הידיעה על מעצרו של חסיד חב"ד שלום מרדכי רובשקין הסעירה את הציבור החרדי בארה"ב. רובשקין, בעלי המשחטה הכשרה ומפעל הבשר בפוסטוויל שבאוהיו, נחקר בשנת 2008 בחשד להעסקת עובדים זרים שלא כחוק, ולבסוף הואשם בעבירה חמורה הרבה יותר – הונאת הבנק שהלווה למפעל שלו 35 מיליון דולרים. בית המשפט הרשיע אותו ב־86 סעיפי אישום, וגזר עליו 27 שנות מאסר וקנס של 31 מיליוני דולרים. מרגע כניסתו לכלא פתחה הקהילה החרדית בארה"ב, ובפרט חסידות חב"ד, בפעילות מאומצת לשחרורו. בין השאר נטען שמעולם לא נגזר מאסר ממושך כל כך על עבירות דומות, והשופטת הייתה נגועה בניגוד עניינים. ובכל זאת, הערכאות שדנו בעניינו של רובשקין החליטו להותיר את ההרשעה ואת העונש על כנם. מי שהורה לבסוף על שחרורו היה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שב־2017 החליט לקצר את עונשו של רובשקין לשבע שנים, משך המאסר שכבר ריצה, ולפיכך לשחררו מיד. בבתי המדרש של חב"ד פצחו בריקודים, רובשקין התקבל בכל מקום כגיבור, וסעודות הודיה נערכו לכבודו של איש העסקים היהודי שנחשב לקורבן של עלילת דם מודרנית.
לחגיגה הזו היה חתן נוסף. מי שהוביל מאחורי הקלעים את ההשתדלות אצל הנשיא טראמפ היה הרב שלום ליפסקר, מנהל "מכון אלף" (The Aleph Institute), ארגון שהוקם לפני למעלה מ־45 שנים כדי לסייע לאסירים יהודים. "רובשקין היה סיפור ארוך, שדרש פעולה בהרבה חזיתות", הוא מספר לנו במשרדו בשכונת היוקרה בל־הרבור שבמיאמי. "בהתחלה ניסינו להבין למה השופטת נתנה לו עונש הזוי כל כך וחסר תקדים. פעלנו להוכיח שההתנפלות עליו הייתה מיותרת. הראינו שהוא לא זכה למשפט הוגן, והצלחנו להחתים הרבה שופטים, סנאטורים ועורכי דין מוכרים על מכתב האומר שגזר הדין לא היה צודק. אפילו בכירים לשעבר באף־בי־איי חתמו לנו. ועדיין, היה קשה מאוד לפעול במישור המשפטי. בשלב מסוים הבנו שהמסלול הזה כנראה אבוד, וצריך להשתמש בקשרים עם הבית הלבן. ג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא, עזר לנו מאוד. פניתי בעצמי לנשיא טראמפ, שלחתי אנשים נוספים, ולבסוף המהלך הצליח".
אנחנו נפגשים ב"שול" במיאמי, המרכז הקהילתי המכונה "בית הכנסת העשיר בעולם". אין פוליטיקאי ישראלי בכיר שדורך במיאמי ולא מבקש לבקר או לנאום בבית הכנסת הזה. בנימין נתניהו, בני גנץ, שמעון פרס ז"ל – את כולם תמצאו בספר האורחים. בין המתפללים יש כמה וכמה מיליארדרים מוכרים, והחזנים הקבועים, ובהם למשל יצחק מאיר הלפגוט, הם מהמפורסמים ביותר בעולם היהודי.
שני התפקידים שממלא הרב ליפסקר במהלך יום עבודתו כאן רחוקים מאוד לכאורה זה מזה. בכובעו האחד הוא המייסד והרב של "השול"; בכובעו האחר הוא פעיל נמרץ למען אסירים יהודים בבתי הכלא בארה"ב. בקהילת השול לא תמיד קיבלו בשלוות נפש את העובדה שהרב שלהם מזוהה עם עזרה לפושעים, אבל בחלוף השנים, כשעבודתו בבתי הכלא הניבה תוצאות מוכחות, התהיות וההסתייגויות נעלמו. כיום שוכנים בקומה השנייה של בניין הקהילה, זה לצד זה, המשרדים של בית הכנסת ושל "אלף".
