אחת לכמה זמן נצבעים חופי איי פארו אדום. תוך שניות מחליפים מי הים הרדודים את צבעם מכחול חורפי של הים הצפוני לאדום מדמם של לווייתנים מתים. פתאום באמצע יום שגרתי מתארגן לו "גרינד", אירוע ספונטני שבמסגרתו נאספים תושבי האיים כדי להרוג לווייתנים באבחת חרב, ממש כמו אבות־אבותיהם הוויקינגים. זה מתחיל בזיהוי של להקת לווייתנים מסוג נתב גדול־סנפיר, או קבוצת דולפינים אטלנטיים לבני־צד, המשכשכים בקרבה יחסית לחוף. אם תנאי מזג האוויר מאפשרים זאת – ובאיי פארו מזג האוויר הסוער עלול לא לאפשר – ניתן האות: דייגי החוף עולים באחת על סירותיהם ומתחילים במשימתם, ובינתיים קוראים האחרים לכל מי שפנוי – גברים, נשים וטף, להשתתף בחגיגת הציד. מבוגרים עוזבים את מקום עבודתם וילדים את ספסלי בית ספר, וכולם רצים אל החוף כדי לא להחמיץ את רגע השיא של הגרינד.
בתוך הים מקיפים בינתיים הציידים את קורבנותיהם בחצי גורן, ומנתבים אותם כמו רועה את צאנו. מדי פעם הם מכים על סירותיהם כדי לשבש את הסונאר הייחודי של הלווייתנים, המשמש אותם להתמצאות ולתקשורת או כדי לזרוע בהם פחד ובלבול. ומרגע שהלווייתנים מוחפים, כלומר מרוכזים בקרבת החוף, המלאכה הופכת קלה. אנשי האיים, מצוידים בפגיונות, בחניתות ובקרסים, פושטים על הלהקה והורגים בלווייתנים עד האחרון. אחר כך מונח שלל הציד על החוף בשורה ארוכה, והילדים רצים ומשחקים בקרבתו, טובלים במים האדומים ובוחנים בסקרנות את הגוויות. הבשר נגרר, נשקל, ואז מחולק חינם אין כסף למשתתפי הגרינד. הים מצידו לא ממהר להתנקות מצבעו החדש.
"זה מראה קשה מאוד לאוהב טבע. לאוהב ים. הריח נורא, במשך שעות יש ריח של דם באוויר. יש המון רעש – דפיקות על עשרות סירות, והמנועים רועשים, והים על גליו רועש – ובתוך ההמולה שמעתי את הלווייתנים צורחים, ולא בדמיוני. הם צורחים", אומר רן לוי־יממורי, יוצר הסרט "גישור מעל מים סוערים". "אני יודע שגם כאשר פרה נלקחת לשחיטה יש נהרות של דם שעין הציבור לא רואה, אבל אתה מבודד אותה, אתה לא לוקח אותה מול העגל שלה ברפת. בים, כל משפחתו של הדולפין נמצאת לידו. הציידים מתפארים בהריגה הומנית כביכול ובהפחתת משך האקט, אבל לא משנה אם זה לוקח שלוש שניות או חמש שניות – הם סובלים. את יודעת, הלווייתנים הם כמונו: יש להם משפחות, יש להם שפה ותרבות, זו חיה אינטליגנטית בעלת מודעות. בזמן ההחפה הם מבינים מה קורה, והם יודעים שהם הולכים למות.
"הים בסכנת הכחדה, ואת זה תושבי איי פארו לא קולטים. מבחינתם הוא מובן מאליו, הוא קיים כל הזמן ומספק דגה – אבל בפועל הים הוא לא אותו ים. הוא מזוהם, וזה לא רק הפלסטיק שאנחנו רואים, אלא גם החומרים שאנחנו לא רואים. מאחר שהכלכלה שלהם מבוססת ב־95 אחוזים על הים, הם יהיו הראשונים להיפגע"
"היה לי חשוב לשים את האמת על המסך ולא להימנע ממנה. עד עכשיו רוב הסרטים שעסקו באיי פארו לא הראו את הטבח בצורה כזו, כדי לא להקים את האנשים ממושבם בקולנוע. אבל – וזה אבל גדול – יש צד שני, וגם אותו היה לי חשוב להראות. האנשים שפגשתי באיי פארו הם האנשים הכי יפים שראיתי בחיים. הם אוהבי טבע, אוהבי בעלי חיים – אני משוכנע בזה בכל רמ"ח אבריי – וזה לא מפריע להם לשחוט אותם. בסרט רציתי לעורר שאלות, להראות שלא הכול שחור־לבן – או כחול־אדום במקרה הזה".
