עוזי עילם לא היה צריך להוכיח לאיש כי הוא אינו נרתע מפעולות נועזות בעומק שטח האויב. עיטור העוז שהוענק לו העיד כאלף עדים על נכונותו לצאת להסתערות חשופה אל מול פני האויב, להילחם, לטהר ולא לחזור בלי להביא תוצאות. תמונה מפורסמת שבה הוא נראה מגיש שופר אל שפתיו, דקות אחדות לאחר שחרור הכותל, סיפרה גם היא שרגעי הכרעות היסטוריות אינם זרים לו. ובכל זאת, כשעל הפרק עמד מבצע יוצא דופן לנטרול איום מסוכן שנשקף למדינת ישראל, עילם נאבק נגד תוכנית הפעולה בהיותו מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית. הוא ובגין התייצבו משני צידי המתרס בוויכוח שהסעיר את הצמרת הפוליטית והביטחונית בישראל בראשית שנות השמונים: האם להפציץ או לא להפציץ את הכור הגרעיני בעיראק.
"בגין רצה לתקוף, ואני התנגדתי לעיתוי", מספר עילם. "אמרתי שיש לנו דברים אחרים לעשות קודם, ושההפצצה הזו עלולה לחשוף את המעורבות המודיעינית של ישראל בעיראק. ידעתי גם שהמוסד מכין לעיראקים כמה הפתעות. השתתפתי בישיבות המטה של בגין והבעתי את דעתי, עד שבשלב מסוים ראש לשכתו של ראש הממשלה ביקש שלא אשתתף יותר.
"ניסיתי לדבר עם השרים באופן פרטני, אבל ההחלטה כבר נפלה. באחת הפגישות האחרונות שהיו לי עם בגין לפני ההפצצה, הוא אמר: 'עוזי, הם לא יעזו' – והתכוון לאנשי המערך. זה היה קצת לפני בחירות 1981, ובגין ידע שאם המערך יעלה לשלטון, הכור לא יופצץ.
"ב־7 ביוני 1981 יצא לדרך מבצע אופרה. לאחר ההפצצה, כשהמטוסים היו בדרך חזרה וידעתי שהכול בסדר, זימנתי את אנשי משרד החוץ ואת האנשים שלי, והתחלנו לעבוד על 'ספר לבן' שיצדיק את הפעולה".
והיום, כששוב מדברים על איום גרעיני, אתה רואה אפשרות שישראל תנסה לשחזר את ההצלחה ההיא ותתקוף את הכור באיראן?
"אני לא תומך ברעיון הזה, ולא חושב שאנחנו יכולים לעשות את זה בעצמנו. יש צורך במעורבות עמוקה של האמריקנים, ולא נראה שהם הולכים בכיוון הזה".
מה דעתך על הסכם הגרעין עם איראן?
"תמכתי בהסכם של ברק אובמה. לפני החתימה הגעתי לארצות הברית, ראיינו אותי שם חברי בית הנבחרים, ואמרתי להם שההסכם טוב – אלא שצריך מיד אחרי החתימה לעבוד על ההסכם הבא, שיהיה כולל יותר. כשדונלד טראמפ עמד לפרוש מההסכם, שוב קראו לי לשם, רפובליקנים בעיקר, ושאלו אותי למה אני חושב שצריך להישאר בהסכם. לא אהבתי, בלשון המעטה, את המדיניות של נתניהו – שלא הייתה כל כך נגד הגרעין כמו שהייתה בעד נתניהו – וטראמפ הלך איתו. אחרי שארצות הברית הוציאה את עצמה מההסכם האיראנים לא עשו שום דבר משמעותי, אבל כשהם ראו שגם האירופים והרוסים והסינים קצת מגמגמים, הם התחילו לקדם את תוכנית הגרעין שלהם.