"היו אסירים שניגשו לאנשי הדת הנוצרים, ואלה ניצלו את המצב. הם היו נותנים לאסיר ספר תנ"ך, מבטיחים לדאוג למשפחה שלו, וכך מרחיקים אותו מהיהדות. על אוכל כשר בכלל לא היה עם מי לדבר. היינו צריכים להתחיל ממש מאפס"
על קירות חדר הישיבות הנאה תלויות תמונותיו של הרב ליפסקר עם שועי עולם. בתצלום שעל השידה, למשל, מוצגת פגישתו עם הנשיא ג'ורג' בוש הבן, כשלצידם רבנים נוספים החברים במכון אלף. "תראה", מצביע הרב ליפסקר, "כאן הנשיא חותם בעמוד הראשון של הגדה שהוצאנו במיוחד עבור האסירים היהודים לקראת הפסח".
מה פירוש השם הזה שבחרתם, "אלף"?
"זו האות הראשונה באלף־בית, ומבחינתנו זה ביטוי להתחלה חדשה. אבל יש סיבה נוספת: כשהקמנו את הארגון הזה, הייתה הרבה אנטישמיות בבתי הסוהר בארה"ב. יש מקומות שממילא לא אוהבים יהודים, ובכלא זה מורגש במיוחד, גם בקרב המנהלים והסוהרים. אמרנו לעצמנו שאם נשתמש בסימנים יהודיים מוכרים, כמו מגן דוד או לוחות הברית, זה עלול להקשות עלינו להיכנס לבתי הכלא ולקיים תוכניות ופעילויות עבור האסירים היהודים. לעומת זאת, את צורת האות א' כל יהודי מכיר, ואילו צוות בתי הסוהר לרוב לא מכיר. כך היה לנו קל יותר לצאת לדרך".
גם גויים מוזמנים
ליפסקר, בן 76, נשוי לחני ואב לבן ולבת. בנו שלמה זלמן מסייע לו הן בעבודה באלף והן בניהול השול. "לפני הקמת ארגון אלף עסקתי בחינוך, ניהלתי בית ספר יהודי. בעצם, גם העבודה עם האסירים היא המשך ישיר של העיסוק בחינוך", הוא מספר. כיום מכון אלף עוסק בקשר עם כ־5,000 אסירים יהודים הפזורים בכ־400 בתי כלא ברחבי ארה"ב. כ־65 עובדים יש בארגון, ועוד כ־500 מתנדבים. הפעילות רבה ומסועפת: שמירה על הזכויות הדתיות והכלליות של האסירים; סיוע בנושא ביקורים, כולל ארגון אוטובוסים למשפחות; מתן ליווי רוחני; הענקת שירותים חברתיים לבני המשפחה; סיוע בתהליכי שיקום ובמציאת עבודה לאחר השחרור; וגם קידום רפורמות למען כלל האסירים בארה"ב.
את המכון הקים הרב ליפסקר בעקבות "התוועדות" עם הרבי מלובביץ', הרב מנחם מנדל שניאורסון, בבית המדרש המפורסם שלו באיסטרן פארקוויי 770 בניו־יורק. "זה היה קצת לפני פורים, והרבי הדגיש את הצורך להחדיר קרני אור ושמחה לאסירים יהודים בבתי הכלא. הוא ביקש אז שנעשה הכול כדי שהם יזכו לשמוע קריאת מגילה ולתת מתנות לאביונים. אזרתי אומץ, נכנסתי אליו והודעתי שאני הולך לעשות את מה שהוא ביקש. הרבי הוציא מיד מכיסו 3,000 דולר ונתן לי. זה היה הרגע שבו נוסד מכון אלף.
