באחד הסרטונים שהוקרנו בערב הפרדה משמוליק בר־לבב, מככבים כמה מהאישים הבכירים ביותר בשירות המדינה: מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד רז נזרי, ומשנה נוסף ליועמ"ש – עו"ד מאיר לוין. השלושה, כולם בוגרי מדרשיית נעם, מחפשים דרך להעביר מיליארד שקלים מקק"ל למוסד שבו למדו. בסופו של דבר הם מסכמים שצריך להודיע לבר־לבב שזה לא הזמן לפרוש מתפקיד מנכ"ל המדרשייה; מיליארד שקלים נמצאים בדרך אליך.
גם אם הסרטון הזה היה תיעודי ולא הומוריסטי, ספק אם מיליארד שקלים היו מצליחים לשנות את החלטתו של בר־לבב. אחרי 45 שנה של הוראה וניהול חינוכי וכלכלי, הוא חש כי הגיע הזמן להניח את המפתחות. לדבריו, התחושה הזו גברה בעקבות פגישה שקיים במשרדו עם נערים שהגיעו להכיר את המדרשייה. כהרגלו, בר־לבב התעניין בשמות המשפחה של האורחים הצעירים, כדי לזהות אם יש ביניהם דור שני לתלמידיו. "תמסור ד"ש לאבא", הוא ביקש מאחד הנערים, לאחר ששמע את שמו המלא. "זה לא אבא, זה סבא שלי", השיב לו הנער, ובר־לבב בן ה־67 חש את משק כנפי הזמן.
הוא יליד חיפה, בן להורים ניצולי שואה שעלו מאוסטריה לאחר הקמת המדינה. אחיו הבכור ואחיו הצעיר למדו במדרשייה, אבל הוא עצמו דווקא למד בישיבת נחלים. בצבא שירת כקצין ברבנות הצבאית בחיל האוויר. לאחר השחרור התחתן עם מלכה, חברתו מילדות, והתחיל את עבודתו החינוכית כמדריך בכפר הנוער כפר־בתיה. משם הגיע בשנת 1973 ל"מכינה" שנפתחה אז בכפר־סבא, ושימשה כחטיבת הביניים של המדרשייה, ששמה המלא עד לפני שנים אחדות היה "מדרשיית נעם פרדס־חנה".
תחילה שימש בר־לבב במכינה כמנהל פנימייה ומורה למשנה, כשבין תלמידיו היה גם אחיו הצעיר יחזקאל. לאחר שנתיים התמנה למנהל המכינה, ולפני קצת יותר מעשור קיבל את תפקיד המנכ"ל של המכינה בכפר־סבא והמדרשייה בפרדס־חנה גם יחד. זמן קצר לאחר מכן אוחדו שני המוסדות למסגרת אחת, שש־שנתית, שמשכנה בקריית יעקב הרצוג שבכפר־סבא.
גם מלכה, אשתו של שמוליק, הייתה חלק ממשפחת המדרשייה. במשך שנים רבות שימשה כאם בית במכינה וכמורה לאנגלית, ולפני חודשים ספורים פרשה לפנסיה. הזוג התגורר בתוך הקמפוס החינוכי בכפר־סבא במשך למעלה מעשרים שנה, ולאחר מכן עבר לדירה השוכנת במרחק כמה עשרות מטרים משם.
כשבר־לבב נשאל על ההבדלים בין התלמידים של היום לאלה של פעם, הוא מסרב להתרפק על העבר. "הנוער של ימינו מצוין לא פחות מהדורות הקודמים. ההבדל הוא שהנוער היום שואל יותר, לא מקבל הכול כמובן מאליו, ומסרב לעשות דברים בלי להבין. אצלנו במדרשייה יש גם שוני שמתבטא בקצוות: היום תמצא יותר תלמידים מבתים חרד"ליים, ובקצה השני יותר תלמידים עם פוטנציאל להיות דתל"שים.
"בעבר הבדיחה אמרה שחצי מהבוגרים שלנו יוצאים חילונים, וחצי יוצאים חרדים. זה כמובן לא נכון, אבל אכן היו לא מעט בוגרים שהלכו לישיבות חרדיות. בעשור האחרון תשעים אחוז מהבוגרים שלנו ממשיכים לישיבות הסדר ולמכינות קדם־צבאיות איכותיות. יש עדיין אחד או שניים במחזור שפונים לישיבות חרדיות, אבל זה בדרך כלל נובע מזיקה משפחתית".