"ישראל אומנם חגגה את הפרישה האמריקנית, אבל לא היה שום דבר שיעיד על קיומה של איזו דרך חלופית שתציל אותנו מהדבר הזה. עד היום לא ראינו דרך כזו. הרבה אנשים שעולים על בריקדות ואומרים שאסור להיכנס להסכם עם איראן לא מכירים אותו לפרטיו, וגם לא מציעים חלופה. אני מקווה שביידן, עם כל בעיות ההישרדות הפוליטית שלו, יצליח להחזיר את הגלגל לאחור, ושייווצר תהליך שיאפשר חתירה להסכם משופר. זה הדבר הכי חשוב בעיניי".
אתה תומך במדיניות העמימות של ישראל סביב השאלה אם היא עצמה מחזיקה נשק גרעיני?
"אני בהחלט תומך. המצב הנוכחי – שבו חושדים בנו, מפחדים מאיתנו, מתחשבים בכך שאולי יש לנו משהו שאנחנו מסתירים, בלי שנקרא לדבר בשמו – זהו המצב הטוב ביותר לשימור כוח ההרתעה שלנו".
ברווזים רגועים במטווח
בגיל 87 עוזי עילם צלול ורהוט, ובכל פעם שאני מזכירה אירוע בהשתתפותו הוא חוזר מיד לימים ההם. מפעולות התגמול דרך הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים והדיונים בבור במלחמת יום כיפור, ועד לפיתוח אמצעי הלחימה החדשניים ביותר. לפני עשרים שנה הוא פרש ממערכת הביטחון, והצטרף כחוקר בכיר למכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל־אביב. כיום הוא מחלק את זמנו בין עסקים שונים וכתיבת ספרים. בימים אלה רואה אור ספרו "עשן לבן בוותיקן" (כנרת זמורה), מותחן שנע בין שני איומים גלובליים – מצד אחד מלחמות הטילים והסייבר, ומצד שני לאומנות ישנה וחדשה. העלילה מתרחשת בטהרן, בפיונגיאנג, בתל־אביב, בברלין ובקריית הוותיקן.
את ספרו הראשון, "קשת עילם", כתב בכלל למגירה. זה קרה בעקבות ערב חגיגי שערכה לו משפחתו, עם הגיעו לגיל 70. "באו מאות אורחים, ועלו הרבה סיפורים. אנשים אמרו לי: 'שמע, יש לך סיפור, תכתוב אותו'. ובאמת התחלתי לכתוב. 'קשת עילם' זה ספר זיכרונות טכנולוגי, הסיפור של המחקר והפיתוח דרך העיניים שלי".
אחר כך פרסם עילם ספר זיכרונות ממלחמת יום כיפור, ואז עבר לכתיבת ספרים המשלבים את הידע הביטחוני שלו עם עלילה מותחת. בצד של "הטובים" מככב שוב ושוב ד"ר גדעון בן־ארי, בכיר במערכת הביטחון.
"הרב גורן העניק לי בכותל ספר תהילים וכתב הקדשה: 'ניתן ביום שחרור הכותל והעיר העתיקה לסגן־אלוף עוזי עילם'. אמרתי לו, 'אני רק רב־סרן', והוא בתשובה הבטיח שעוד אהיה סגן־אלוף. כשניסה לתקוע בשופר, הוא לא הצליח בגלל ההתרגשות. הצעתי לו שאני אתקע, כי ידעתי לנגן על חצוצרה"
מה מהדמות הזו יש בך?
"המון. גדעון הוא תערובת של איש מבצעים ואיש מחקר, וזה די מתאים לי. הוא גם אדם מבוגר – בניגוד לסוכנים בספרות ובטלוויזיה, שמוצגים תמיד כצעירים חתיכים. נתתי לו את הכבוד להיות רב־פעלים, אבל הכנסתי בספר גם דמויות צעירות של בתו וחתנו. כשאני כותב אני לא יכול להתנתק מהסיפור של החיים שלי, וגם לא מהטכנולוגיה שהיא בבת עיני".
מתי אתה מוצא זמן לכתיבה?
"זה מלווה אותי כל הזמן. באמצע היום אני יכול להיזכר במשהו שמתאים לספר, ואז אני מוציא פתק וכותב. אני מודה שעד שלא פרשתי, לא ידעתי שקיים אצלי דבר שכזה. אחרי שהתחלתי לפרסם ספרים, חברים שהכירו אותי עוד מבית הספר אמרו לי שתמיד הייתי טוב בחיבור. הם כנראה צודקים".
