הוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית ומקבילתה הדמוקרטית נחשבות לאירועים החשובים ביותר במהלך שנת הבחירות לנשיאות בארצות הברית. בקיץ 2016, לקראת הבחירות לנשיאות, סיקרתי את שתיהן – זו שבה מינו הדמוקרטים את הילרי קלינטון למועמדת שלהם, וזו שבה בחרו הרפובליקנים בדונלד טראמפ. כמה ימים הפרידו בין הוועידות, וגם המרחק הגיאוגרפי לא היה גדול – הרפובליקנים התכנסו באוהיו, הדמוקרטים בפנסילבניה – אבל כעיתונאי ישראלי חובש כיפה חשתי הבדל עצום. בוועידה הרפובליקנית זכיתי לחיבוק חם; חיוכים, חיזוקים וברכות לעם היהודי ולישראל נשמעו בכל מקום. בוועידה הדמוקרטית, לעומת זאת, יכולתי לחוש את העוינות באוויר עוד לפני תחילת האירוע. בערב הפתיחה עצמו כבר לא היה צורך בתחושות: קבוצת צירים הניפה אל־על את דגל פלסטין. זה לא קרה עד אז בוועידה של מפלגה אמריקנית גדולה. בחוץ, התברר בהמשך, מפגינים אחרים הציתו את דגל ישראל.
הנפת דגלים או הצתתם הן פעולות סמליות, אבל במקרה הזה הייתה בהן הרבה מעבר לסימבוליקה. בריאיון ל"ניו־יורק דיילי ניוז" כשלושה חודשים לפני הוועידה הדמוקרטית קבע ברני סנדרס, יריבה העיקרי של קלינטון בבחירות המקדימות, שבמבצע צוק איתן הרגה ישראל בעזה יותר מעשרת אלפים פלסטינים חפים מפשע. כיצד הצליח המועמד האפשרי לנשיאות להוציא מפיו שקר גס כל כך, תעמולה פלסטינית נחותה כל כך? הדבר יכול לקרות רק אם המועמד הזה פועל באווירה עוינת במיוחד כלפי ישראל. ראו למשל את לינדה סרסור, מוסלמית־אמריקנית, דוברת רצויה ומקובלת באירועים של המפלגה הדמוקרטית, ומהדמויות הבולטות במחנה סנדרס. ויש עוד משהו שכדאי לדעת עליה: כמה מבני משפחתה הם מחבלי חמאס. סרסור עצמה מכנה אותם, ללא הנד עפעף, "קורבנות הכיבוש הישראלי".
סנדרס וסרסור חברים בחבורה גדולה במפלגה הדמוקרטית, שהתבטאויותיה ומעשיה הכעיסו והדאיגו מאוד את מדינת ישראל בשנים האחרונות. חברת הקונגרס אילהאן עומאר ממינסוטה, למשל, טענה ש"ישראל הפנטה את העולם"; עמיתתה אלכסנדריה אוקסיו־קורטז מניו־יורק טענה ב־2018 שישראל טובחת בפלסטינים. לא מכבר פעלה אוקסיו־קורטז יחד עם חברי קונגרס אחרים כדי למנוע את המשך התקצוב האמריקני למערכת כיפת ברזל. מטעמים פוליטיים היא נאלצה לבסוף להימנע בהצבעה המכרעת, והתייפחה כשאושר המימון למערכת הטילים ההגנתית.
התנהלותם של הנבחרים משקפת הלכי רוח שקיימים בקרב בוחריהם. בתחילת 2018 פרסם מכון המחקר "פיו" סקר שעורר דאגה רבה אצל אוהדי ישראל בארה"ב, כשהראה שהתמיכה במדינת היהודים בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית צוללת לשפל חסר תקדים. רק 35 אחוזים מהדמוקרטים המגדירים את עצמם "מתונים ושמרנים" הביעו אהדה לישראל, לעומת 53 אחוזים ב־2016; בקרב מצביעי המפלגה המגדירים את עצמם ליברלים, חלה בתוך שנתיים ירידה מ־33 אחוזי תמיכה בישראל ל־19 בלבד.