הלם מול חיילים בוכים
מדרשיית נעם הוקמה בשנת 1945 על ידי שתי דמויות מרכזיות: ישראל סדן ז"ל, שהיה מנהלה הראשון, והרב יהושע יגל ז"ל, שעמד בראש הישיבה ולאחר מכן שימש כנשיא המוסד. סדן היה גם ממקימי "הנוער המזרחי" – תנועת הנוער של "המזרחי", שביקשה להציב אלטרנטיבה לבני עקיבא של "הפועל המזרחי". הכינוי "אם הישיבות" אמנם ניתן בדרך כלל לישיבת כפר־הרא"ה, שהוקמה כבר ב־1939 והייתה ישיבת בני עקיבא הראשונה, אבל הישיבה התיכונית הראשונה הייתה למעשה מדרשיית נעם: היא חרתה על דגלה שילוב של לימודי קודש ולימודי חול, בזמן שבכפר־הרא"ה הוקדש כל סדר היום ללימוד תורה.
רבים מהמחנכים במדרשייה לאורך השנים היו בוגרי ישיבות חרדיות. הרב יגל עצמו למד בישיבת "מרכז הרב", אך היה גם תלמידו של החזון אי"ש, מנהיג הציבור החרדי. מקומן של הכיפות השחורות בצוות המדרשייה נשמר גם בזמן שברוב הישיבות התיכוניות אפשר היה לראות כיצד הכיפות הסרוגות הופכות לדומיננטיות בקרב הר"מים. ראש הישיבה של המדרשייה בעשור האחרון, הרב צבי אזרחי, חובש גם הוא כיפה שחורה. בר־לבב אומר כי מבחינתו יש ערך של ממש בשמירה על הגיוון האידיאולוגי של הצוות החינוכי: "בשונה משאר הישיבות התיכוניות, המדרשייה הצהירה כבר עם הקמתה שכאן יהיו מחנכים מכל הזרמים של הציבור הדתי. זה קשור להחלטה אחרת של מייסדי המדרשייה – שהיא תהיה מוסד א־פוליטי, שלא משתייך לשום זרם ולשום רשת. שילמנו על ההחלטה הזו מחיר מבחינה כלכלית, כי לא היה לנו 'אבא', ורק לפני שלוש שנים נכנסנו לרשת אורט. לאורך כל השנים, רוב הר"מים במדרשייה בפרדס־חנה היו חרדים, וגם אצלנו במכינה הקפדתי שחצי מהצוות יהיה חרדי. אני רוצה שהתלמיד יתחבר למי שהכי מדבר אליו. אם מתאים לו יותר ר"מ ליטאי – שתהיה לו אופציה כזו. אם הוא מתחבר יותר לר"מ חסידי – שגם האופציה הזו תהיה. התלמידים רואים חדר מורים שיש בו מחנכים חרדים וחרד"לים וברלסברים, וכולם חיים בהרמוניה מדהימה".
ובכל זאת, קהל היעד שלכם הוא הציבור הדתי־לאומי. ההורים לא עלולים לחשוש שהבן יצא מכאן לא ציוני?
"כל הר"מים, גם החרדים, יודעים שהם מכוונים את התלמידים לשירות צבאי לאחר לימוד בישיבה. הם עצמם שירתו כולם בצבא, לפחות לפרק זמן. לפני כמה שנים, כשהיינו צריכים לבחור ראש ישיבה חדש, היה ברור לי שאני רוצה שזה יהיה רב ציוני־דתי. היו חמישה מועמדים – ארבעה בוגרי החינוך הדתי־לאומי, והרב אזרחי, שכבר היה ר"מ אצלנו. אמרתי לעצמי שהוא מי שצריך לכהן כאן כראש ישיבה. הוא אמנם ליטאי, והילדים שלו לומדים בישיבות 'שחורות' ולא הולכים לבני עקיבא, אבל הקשר שלו עם התלמידים מדהים. אתה צריך לשמוע אותו נותן שיחה בישיבה לפני יום העצמאות, מדבר על הרב קוק ומעודד את התלמידים ללמוד את כתביו. אתה צריך לשמוע אותו אומר תפילה לשלום המדינה. הרב אזרחי, כמחנך כיתה, הוא גם זה ששולח אצלנו הכי הרבה תלמידים לישיבות הסדר".