סרטו של לוי־יממורי הוא יצירה עדינה ומלאת יופי, למרות הנושא המדמם שבמרכזו. לאחרונה השתתף הסרט באחד הפסטיבלים הנערכים בקאן (Cannes world film festival), עלה לגמר ונכלל בין ארבעת המועמדים הסופיים שאחד מהם יזכה בתחרות. בלי לנקוט עמדה משלו, מציף לוי־יממורי את הקונפליקט המורכב בין 50 אלף תושבי האיים לבין פעילי סביבה הפוקדים את המקום. הסרט בן 80 הדקות מציג את נוף הפרא הצבעוני של האיים שבצפון האוקיינוס האטלנטי, את האנשים החמים שפתחו בפני לוי־יממורי את ביתם – צאצאי ויקינגים שמאמינים כי הם ממשיכים מסורת ארוכה של חקלאות ימית, וכי זכותם להיזון מהאוקיינוס – ואת פועלו של ארגון ירוק שמבקש את טובת בעלי החיים, אבל מעורר אנטגוניזם ומחולל את ההפך הגמור.
אנחנו נפגשים בביתו של לוי־יממורי בפרדס־חנה. הוא עוטה חולצת טריקו ועליה ציור פינגווינים שנאמן למקור ("אני לובש רק חולצות כאלה עם בעלי חיים וים, מקפיד לעשות פרסומת לטבע"). לריאיון מתלווה פסקול חי: בתו רומי, שיושבת בחדר הסמוך, מפליאה לנגן בפסנתר כנף. היא זו שהשתתפה בכתיבת המוזיקה לסרט, ואפילו ביקרה באיים יחד עם אביה. גם הבן עמית, איש היי־טק, התלווה לאביו באחד מחמש נסיעותיו לשם, וסייע בצילומי הרחפן – "בקיצור, הבאתי את הילדים איתי לעבודה".
לוי־יממורי (63) נולד בשכונת נווה־שאנן בחיפה, "ואני מאוד אוהב את חיפה. יש בה משהו שאין בערים אחרות, טבע ונוף ואנשים שונים". גם את האהבה לציור הוא זוקף לזכותה. מלבד טבע וצמחי בר, היה לחיפה עוד משהו להציע: ים. מקירות ביתו ניבט הים בצבעי שמן – הים הצפוני הזועף של סקוטלנד, חוף קיסריה, שחפים צרי מקור. "אני מריניסט, צייר של ים. אוהב ים מושבע. גדלתי בים ואחר כך גם שירתי בחיל הים, ואני זוכר את הדולפינים חופשיים ומאושרים, קופצים לפני הסטי"ל. אחרי השחרור הצטרפתי כחובש להפלגה של קרוב משפחה, ונחשפתי לעולם של Sea worlds – מופעי דולפינים ואורקות (לווייתן קטלן – יפ"א). תדמייני לך אותי, חייל משוחרר, יושב שם ובוכה. זה זעזע אותי, ונשבעתי שאני בחיים לא נכנס יותר למקום כזה. אגב, שברתי את ההבטחה לפני כמה שנים, כשנסעתי לתעד דולפינים שהיפנים מוכרים לסין. בסין יש מאות מופעים כאלה, והם קונים עוד ועוד".
הקשר שלו ליפן התחיל אחרי לימודים בפקולטה לחקלאות. בארץ עוד לא הייתה חקלאות ימית, והוא נסע ליפן ללמוד גידול אצות. בהמשך כתב מגדיר לצמחי יפן וספר על צמחי הגנים היפניים, שימש כתב בכיר לענייני סביבה ב־Japan Time והפיק תוכניות לטלוויזיה הממלכתית היפנית, עבורה הוא יוצר פרויקטים עד היום.
