"אני רוצה לגרום לאנשים לשנות את תרבות הנהיגה שלהם"

"שבוע לפני שנכנסתי לכלא קיבלתי רשימת ציוד המותר בהכנסה למתקן כליאה:

6 זוגות לבנים, 6 זוגות גרביים, 2 מגבות, 2 אימוניות (טרנינג), 1 ציפה לשמיכה, 2 מכנסי ספורט, 2 סדין, 1 ציפית לכרית, תפילין, טלית, סידור, תעודת זהות.

זהו. את השאר תוכל לרכוש בקנטינה או להסתדר איכשהו.

(מתוך יומן הכלא של אלקנה ברכיהו, "אל תמהר לעבור")

הגננת במעון כבר שמעה בימי חייה מגוון תירוצים של הורים, כשביקשה מהם לבוא לאסוף את הילד באמצע היום כי הוא לא מרגיש טוב. אבל תירוץ כמו זה שסיפק אבא של ישי, היא לא שמעה מעולם. "מצטער, אני לא יכול לקחת היום את ישי", אמר לה האב, אלקנה ברכיהו. "אני בדרך לכלא".

ברכיהו, איש חינוך ואב לשני ילדים, הורשע בגרימת מוות ברשלנות. תאונת דרכים שבה היה מעורב גבתה את חייה של סלאם עג'לוני, תושבת רמאללה. ב־17 במרץ 2019 הוא החל לרצות עונש מאסר בפועל, ובבת אחת נזרק מעולמו המוכר והנורמטיבי אל היקום המקביל שמתקיים מאחורי הסורגים.

"הגשתי את תעודת הזהות שלי וקיבלתי כרטיס אסיר עם תמונה ומספר סידורי בשב"ס", הוא משחזר. "הבנתי שאני נכנס למדינה אחרת, עם כללים אחרים וחוקים אחרים שאני צריך להתחיל ללמוד. כשאתה מוצא עצמך בפעם הראשונה נעול בלי יכולת לצאת, זה נותן לך הרגשה שאתה הכי קטן בעולם. סוגרים אותך בתא עם מיטות דרגש, שירותי בול פגיעה וריח מסריח. התפרקתי. תוך כדי כך קלטתי שיש כמה מצלמות שמכוונות אליי. אלו היו הרגעים הראשונים שלי בעולם החדש הזה, והסוהרים צפו בי נשבר. מתוך הכאב והפחד הגדול, צמחה הבנה שאני חייב משהו שיחזיק אותי". הוא נזכר שאמו נתנה לו מחברת, וביקשה שיכתוב בה תובנות וחוויות. "אף פעם לא כתבתי יומן, אבל כאן פתאום היה לי זמן והייתה לי מחברת, ופשוט התחלתי לתאר את אירועי היום הראשון. הכתיבה נתנה לי כוח ואפשרה להסתכל על הדברים ממקום אחר, לראות את המשמעות של מה שקורה לי. אמרתי לעצמי, נסה להסתכל מה אתה מרוויח ולומד פה.

"שאול, שהיה גם הוא שותף שלי לתא, הוא אדם לא פשוט וקשוח מאוד. אבל הוא דאג לי כאילו אני הבן שלו, הביא לי שמיכה, מברשת שיניים, כרית. השיג פלטה לשבת, אפילו שהוא לא צריך אותה. הוא יצא מגדרו בלי שום כוונה לקבל תמורה. וזה מביא אותך לשאול: רגע, אז מה הסיפור? זה אסיר או צדיק?"

"זה היה בשבילי ממש אתגר – בכל יום לכתוב חוויה, תובנה שעלתה, סיפור, כדי שמכל יום בכלא אני ארוויח משהו. לא רציתי להיות במקום הזה, לא בחרתי להיות בו, הגעתי כי לא שמתי לב ולא נתתי זכות קדימה, ולכן חשבתי עכשיו שזו הזדמנות להתבוננות – כן לשים לב, להיות נוכח, לחוות את הדברים ולתת להם מקום. בדיעבד היומן ממש הציל אותי לאורך כל התקופה. הוא נתן לי מקום בטוח לפרוק ולשתף".