מעבר לגיוון שמשקף הצוות החינוכי, המדרשייה גם קנתה לה שם של מוסד אינטגרטיבי, לא אליטיסטי, שתלמידיו מגיעים מיישובים שונים ומרקעים שונים. "הרב יגל וישראל סדן הובילו החלטה ברורה, ששלושים אחוזים מהתלמידים יגיעו מעיירות פיתוח. היה גם כלל ברזל: לא יהיה מצב שתלמיד לא יתקבל למדרשייה מסיבות כלכליות. הורה שיכול לשלם את כל שכר הלימוד – ישלם. הורה שלא יכול – אנחנו נמצא מימון לעזור לו. ישראל סדן, שהיה מורי ורבי לחינוך וניהול, הקים קרנות בסכומים יפים, כדי לממן מלגות לתלמידים מעוטי יכולת. גם היום יש גיוון במדרשייה, אם כי המציאות השתנתה: בהרבה יישובים שמהם הגיעו אלינו תלמידים בעבר, נפתחו בינתיים ישיבות מקומיות".
ברוב הישיבות החדשות אין פנימייה. אצלכם עדיין פועלת פנימייה, גם אחרי יותר משבעים שנה.
"אספר לך קודם כול מה הפנימייה עשתה לי. אני סיימתי כיתה ח' בבית ספר בהרצליה, ושקלתי ללכת לתיכון הדתי העירוני. היה לי אז מחנך, אברך מישיבת פוניבז', שהיה מאוד חכם: הוא שלח אותי להתארח בשבת ב'ישיבת היישוב החדש' (שמשלבת השקפה חרדית עם לימודי מקצועות חול – א"ר), מתוך מחשבה שבעקבות זאת אסכים ללכת לישיבה אחרת שמתאימה לי מבחינת ההשקפה. כך הגעתי לישיבת נחלים ולפנימייה שלה. סבלתי שם, היה לי קשה, הלכתי הביתה כל אימת שיכולתי, אבל במבט לאחור אני יודע שלולא הפנימייה לא הייתה לי בגרות, וגם לא בטוח שהייתה לי היום כיפה על הראש. את תפיסת העולם הדתית שלי אני חייב גם לאשתי, שאותה הכרתי כבר בכיתה ח', אבל גם לאותו ר"מ שגרם לי ללכת לישיבת נחלים".
ובכל זאת, הדורות השתנו. מה שהתאים פעם לא בהכרח מתאים היום.
"נכון, וגם הפנימייה של היום היא לא הפנימייה של פעם. אנחנו חזרנו הביתה אחת לחודש, אחר כך עברו לשבת חופשית אחת לשלושה שבועות, ובהמשך זה ירד לפעם בשבועיים. היום יש בסך הכול 12 'שבתות ישיבה' בשנה. גם בראש השנה כבר לא נשארים בישיבה, אלא רק ביום כיפור ובשבועות. ביום שלישי יש 'אפטר', ובדרך כלל בחמישי בערב כבר יוצאים הביתה. בנוסף, כשאני הייתי תלמיד לא היה בפנימייה כלום; היום לעומת זאת יש כל כך הרבה דברים טובים בפנימייה שחבל לפספס. תלמידים שלא נמצאים בפנימייה יושבים על ברזלים, או שורפים את המוח במחשב ובטלפון החכם. אצלנו המחשבים מסוננים, הטלפון עם הגנה, יש אולם ספורט, יש חוגים ויש מדריך שמארח את התלמידים אצלו בבית. יש בשביל מה להישאר".