על כוס תה צמחים שנאספו בגינתו הפרטית הוא מספר לי כי בכלל לא תכנן לצלם סרט באיי פארו. הוא הגיע לשם כדי לחולל שינוי בדרך שהוא מכיר – סדנאות ציור טבע חווייתיות. לוי־יממורי הוא למעשה מפעל תרבות של איש אחד: צלם דוקומנטריה עצמאי, מחנך סביבתי וסופר שמוציא את ספרי הטבע שלו בהוצאה משל עצמו. כבר שנים שהוא לא מפסיק להפיק סדנאות, סרטונים וספרים שמטרתם לשנות את התודעה הסביבתית של תושבי העולם. בסרטו החדש אפשר לראות אותו בפעולה בבית ספר באיי פארו: מתרגל עם הילדים ציור של נוריות צהובות, מכוון אותם לצייר לא מהמוח אלא רק ממה שרואים. בהמשך יוצאים הילדים אל מרחבי הירוק ואל החוף, ומתעדים סרטנים, קונכיות ועוד בעלי חיים מהים העשיר המקיף אותם. לוי־יממורי עובר ביניהם – לבוש חולצת טריקו, הפעם מצוירת שחפים – ושומע מהם על יצירותיהם.
"אני אדם פרקטי מאוד, ומצד שני נאיבי מאוד, לפעמים נאיבי מדי. אני מאמין שכאשר אנשים רואים וחווים טבע, זה נותן להם יכולת מדהימה להשתנות. אדם שאוהב טבע, היד שלו תרעד כשהוא יחתום על חוק להרס הטבע. המצפון שלו יעבוד. רציתי להרעיד נימים אצל תושבי איי פארו, שמשהו יזוז להם בפנים לפני שהם שוחטים לווייתנים. חינוך סביבתי מתחיל בילדים, ולמען המטרה הזו נסעתי.
"הריח נורא, במשך שעות יש ריח של דם באוויר. יש המון רעש – דפיקות על עשרות סירות, והמנועים רועשים, והים על גליו רועש – ובתוך ההמולה שמעתי את הלווייתנים צורחים, ולא בדמיוני. הם צורחים. הם כמונו: יש להם משפחות, יש להם שפה ותרבות, זו חיה אינטליגנטית בעלת מודעות. בזמן ההחפה הם מבינים מה קורה, והם יודעים שהם הולכים למות"
"איי פארו הם פחות או יותר המקום הכי יקר בעולם", הוא מציין. "שתי עגבניות יכולות לעלות לך עשרה אירו, ובעונת התיירות תשלם הון כדי לשכור רכב ליום אחד. להשיג מקום לינה בעונת השיא זה בכלל בלתי אפשרי. רק הודות למארנה, פעילת סביבה שיצרה עבורי את הקשר, מצאתי מקום במרתף של איש נחמד מאוד בשם אגו. אנשים לא האמינו שהסרט הזה נעשה כמעט ללא תקציב".
זה לא ציד, זה מחקר
את חגיגות קטל הלווייתנאים – סדרה של יונקים ימיים הכוללת בתוכה לווייתנים ודולפינים – מכיר לוי־יממורי כבר שנים רבות. הוא גם ניסה לפעול כדי לצמצם אותה, בעזרת הכלים החינוכיים שהוא מאמין בהם. לשולחן הוא מביא את אחד מספריו, "בת הים והדולפינים". הסיפור מתרחש בכפר עלום שם שיושב לחוף ים, שם ילד וילדה ממתינים לאביהם יורד הים שנקלע לסערה. בינתיים מספרת הבת ריסה על מערכת היחסים היפה ששררה בעבר הרחוק מאוד בין הדולפינים לבני הכפר, לפני שבעלי החיים הימיים הפכו למחזה נדיר. בין היתר היא מתארת את טקס הגרינד המקומי, "חגיגת עושר הדגה" בלשון הספר. "ריסה לא תשכח כל חייה את היום ההוא. היא עמדה בסירה, מביטה בדולפינים האומללים, בגילויי השמחה של הדייגים ובני משפחותיהם, במים המאדימים מדם, בדולפינים המפוחדים השוחים אנה ואנה בדם אחיהם ומחפשים מפלט". הילדה מנסה לעצור את אביה, אבל הוא מחויב למוסכמות המקומיות.