"התחלנו לעבוד בבית סוהר אחד, ואחרי פורים ניסינו לראות כיצד אפשר להתרחב. המעניין הוא שבבית הסוהר הזה היו ארבעים אסירים יהודים, וביום בהיר אחד החליטה ההנהלה לפזר אותם בארבעים בתי כלא שונים. כך הפכנו לארגון שפועל בארבעים ממדינות ארה"ב, ודאגנו לשמירה על קשר אישי עם כל אחד ואחד מהאסירים ולספק להם תפילין ואוכל כשר. זה לא פשוט. מעבר ללוגיסטיקה, העלות של מזון כשר יכולה להיות פי שלושה מזו של ארוחה רגילה. מלכתחילה היינו מצפים שבתי הכלא יספקו לאסירים מזונות כשרים, אך מכיוון שזה לא קורה, אנחנו נוטלים על עצמנו פעמים רבות את העלויות".
לדברי ליפסקר, עד שרבני אלף נכנסו לתמונה, הכתובת הרוחנית היחידה עבור האסירים הייתה אצל ה"צ'פליינים" – קציני הכלא האחראים על צורכי הדת. הללו רובם ככולם נוצרים, ופעמים רבות הם עובדים עם מיסיונרים. "כשליהודי הייתה בעיה, לא היה לו לאן ללכת, עם מי לדבר. היו שניגשו לצ'פליינים, והם ניצלו את המצב. הם היו נותנים לאסיר ספר תנ"ך, מבטיחים לדאוג למשפחה שלו, וכך מרחיקים אותו מהיהדות. על אוכל כשר בכלל לא היה עם מי לדבר.
"מהעבר האחר, גם הקהילות היהודיות לא בדיוק עודדו יצירת קשר עם פושעים. כשהתחלתי לשלוח רבנים ואנשי דת לבתי הכלא, הרבה אנשים נלחמו נגד הפעילות שלנו, ולא הבינו למה רבנים נכנסים למקומות כאלה. היינו צריכים להתחיל ממש מאפס. היום כל הצ'פליינים כבר מודעים לקיומו של מכון אלף, וכשמגיע אליהם יהודי הם מיד מפנים אותו אלינו. אנחנו מצידנו דואגים לשלוח באופן שוטף לבתי הכלא דפי מידע על העשייה שלנו עבור האסירים".
אחרי עשרות שנים של פעילות, מכון אלף זוכה כיום לתמיכה מצד הממסד היהודי, ולא רק ממנו: "פיתחנו קשרים טובים מאוד עם הממשל ועם השופטים הבכירים ביותר, והם מביעים הערכה רבה למה שאנחנו עושים. יש לנו קו ישיר לממונה על מתקני הכליאה בארה"ב ולמנהלי בתי הכלא בכל מקום. מפעם לפעם אנחנו מקיימים כנסים בהשתתפות עורכי דין ידועים, שופטים, תובעים, מרצים בפקולטות למשפטים, פוליטיקאים ועוד. בכנס האחרון שלנו השתתפו כ־500 איש. גיבשנו שיטה מסודרת לעבודה עם אנשים שביצעו פשע ורוצים להשתקם, ורבים רוצים לשמוע על זה, כי ברוך השם, אנחנו רושמים הצלחות. יש לנו תוכנית שמנסה להציע חלופות של עבודה ושירות למען הקהילה במקום המאסר, במקרים של עבירות קלות יחסית. זה דורש הרבה עבודה של עורכי דין, אבל לעיתים קרובות אנחנו מצליחים, והסיפוק הוא גדול".