אבל לממצאים הקשים האלה הייתה גם תוצאה חיובית. פרסומם נתן את האות להקמת "הרוב הדמוקרטי למען ישראל" (Democratic Majority for Israel) – ארגון שמטרתו המוצהרת היא לפעול מתוך המפלגה לשיפור יחסיה עם מדינת ישראל. נשיא "הרוב הדמוקרטי" הוא הסוקר מארק מלמן, ושניים מכהנים בו כיושבי ראש משותפים: אן לואיס, שהייתה מנהלת התקשורת בבית הלבן בתקופת ביל קלינטון ויועצת בכירה במסעות הבחירות של הילרי קלינטון לסנאט; וטוד ריצ'מן, איש כספים מלונג־איילנד שעסק בגיוס תרומות לחברי קונגרס וייעץ בקמפיינים פוליטיים רבים.
"אני ציוני, תמיד הייתי פעיל בעד ישראל והציונות", מסביר לי ריצ'מן מדוע הכניס את ראשו לוויכוח החריף שמתנהל בתוך המפלגה הדמוקרטית, שעברה בינתיים מהאופוזיציה לכס השלטון. "אם אני לא מתגייס לצה"ל, אני צריך לעשות משהו אחר. והיום המשהו הזה הוא לדאוג שהחברות בין ישראל לארה"ב תישמר".
ריצ'מן (52) אומר שאינו שש לצאת לתקשורת, ובכל זאת ניאות להתראיין למקור ראשון. חשוב לו להשמיע את מסריו גם באוזני הציבור הישראלי, שחלקים ממנו כבר מזהים את המפלגה הדמוקרטית עם אנטי־ציונות. "בבית היהודי והדמוקרטי שגדלתי בו הייתה אמונה שלמה שישראל היא ביתו של העם היהודי", הוא מספר לי כשאנחנו יושבים בלובי של מלון בניו־יורק. "כשלמדתי באוניברסיטת וסטצ'סטר בפנסילבניה הייתי אקטיביסט ציוני. כיהנתי כיו"ר הסניף של 'הלל', והייתי ידוע בתור 'היהודי של הקמפוס' – תואר שהסב לי גאווה רבה. הבאנו אז משלחות מהאוניברסיטה לוועידות איפא"ק, ארגנו ארוחות שבת, הובלנו מצעד נגד ארגונים כמו 'אומת האסלאם' ו'קו־קלוקס־קלאן', והיינו מאוד מעורבים פוליטית. לאחר מכן הייתי יו"ר הקונגרס היהודי־אמריקני בניו־יורק, סגן מנהל אזור צפון־מזרח ארה"ב באיפא"ק, וגם עסקתי בפוליטיקה – תמיד במפלגה שלי, המפלגה הדמוקרטית. בין השאר ניהלתי מסעות בחירות של חברי קונגרס פרו־ישראלים, כמו גארי אקרמן מניו־יורק וסטיב רוטמן מניו־ג'רזי".
המועמדת המובילה בבחירות המקדימות של הדמוקרטים במחוז ה־11 של אוהיו הייתה נינה טרנר, שהגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד. "הרוב הדמוקרטי למען ישראל" השקיע למעלה ממיליון דולר המסע הבחירות של יריבתה, שונטל בראון, וזו הצליחה בסופו של דבר לגבור על טרנט. בכך הפסיד ה"סקוואד" האנטי־ישראלי חיילת אפשרית נוספת
נדמה שהמפלגה הדמוקרטית נעשית עוינת כלפי ישראל בתהליך שנמשך שנים רבות. מה גרם לכם להקים את הארגון דווקא ב־2019?
"הדאגה שלנו העמיקה אז בגלל כמה קולות בולטים מדי במפלגה. לדמוקרטים יש מסורת של תמיכה מובהקת בישראל מאז הנשיא הארי טרומן, שהיה הראשון להכיר בישראל דקות ספורות אחרי היווסדה, ועד הנשיא ג'ו ביידן, שבימי 'שומר החומות' הכריז שלישראל שמורה הזכות להגן על עצמה. התמיכה הזו עדיין קיימת, אבל יש אנשים שמנסים למסמס אותה. לכן התארגנו והחלטנו לעצור זאת.
"חשוב לי להדגיש שהצוות וחבר המנהלים שלנו אינם בהכרח יהודים. יש אצלנו שחורים, היספנים ועוד. אנחנו רוצים שהארגון ייראה כמו המפלגה, מגוון ככל האפשר. הרבה ארגונים פועלים למען ישראל, אבל רובם מורכבים בעיקר מיהודים. כשאנשים שמייצגים את המפלגה על כל גווניה הרבים מביעים תמיכה בציונות – זה נראה אחרת, זה מרענן, ויש לזה הרבה יותר משקל. כך אנחנו יכולים להצהיר על עצמנו כארגון פרו־ישראלי שבא מתוך המפלגה".