מסורת כזו אכן נחגגת במקומות רבים בעולם, לכל אחד מהם גרסה משלו. "הפעם הראשונה שבה פגשתי מנהג כזה הייתה ביפן", מספר לוי־יממורי. "בשר לווייתן היה מרכיב מקובל בתפריט היפני. אשתי מיקה היא יפנית במוצאה, ואת ירח הדבש שלנו בילינו בדרום אוסקה, בקרבת אחד ממרכזי הציד הגדולים של דולפינים ולווייתנים ביפן. התחלתי להתעניין בנושא, והלכנו לבקר במוזיאון המוקדש לציד הלווייתנים. כדי להצדיק את ההרג הזה, היפנים נוהגים לדבר על שימור של מסורת, ורציתי להבין במה מדובר. עבדתי באותם ימים כפקח בשמורת עין גדי, לאחר מכן חיינו קצת בירושלים, ואז עברנו ליפן לתקופה. בעת שהותנו שם שמעתי על צילומי סרט שעוסק בציד הדולפינים ביפן. בסרט, שנקרא The Cove, היה מעורב ריק או'ברי – מי שהיה המאמן של הדולפין 'פליפר' בסדרת הטלוויזיה שראיתי בילדותי. כמה 'פליפרים' כאלה מתו תוך שנתיים, ומהר מאוד או'ברי הבין שזה קרה בגלל התנאים הקשוחים, ההרעבה והלחץ הפסיכולוגי שבעלי החיים היו נתונים בו. הוא עזב את כל העניין, והפך ללוחם למען חירות דולפינים.
"הבעיה עם הסרט התחילה כשהוליווד נכנסה לעניין. האולפנים רצו דרמה, ולכן בסרט נטען שהיפנים הסתירו את ציד הדולפינים – אבל זה לא נכון, הדבר תמיד נעשה בגלוי. הציד נועד לצורך מכירה למופעי דולפינים, ואלה שלא הגיעו לשם – נטבחו ונמכרו בשווקים. כשנודע שהסרט עומד לצאת, אני ועוד הרבה אקולוגים ואנשי שמירת טבע הבנו שנעשה כאן מהלך לא נכון. כפי שצפינו, היפנים הגיבו בהקשחת עמדותיהם. הם אמרו לאנשי המערב: 'תמשיכו לאכול את ההמבורגר שלכם במקדונלד'ס, ואל תטיפו לנו. מה ההבדל בין שחיטת עדרי פרות ובין ציד איילים, דובים או לווייתנים?'. ההשפעה המיידית הייתה שרבים מבתי הספר באזורי החוף של יפן, התחילו להגיש בארוחות בשר לווייתנים ודולפינים. בדיוק המהלך שחששתי שיקרה".
זה המקום לציין שבשנת 1986 אסרה הנציבות הבינלאומית לציד לווייתנים (IWC)על ציד מסחרי שלהם, אבל העניקה החרגה מסוימת לאנשי הצפון לצורך שימור המסורת, וכן לציד למטרות מחקר. שנה אחר כך, בתזמון מופלא, התחילו ביפן לגלות עניין רב בעולמם של היונקים הימיים, ומאות פרטים ניצודו מדי שנה "למטרות מחקר". בשרם של רבים מהלווייתנים האלה מצא את דרכו לשווקים. ארגוני סביבה יצאו להילחם בתופעה, וגם הזירה המשפטית הבינלאומית נכנסה לפעולה. ב־2018 כבר הודיעה יפן שהיא פורשת מ־IWC, ומחדשת את הציד המסחרי.
לוי־יממורי האמין שכדי להציל את היונקים הימיים, צריך לפעול בצורה שונה. הוא התיישב לכתוב את הספר "בת הים והדולפינים", ובמקביל שקד על סרטון אנימציה שעלילתו זהה. בהיותו אדם פרטי נעדר תקציב, הוא פנה לכמה ארגונים ובהם WDCS (Whale and Dolphin Conservation Society). כך נוצר הקשר שלו עם קורטני סטרק־וייל מאריזונה, המכונה בפיו "המלאך שלי". סטרק־וייל רתמה לעניין כמה ארגונים נוספים, והספר יצא במבחר שפות ומדינות, בפרט כאלה שחוטאות בהרג לווייתנאים.