היומן שכתב ברכיהו בכלא הפך לספר בשם "אל תמהר לעבור", שאותו הוא עומד להוציא לאור באמצעות מימון המונים. הפרסום של הפרויקט בפייסבוק גרר לא מעט תגובות זועמות. "מוטב שהיית נמלט לעיר מקלט", כתב לו גולש אחד, ואחר הטיח בו: "הרגת אישה ועכשיו אתה מבקש שנסייע לך במימון ספר?". בסופו של דבר, אני אומרת לברכיהו, אכן היו בסיפור הזה חיים שנגדעו. אולי עדיף היה לך להתמקד בחזרה לשגרה, ולהשאיר את האירוע הזה מאחור?

"היו לי הרבה התלבטויות לפני היציאה לקמפיין והחשיפה", הוא משיב. "יש פה אירוע קשה ומורכב, ורגשות האשמה ממשיכים ללוות אותי יום ביומו. למרות זאת, או בגלל זאת, אני חושב שהסיפור צריך לצאת החוצה. יש בו מסר חשוב: אני מבקש להיזהר, להתבונן, לשים לב לדרך. בשבילי זה סוג של תיקון לתאונה שגרמתי".

אין בעלי ניסיון

אלקנה ברכיהו (32), נשוי לעדי ואב ליפתח וישי, גדל בטלמון ומתגורר כיום בפרדס־חנה. הוא בנו של הרב רמי ברכיהו, שכיהן בעבר כרב היישוב טלמון, ובסוף 2016 מונה לרב של משטרת ישראל. "התאונה התרחשה כשאבא שלי עוד לא קיבל את המינוי הזה, וההליך המשפטי התנהל כשהוא כבר היה בתפקיד", מספר הבן. "גם זה היה מורכב – אני יושב על ספסל הנאשמים, ואבא שלי עובד במשטרה. למרות זאת, בבית היינו אב ובן. אבא שלי היה משמעותי מאוד בתמיכה ובמעטפת שקיבלתי בתקופה הזו".

בצעירותו למד אלקנה בישיבת בני צבי בבית־אל, ואחר כך בישיבת ההסדר ברכת משה במעלה־אדומים. הוא שירת בחטיבת הנח"ל ובגיל עשרים נישא לעדי, שאותה הכיר כששניהם היו קומונרים בבני עקיבא. לאחר נישואיו החל לעבוד בתנועת הנוער, והתקדם לתפקיד רכז ההדרכה של מחוז ירושלים.

את מה שקרה ב־20 ביוני 2016 הוא לא ישכח לעולם. היה זה היום הראשון לחופש הגדול בבתי הספר התיכוניים, וברכיהו יצא מפגישת עבודה במתנ"ס בפסגות ונסע לכיוון מעלה־אדומים. בסביבות השעה אחת בצהריים הוא הגיע לכיכר אדם והתכוון לפנות שמאלה לכיוון ירושלים, אך לא שם לב למשאית פלסטינית שהייתה אמורה לקבל ממנו זכות קדימה. "אני לא יודע למה התחלתי את הפנייה ולא חיכיתי. המשאית התנגשה בי בעוצמה. כמה פלסטינים חילצו אותי מהרכב, כשאני מכוסה כתמי דם ורסיסים. בשלב ההוא עוד לא הבנתי מה באמת קרה. הייתי בהלם מוחלט. עד אז מעולם לא קיבלתי אפילו נקודות או קנסות, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי כרית אוויר פתוחה. לראות את הרכב מהצד, מפורק – זה היה שוק".

הוא פונה מזירת התאונה לבית החולים. בערב הגיע לחדרו קצין משטרה, ביקש את רישיון הנהיגה שלו, והודיע לו כי הוא מוזמן לחקירה במחוז ש"י בעקבות מעורבותו בתאונה קטלנית. "שאלתי מה קרה. הקצין אמר שהעניין בחקירה, והוסיף 'אני ממליץ לך להתייעץ עם עורך דין'. אז הבנתי שאני בבעיה, אבל לא זכרתי שאירע משהו מעבר למה שידעתי. כשראיתי ב־ynet שאישה נהרגה בתאונה בכיכר אדם, התחלתי לשאול את עצמי אם יכול להיות שאני אשם, וניסיתי להיזכר אם הייתה אישה במקום התאונה".