הקבוצה האנטי־ישראלית המכונה "סקוואד", הכוללת את אילהאן עומאר ואלכסנדריה אוקסיו־קורטז, זוכה לפופולריות גוברת. זה מדאיג אותך?
"נכון שיש קבוצה קולנית שפועלת נגד ישראל, אבל האמת היא שאין לה משקל גדול במפלגה. 96 אחוזים מחברי הקונגרס הדמוקרטים הצביעו לאחרונה בעד המשך המימון למערכת כיפת ברזל, וכך היה גם בהצבעה נגד ה־BDS. רק שמונה הצביעו נגד העברת תקציב לכיפת ברזל. אז יש קבוצה מסוימת, אבל בתמונה הגדולה המפלגה הדמוקרטית עדיין פרו־ישראלית במובהק".
ובכל זאת, בעבר לא היה צורך בארגון כמו שלכם. זה אומר שמשהו כן משתנה לרעה.
"אתה צודק. כשאלכסנדריה אוקסיו־קורטז נבחרה לקונגרס – וצריך לתת לה קרדיט כי היא ניצחה את ג'ו קראולי, חבר ותיק במפלגה – נוצר כדור שלג. היא נתנה השראה לאחרים, בעיקר צעירים, וכך התגבשה קבוצה כזו. אבל זה בדיוק העניין: אתה לא מחכה שהסכר יקרוס, אלא סותם את החור מיד כשהוא נוצר. ואנחנו סותמים אותו, זה התפקיד שלנו. אנחנו מלמדים חברי קונגרס על ישראל, ומסבירים להם למה כיפת ברזל היא פרויקט חשוב, למה ברק אובמה חתם עם ישראל על עסקת התמיכה הביטחונית הגדולה ביותר אי פעם, ולמה חשוב להמשיך זאת".
ואולי הזרם המרכזי הדמוקרטי שתומך בישראל הוא מבוגר, דור ישן שהולך ונמוג, ובמקומו מתייצב דור צעיר אנטי־ישראלי?
"אנשים מתמקדים יותר מדי בשמות ספורים. אם נעבור על רשימת חברי הקונגרס הדמוקרטים החדשים בשנות השלושים והארבעים לחייהם, תראה שיש ביניהם הרבה פרו־ישראלים. זו קבוצה מצוינת וגדולה. אנחנו חייבים להדגיש זאת, כי הפוליטיקה האמריקנית דגלה תמיד בתמיכה דו־מפלגתית בישראל, ובשיתוף פעולה בין דמוקרטים לרפובליקנים בנושא הזה".
הכחול היום כחול מאוד
לפי ריצ'מן, הרפובליקנים אומנם חותרים להציג את המפלגה הדמוקרטית בתור מי שאשמה בערעור התמיכה הדו־מפלגתית בישראל, אך גם מפלגתו נושאת בחלק מהאחריות לפגיעה בתדמיתה. "יש קולות רפובליקניים שאומרים שכל הדמוקרטים נגד ישראל, ובצד שלנו שומרים על שתיקה לנוכח ההאשמה השגויה הזו. לא חסרות דוגמאות לצביעות של הרפובליקנים. הם לא מגנים תופעות של אנטישמיות ושל גזענות לבנה בבסיס המצביעים שלהם, ולעומת זאת מגנים דברים שקורים במפלגה הדמוקרטית. טד קרוז, הסנאטור הרפובליקני מטקסס, הצדיק מפגינים (נגד מגבלות הקורונה – א"ש) שהצדיעו במועל יד. זה קרה ביום השנה לטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, ולאמירה הזו הייתה קונוטציה אנטישמית, אבל איש מהצד שלו לא גינה אותו. שיהיה ברור, אני לא חושב שקרוז הוא אנטישמי, אבל ההקצנה בשתי המפלגות גורמת לתוצאות לא טובות.
"הנשיא לשעבר טראמפ אמר לאחרונה ש'ישראל שלטה בקונגרס', ולא שמעתי גינויים לאמירה הזו מהצד הרפובליקני. כשאילהאן עומאר אמרה דבר דומה, ראשי המפלגה הדמוקרטית התייצבו נגדה. גם בישראל יש ויכוחים בין מפלגות, זו הפוליטיקה ואני מבין את זה, אבל חשוב שאנשים לא ייפלו למלכודת שבה מציגים את המפלגה הדמוקרטית כאנטי־ישראלית. היא לא. יש בתוכה אנשים אנטי־ישראלים, זו קבוצה קטנה שיש לנו הרבה בעיות איתה, אבל היא לא מייצגת את המפלגה".