אנחנו נפגשים בחצר ביתו בסביון. עילם, נשוי לנעמי ואב לשלושה, נולד כעוזי טרכטנברג, בן לחלוצים שהגיעו ארצה בעלייה השלישית וקבעו את ביתם בקיבוץ תל־יוסף. אביו היה בגדוד העבודה ועבד במחצבות, ואמו למדה בנהלל אצל חנה מייזל, הכוהנת הגדולה של החלוצות. למעלה משמונים שנה חלפו מאז ילדותו בקיבוץ, אבל טראומת הלינה המשותפת חקוקה עדיין היטב על לוח ליבו. "אני זוכר איך פעם אמי הייתה תורנית לילה, והיא באה וסידרה לי את השמיכה בבית הילדים. זה זיכרון נפלא. וכשחליתי בצהבת ושלחו אותי לישון שבועיים בבית ההורים, כי חששו שאדביק את שאר הילדים – מבחינתי זה היה חלום".
הוא אהב את ההווי בתל־יוסף, אבל היה ברור לו שלא יבלה את כל חייו במקום. כשהיה בן 16 נפטר אביו מהתקף לב, ועוזי הצעיר החליט שזה הזמן לעזוב את הקיבוץ. "הבנתי שאני צריך להיות אני, ולא לציית לכל מיני דברים", הוא מסביר. "נכון, הייתי יו"ר חברת הילדים ומדריך בגדנ"ע, עשיתי הכול, הייתי תלמיד מצוין ונחשבתי להבטחה. אבל כשחשבתי לעצמי איך אני יכול להמריא, החלטתי שאקבל תעודת בגרות – וזה משהו שאסור היה להזכיר בכלל בקיבוץ. הצלחתי לארגן את בני כיתתי מתל־יוסף ומעין־חרוד, וכעבור חודשיים בית הספר נכנע ללחץ שלנו. הוצאתי תעודת בגרות, ואז ידעתי שאפרוש מהקיבוץ, אבל לא העזתי להגיד את זה. יש אנשים שהקיבוץ הוא הכול בשבילם, הוא לא יוצא מהם לרגע. אני ראיתי גם את הדברים הרעים".
בבדיקות הרפואיות לקראת הגיוס נתגלה אצלו רשרוש בלב, מה שפסל אותו משירות קרבי. "זה היה נורא, כי אני הייתי ספורטאי, הייתי מאמן. הלכתי שוב ושוב לוועדה הרפואית, ולא הצלחתי. שלחו אותי לקורס מדריכי גדנ"ע, הצטיינתי שם ונשארתי כמדריך לקורסים הבאים".
עילם המשיך לערער על השיבוץ, ולבסוף הצליח לשכנע את הרופא שיש לו כושר תקין. כך הגיע לצנחנים. חבריו היו ממקימי יחידה 101, שבינתיים הספיקה להתפרק ולהצטרף לגדוד הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון. הפעולה החשובה הראשונה שעילם השתתף בה נחשבת לאחת מפעולות התגמול הנועזות ביותר: "מבצע חץ שחור", שהתקיים ב־1955 ברצועת עזה, נועד לתת מענה לסדרת פיגועי מסתננים ערבים. שיא מעשי האלימות והחבלה באותה העת היה רצח אזרח ישראלי ברחובות – פיגוע שזעזע את המדינה בין השאר משום שאירע בלב הארץ, כ־45 קילומטרים מגבול הרצועה, שהייתה אז בשליטת מצרים. בקרב חברי הממשלה שררה תמימות דעים לגבי הצורך בתגובה חריפה.
גם ממרחק השנים, עילם זוכר כל פרט מהפעולה ההיא, שזיכתה אותו בעיטור העוז. "הייתי בכוח א', בפיקודו של המ"פ סעדיה אלקיים, 'סופפו'. הלכנו בחוד, עברנו בין שדות הקיבוצים עד שחצינו את הגבול, שסומן בתלם עמוק. אחרי קילומטר שמענו קול בערבית: 'מי זה?'. שתקנו. ירייה פילחה את הדממה, ולפתע מצאתי את עצמי מול דמות כהה, שכיוונה אליי רובה. הקדמתי לירות, והאיש התמוטט ונפל לתעלה. זה היה המפגש הראשון שלי עם המוות, אבל הייתי מוכוון מטרה – לפנות את הדרך לבאים אחריי.