למחרת יתברר לו שנהג המשאית, בניסיון למנוע את ההתנגשות, סובב את ההגה ימינה במהירות. בכך הוא הציל כנראה את חייו של ברכיהו ופגע ברכבו בעוצמה פחותה, אלא שהסטייה החדה גרמה למשאית לרדת לשולי הכביש. סלאם עג'לוני, שעמדה שם באותה עת, נמחצה למוות תחת הגלגלים.

לחקירה במשטרה הגיע ברכיהו יחד עם עדי. "היינו בסערת רגשות גדולה. מה שהחזיק אותי בתקופה הראשונית היה ההכחשה. מבחינתי זה היה סיפור שמישהו מספר, והוא לא קשור אליי. אמרתי לשוטרים 'תבדקו טוב, לא ייתכן שאני גרמתי לתאונה קטלנית'. באינסטינקט שלי זה לא נתפס, לא מסתדר עם החיים שלי. וככה נגמרה החקירה. יצאתי בתחושה קשה, אבל דמיינתי לעצמי שבעוד שנייה מצלמות יחשפו שנהג המשאית בעצם אשם, ותתגלה תמונה שמתאימה לסיפור שאני מספר לעצמי".

"שיתפתי את התלמידים שלי בסיפור. חלקם בכלל לא האמינו לי. לכמה מהתלמידים יש קציני מבחן, הם פגשו מקרוב את נציגי החוק, וזה פשוט לא הסתדר להם שישבתי בכלא. גם לי זה לא מסתדר לפעמים. אני שואל את עצמי אם זה באמת קרה, כי נדמה לי שזה היה חלום"

רישיון הנהיגה שלו נשלל, אבל הוא חזר לעבודה וניתק עצמו מהאירוע: "הכחשתי, שמתי את זה בצד מתוך תחושה אמיתית שאני לא אשם". אבל כעבור שבועות לא רבים דפק על דלתו שליח ובידו "הזמנה לנאשם". מהמילים הכתובות שחור על גבי לבן, הוא כבר לא יכול היה להתעלם: "מדינת ישראל נגד אלקנה ברכיהו". "הכותרת הזו כשלעצמה שברה אותי. ובהמשך יש הזמנה למשפט, ו־16 עמודים של עדויות שמצביעות על כך שאני אשם. זו הייתה המסקנה אחרי חקירה שנמשכה שלושה חודשים. לא היה לאן לברוח ומה להכחיש. נשכבתי במיטה ואמרתי לעדי שאני לא יודע איך אקום ולמה. איך חיים עם הידיעה שאתה אחראי למוות של אישה?"

שיתפת את הסביבה במה שעובר עליך?
"את המשפחה המצומצמת שיתפתי מההתחלה, וגם את המעגל השני, של החברים הקרובים והעבודה, אני משתף. אבל ככל שהמעגלים מתרחבים, אני מסתגר. מהחברים הרחוקים יותר אני מתחמק. ממעט ללכת לחתונות, יוצא ראשון מבית הכנסת, שלא ישאלו אותי על התאונה ומה קורה. התחושות קשות מאוד. אני מרגיש אשמה ואחריות גדולה, ומבין שאני צריך לטפל בעצמי – איך לעבד את האשמה, איך לחיות איתה".

כבר בשלב מוקדם של המשפט הודה ברכיהו בעובדות העיקריות, ומכאן והלאה הדיון עסק בעונש. "התקווה שלי הייתה – רק לא כלא. אחרי ההודאה הייתי מוכן להכול: שלילת רישיון לצמיתות, עבודות שירות בכל מקום שהשופט יחליט, רק לא כלא. מבחינתי זה המקום הכי קשה, חור שחור מסרטים וספרים. מה לי ולו? לאורך כל המשפט הכלא צף מולי כאיום עתידי ומוחשי מאוד, כי תשעים אחוז מהתיקים של גרימת מוות ברשלנות נגמרים במאסר. עם הזמן התחלתי להבין שזה הולך לשם".