אתם מדברים עם הקבוצה הזו? יש לכם שאיפה להגיע איתה לשיח?
"הדלת שלנו תמיד פתוחה ואפשר להשיג אותנו. מדי פעם אנחנו מדברים איתם, וכשהם עושים דברים טובים אנחנו גם משבחים אותם. ג'מאל באומן, חבר קונגרס מניו־יורק, נחשב לאחד מהקבוצה הזו ופעלנו נגדו בבחירות המקדימות – אבל כשהוא תמך בהמשך המימון לכיפת ברזל, שיבחנו אותו על הצעד הנכון. היחס לאנשים לא צריך להיות שחור־לבן".
בחירתו של ג'מאל באומן לקונגרס על חשבון אליוט אנגל הפרו־ישראלי נחשבת לאחד מהכישלונות של "הרוב הדמוקרטי למען ישראל", אבל הארגון גם חתום על כמה הישגים מכובדים. יש שמזכירים את פעילותם של ריצ'מן וחבריו נגד ברני סנדרס, אם כי להפסד של סנדרס בבחירות הפנימיות היו כמובן גורמים רבים נוספים מלבד עמדותיו הפרו־פלסטיניות. לעומת זאת, תוצאות המירוץ שהתקיים בחודש אוגוסט במחוז ה־11 של אוהיו הן כבר ניצחון מובהק יותר של הארגון. המועמדת המובילה בבחירות המקדימות של הדמוקרטים לקראת ההתמודדות על מושב בבית הנבחרים הייתה נינה טרנר – פרוגרסיבית אנטי־ישראלית שנתמכה בידי אנשי סנדרס, ובין השאר צוטטה אומרת שישראל היא מדינת אפרטהייד. מולה ניצבה שונטל בראון, מועמדת מתונה מהזרם המרכזי הדמוקרטי. "הרוב הדמוקרטי למען ישראל" השקיע למעלה ממיליון דולר בקמפיין למען בראון, והיא הצליחה בסופו של דבר לנצח את טרנר. בבחירות שנערכו בתחילת נובמבר היא גברה על יריבה הרפובליקני והפכה לחברת קונגרס. בכך הפסיד ה"סקוואד" חיילת פוטנציאלית נוספת בגבעת הקפיטול.
"בשבוע שעבר נערכו בחירות במחוז ה־20 בפלורידה", מספר ריצ'מן על הצלחה אחרת של ארגונו. "אחד המועמדים היה עומארי הארדי – פרוגרסיבי שהצהיר שיצביע נגד כיפת ברזל ונגד ישראל. הוא היה במקום השלישי בסקרים, ואחרי שנכנסנו לפעולה הפופולריות שלו ירדה והוא סיים במקום השישי. כל תשעת המועמדים האחרים – הן הנוצרים והן המוסלמים – יצאו בהצהרות פרו־ישראליות. המנצחת הייתה שיילה צ'רפילוס־מקורמיק, מועמדת שחורה שהתבטאה גם היא בעד ישראל. כשהארדי צנח בסקרים היא נסקה מהמקום החמישי למקום הראשון.
"גם הניצחון של חבר הקונגרס ריצ'י טורס מברונקס בבחירות 2020 הראה שהדרך שלנו עובדת. טורס הוא תומך גדול של ישראל, והוא הציג מצע פרו־ישראלי באחד המחוזות הכי 'כחולים' במדינה. זה מוכיח שאתה יכול להיות פרוגרסיבי ופרו־ישראלי גם יחד – אבל חשוב שיהיה מאחוריך ארגון כמו שלנו, שיסייע להציג את הדברים באור הנכון".
"יש במפלגה שלנו פלג שתומך בסוציאליזם? נספר לו שבישראל יש קופות חולים, הסתדרות וקיבוצים. ישראל אולי ימנית במדיניות החוץ שלה, אבל במדיניות הפנים והרווחה יש לה הרבה מאפיינים של שמאל. זה משהו שהדור הצעיר שלנו יכול להתחבר אליו – מדינה שהוקמה בידי סוציאליסטים מרוסיה, והמוסדות שהם הקימו עדיין פועלים בה בהצלחה"
אם יש מרוץ בין שני מועמדים, האחד רפובליקני פרו־ישראלי והאחר דמוקרטי אנטי־ישראלי, תירתמו למען הרפובליקני?
