הציעו ללכת למפקד המשטרה המקומית ולבקש את אישורו. המפקד אישר לנו בתחילה לבקר בבית הקברות, אבל אחר כך הבין שהאתר שוכן בתוך שטח צבאי סגור, ושינה את דעתו.
"חזרתי למלון בטנג'יר כשאני מאוכזב עמוקות. אחרי דין ודברים עם מנהל המלון, השגתי נהג שהסכים לקחת אותי לשם למרות האיסור. בבוקר הלכתי לבית הכנסת ונפגשתי עם אברהם איזנקוט. הוא נתן לי טלית לתפילת האשכבה, ואני הפקדתי בידיו את הארנק שלי ומסמכים מזהים, כדי שאם אתפס הוא יוכל למסור פרטים. יצאנו לאל־חוסימה, בדרך מפותלת ומסוכנת שחוצה את הרי ריף. בצידי הכביש הצר ראיתי מכוניות שהידרדרו לתהום על נוסעיהן. כשהגענו לעיירה שכרתי את שירותיו של צלם מקומי שידע היכן בית העלמין. נסענו יחד עד שהגענו לשער ברזל גדול. השומר במקום שאל למעשינו, ואמרתי לו שאני רוצה להתפלל. הוא אמר לי 'אסור, אלו אנשי הים'. רק אחרי שתחבתי לידו שטר של 10 דירהם, הוא השתכנע והרשה לי להיכנס. קפצתי מעל השער הנעול, ומצאתי בפנים חלקה ובה 22 מצבות ממוספרות. צילמנו את הקברים, התפללתי, ובאמצע התפילה שלי הגיע שומר נוסף. הוא אמר שקיבל הוראה ממפקד המשטרה – אם יש יהודי שמנסה להיכנס לבית הקברות, להביא אותו למושל. הוצאתי מהכיס שלי הפעם שני שטרות, ושכנעתי אותו לשכוח שהוא פגש בי. המשכתי את תפילת האשכבה, וקראתי את הפסוק 'וישבע יוסף את בני ישראל לאמור: פקוד יפקוד א־לוהים אתכם והעליתם את עצמותיי מזה'. ואז נשבעתי לעשות הכול כדי להעלות את מעפילי אגוז לירושלים".
סם בן־שטרית: "השומר במקום שאל למעשינו, ואמרתי לו שאני רוצה להתפלל. הוא אמר לי 'אסור, אלו אנשי הים'. רק אחרי שתחבתי לידו שטר של 10 דירהם, הוא השתכנע. בפנים מצאתי חלקה ובה 22 מצבות ממוספרות"
תעוזה של שורדים
לאחר שובו ארצה כינס בן־שטרית מסיבת עיתונאים, הציג את תמונות הקברים, וביקש לפרסמן כדי להפעיל לחץ על הממשלה להעלות לישראל את עצמות הנספים. כך נפתח משא ומתן בן 12 שנה, המתועד בחלקו בארכיון המדינה. בן־שטרית איתר את משפחות המעפילים והחתים אותן על ייפוי כוח המאפשר לו לפעול בנושא. הוא נסע שוב למרוקו, נפגש עם נשיא הקהילה היהודית דוד עמר, והשניים טיכסו עצה כיצד לשכנע את המלך חסן השני לאשר את העלאת השרידים ארצה. הם ניסו לגייס את הנרי קיסינג'ר כמתווך, אך לבסוף הגיעו למסקנה שיש אדם אחר שיכול להשפיע על המלך בנושא הזה – דווקא ראש האופוזיציה בישראל, שמעון פרס. בן־שטרית החתים את פרס על מכתב הממוען למלך מרוקו, וזכה לתשובה: לקראת סוף 1983 הודיע המלך כי יסכים להעלאת העצמות, אך הדבר ייעשה בזמן הנכון.
"כשקיבלתי את התשובה הזאת הייתי מצד אחד שמח, ומצד שני מאוכזב", מספר בן־שטרית. "הבנתי שצפוי לנו עוד הליך ארוך ומייגע. ואכן, היו ועידות בינלאומיות והתערבות מצד צרפת, ארה"ב ועוד. בשנת 1991, בנסיעה מספר 39 שלי למרוקו, נפגשתי עם חברי הגנרל עבד אלחק אלדיני, ראש שירות הביון של מרוקו, ואיימתי לפרוש מהעיסוק בנושא. אמרתי לו שלהבטחה המלכותית אין שום תוצאות, וכי המשפחות ובני העדה יפגינו מול השגרירויות של מרוקו בעולם. הרמתי את קולי ושאלתי: איך ייתכן שהסורים, הלבנונים, המצרים והעיראקים מחזירים לנו חיילים שבויים, ואילו אתם – אפילו עצמות יבשות מלפני דור לא מרשים להביא לקבורה?