"התקדמנו הלאה ובטעות הגענו למכון מים, ולא למחנה הצבאי הסמוך, שהיה יעד התקיפה שלנו. שמעתי את קולו של הסמג"ד אהרן דוידי, אומר בשקט אופייני – 'סופפו, זה לא כאן!'. שינינו כיוון לעבר המחנה. לפתע נפתחה עלינו אש תופת, ואנחנו עמדנו שם כמו ברווזים במטווח. שמעתי את סופפו צועק. הוא נפל ומת, ואני, סגן־משנה בן 21, מצאתי את עצמי נכנס לתפקיד מפקד הפלוגה.
"השבתי אש לעבר הבונקרים שמהם ירו עלינו. אני לא יכול לשכוח את הקריאות: 'חובש, חובש!'. ואז דוידי מופיע. אני בתעלה, כי יורים, והוא עומד ליד עץ איקליפטוס. נעמדתי גם כן, והוא שואל אותי: 'מה קורה, עוזי?'. עניתי: סופפו נהרג פה, ויש לנו הרבה פצועים. 'ומאיפה הם יורים?', דוידי שואל אותי כאילו הוא לא יודע. אמרתי לו: הנה, כאן וכאן וכאן, לאורך הגדר. והוא ממשיך, כאילו אנחנו יושבים אצלו על המרפסת: 'ומה אתה מתכוון לעשות?'. אמרתי: אני אקח את מי שבריא אצלי, ואכנס למחנה. 'בסדר', דוידי אמר, ונעלם".
"כשראיתי שאני לא מסוגל להמשיך במסע, מאיר הר־ציון אמר שישלח אותי עם שני חיילים לתל ערד. אמרתי לו שאסתדר בכוחות עצמי. נכנסתי למאהל בדואי, חיפשתי את השייח' והפכתי לאורח שלו. בבוקר הוא נתן לי שני גמלים, אחד לי ואחד לציוד הכבד שלי. בינתיים עבר מטוס פייפר כדי לראות את הפלוגה, ומאיר הורה לחבר'ה לכתוב בעזרת הרובים שלהם 'עוזי בערד'"
כשעילם קרא לחייליו, התברר לו כי רק שלושה מהם יכולים להצטרף אליו. "חתכנו את הגדרות שם, עברנו מבנה אחר מבנה ופגענו במצרים. אני רץ קדימה כשלידי, הכי קרוב אליי, מיכה לבני מקיבוץ גינוסר. כשעברנו את חצי המחנה בערך, אני שומע אותו גונח. הוא נפל, נהרג במקום, ונשארתי עם שני חיילים. מהמצרים, מי שלא נהרג – ברח. החזרתי את כל הכוח אל מעבר לגבול, אבל מישהו אמר לי שנשאר עוד חייל מאחור, באיזשהו ואדי גדול. רצתי חזרה לבד, כשאני פצוע ביד, ובאמת ראיתי שם חייל שוכב. לקחתי אותו איתי, העברתי אותו לצד הישראלי של הגבול, אבל הוא כבר לא היה בחיים".
רק לאחר שהכול הסתיים ניגש עילם לרופא שהמתין באמבולנס. הרופא ראה את הפציעה בידו, ושלח אותו לבית החולים. למחרת הגיעו לבקרו ראש הממשלה דוד בן־גוריון והסמג"ד אהרן דוידי, ושמעו ממנו את פרטי הקרב.
אתה מתאר בקור רוח פעולת תגמול שנהרגו בה 37 מצרים. היום זה מן הסתם לא היה קורה.
"אז אנשים לקחו אחריות על פעולות כאלה, היום לא עושים את זה. אפילו קצינים בכירים נרתעים מלקחת אחריות. אבל אני לא בצבא כבר הרבה שנים, לא מכיר את כל השיקולים".