העשייה של מכון אלף כוללת גם שיעורי תורה בין חומות הכלא. "אנחנו שולחים רבנים לבקר את האסירים – גם כדי לדבר איתם בענייני יהדות, וגם כדי שהאסירים יוכלו לשפוך את ליבם. יותר מ־1,300 אסירים לומדים כיום יהדות ברצינות בעזרתנו. אנחנו מפעילים תוכנית של מעין ישיבה בתוך הכלא, שבמסגרתה 10־15 רבנים צעירים, חלקם בחורי ישיבות, נכנסים לבתי הסוהר לשלושה ימים ולומדים עם האסירים. זה נותן לכלואים שאר רוח והשפעה חיובית לתקופה ארוכה, ומעמיק את הקשר שלהם עם היהדות. אנחנו גם שולחים להם חומרי לימוד ואפילו מבחנים עם שאלות".
במסגרת תפקידו ביקר הרב ליפסקר כמה וכמה פעמים את מי שהיה אולי האסיר היהודי המפורסם ביותר בארה"ב, ג'ונתן פולארד. "עבדנו לטובתו בכמה מישורים. פעלנו כדי שיקבל תנאים נוחים יותר בכלא, ושיוכל לקיים שם מצוות – להניח תפילין, לשמור שבת כהלכתה, לאכול ארוחות כשרות ושאר הצרכים היהודיים. במהלך שהותו בכלא הוא חזר בתשובה. אני לא יודע בבירור שזה בגללנו, אבל הוא היה בקשר חם איתנו בכל ענייני היהדות וסמך עלינו מאוד. לצד זאת, הוא הצטער שאנחנו לא יכולים לפעול למען שחרורו. מה לעשות, זה לא היה בידינו. זה היה עניין פוליטי בין ארה"ב לישראל, ולא יכולנו להיות מעורבים בו".
"פעלנו כדי שפולארד יקבל תנאים נוחים יותר, ושיוכל לקיים מצוות. במהלך שהותו בכלא הוא חזר בתשובה. אני לא יודע בבירור שזה בגללנו, אבל הוא היה בקשר חם איתנו בכל ענייני היהדות וסמך עלינו מאוד. לצד זאת, הוא הצטער שאנחנו לא יכולים לפעול למען שחרורו. מה לעשות, זה היה עניין פוליטי בין ארה"ב לישראל, ולא יכולנו להיות מעורבים בו"
היהודי שהיה עשוי בהחלט להתחרות בפולארד על תואר האסיר היהודי המפורסם ביותר בארה"ב הוא ברנרד מיידוף, איש העסקים שנכלא בעוון ניהול הונאת פונזי ענקית, שהתפוצצה במהלך המשבר הכלכלי העולמי של 2009. לפני חודשים אחדים הלך מיידוף לעולמו, אחרי שריצה 12 מ־150 שנות המאסר שנגזרו עליו. "היה קשה לפעול בעניינו", אומר עליו הרב ליפסקר. "גם היהודים שהיו איתו בכלא לא קיבלו אותו. הוא היה שם כמו מצורע, איש נגוע, ולכן היה קשה מאוד לסייע לו".
כשאתם פועלים למען אסיר יהודי, שכנו לתא לא עלול לראות בכך אפליה?
"לכן אנחנו עובדים גם עם אסירים לא יהודים", אומר ליפסקר. באתר המכון, לדבריו, לא נכתב בשום מקום שהוא מסייע ליהודים בלבד. "אם לא נעבוד עם אסירים גויים, זה באמת עלול לסמן את הארגון שלנו ולהגביל את הפעילות. אנחנו שולחים להם מידע על שבע מצוות בני נח ומסייעים להם רבות, וזה עושה קידוש השם".
זו לא פצצה, אלה תפילין
אף שהרב ליפסקר עצמו עוסק היום בעיקר בניהול הארגון, הוא מקפיד להגיע מפעם לפעם לבתי הכלא ולהיפגש עם האסירים בצורה בלתי אמצעית. "חשוב מאוד לעשות זאת כדי לא לשכוח את מה שקורה שם", הוא אומר. "אתה גם רואה איך הנוכחות שלך, כרב, ממש נותנת חיים לאסירים. הגעתי פעם בחנוכה עם ילדיי לביקור בבית כלא באזור, ואחד העובדים שאל אותי: לכאן אתה מביא את הילדים בחנוכה? למי הגעת? יש לך אח שכלוא פה? אמרתי לו: 'בהחלט, יש לי משפחה גדולה פה בכלא. כאן נמצאים האחים והאחיות שלי'. אמירה כזו עושה רושם גדול על הצוות. לא רק העזרה חשובה, אלא גם התחושה שאנחנו חושבים על האסירים. כשאדם יודע שמישהו מחוץ לכלא דואג לו, זה נותן לו קצת מנוחת הנפש.