לדברי בר־לבב, גם צוות המדרשייה עבר שינוי תפיסה ביחס לפנימייה. "בעבר היו מלחמות עולם מול התלמידים על נושא השחרורים הביתה. לפני כמה שנים החלטנו שהפנימייה תהיה בגדר רשות, וקרה דבר מדהים. כל זמן שאמרו למדרשיסטים שאסור ללכת הביתה, הם דווקא רצו לברוח, אבל כשאמרו להם שהפנימייה היא לא חובה ומי שרוצה יכול לצאת הביתה – הכול השתנה. בחודש הראשון כולם יצאו, ואז לאט־לאט הם התחילו להישאר מרצונם. היום 95 אחוזים מהתלמידים ישנים בפנימייה, והיא נתפסת כזכות ולא כעונש. אדרבה, העונש הכי גדול שאנחנו יכולים לתת לתלמיד הוא הרחקה מהפנימייה.
"יחד עם זה, אנחנו בוחנים כל הזמן את החיים בפנימייה. אני טוען שאם הפנימייה טובה, היא יכולה להיות טובה יותר מהבית הכי טוב: באף בית האבא לא לוקח את הילדים שלו בשישי בערב לשעה של 'עונג שבת' עם שירים וסיפורים. בפנימייה במדרשייה זה כן קורה, והשבתות מלאות. מצד שני, כשהפנימייה חס ושלום רעה, היא עלולה להיות רעה יותר מכל בית. בסופו של דבר, אני מאוד בעד לתת את האפשרות הזו לתלמידים. זה בונה אותם. אני זוכר עד היום איך בטירונות הייתי המום לראות חבר'ה שיצאו לראשונה מהבית, הגיעו לצבא ובכו כמו ילדים".
הרשת החילונית נתנה אוטונומיה
כמו מוסדות ותיקים אחרים, גם מדרשיית נעם נאלצה להתמודד בשנים האחרונות עם השינויים במפת החינוך הדתי העל־יסודי. ריבוי הישיבות התיכוניות, ההעדפה למוסדות קטנים יותר שמציעים יחס אישי, והקמת מסגרות בעלות גוון ייחודי – כל אלה דרשו מספינות הדגל של החינוך הציוני־דתי להמציא את עצמן מחדש. ישיבות ותיקות כמו כפר־הרא"ה, נחלים ונתיב מאיר רעננו את הצוות החינוכי, ומ"מפעלים" שמנפקים למעלה ממאה תלמידים במחזור הן הפכו לישיבות בוטיק של לא יותר משתיים־שלוש כיתות בשנתון. המדרשייה עברה טלטלה עזה במיוחד: בשל ירידת קרנה, קיבלה הנהלת המוסד בשנת 2005 החלטה דרמטית על סגירת הקמפוס הוותיק בפרדס־חנה, והעברת כיתות י־י"ב לקמפוס של חטיבת הביניים שבכפר־סבא. מהלך איחוד המוסדות הביא לסיום דרכו של המושג־מותג "מנפ"ח" (מדרשיית נעם פרדס־חנה), שכיכב במשך עשורים רבים גם בכתובות גרפיטי ברחבי הארץ. המחזור האחרון של המדרשייה בפרדס־חנה, מחזור נ"ט, סיים את לימודיו בתשס"ז, וחטיבת הביניים בכפר־סבא צמחה והפכה למדרשיית נעם החדשה.
"כשהמדרשייה בפרדס־חנה נסגרה, ההורים חששו שגם המכינה תיסגר", מספר בר־לבב. "צריך להבין שבעיני התלמידים, המכינה נתפסה תמיד כמקום קשוח יותר מבחינת המשמעת שלו, ואילו המדרשייה נתפסה כמקום משוחרר וחופשי יותר. ההורים מצידם רצו שהילדים יישארו אצלנו במכינה עד כיתה י"ב", הוא מחייך. "אחד הבנים שלי אמר פעם שמכיניסט מוכן לסבול שלוש שנים כדי להגיע בסופן למדרשייה, ומדרשיסט – ההורים שלו מוכנים לסבול שלוש שנים כדי להגיד בסוף שהוא יצא נהדר".