"השיחה כנראה עשתה רושם, כי אחריה נקראתי לפגישה עם המלך. הגעתי, עמדתי דום ביראת כבוד, ואז שמעתי מפיו את הבשורה: עצמותיהם של מעפילי ספינת אגוז יועלו לישראל בנובמבר 1992. עוד לפני שהספקתי לשמוח, המלך אמר שיש לו שני תנאים. כמעט התעלפתי. נשמתי עמוק, ואז שמעתי את תנאיו של המלך, שרק המתיקו את הבשורה. ראשית, הוא אמר, כל ההוצאות של הטסת העצמות לישראל, כמו גם של המשלחות שייסעו איתן – הכול יהיה על חשבונו. ושנית, שהוא יזכה לברכה על קבורתן, ושהמסר לעולם יהיה שהמחווה המרוקנית נעשתה למען איש השלום יצחק רבין, ולמען 700 אלף ילדיו של המלך החיים בישראל, כלומר יהודי מרוקו שעלו לארץ".
עם הבשורה הזאת חזר בן־שטרית ארצה ופתח בהכנות למבצע "איילת השחר". בנסיעה הבאה שלו למרוקו, ה־40 במספר, הוא הגיע לאל־חוסימה והיה עד לפתיחת הקברים. "קצינים של הוד מלכותו הוציאו את השרידים. אחרי כל עשר גופות שהוצאנו, אמרנו קדיש".
כבר עם משייתן מהים, צולמו הגופות ומוספרו. חברי הקהילה היהודית המקומית והחברה קדישא, שקיבלו בשעתם את החללים, דאגו לסמן את הקברים במספרים תואמים. התיעוד הגיע לידי המוסד, והועבר למשפחות כדי שיזהו את יקיריהן. "הגופות זוהו והשמות סומנו על הארונות", ממשיך בן־שטרית. "מטוס מלכותי יצא מאל־חוסימה לנמל התעופה בן־גוריון, כשעליו ארונותיהם של חללי אגוז. 22 הגופות הובאו לקבורה בהר הרצל בירושלים, וכך מבצע חיי הושלם".
ההסכם לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל למרוקו, שנחתם לפני כשנה במסגרת "הסכמי אברהם", כמובן משמח מאוד את בן־שטרית. "היחסים קיימים כבר למעלה מחמישים שנה – תיירות, מפגשים וידידות עמוקה בין העמים. בכל שנה נסעו לשם 50 אלף ישראלים, והתקבלו בכל הכבוד הראוי. מרוקו היא אולי המדינה היחידה בעולם שאפשר להתהלך בה ביום ובלילה ללא חשש, והתושבים שם ידועים בנימוסים ובהכנסת אורחים".
גם גילה גוטמן־אזולאי מברכת על התחממות היחסים בין המדינות. "אנחנו במזרח התיכון בשכונה מאוד לא פשוטה", היא אומרת. "מרוקו היא ארץ שיש בה הכול מהכול. אני ביקרתי שם, והגעתי לעיר שבה קבור אבי. זו הייתה התרגשות גדולה מאוד".
ובכל זאת, מבחינתה המעגל לא נסגר. "במשך שנים כעסתי על ההחלטה שכנראה התקבלה בישראל, שהדרך לשכנע את המשפחות היהודיות ממרוקו לעלות ארצה היא להביא קודם את ילדיהן", אומרת גוטמן־אזולאי. "אני לא מבינה איך הייתה להורים תעוזה לשלוח את הילדים לבד להפלגה. כנראה הניעה אותם תחושה של מאבק הישרדות.
"היום אני עדיין פועלת להנצחה ולהכרה ממלכתית בפרשה הזו. ניהלנו מלחמה קשה כדי להשיג את הדו"חות בנושא הטביעה ומידע נוסף שבמשך שנים נשאר סגור. את האזכרה הממלכתית רצו כבר לבטל, אך בזכות פרופ' שמעון שטרית, שהיה שר הדתות והכלכלה בעת הבאת הגופות, ויאיר צבן, שהיה אז שר הקליטה, הוחלט שהיא תתקיים אחת לחמש שנים. לפני שלוש שנים משרד הקליטה ביטל חד־צדדית את ההיסעים לאזכרות הללו. להציל את אמי ומשפחתי לא אוכל כבר, אבל להציל את הנוער מבורות בכל הקשור לסיפורה של הספינה אגוז – אפשר וצריך".
לאורך השנים נטען גם כי את האסון הכבד אפשר היה למנוע. "שמעתי שמדברים על כשלים בפעילות או בתחזוק של הספינה", אומר קנפו. "אני דוחה את הדברים האלה. היה ים קשה, ואגוז נכנעה לאיתני הטבע. גם גורלן של ספינות גדולות וחזקות ממנה היה עלול להיות דומה. חברי הצוות שתפעל את הספינה היו גיבורים. האלחוטן חיים צרפתי היה שחיין מעולה, וייתכן מאוד שהוא שילם בחייו כאשר ניסה להציל מעפילים. הטרגדיה קשה, והצער שלי על האנשים ששלחתי בספינה ילווה אותי עד יום מותי. יהי זכרם ברוך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