מוטה גור ניתק קשר
אחרי מבצע "חץ שחור" קרא דוידי לעילם וביקש למנותו לממלא מקום מפקד הפלוגה. "לא נתנו לי מינוי רשמי, כי שמרו את המקום למאיר הר־ציון. זה היה אחרי שהוא עשה את פעולת התגמול האישית שלו על הרצח של אחותו, שושנה, וכעונש שלחו אותו לכמה חודשים לקיבוץ עין־חרוד, עד שהכול יצטנן. כך קיבלתי פיקוד על פלוגה, כששני הסגנים שלי בדרגות בכירות יותר משלי. זה היה מבחן בלתי רגיל, ובדיעבד הבנתי שכאשר עברתי את המבחן הזה, הדרך לצמרת הייתה פתוחה. זה בזכות העיקרון שאריק שרון דבק בו: מי שלא הולכים אחריו, לא שווה לתת לו תפקיד פיקודי".
את אריק שרון הוא הכיר מקרוב, בין השאר בעקבות השתלשלות אירועים שהייתה יכולה להתרחש רק בצה"ל של השנים ההן. "הייתה לנו פעם צניחת לילה במהלך תרגיל. זמן קצר לפני כן נפצעתי ביד וברגל, וממש לפני התרגיל הזה הורידו לי את הגבס. צנחתי ואיבדתי את ההכרה. בהמשך היה לנו מסע במדבר יהודה לכיוון עין גדי, ואני התעקשתי שהכול בסדר, עד שלבסוף ראיתי שאני לא מסוגל להמשיך. מאיר הר־ציון, שהיה המפקד, אמר שישלח אותי עם שני חיילים לתל ערד. אמרתי לו שאין צורך, אני אסתדר בכוחות עצמי. כשעברנו ליד מאהל בדואי, חיפשתי את השייח' והפכתי לאורח שלו. בלילה החלפנו סיפורים והיה נהדר. ישנתי שם באוהל, מחובק עם העוזי כדי שאף אחד לא ייקח לי אותו.
"בבוקר השייח' נתן לי שני גמלים – אחד לי ואחד לציוד הכבד שלי. עם הגמלים האלה המשכתי לתל ערד, ולשם הגיע ג'יפ מהגדוד ולקח אותי. הם ידעו שאני שם כי כל יום עבר מטוס פייפר כדי לראות את מאיר עם הפלוגה, ואומנם לא הייתה להם אפשרות לתקשר ביניהם, אבל מאיר הורה לחבר'ה לכתוב בעזרת הרובים שלהם 'עוזי בערד'.
"כשאריק שרון שמע על כל הסיפור הזה, הוא אמר לי: 'אתה לא תסכן את הבריאות שלך יותר. עד שתבריא, תהיה אצלי קמ"ן (קצין מודיעין – ר"ר)'. אמרתי לו: אני לא עברתי קורס קמ"נים, שְלח אותי לקורס. שרון ענה: 'לא, אתה תלמד אצלי'. במשך שנה ורבע הייתי קצין המודיעין שלו, הכי קרוב שאפשר להיות. הייתה לי גם ביקורת עליו, לא הייתי חסיד שוטה. עברתי סדרה של טיפולים בבתי חולים, ובכל פעם הייתי בורח מבית ההבראה ומשתתף בעוד פעולת תגמול. הפעם האחרונה שברחתי הייתה לפעולה בקלקיליה (10 באוקטובר 1956, פעולת התגמול האחרונה לפני מבצע קדש – ר"ר). הגעתי עם יד מגובסת, ואריק רואה אותי ואומר: אתה לא יכול להשתתף בפעילות. הוחלט שאני אהיה בתפקיד של מקשר בינו ובין הפעילות המבצעית, ולא אצא בפועל לשטח. אריק היה גם זה שסידר לי את התפקיד הבא: הוא אמר לי, 'בגדוד של מוטה גור נהרג מ"פ, אני אגיד למוטה שאתה תקבל את הפלוגה'. וכך היה".