בשנות השיא של המדרשייה למדו בשני הקמפוסים שלה כ־700 תלמידים. בקמפוס המאוחד בכפר־סבא יש היום 400 תלמידים, שתי כיתות בלבד בכל אחת משש השכבות. הכיתות עצמן הצטמצמו בהתאם לצו השעה, והיום כבר לא תמצאו 40 תלמידים מצטופפים בחדר אחד, כפי שהיה בעבר. מטבע הדברים, יש לכך השפעה על העלויות. "אני קפיטליסט ואני תומך בכך שיהיו כמה שיותר מוסדות חינוך – בתנאי שכל אחד מהם ידאג לקיומו הכלכלי בלי להשית את העלויות הגבוהות על ההורים. אם למוסד חינוכי יש מספיק תלמידים, והוא גם רוצה לשים דגש על תחום מסוים, זה לגיטימי בעיניי. מה גם שזה עשוי לגרום ליותר תלמידים להגיע לישיבה תיכונית ולא לתיכון. אצלנו הצמצום הפך אותנו ליעילים יותר וטובים יותר, וההתייעלות הזו היא גם מחויבת המציאות, בגלל התחרות הגוברת בין המוסדות. שכר הלימוד אצלנו היום הוא כאלף שקלים בחודש, כשמחציתו מיועדת למימון הארוחות של התלמידים. יש מקומות שאומרים 'מי שלא רוצה – שלא יאכל בישיבה ולא ישלם על האוכל', אבל לי יש בעיה לעמוד בפתח חדר האוכל ולהגיד לתלמידים – אתה תיכנס לאכול, אתה לא".
אחרי שבמשך שבעה עשורים הקפידה המדרשייה שלא להשתייך לאף רשת חינוכית, לפני שלוש שנים היא אומצה כאמור על ידי אורט דווקא. "היינו בקשר גם עם רשתות דתיות, אבל אורט הייתה היחידה שלא התעניינה ברווח הכספי שיצא לה מהמהלך, וגם היחידה שלא ביקשה להכתיב לנו השקפת עולם. הם לא נכנסים לתחום הדתי אצלנו וגם לא לחינוך בפנימייה, אלא מעניקים לנו אוטונומיה מוחלטת. יש להם רק אג'נדה אחת – של טכנולוגיה ומדע. זה מתאים לנו מאוד, כי המדרשייה תמיד הובילה בתחומים הללו".
במקביל לעבודתו החינוכית, בר־לבב משמש גם כגבאי של בית כנסת ייחודי שהקים עם חבריו בתוך המדרשייה. במקום מתפללים בני משפחות הצוות החינוכי יחד עם תושבי השכונה שהוקמה סביב למדרשייה במהלך השנים, ובר־לבב רואה בשילוב הזה בשורה חברתית. "בשנים הראשונות הקמפוס שלנו היה כמו טירה בתוך יער: מסביב היו רק פרדסים. באמצע שנות התשעים הוקמה כאן שכונה גדולה שרוב תושביה אינם דתיים, ובגלל הרעש שהישיבה מייצרת, נרקמו יחסים בעייתיים בינינו לבין השכנים. כמעט מדי יום הוגשו נגדנו תלונות למשטרה, והייתה התנגדות אפילו לצלצול הפעמון בהפסקות.
"לבסוף החלטנו ליזום משהו שישנה את האווירה. לפני ראש השנה שלחתי את התלמידים להסתובב בבתי השכונה ולהזמין את הציבור להשתתף איתנו בתפילות הימים הנוראים. בשנה הראשונה הגיעו כעשרה מתפללים, והיום כבר מגיעים קרוב ל־700 איש. התלמידים מארחים יפה את השכנים, וראש המדרשייה מדבר לפני 'כל נדרי' ומבקש מהתושבים סליחה על הרעש שהנערים עושים במהלך השנה. בנוסף, כ־150 תלמידים שלנו נשארים מרצונם בשמחת תורה כדי לחגוג בבית הכנסת עם התושבים מהסביבה, וגם בוגרים של הישיבה מצטרפים. אנחנו מקיימים פה אירועי בר־מצווה לילדי השכונה כמעט מדי שבת, והאהבה הולכת וגדלה. בשנה האחרונה לא הוגשה אף תלונה".