בינתיים המשיך ברכיהו לעבוד. "העבודה אפשרה לי לא ליפול לתוך הפחד מהעתיד שמצפה לי בכלא", הוא מספר. לקראת סוף שנת 2018 עזב את עבודתו בבני עקיבא, ובכל פעם שניגש לריאיון עבודה נדמה היה לו שהכול מתנהל היטב – עד לשלב הגילוי הנאות בדבר המשפט והסיכוי שיישלח לכלא. "זה הרגע שבו החיוך של המנהל היה נעלם, והוא היה אומר 'אנחנו כבר נתקשר אליך'".

שנתיים וחצי לאחר תחילת משפטו ניתן גזר הדין: 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, פסילה מהחזקת רישיון נהיגה למשך עשר שנים ופיצוי למשפחת המנוחה בסך 20 אלף שקלים. ברכיהו ערער על עונש המאסר, אבל ערעורו נדחה. כעת עמדו לרשותו כמה שבועות כדי להתכונן לחייו החדשים. "כשיש לנו קשיים, הרבה פעמים אנחנו הולכים להתייעץ עם מישהו שעבר קושי דומה, כדי להבין בפני מה אנחנו עומדים. אני לא מצאתי בנאדם שישב בכלא ויספר לי מה היה שם, שיסביר איך שורדים את זה, או שייתן לי טיפים. ההתמודדות עם סימני השאלה של לקראת מה אני הולך, הייתה קשה, קשה מאוד. התפללתי ש־17 במרץ לא יגיע. חיכיתי שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה ויגיד לי 'זו הייתה סתם בדיחה, זה לא באמת'. כל בוקר התעוררתי מתוך תקווה שאקום למציאות אחרת".

במהלך המשפט השתתף ברכיהו בתוכנית "צדק מאחה", שמטרתה להפגיש נאשמים עם משפחותיהם של הקורבנות. "סלאם עג'לוני הייתה כבת חמישים, מוכרת של מוצרי קוסמטיקה ותמרוקים", הוא יודע לספר. "לוקח הרבה זמן להכין את המפגש בין שני הצדדים. עברתי תהליך והתקדמתי, וגם המשפחה שלה עשתה עבודה. אבל כשהתקרב מועד המפגש, הם החליטו לפרוש מהתוכנית. אני מניח שהיה להם קשה. מן הסתם, גם העובדה שאני יהודי והם פלסטינים לא עזרה לזה להתממש".

מה היית אומר להם, אילו נפגשתם?
"אני לא יודע מה אומרים בסיטואציה כזאת, איך אפשר לנחם ולפצות. אני מצטער שהמפגש הזה לא יצא אל הפועל, ומצד שני אני באמת לא יודע מה הייתי עושה. הייתי כנראה מבקש את סליחתם, למרות ששום דבר לא יחזיר אותה".

לבסוף הגיע היום המיועד. ברכיהו נפרד מעדי, מהילדים ומאחיו. חוסר הוודאות שריחף מעליהם היה כפול – איך ייראו חייו, ואיך תתמודד משפחתו. מי שהסיע אותו אל כלא גבעון ברמלה היה אביו. "פחדתי שהפרדה מעדי או מאמא שלי תהיה קשה מדי. שתקנו כל הנסיעה. גם כשאמא התקשרה בדרך לכלא, לא יכולתי לדבר איתה. מהמתח לא יצא לי קול".

ואז נפתחה דלת ברזל כחולה גדולה. ברכיהו נופף לשלום לאביו, והנה הוא בפנים.

החוק הראשון של הכלא

אני הולך אחרי האסיר, מלווה עשרות עיניים בוחנות. משתדל לא להסתכל חזרה. נזהר. שפתיי ממלמלות תפילה חרישית. נכנס לתא. המספר 13 רשום מעל דלת הכניסה באדום מאיים. שלוש מיטות קומתיים בפאות החדר, חלונות גבוהים מסורגים, שולחן באמצע שעליו מאפרה. גם לפי הריח אי אפשר להתבלבל: זה תא של מעשנים".