בשנת 1957 השתחרר עילם מצה"ל ופנה ללימודי הנדסת מכונות בטכניון. אחר כך החל לעבוד כמהנדס בחברת ייעוץ, ובמקביל למד לתואר שני בחקר ביצועים. בהמשך שימש אסיסטנט ומרצה בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית, וכשקיבל הזמנה ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה הוא נסע לשם עם רעייתו ובתו הפעוטה. לאחר שובו לישראל הוא שימש כמנהל הייצור של מפעל "אמנור" בבית־שמש, וכעבור שנתיים חזר לצה"ל, הפעם לאג"ם, והופקד על פיתוח אמצעי לחימה. במקביל התבקש להקים גדוד חדש בחטיבה 55, חטיבת המילואים של הצנחנים, שעליה פיקד מוטה גור.
"הספקתי לערוך אימון הקמה לגדוד שלי, גדוד 71, ואחר כך עוד אימון במסגרת החטיבה, לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. רק אני והסגן שלי, דן זיו, היינו בעלי ניסיון קרבי. כל האחרים היו ממש ילדים, אבל זה היה גדוד נהדר". כשפרצה המלחמה עמדה החטיבה לצנוח בחזית המצרית, מדרום לאל־עריש, אך לבסוף הוחלט להעבירה לחזית ירושלים. "פרצנו את הקו הירדני דרך הקצה של רחוב שמואל הנביא. המלחמה באזור התנהלה במשך יממה. לחטיבה היו יותר מתשעים הרוגים, ובגדוד שלי נפלו עשרה חיילים ביום ההוא ועוד שניים למחרת בעיר העתיקה. בסוף יום הלחימה הראשון מוטה הגיע למוזיאון רוקפלר, שהפך למפקדה שלו. אבל במשך כל היום לא ראינו אותו ולא שמענו אותו".
אני שומעת ביקורת בקולך.
"איפה מוטה היה ביום הזה? הוא לא היה בסדר, לא היה איתנו בקשר. אבל אני מניח שהוא היה עסוק. מלחמה היא דבר קשה", נאנח עילם.
בלילה כבש הגדוד את מתחם אוגוסטה ויקטוריה בהר הזיתים. "היו ידיעות על כך שהירדנים שולחים חטיבות טנקים לירושלים, ועברנו לכוננות ספיגה. אבל בבוקר מוטה קרא לי ואמר שאנחנו חוזרים לתכנון של הפריצה לעיר העתיקה. יורם זמוש, מפקד פלוגה א' שהגיע מקיבוץ דתי, ביקש ממני לשים אותו בכוח הפורץ. עוד כשהם ישבו באחד הבתים ותכננו את הלחימה, הוא קיבל מאחת השכנות דגל ישראל, ושמר אותו אצלו בתקווה לתלות אותו בעיר העתיקה. כשמוטה קרא בקשר 'כל הכוחות לעיר העתיקה', זמוש שעט בקומנדקר שלו לשער האריות, אחריו נכנסה פלוגה א', ואני אחריהם.
"הגענו לרחבת הר הבית, וחיפשנו את הירידה לכותל המערבי. לבסוף מצאנו את המדרגות וירדנו. היינו הראשונים ליד הכותל, וזמוש תלה את הדגל שהביא איתו. כשהרב גורן הגיע למקום, הוא העניק לי ספר תהילים וכתב הקדשה: 'ניתן ביום שחרור הכותל המערבי והעיר העתיקה לסגן־אלוף עוזי עילם'. אמרתי לו, 'הרב, אני רק רב־סרן', והוא בתשובה הבטיח לי שעוד אהיה סגן־אלוף. כשהרב ניסה לתקוע בשופר, הוא לא הצליח בגלל ההתרגשות. הצעתי לו שאני אתקע, כי ידעתי לנגן על חצוצרה. וכך תקעתי אני בשופר בכותל".
בהמשך עוד הספיק עילם להיפצע מירי של הירדנים, ברגעים האחרונים של הקרבות בירושלים. "נסעתי להדסה לקבל טיפול. לקחתי איתי את סגני, שנפצע גם הוא, וגם את הרופא הגדודי, כדי שיוציא אותנו מבית החולים".