"למשרדי 'אלף' מגיעות כל הזמן שיחות טלפון מתוך הכלא, וההוראה שלי היא שלכל שיחה כזו אנחנו חייבים לענות מיד. הסיבה לכך פשוטה: אומנם בחלק מהמקומות האסירים מקבלים היום גישה לאינטרנט, וקצת יותר קל להם לתקשר עם העולם שבחוץ, אבל ברוב בתי הכלא עדיין יש עשרה טלפונים ציבוריים לאלף אסירים, והם עומדים בטור ארוך ומחכים לתורם כדי לדבר כמה דקות עם המשפחה. יש אסירים שאין להם למי להתקשר – אין להם משפחה, או שהמשפחה מסרבת לדבר איתם. אם אדם כזה לא ישוחח כלל בטלפון, זה יסמן אותו בכלא כמי שאף אחד בעולם לא דואג לו ולא מבקר אותו, ויכולות להיות לכך תוצאות. לכן הם יודעים שתמיד יוכלו להתקשר אלינו ולקבל מענה. המזכירות כאן מקבלות את השיחות האלה, גם כשלאדם שמעבר לקו אין שום דבר שהוא רוצה להגיד".
למרות המוניטין שצבר המכון, בבתי הסוהר עדיין מערימים בפניו קשיים מפעם לפעם. ליפסקר מספר שהוא נאלץ להיאבק כדי להעביר תפילין לאסירים, משום ששלטונות הכלא לא מביטים בעין יפה על החפץ הדתי שחוטים משתלשלים ממנו. "לפעמים אנחנו צריכים גם להילחם בנושא הכשרות. מנהלי כלא בדקוטה למשל – מדינה שאין בה כמעט יהודים – הודיעו שלא יספקו לאסירים אוכל כשר, כי הוא יקר יותר. הוכחנו להם שעל פי החוק האמריקני הם חייבים לספק מזון כזה, וסייענו להם להשיג אותו בקביעות. אלו הליכים שעברנו מאות פעמים, ובכל פעם צריך להיאבק מחדש".
לעיתים העשייה שלהם למען אסירים יהודים חורגת גם מתחומי ארה"ב. לפני כמה שנים הגיעו לארץ ראשי "אלף" יחד עם פרקליט־העל אלן דרשוביץ, כדי להיפגש עם שרת המשפטים דאז איילת שקד בעניינו של יהודי שהוחזק במאסר באתיופיה. הרב ליפסקר לא רוצה להרחיב על המקרה הזה, אבל אומר שהיה שם "נס גדול". הוא מציין כי הארגון שלו פועל גם בקרב חיילים יהודים בצבא ארה"ב, מנגיש להם לימודי יהדות ומסייע להם בהשגת צורכי דת.
"מנהלי כלא בדקוטה למשל – מדינה שאין בה כמעט יהודים – הודיעו שלא יספקו לאסירים אוכל כשר, כי הוא יקר יותר. הוכחנו להם שעל פי החוק האמריקני הם חייבים לספק מזון כזה, וסייענו להם להשיג אותו בקביעות. אלו הליכים שעברנו מאות פעמים, ובכל פעם צריך להיאבק מחדש"
חשיבות רבה במיוחד הוא מייחס לעבודה מול משפחות האסירים. "יש אנשים שנכנסים לכלא להרבה מאוד שנים, ואין מי שידאג לילדים שלהם אפילו לאוכל, ובטח שלא לחינוך. כאן אנחנו נכנסים לתמונה – משבצים אותם בבתי ספר יהודיים, מספקים להם עזרה חברתית ופסיכולוגית, וגם שולחים אותם למחנות קיץ. יש אצלנו מחלקה שלמה שעובדת רק על זה".