את החוק הראשון של הכלא שמע ברכיהו מקצין המודיעין כבר בכניסה: לא שואלים אף אחד על מה הוא יושב. "זה כלל ברזל. פגשתי שם אסירים שעד היום אני לא יודע במה הם הורשעו. אני יכול לדעת, אבל אני לא רוצה. פגשתי אדם מזווית מסוימת, ואני לא רוצה שהיא תשתנה. היו כמובן אסירים שסיפרו על מה הם יושבים, וחלק שיקרו. הרבה למשל אומרים שהם נשלחו לכלא בגלל תאונת דרכים. בתחתית השרשרת נמצאים הפדופילים, גם בכלא הם מוקעים. לכן הם לא יספרו את זה מיוזמתם".

המשפחה התלבטה אם נכון להביא את הילדים לביקור בכלא, ולצרוב אצלם חוויות לא פשוטות – בידוק ביטחוני, אבא במדי אסיר. "הבנו שאנחנו חייבים שהילדים יראו שאבא נמצא ונוכח. הייתה שם סוהרת שאמרה להם: 'עוד מעט תפגשו את אבא, ואבא התחפש לגזר'. הם באמת נכנסו ואמרו 'אבא גזר'.

איך נראתה תקופת ההסתגלות למצב החדש?
"קל להתרגל לכלא. זה כמו צה"ל – מערכת מסודרת, סמכותית, עם כללים וזמנים, כל יום חמש ספירות, אין הרבה מקום למשחק עם הלו"ז. יש שעה שבה התא ננעל, מתרגלים לזה מהר". אם יש משהו שקשה להתרגל אליו, זה היעדרו של הטלפון הנייד. "בהתחלה אתה כל הזמן שולח יד לכיס, מחפש את הטלפון, אפילו מרגיש רטט. אתה רואה משהו, ואוטומטית רוצה לצלם אותו. אתה רוצה לחפש משהו בגוגל, או שמשעמם ובא לך להיכנס לטוויטר – וזה לא קיים".

למרות הרתיעה הראשונית שלו מפני האסירים האחרים, בתוך זמן קצר הוא החל לחבב רבים מהם, ועם חלקם אפילו נשאר בקשר עד היום. "מצחיק להגיד את זה, אבל הכלא הוא מקום משפחתי – ישיר, פתוח, אמיתי, כל זיוף נקלט. לאנשים שם יש חוש ריח מפותח לפוזות. אתה צריך להביא את עצמך. דווקא הגישה האמיתית הזו יצרה חיבורים. לא אצייר את מציאות הכלא בצבעים פסטורליים, אבל מבחינה חברתית היו אינטראקציות מיוחדות. ביני ובין אור, בחור שהורשע בעבירות אלימות, נוצר קשר מיוחד סביב התחביב שלנו – כדורגל. הוא עבר תהליך של התחזקות בכלא, ואני הייתי עבורו כתובת להרבה שאלות בנוגע לדת. למדנו חברותא במסילת ישרים. עם ליאור, שהורשע בהרצת מניות, היה לי דיבור פתוח וכן על החיים – ילדים, זוגיות, קריירה. כשאתה נעול 24/7, דברים קורים ואנשים נפתחים".

מה הופתעת לגלות שם?
"את הטוב שבאנשים. כמעט עם כל אסיר היה רגע של חסד. למשל שאול, שהיה גם הוא שותף שלי לתא, הוא אדם לא פשוט וקשוח מאוד. אבל הוא דאג לי כאילו אני הבן שלו, הביא לי שמיכה, מברשת שיניים, כרית. השיג פלטה לשבת, אפילו שהוא לא צריך אותה. הוא יצא מגדרו בלי שום כוונה לקבל תמורה. היו הרבה רגעים כאלה עם אסירים, וזה מביא אותך לשאול: רגע, אז מה הסיפור, מה נכון? זה אסיר או צדיק? קיבלתי שיעור בענווה – לא לשפוט בנאדם לפי מקרה וסיטואציה, להבין שיש תמונה רחבה יותר ממה שאני רואה בעיניים, ושגם באנשים הקשוחים ביותר יש נקודות של טוב".

בתחילת תקופת המאסר הוא עבד בכלא כמשגיח כשרות. בהמשך התאפשר לו לעבוד חצי יום בחוץ, במפעל קפה. "לפני כן אף פעם לא עבדתי בייצור, לא התנסיתי עם מכונות".