"אנחנו ארגון שפועל במפלגה הדמוקרטית, ומתמקד בבחירות המקדימות של הדמוקרטים. חלוקת מחוזות הבחירה בארצות הברית עומדת להשתנות, והם יהיו הרבה יותר 'כחולים' או הרבה יותר 'אדומים' – שזה אומר מועמדים בעלי דעות מובהקות יותר, גם בכיוון הפרוגרסיבי, ועלינו לדאוג שהם יהיו פרו־ישראלים. צריך לזכור שברוב המקרים, הנושא הישראלי לא קובע אם מועמד ייבחר או לא. בנברסקה, בחלקים של שיקגו או בדרום־קרוליינה, ישראל לא נמצאת אפילו ברשימת עשרים הנושאים הבוערים בבחירות. היא בכלל לא נושא שמעניין את הבוחרים, ברובם המוחלט. לכן צריך להתמקד במרוצים החשובים ולפעול נכון".
דברים שרואים מעזריאלי
כוחו של הארגון בא לידי ביטוי לא רק בהתמודדויות על מושב בקונגרס. "הייתה חברת קונגרס ממינסוטה שניסתה להעביר החלטה אנטי־ישראלית, בנימוק שישראל עוצרת פלסטינים בני 16. הראינו לה שמספר הנערים בני ה־16 שנעצרים במינסוטה לבדה גדול פי שלושים. המטרה שלנו היא גם ללמד חברי קונגרס, וזה עובד. בוועידה המפלגתית בקליפורניה הצלחנו לסכל שמונה החלטות אנטי־ישראליות. אחת מהן אפילו ניסתה להטיל על ישראל את האשמה בטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. היינו שם, עצרנו אותם לא פעם אחת אלא פעמיים, וזה משהו שלא היה קורה בלעדינו.
"הצלחנו להגיע אל 800 צירים מתוך 3,200, והם התחייבו להשמיע קול ברור נגד ההצעות האלה, וגם לשכנע אחרים. הרבה מהצירים אמרו לנו שהם נרגשים לעמוד לצד ישראל, ושעד עכשיו פשוט לא היה מי שיארגן אותם יחד. אלה לא 800 יהודים, אלא אנשים מכל הצבעים ומכל גוני המפלגה, שהתאגדו סביב רעיון אחד. פעלנו גם בוועידה הלאומית של המפלגה. אנשי סנדרס רצו לנקוט שם קו נוקשה יותר נגד ישראל, וג'ו ביידן אמר להם – ממש לא. אנשים מהארגון שלנו היו בין אלה שדאגו שזה יקרה".
מהן שיטות הפעולה שלכם?
"גם השקעת כסף בקמפיינים, אבל בעיקר הפעלת מתנדבים שעושים עבודת שטח. יש לנו 3,000 מתנדבים באיווה ובניו־המפשייר (המדינות הראשונות שמצביעות בבחירות המקדימות לקראת המרוץ לבית הלבן – א"ש), רובם לא יהודים. עד כה הם נכחו ב־250 עצרות בחירות. אחד מראשי הקהילה היהודית הקטנה באיווה אמר לי שהצלחנו לשנות את השיח לגבי ישראל בבחירות האחרונות. ב־2012 וב־2016 היו הפגנות אנטי־ישראליות באירועים האלה, עכשיו המועמדים רואים בקהל דגלי ישראל וארה"ב, ונשאלים שאלות גם מזווית פרו־ישראלית.
"ארגונים כמו IfNotNow נוהגים להגיע לעצרות הללו ולהציג למועמדים שאלות כמו 'האם אתה מתנגד לאפרטהייד?', וכיוצא באלה ניסוחים מנחים אנטי־ישראליים. אין פלא שאליזבת וורן (סנאטורית ממסצ'וסטס, בכירה במפלגה הדמוקרטית – א"ש) נתקפה פאניקה, השיבה מיד בחיוב והצטלמה איתם. כך הם קיבלו את הכותרת שביקשו.