המדרון החלקלק
ליפסקר עצמו ראה מקרוב מה עובר על ילד שאביו נשלח לכלא. "פעמים רבות אני מגיע לבית המשפט כדי להעיד למען נאשמים שאנחנו מלווים. באחד המקרים, אשתו וילדיו של הנאשם נכחו באולם בעת מתן גזר הדין. השופט חרץ את דינו לשמונה שנים בכלא, והאישה התחילה לבכות. עורך הדין ביקש שביצוע העונש יחל בעוד חודש, אך השופט קבע שהאיש יילקח מבית המשפט היישר לכלא. לא נתנו לו אפילו אפשרות להיפרד כיאות מבני המשפחה. הוא ביקש להגיד בצד מילה או שתיים לאישה ולילדים, והשופט אמר: יש לך דקה.
"האסיר ניגש אליהם, הסיר מידו את השעון ואמר לבן הבכור: קח, שים אותו עליך. הבן התחיל לבכות ולהשתולל – 'לא! לא!'. כשהאבא הלך ניסיתי להרגיע את הילד, אבל לא היה עם מי לדבר. הוא צעק: 'אבא הולך למות!'. התברר לי שהשעון הזה עבר בירושה במשפחה לאורך דורות, ותמיד ניתן במין טקס כשהאבות היו על ערש דווי. כשהבן קיבל את השעון, הוא היה בטוח שלא יראה עוד את אביו לעולם. אתה רואה את המצבים האלה של משפחות שנפרדות, והלב נשבר בכל פעם מחדש".
ויש עוד מקרה אחד, קיצוני ויוצא דופן, שלא מש מזיכרונו. מקרה שלימד אותו עד כמה חלקלק המדרון וכמה עמוקה התהום שאליה עלולה להידרדר משפחה נורמטיבית לחלוטין, מרגע שהיא נפגשת עם מציאות של מעצר, אישום וכליאה. "יום אחד אני מקבל טלפון, והקול מהצד השני אומר לי: 'ראשית, אני מודה לך שאתה מדבר איתי, כי צלצלתי להרבה בתי כנסת ולהרבה רבנים, ולא קיבלתי מענה'. הוא סיפר שהוא אסיר יהודי, ושאפילו רב הקהילה שלו לא רוצה לעזור לו, בנימוק ש'אנחנו לא מסייעים לאסירים'.
"הוא היה אדם טוב ביסודו, מורה במקצועו, אבל נקלע לקשיים אחרי שאחד מילדיו חלה בסרטן. הטיפולים היו יקרים מאוד, ומישהו זיהה את המצוקה הכלכלית שלו והציע לו סכום גדול אם יעביר משלוח של סמים ממקום אחד למקום אחר. אותו יהודי נפל, הסכים ונתפס, כי הוא לא פושע ולא ידע איך לעשות זאת. בחקירה דרשו לדעת מי נתן לו את הסם, אבל הוא קיבל מסר שאם ישתף פעולה עם המשטרה, יהרגו את אשתו וילדיו.