במהלך המלחמה הזו הבנת שאתה שותף לרגעים היסטוריים?
"בלחימה עצמה הרגשתי רק שאנחנו בתוך לחימה. בלילה ישנו בעיר העתיקה, ואז מוטה אמר לנו שהחטיבה לא תילחם שם יותר. העברנו לחטיבה 16 את האחריות על העיר העתיקה, ונסענו לרמת הגולן, לסייע בקרב בתל פאחר. הגעתי למוצב של אלוף פיקוד צפון וביקשתי שייתנו לנו תפקיד. המשימה שקיבלנו הייתה לנחות מעבר לקווי הסורים בעזרת מסוקים ולתפוס את הנקודה שנקראת תל פארס. בכך הסתיימה המלחמה, ואז יכולנו להתפנות ולהבין מה באמת קרה. מוטה ארגן מסדר של כל החטיבה בהר הבית. לקחתי את החיילים שלי ואמרתי להם שהשתתפנו במשהו שאנחנו עדיין לא מבינים מה הוא, אבל יבוא יום ונבין שהיינו חלק מההיסטוריה. גם היום אני חושב שיש מה ללמוד מהמלחמה הזאת. מצד שני אנחנו עדיין חיים באיזה שיכרון ניצחון, ומאמינים שהארץ כולה בשליטתנו. צריך לנהוג ביותר צניעות".
"ד"ר גדעון בן־ארי, גיבור הספרים שלי, הוא אדם מבוגר – בניגוד לסוכנים בספרות ובטלוויזיה, שמוצגים תמיד כצעירים חתיכים. נתתי לו את הכבוד להיות רב־פעלים, אבל הכנסתי בספר גם דמויות צעירות של בתו וחתנו. כשאני כותב אני לא יכול להתנתק מהסיפור של החיים שלי, וגם לא מהטכנולוגיה שהיא בבת עיני"
סוד המכונית הסגורה
לאחר מלחמת ששת הימים חזר עילם למחלקה לפיתוח אמצעי לחימה, שממנה הוקמה בהמשך היחידה למחקר ופיתוח של המטה הכללי (מו"פ). שבוע לפני מלחמת יום כיפור הוא מונה לעמוד בראש מו"פ, והועלה לדרגת תת־אלוף. "הכי קשה, הכי נוראה, הכי רעה בעיניי – הייתה היהירות", הוא אומר על הלך הרוח בצמרת צה"ל באותם ימים. "היינו בטוחים שאנחנו בלתי מנוצחים. כשפרצה המלחמה ידעתי שלא התכוננו מספיק. ביום שישי, ערב יום כיפור, ישבתי בדיון של המטה הכללי ושמעתי את ראש אמ"ן אלי זעירא אומר שיש ידיעות על כך שהרוסים מפנים משפחות ממצרים ומסוריה, ולמרות זאת הוא אומר שהסיכויים למלחמה נמוכים. כתבתי לעצמי את זה ברשימות שלימים הצטרפו ליומן המלחמה שלי".
גם הוא עצמו מודה שלא העריך נכונה את יכולת ההתחמשות של המצרים. "כוחות היבשה שלנו ספגו מכות קשות מהסאגר, טיל נגד טנקים. אני זוכר שעוד לפני המלחמה ישבתי עם הגדוד שלי בתעלה, ואני רואה שמעבר לגבול עוצרת מכונית סגורה גדולה, והחיילים המצרים נכנסים ויוצאים בזה אחר זה. בגלל היהירות שלנו חשבנו שהם מתרועעים שם עם נשים, אבל בפועל זה היה סימולטור של טילי הנ"ט".
בדיוני המטכ"ל ימים ספורים לפני המלחמה הבעת חשש מפני מתקפה סורית ומצרית?
"מה שהרגשתי לא היה מבוסס, ולא יכולתי לפסול את מה שזעירא אמר. מה גם שהיו בכירים ממני שישבו שם ולא פסלו את דבריו".