"אנחנו מסייעים למועמדים להכיר את שיטות התעמולה האלה, ולהיות מודעים לכך שינסו להשתמש בהם נגד ישראל. אתם רוצים לנהל שיחה על ישראל והפלסטינים? בבקשה, אבל אל תנסו להפעיל כל מיני טריקים ואז לפרסם דברים שנאמרו כביכול בזמן שהמועמד עצמו לא באמת מאמין בהם".
כיצד אתם מממנים את הפעילות?
"כל התקציב שלנו מגיע מתרומות של אנשים שאכפת להם. יש לנו ארגון מקביל, נפרד מאיתנו מבחינה משפטית, שמגייס כספים למטרות פוליטיות ופועל בשטח כדי לקדם מועמדים פרו־ישראלים".
לפי אתרים המפרסמים את שמות התורמים הגדולים לעמותות וארגונים בארה"ב, התורמת המרכזית של "הרוב הדמוקרטי" היא סטייסי שוסטרמן, בתם של צ'רלס ולין שוסטרמן. ב־1987 הקימו הוריה את קרן שוסטרמן, שתורמת בכל שנה כ־85 מיליון דולר למגוון מטרות, ובמרכזן חיזוק הקשר בין יהדות ארה"ב לישראל.
הארגון בראשותו של ריצ'מן הוקם כאמור ב־2019, בעת שבנימין נתניהו היה ראש ממשלת ישראל. זו עובדה ראויה לציון מכיוון שנשיא "הרוב הדמוקרטי למען ישראל" הוא כאמור הסוקר מארק מלמן, המקורב לשר החוץ וראש הממשלה החליפי יאיר לפיד. אני שואל את ריצ'מן אם המהפך הפוליטי בישראל מקל עליו ועל ארגונו את ההתנהלות מול ממשל דמוקרטי. "נתניהו תמיד הבין את החשיבות של התמיכה הדו־מפלגתית בישראל", הוא משיב. "האם היו מתחים בינו לאובמה? אני לא חושב שזה חדש. האם למתחים הללו הייתה השפעה גם על הקשרים בין גורמים אמריקניים וישראליים אחרים? נראה שכן, לפחות בקרב כמה מחברי הקונגרס. אבל זה לא פגע ביחסים בין המדינות. אפילו בזמן המתיחות ההיא, הקשרים המודיעיניים בין ארה"ב לישראל הגיעו לשיא של כל הזמנים. נתניהו גם הביע את תודתו לאובמה אחרי חתימת הסכם הסיוע הביטחוני. יכולות להיות מחלוקות בין חברים, ועדיין הקשרים יהיו חזקים מאוד.
"עכשיו יש בישראל ממשלה של בנט ולפיד, שרוצים לתקן כל מיני דברים, ובעיניי זה חשוב. אני אוהד את הממשלה הזו, אני אוהב את הגיוון שבה – ימין, שמאל, יהודים, ערבים, להט"בים – וחושב שכך העולם יראה מהי ישראל באמת, ולא את התעמולה שעושים נגדה".
"סטודנטית שלמדה איתי חברה לקבוצה מוסלמית, והתחילה לדבר על 'טיהור אתני' שהיהודים עושים לערבים. הסברתי לה שאלה מילות טריגר ליהודים אחרי השואה, ואמרתי לה שהאוכלוסייה הפלסטינית שילשה את עצמה מאז 1967. היא ענתה: 'לא ידעתי את זה. אני מבטיחה להביא את הדברים לקבוצה שאני חברה בה'. כלומר, קיימת אפשרות לדבר עם האנשים האלה"
אם מדברים על אובמה – יש תיאוריה שאומרת שבגלל הרקע האישי שלו, הוא היה למעשה הנשיא הראשון שלא גדל על ערכי הברית היודו־נוצרית, ולכן גם היחס שלו לישראל היה אוהד פחות.
"אני מאמין שלאובמה יש אמונה יודו־נוצרית חזקה. אני רואה כיצד הוא חי את חייו, ובעיניי הוא דוגמה לאיך אדם צריך לנהוג, שלא כמו הנשיא הקודם. אני לא חושב ששינוי היחס קשור לאמונה דתית, אלא לכך שהאמריקנים רואים כיום את ישראל אחרת משראו אותה לפני חמישים שנה. בימי מלחמת ששת הימים ישראל הייתה דוד והערבים היו גוליית, ובוודאי שהדבר נכון למלחמת יום כיפור, שבה ישראל כמעט הושמדה. היום ישראל היא החזקה במשוואה.