מפעל חברתי נוסף שבר־לבב גאה בו הוא הקשר הקבוע עם בית החולים "מאיר" הסמוך. פנימיית המדרשייה משמשת כמלונית בלתי רשמית לבני משפחותיהם של המאושפזים, ו"כל מי שרוצה ימצא כאן מקום לישון. כשהפנימייה לא פעילה, משפחות הצוות החינוכי מקיימות ביניהן תורנות לאירוח. במודיעין של בית החולים מפנים אלינו את מי שזקוק לכך. כמעט אין שבת שלא מתארח אצלנו בעל של יולדת, שזוכה לעלות לתורה כאן בבית הכנסת".
מקטרים ומרוצים
בר־לבב הוא איש לבבי וחייכן, שלרגעים נמס לגמרי. זה קורה בעיקר כאשר הוא מדבר על בוגרי המדרשייה. "הדבר שהכי מחמם לי את הלב הוא מפגש עם בוגרים, כולל כאלו שקיטרו על המכינה כשלמדו בה. רבים מהם שולחים את ילדיהם ללמוד אצלנו. יש לנו היום תלמיד שהוא הילד השישי במשפחתו שמגיע למדרשייה, ובנוסף גם אבא שלו וסבא שלו למדו אצלנו. לא הרבה ישיבות זוכות לזה. הבוגרים עצמם שומרים על קשר ביניהם גם אחרי עשרות שנים, ויש מחזורים שמקיימים שבת משותפת מדי שנה. ביום הזיכרון לחללי צה"ל אנחנו מזמינים את משפחות 57 הנופלים שלנו, ומקיימים אירוע שכולו על טהרת הבוגרים".
בין בוגרי המדרשייה ניתן למנות דמויות ביטחוניות כמו אל"מ דרור וינברג ז"ל, ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, קצין חינוך ראשי הנוכחי תא"ל צביקה פייראיזן, ראש מספן המודיעין בחיל הים תא"ל שי אלבז, ומח"ט גולני הבא אל"מ שי קלפר; משפטנים כמו פרופ' יעקב נאמן ז"ל, מנהל בתי המשפט עד לא מכבר השופט מיכאל שפיצר, ושופט בית המשפט העליון דוד מינץ; אנשי תקשורת ובהם אדם ברוך ז"ל, חיים זיסוביץ, משה כץ ובני טייטלבוים; חברי הכנסת יהודה גליק (ליכוד) ואיתן כבל (המחנה הציוני); וכמובן רבנים וראשי ישיבות כמו רב העיר רמת־גן לשעבר הרב יעקב אריאל, ראש ישיבת שבי חברון הרב חננאל אתרוג, וראש ישיבת קרני־שומרון הרב שמואל הבר.
לבני הזוג בר־לבב יש בת אחת ושלושה בנים – שכמובן למדו כולם במדרשייה. לפני כחודשיים פרש כאמור האב מתפקידו, ולישיבה מונה מנכ"ל חדש – אבי הירש. כיום, מעבר לחברותו במועצת הנהלת המדרשייה ובחוג הידידים שלה, מקדיש שמוליק בר־לבב את זמנו לשני תפקידים שהוא ממלא בהתנדבות כבר לא מעט שנים. כעורך דין ובעל השכלה בתחום החינוך והקרימינולוגיה, הוא עומד בראש ועדה פסיכיאטרית מחוזית שמקבלת החלטות על אשפוז בכפייה; במקביל הוא משמש חבר בוועדת שחרורים של השב"ס.
"כשפרשתי מניהול הישיבה אמרו לי 'אתה לא תצליח להתנתק', אבל העובדה היא שאם לא מרימים אליי טלפון, אני לא יוצר קשר. צריכים לדעת להתנתק, ויש חיים נהדרים אחרי שנות העבודה. גם היום אני אומר שיש לי שתי משפחות – המשפחה שלי ומשפחת המדרשייה. אני שמח שהשארתי את המדרשייה בידיים מצוינות, עם צוות חינוכי שהוא נבחרת חלומות.
"לצערי, בהרבה מוסדות חינוך היו מנהלים וראשי ישיבות שלא ידעו להגיד שלום בזמן הנכון, ובגיל זקנה החריבו את מה שעשו בצעירותם והפילו את המפעל שלהם. הזכות הגדולה שלי היא שאחרי 45 שנה אני עוזב את המדרשייה בלי ועדת חקירה, ושאני אוהב את המקום הזה כמו ביומי הראשון כאן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