איך קיבלו אתכם שאר העובדים?
"הם כבר רגילים לכך שיש במקום אסירים, זה די טבעי להם, ועבדנו איתם כתף אל כתף. מי שמגיעים לשם הם לא אסירים 'קשים', הם עוברים ועדות כדי לעבוד בחוץ. נוצרו קשרים טובים וחמים. אלה היו עובדים מבוגרים שהמפעל הוא בשבילם בית ומשפחה, אז היינו חלק מזה".

במחצית השנייה של היום עבר ברכיהו תהליך טיפולי. "אתה צריך לעבד את העבירה שביצעת, באמצעות השתתפות בקבוצות טיפוליות. ועשיתי עוד משהו בשעות אחר הצהריים: מכיוון שבאגף לא היו דתיים, אני הכנתי את הקריאות בתורה".

ענישה במקום שיקום

תוכנית נוספת פופולרית מאוד בין לובשי הכתום – צעירים ומבוגרים כאחד – היא 'חתונה ממבט ראשון'. התוכנית מציגה זוג שנפגש תחת החופה ויוצא לירח דבש, בליווי הדוק של מצלמות. ייאוש מקונספט ההיכרות הרגיל, רצון בהתאהבות או האתגר שבחוויה ובפרסום, גורמים (…) לרצון של עוד כמה, גם כאן, להצטרף כמשתתפים בעונות הבאות  – "אסיר משוחרר, נודר שההפקה תיקח אותי על המקום".

התגובות של בני הזוג למפגש הראשוני בחופה, ההיכרות המתרחשת לאחריה, ירח הדבש, המריבות וההשלמות המתועדות במהלך הקשר – כל אלו סוחטות משאוּל תגובות ("לא מבין מה היא מחפשת איתו"), קללות ("ה**** הזו, מי היא חושבת את עצמה?!") והמלצות ("צריך לדעת גם איך להיפרד, תאמין לי. אני גרוש שלוש פעמים, ובקשר טוב עם כל הגרושות").

יפתח היה בן חמש כשאביו נכנס לכלא, ישי היה בן שנה וחצי. עדי ואלקנה שיתפו את הילדים לפי רמתם במה שקרה ועומד לקרות. הסבירו להם שאבא עשה טעות על הכביש, ועכשיו הוא צריך לקבל עונש. "יפתח סיפר לכל החברים בגן שאבא הולך לכלא. בשבועיים הראשונים הוא לא רצה לדבר איתי בטלפון", אומר ברכיהו.

שבועיים אחרי כניסתו לכלא, הגיע מועד הביקור הראשון. המשפחה התלבטה אם נכון להביא לשם את הילדים, ולצרוב אצלם חוויות לא פשוטות – בידוק ביטחוני, אבא במדי אסיר. "הבנו שאנחנו חייבים שהילדים יראו שאבא נמצא ונוכח", אומר ברכיהו. "הייתה שם סוהרת שאמרה להם: 'עוד מעט תפגשו את אבא, ואבא התחפש לגזר'. הם באמת נכנסו ואמרו 'אבא גזר'. אני חייב תודה ענקית לסוהרת הזו, בזכותה החוויה הייתה קלה יותר".

בבית מילא יפתח טבלת ייאוש עד לחזרתו של האב, ועל הדרך תרגל סבלנות ודחיית סיפוקים. אחרי שלושה חודשים זכה לראות את אביו בבית, כשברכיהו יצא לחופשה ראשונה. "זה היה כמו חלום. פתאום אתה רואה שלטים, כבישים. אתה מעריך כל רגע עם הילדים. לכל הורה יוצא להיות עם הילדים אבל לא להיות באמת. בכל גן שעשועים אנחנו רואים את ההורה שנמצא בעיקר בטלפון. הזמן בכלא חידד לי את ההבנה שאני רוצה לנצל את הזמן עם הילדים עד הסוף. לשים הכול בצד ורק להיות איתם, לשמוע אותם, לשחק איתם, לטרוף את החיים".