"יש לנו בעיה דורית גם בימין וגם בשמאל. סקרים מראים שגם הדור הצעיר של האוונגליסטים כבר לא תומך בישראל במידה שהמבוגרים תומכים בה. לפי הנרטיב השולט, ישראל היא אומת הסטארט־אפ, ואילו הפלסטינים חיים במחנות פליטים. הייתי ברמאללה, ראיתי שם את המלונות והקניונים, אבל התפיסה הכללית כיום מציבה את ישראל בתפקיד גוליית ואת הפלסטינים בתפקיד דוד. המיתוס של ישראל כאנדרדוג כבר לא רלוונטי".
אז מה כן רלוונטי בעיניכם? איך משמרים את האהדה לישראל?
"קודם כול, דרך הדגשת העמדות המוצהרות של המפלגה – שלא יכול להיות שלום בלי שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית; ושכל יהודי בצרה, מכל מקום בעולם, יכול להגיע מחר לישראל ולהיות מוגן. עוד מסר רלוונטי הוא שאם אתה שייך לקהילת הלהט"ב ונמצא במזרח התיכון, כדאי שתהיה בישראל. יש להט"בים פלסטינים שמבקשים מקלט בישראל, ומעדיפים לחיות בה מאשר להיזרק מגגות בעזה.
"ראיתי סקר שנערך בקרב צעירים ממדינות ערב; הם עדיין רואים בישראל אויב, אבל מעריכים אותה על החופש שיש בה. ערבים־ישראלים מהמשולש לא מוכנים להסתפח למדינה פלסטינית, אם תקום כזו, אלא רוצים להישאר בישראל. גם זה מוכיח שישראל מדינה לא רעה כל כך, בסופו של יום. הניו־יורק טיימס פרסם לאחרונה כתבת מסע בישראל, שהציגה את האזרחים כעצובים ומיואשים. בואו נראה כתב שלהם עושה את זה בלבנון, בסוריה, במצרים או בלוב. שלא לדבר על כתבת, שכנראה לא תצליח להגיע במדינות האלה לשום מקום.
"כשאתה עומד בראש מגדלי עזריאלי אתה יכול לראות כמה ישראל קטנה – הנה קלקיליה, ושישים אחוז מהאוכלוסייה הישראלית גרים במקטע מצומצם בין גדרה לחדרה. אלה עובדות רלוונטיות שאנשים צריכים לדעת כדי לתמוך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ולהבין למה קשה כל כך להגיע לשלום. אני בעד פתרון שתי המדינות, אבל צריך להיות עם שתי רגליים על הקרקע".
יש נתונים נוספים שיכולים, לפי ריצ'מן, לדבר אל ליבם של האגפים הפרוגרסיביים יותר בציבוריות האמריקנית: "מדינת ישראל מממנת סרטים שתוקפים את המדיניות שלה, והם זוכים בפרסים בינלאומיים. בשבילי, זו ישראל. יש במפלגה שלנו פלג שתומך בסוציאליזם? נספר לו שבישראל יש קופות חולים, הסתדרות וקיבוצים. ישראל אולי ימנית במדיניות החוץ שלה, אבל במדיניות הפנים והרווחה יש לה הרבה מאפיינים של שמאל. זה משהו שהדור הצעיר שלנו יכול להתחבר אליו – מדינה שהוקמה בידי סוציאליסטים מרוסיה, והמוסדות שהם הקימו עדיין פועלים בה בהצלחה".
"חברת קונגרס ממינסוטה ניסתה להעביר החלטה אנטי־ישראלית, בנימוק שישראל עוצרת פלסטינים בני 16. הראינו לה שמספר הנערים שנעצרים במינסוטה לבדה גדול פי שלושים. בוועידה המפלגתית בקליפורניה הצלחנו לסכל שמונה החלטות אנטי־ישראליות. אחת מהן אפילו ניסתה להטיל על ישראל את האשמה בטבח בבית הכנסת בפיטסבורג"
גם הישראלים ביקורתיים
אחד האירועים המטרידים ביותר בפוליטיקה האמריקנית של התקופה האחרונה, מבחינתה של ישראל, התחיל בהנהון: תנועת ראשה של סגנית הנשיא קמלה האריס – מהפלג המתון יותר במפלגה הדמוקרטית – כשסטודנטית ממוצא מוסלמי הכריזה מולה שישראל עושה טיהור אתני נגד הפלסטינים. האריס אף אמרה לה: "זו האמת שלך".