"יש מקומות שממילא לא אוהבים יהודים, ובכלא זה מורגש במיוחד, גם בקרב המנהלים והסוהרים. אמרנו לעצמנו שאם נשתמש בסימנים יהודיים מוכרים, כמו מגן דוד או לוחות הברית, זה עלול להקשות עלינו להיכנס לשם. לעומת זאת, את צורת האות א' כל יהודי מכיר, ואילו צוות בתי הסוהר לרוב לא יזהה אותה"
"היהודי הזה סיפר שהוא מוחזק במעצר תקופה ממושכת, ובינתיים משפחתו נותרה בלי שום פרנסה, כשהאמא צמודה לילד החולה אבל מתביישת לבקש עזרה. אמרתי לו: תגיד לה להתקשר אליי, ותסביר לה שזה המקצוע שלי, ושמבחינתה זה כמו שיחה עם בן משפחה. אחרי כמה ימים אני מקבל ממנה טלפון, והיא מספרת שאין לה כסף לשכר דירה, וכבר עומדים לסלק אותם. ביקשתי ממנה את הפרטים של בעל הדירה, והעברנו לו תשלום לכמה חודשים מראש. רצינו שידע שיש מי שדואג למשפחה הזו, שלא יזרוק אותם ביום בהיר. אחרי כמה ימים היא צלצלה שוב, הודתה על העזרה, ואמרה שהיא רוצה לספר לי דבר נוסף, אבל מבקשת שלא אברר יותר מדי פרטים. אמרתי לה: מבחינתי את יהודייה, בעלך בבעיה, ואני רוצה לתמוך בכם וזהו. ואז היא מספרת לי שכאמצעי לחץ על בעלה, המשטרה דאגה שלא יעסיקו גם אותה בשום עבודה. כך היא מצאה עצמה עם שני ילדים בבית, בלי כסף, בלי חשמל ובלי מים. אוכל היא הייתה מלקטת מהפחים של מסעדות בשכונה, מוציאה שאריות של פיצה מפה ומשם.
"ואז, היא אומרת, 'כשהמצב הכלכלי כבר היה בלתי אפשרי, עשיתי מה שמעולם לא חשבתי שאעשה, ומכרתי את עצמי לזנות. הלכתי לבר מסוים, ומישהו בא ולקח אותי. אני לא יודעת מה קרה שם, אני בהחלט לא חושבת שעשיתי את הפשע הכי גדול, אבל עשיתי משהו שאני לא יכולה לחיות איתו. את הכסף שקיבלתי, זרקתי. לא יכולתי יותר לראות את עצמי במראה, והחלטתי ליטול את חיי. אפילו כתבתי כבר מכתב פרדה. ניגשתי אל הילדים כשישנו, נתתי נשיקה לראשון ואמרתי: אל תדאג, מישהו יבוא וייקח אותך, ואתה תגדל להיות אדם טוב ומצליח. אבל כשרציתי להיפרד גם מהבן השני, שאלתי את עצמי: מי ייקח ילד חולה? אף אחד! לא יכולתי להתאבד בגלל הילד הזה, אבל אני גם לא יכולה לחיות עם עצמי, מה אני עושה?'"
ומה אומרים במצב כזה?
"הרגעתי אותה ואמרתי: בנסיבות האלה, מה כבר יכולת לעשות? אחרי שסיפרה לי בקווים כלליים מה קרה, אמרתי לה: באותם רגעים איבדת את ההיגיון שלך, ומבחינת ההלכה היית כמו חירש, שוטה וקטן, שלא מחויבים על מעשיהם. הקב"ה לא לוקח בחשבון את המעשה הזה, כאילו לא עשית כלום, והצער שלך על מה שחשבת שעשית הוא עצמו כבר כפרה גדולה".
מה עלה בגורלם בסוף?
"כעבור זמן שחררו את הבעל ממעצר, וסייענו לו להשתקם ולמצוא את עצמו מחדש בחברה. גם לאשתו סידרנו עבודה. היא ביקשה ממני שלא אהיה עוד בקשר איתם, כי היא לא רוצה שבעלה ידע מה היא עברה.
"כמה שנים טובות אחרי הסיפור הזה, ניגשה אליי אישה בסוף השיעור השבועי שאני מעביר כאן בשול. היא המתינה בין עוד אנשים שרצו לדבר איתי, וכשהגיעה תורה היא אמרה 'באתי רק להגיד לך תודה רבה!', ועזבה. ניסיתי להבין על מה היא מדברת, עד שקלטתי שהקול שלה היה אותו קול שהכרתי מהטלפון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