איך עדי הסתדרה בזמן שהותך בכלא?
"את הריאיון היית צריכה לעשות איתה, היא הגיבורה האמיתית. לא רק בתפקוד היומיומי שלה, אלא גם בכוח שהיא נתנה לי ולילדים. כששואלים אותה איך עשתה את זה, התשובה שלה היא 'יש לי אחריות – אחריות לילדים, לתלמידות שלי'. היא גם אומרת שהקושי הגדול היה לפני הכלא, בשלב סימני השאלה; כשמתחיל הניסיון עצמו, הקב"ה נותן לך כוח ומשאבים רוחניים. המשפחה והקהילה עזרו לה, ובסופו של דבר ההתמודדות הייתה קלה בהרבה מכפי שחששנו. הקושי הגדול היה הגעגוע".

ממשלת ישראל החליטה על הקמת צוות שיבחן "אפשרויות נוספות לענישה בדומה למדינות המפותחות בעולם". כמי שהיה שם, אתה רואה אלטרנטיבה לישיבה בכלא?
"יש מתח בין טיפול לענישה, וזה מתח שכל מדינה מתמודדת איתו. אני חושב שענישה היא משהו ששייך לעבר. נדמה לך שאם תעניש בנאדם, הוא ישוב למוטב? זו טעות. היום לא מחנכים ככה, אבל היחס של המדינה נוטה לכיוון הענישה, וזה חבל. הכלא הוא מקום יותר מעניש ופחות משקם. ככה הוא בנוי, ככה ההיררכיה שם עובדת. שירותי בול פגיעה, מבנה אפור, אוכל דל – הכול בנוי כדי להעניש. יש אנשים שהיה אפשר להעביר אותם שיקום משמעותי ועמוק, אבל אין מספיק משאבים. אין מספיק עובדים סוציאליים, אין אפשרות לקבוצות טיפוליות. זה פספוס. נכון, יש אנשים שצריכים להיות מורחקים מהחברה, אבל יש גם אסירים שבעזרת טיפול ושיקום, יצליחו לחזור לחיים נורמטיביים.

"מכיוון שאני מורה באופיי ואוהב לשוחח, הייתי מדבר שם עם אנשים ושואל על הילדוּת ועל המשפחות שלהם. גם הסיפורים ששמעתי גרמו לי להסתכל עליהם באור אחר. אני לא מצדיק לרגע את מה שהם עשו, אבל השאלה היא מה הלאה. איך מסתכלים על אסיר אחרי שריצה את העונש? האם נותנים לו אפשרות לחזור בתשובה? האם מצליחים לראות את הנקודות הטובות שבו? כל מי שיחפש שם של אסיר מסוים בגוגל, יגלה מיד מה העבירה שהוא עשה. אין הזדמנות שנייה, זו הכותרת שהאדם הזה ילך איתה לכל מקום. לי מפריע שאין לאסירים הרבה סיכוי בחוץ. את העבירה שלי אנשים מבינים יותר, מרגישים שזה יכול לקרות לכל אחד, אבל אצל הרבה אסירים זה לא כך. שיעורי החזרה לכלא גבוהים מאוד, כי זה אות קין שקשה להשתחרר ממנו. יש לך בקורות החיים שורה שלא תצליח להסתיר, ואין לך הרבה סיכוי להשתלב בשוק העבודה עם הרקע הזה. אולי תוכל להיות סדרן בסופר. זו סוגיה חברתית שמטרידה אותי מאוד".

גם ברכיהו עצמו חשש מפני היום שאחרי, ותהה אם מישהו יסכים להעסיק אותו. באחת החופשות מהכלא הוא שוחח עם שכן של הוריו, ששאל אותו מה בכוונתו לעשות בשנה הבאה. כשברכיהו ענה שהוא לא יודע, אמר השכן שיסייע לו להתקבל לריאיון עבודה בבית ספר של נוער חרדי נושר. מנהל בית הספר התקשר לעדי, והיא תיאמה שיחה בינו ובין בעלה בעודו בכלא. השניים קבעו להיפגש כשברכיהו יצא שוב לחופשה.

"נפגשנו ברמלה, לא רחוק מהכלא. הריאיון היה ממש טוב. חמש דקות לפני סוף השיחה אני קולט שאני כבר חייב לחזור לכלא. התפדחתי מאוד, אבל ביקשתי ממנו שיקפיץ אותי לשם. הוא גם נתן לי טרמפ, וגם קיבל אותי לעבודה".