"אספר לך סיפור", אומר ריצ'מן כשאני מזכיר את המעמד המביך ההוא. "סטודנטית שלמדה איתי חברה לקבוצה מוסלמית, ובהשפעתה התחילה לדבר על טיהור אתני שהיהודים עושים לערבים. התעצבנתי מאוד, והיא לא הבינה למה. הסברתי לה עד כמה 'טיהור אתני' ו'רצח עם' הן מילות טריגר ליהודים אחרי השואה. אמרתי לה: 'האם יש בעיות בין יהודים לפלסטינים? כן. אבל תסתכלי על האוכלוסייה הפלסטינית – היא שילשה את עצמה מאז 1967, וגם האוכלוסייה הערבית־ישראלית גדלה. זה לא טיהור אתני'. היא ענתה לי: 'אף פעם לא ידעתי את זה. אני מבטיחה להביא את הדברים שלך לקבוצה שאני חברה בה, כדי שידעו'. כלומר, קיימת גם אפשרות לדבר עם האנשים האלה, או עם מי שמקשיבים להם.
"לגבי סגנית הנשיא – אנשי לשכתה פנו אלינו ואל ארגונים אחרים והבהירו שהיא והנשיא לא מצדדים במה שאמרה הסטודנטית, ושהם תומכים חד־משמעית בישראל ובזכותה להגן על עצמה. האריס מצאה את עצמה בעמדה מאוד לא נוחה מול הסטודנטית, ולא רצתה לקטוע אותה בקונטקסט של מעורבות של אנשים צעירים בחברה. היא הבינה אחר כך מה קרה, והוציאה הצהרה ברורה. לא כל אחד נוהג באופן מושלם כל הזמן, אבל העובדה היא שהנשיא וסגניתו מגינים על ישראל מול תנועת החרם ועומדים לצידה תמיד, וזה מה שחשוב. אסור לנו לבטל מישהו רק בגלל אירוע אחד קטן".
יש לכם כוונה להיכנס גם לבעיית האנטי־ישראליות בקמפוסים?
"אין ספק שזה תחום פעילות חשוב, אבל כרגע אין לנו משאבים לכך, ואנחנו חייבים להתמקד במה שאנחנו עושים הכי טוב. אם נקבל פתאום המון כסף, נעשה גם את זה. גם עכשיו יש כמובן סטודנטים שמעורבים בפעילות אצלנו, ואני מרצה בקמפוסים ובאירועים של 'הלל' בכל מיני מקומות. חשוב שהסטודנטים היהודים יתגאו ביהדותם ויהיו קשורים לישראל. אנחנו כיהודים־אמריקנים צריכים לעשות עבודה טובה יותר, ויחד עם זאת ישראל צריכה להבין שהיהודים בגולה משתנים ושהיא עצמה מתבגרת".
כמה מהמתנגדים הקולניים ביותר לישראל במפלגה הדמוקרטית הם דווקא יהודים.
"נכון, וזה משגע אותי. מארי ניומן, חברת קונגרס משיקגו שהצביעה נגד כיפת ברזל, נשואה ליהודי. חלק מהיהודים בארה"ב ביקורתיים מאוד כלפי ישראל, אבל הייתי בישראל וגם שם כמה מהאנשים הביקורתיים ביותר כלפי המדינה הם יהודים. אני לא מסכים עם ארגונים כמו IfNotNow או ג'יי־סטריט לגבי הרבה דברים, בדיוק כמו שאני לא מסכים עם ארגוני ימין יהודיים. אבל זה מה שיפה בעם שלנו – יש מגוון של דעות".
מהו המסר שלך לישראלים שנואשו מהמפלגה הדמוקרטית ומשוכנעים שהיא הצטרפה לשונאינו?
"הם יכולים לישון טוב בלילה בידיעה שהמפלגה איתנה בתמיכתה בישראל, וזה נכון מהנשיא ועד חברי הקונגרס הצעירים. אולי לא כולם מסכימים עם כל מה שהממשלה הישראלית עושה, אבל גם בישראל זה ככה. חברים יכולים להתווכח, ועדיין להישאר חברים. אתם יכולים להיות רגועים, גם כי 96 אחוז מחברי המפלגה תומכים בישראל, וגם משום שיש דמוקרטים פרו־ישראלים שמבינים את הדאגות שלכם, ופועלים כדי לצמצם אותן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