בבוקר יום כיפור הוא הוזעק לקריה. "אני בא למטה הכללי ורואה את ההכנות. בשתיים בצהריים ירדתי מהמשרדים אל הבור, ובמדרגות פגשתי את זעירא. ברקע נשמעו סירנות עולות ויורדות. זעירא, חיוור כמו סיד, אמר לי: בסוף הם בכל זאת פתחו".
עוד בזמן המלחמה ריכז עילם את לקחי המחקר והפיתוח, ועם סיומה כתב את הממצאים במסמך והגיש אותו לסגן שר הביטחון, צבי צור. "הוא אמר לי 'אנחנו לא יכולים לפרסם את המסמך הזה'. שאלתי למה, הרי זו אמת לאמיתה. צור ענה: 'זו אמת, אבל אמת קשה מדי'. לקחו עוד כמה שבועות, והוצאתי את המסמך. זו המלחמה שלי", הוא סותם את הגולל על הנושא.
ב־1976 נקרא עילם לשיחה עם ראש הממשלה יצחק רבין. "באתי למשרדו בקריה, ורבין אמר לי: 'דיברנו על תפקיד מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, וחשבנו שאתה יכול לקבל אותו'. הסתכלתי אחורה לראות על מי הוא מדבר. הוא שאל אם אני מוכן. אמרתי לו: 'אני מוכן, אבל אני לא מספיק מוכן. אני רוצה שבתון כדי ללמוד פיזיקה כמו שצריך'. הוא נתן לי עשרה חודשים, שבהם פרופ' סעדיה עמיאל, מבכירי מדעני האטום בישראל, היה המורה הפרטי שלי לפיזיקה גרעינית. כשנכנסתי לתפקיד כבר הייתי באמת מוכן יותר, ובכל זאת עברו עוד שנתיים לפני שהרגשתי ראוי".
עילם נשאר כאמור בתפקיד גם אחרי המהפך הפוליטי, כשאת מקומו של רבין תפס מנחם בגין – "איש אציל, עם המון תכונות מנוגדות. פוליטיקאי ברמ"ח אבריו, אבל גם אדם ישר". אחרי עשור בוועדה לאנרגיה אטומית התכוון עילם לפרוש ולעשות לביתו, אבל רבין, הפעם כשר הביטחון, ביקש ממנו למלא את תפקיד המדען הראשי של מערכת הביטחון וראש המִנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת). בתפקיד הזה שימש עילם במשך עשור נוסף, והיה אחראי לפיתוחן של כמה מערכות נשק חדישות ובעלות חשיבות למדינת ישראל. "הכוח המדרבן שלנו היה הידיעה שישראל צריכה לדאוג לעצמה, בלי סיוע של הצרפתים שזרקו אותנו מהמדרגות אחרי ששת הימים, וגם בלי ארצות הברית שבמשך שנים הייתה נגד כל דבר. ידענו גם שאת מערכות הנשק המתקדמות מתוצרת ברית המועצות וממדינות נוספות לא נוכל לקבל. כל זה מחייב אותנו להיות אלו שימציאו את הגלגל. והמצאנו את הגלגל, פעם אחר פעם. זה קרה במידה רבה בזכות היכולת שלנו לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, ולעשות את הדברים אחרת".
לעיתים נדמה שמערכות הגנה מתקדמות, דוגמת כיפת ברזל, גורמות לנו להיות אדישים להתקפות נגדנו. זה לא עלול להזיק לנו בטווח הארוך?
"התשובה היא במידה מסוימת כן, ובמידה מסוימת לא. כי כשהתחיל הירי מרצועת עזה, שוגרו משם קסאמים. אלה טילי צעצוע והם לא הדאיגו אותנו בכלל, ואז התחילו לירות טילים מתקדמים יותר. אז נכון, עכשיו יש לנו כיפת ברזל, אבל צריך לזכור שגם היא לא מספיקה. למשל, לבלוני התבערה שיוצאים מהרצועה לא מצאנו עד היום תשובה טובה, ולכן שאננות לא תהיה במקום. כעת עובדים על נשק לייזר, פיתוח שהחל עוד בזמני, ואני מקווה שהדבר הזה ייתן תשובה לבלונים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