זכות קדימה לדברים החשובים

אני אוהב את הקנטינה, ובמיוחד את ההיערכות לפניה. אני לוקח דף מהפנקס, עובר על רשימת המוצרים המפורסמת בלוח המודעות, ועורך לי רשימה של פריטים שאני צריך לרכוש לשבועיים הקרובים, הכוללים שבתות וחגים. עריכת הרשימה מזכירה כמעט את ההכנות לקניות בבית.

"רשימת המוצרים המתפרסמת יכולה להתאים למלאי של המשביר לצרכן בשנות התשעים: דיסקים צרובים, רדיו נייד, מכשירי די־וי־די, כרטיסי חיוג, והלהיט של הכלא – דיסקמן. מוצרים שבחוץ אבד עליהם הכלח, וכאן זוכים לעדנה בהיעדר כל אמצעי טכנולוגי אחר.

מאסרו של ברכיהו נמשך בפועל שישה חודשים בלבד. מ־12 החודשים שנגזרו עליו נוכה שליש בגלל התנהגות טובה, והוא זכה גם ל"קיצור מנהלי" בגלל העומס בבתי הכלא.

כיום הוא מחנך כיתה י"א בתיכון "דעת משה" בתל־אביב, המיועד כאמור לנוער חרדי שנשר ממסגרות. צוות ההוראה מכין את התלמידים לבחינות בגרות, אף שמרביתם מגיעים בלי רקע במתמטיקה ובאנגלית. "יש להם טראומה מהשעות הארוכות מול הגמרא. הלמידה בישיבה לא התאימה להם", אומר ברכיהו.

לתלמידים סיפרת?
"ידעתי שאני לא רוצה לשחרר את הסיפור הזה סתם ככה בכיתה, והחלטתי לחכות לשעת כושר מתאימה. תכננתי לספר בטיול השנתי, מתוך מחשבה שבחוץ, באווירה רגועה, יהיה הזמן הכי מתאים. ואז הגיעה הקורונה והטיול התבטל, וגם עברנו ללמידה מרחוק. יצא שרק בתחילת השנה שלאחר מכן שיתפתי את התלמידים בסיפור. חלקם בכלל לא האמינו לי. לכמה מהתלמידים יש קציני מבחן, הם פגשו מקרוב את נציגי החוק, וזה פשוט לא הסתדר להם שאני ישבתי בכלא. גם לי לפעמים זה לא מסתדר. אני שואל את עצמי אם זה באמת קרה, כי נדמה לי שזה היה חלום".

ועם זאת, הוא מודה, הדיבור על תקופת הכלא עושה לו טוב, מקל מעליו את המשא. "התאונה והמשפט היו בשבילי כאפה, קריאת כיוון שחייבה אותי לחשב מסלול מחדש. הרי בגלל רגע קטן גרמתי לתאונה קטלנית ונכנסתי לכלא. הבנתי שיש כאן משהו עמוק יותר. ככל שהלכתי פנימה, ראיתי הרבה מקומות שפספסתי בהם, לא הייתי מרוכז, לא נתתי זכות קדימה לדברים חשובים. התאונה הייתה סימפטום למשהו שהייתי צריך לשפר בעצמי, ולכן הגעתי לכלא. את התאונה עצמה אני לא יכול לתקן – יש אישה שנהרגה, חיים שנהרסו – ונשאר לי רק לעשות חשבון נפש איך לא להיות בסיטואציה כזאת שוב.

"אני רוצה ליצור שינוי גם כלפי חוץ. הרבה אנשים כתבו לי שהם שמעו את הסיפור, ובגלל זה שינו את תרבות הנהיגה שלהם – התחילו לשים לב יותר, להניח את הטלפון בצד. זה סיפור שגורם לך להבין כמה הנהיגה היא מסוכנת".

והאשמה? לאן היא הולכת?
"האשמה לא בורחת והיא איתי כל יום. אין לי לאן להעלים אותה. זה משהו שאני מתמודד איתו, ואמשיך להתמודד איתו עד יומי האחרון".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il