בשנת 2015 החל לוי־יממורי לפעול יחד עם אנשי סביבה אחרים על מנת לחולל שינוי באיי פארו דרך התבוננות בטבע. בתחילה הוא חשש כי המקומיים, שמותקפים בשנים האחרונות בשל מסורת הגרינד שלהם, יבינו במחי גוגל אחד מהן מטרותיו ויסרבו לפגוש אותו. החשש התבדה: "האנשים שם הם בעלי פתיחות בלתי רגילה", הוא מספר.
כדי להבין את עומק הקונפליקט במקום, כדאי לחזור קצת לאחור. ה"גרינד" של איי פארו מוכר כבר מהמאה התשיעית לספירה. כאשר המצביא הוויקינגי זיגמונדור ברסטיסון כבש את האיים והביא לשם את בשורת הנצרות, החלו המקומיים לתעד את ציד הלווייתנים, לצורך תשלום מס לשליטים החדשים. גם שרידים ארכיאולוגיים מלמדים על ההיסטוריה הארוכה של שילוב לווייתנאים בתפריט: עצמות לווייתני נתב נמצאו בבית מגורים קדום, ותוארכו לשנת 1200 לספירה. רישומים מפורטים של הרג הלווייתנים קיימים משנת 1584, והחל משנת 1709 יש תיעוד רציף. המספרים השנתיים נעים בין מאות פרטים לכמה אלפים.
הפארואים מדגישים חזור והדגש כי אכילת בשר לווייתנים היא חלק חשוב מהתרבות שלהם. לא במקרה הם מתעקשים לשמר את האוטונומיה שלהם בתוך ממלכת דנמרק: תושבי האיים בחרו במודע שלא להיכנס לאיחוד האירופי, בין השאר כי אין להם כל רצון שמישהו יגיד להם מה מותר לצוד ומה לא. דנמרק, כחברה באיחוד, חתומה על כל אמנות שימור הלווייתנים, ואילו בפארו הציד שלהם חוקי לגמרי.
אני אומרת ללוי־יממורי שנדהמתי לראות בסרטו כיצד גם אנשי חינוך מדברים בשבח המסורת, מסבירים אותה ומסרבים להתרגש מהדם. שרת החינוך אומרת למצלמה "אנחנו אומה של יורדי ים, אנחנו חלק ממעגל החיים, ובטבע בעלי חיים אוכלים זה את זה", ושואלת אם עדיף שיאכלו בשר מיובא בוואקום. מנקודת מבטה, בני המקום ממשיכים מסורת ארוכה של התבססות על הים כמקור מזון, בעוד אנחנו, אוכלי בשר בהמות ועופות, מתעקשים להגיד להם להפסיק. מרואיין אחר מציין שהמין הניצוד אפילו לא נמצא בסכנת הכחדה.
"זה נכון", אומר לוי־יממורי, "אבל הים בסכנת הכחדה, ואת זה הם לא קולטים. מבחינתם הוא מובן מאליו, הוא קיים כל הזמן ומספק דגה – אבל בפועל הים הוא לא אותו ים. אנחנו לא יכולים להתייחס אליו כפי שהתייחסנו לפני עשרים ושלושים שנה, מכיוון שהיום יש בעולם 8 מיליארדי בני אדם, עם תעשיות מטורפות ואוניות ענק ששטות על פני המים. תשמעי, נסעתי לא מזמן לצלם את הלווייתנים בגיברלטר, וכל הזמן אוניות נכנסות. אני חושב על הלווייתנים שחיים שם ברצועה שרוחבה 16 קילומטר – כמה רעש יש להם, הרי בים הרעש מוגבר פי כמה וכמה.
"בסרט The Cove נטען שהיפנים הסתירו את ציד הדולפינים – אבל זה לא נכון, הדבר תמיד נעשה בגלוי. אני ועוד הרבה אקולוגים ואנשי שמירת טבע הבנו שיש כאן מהלך לא נכון. כפי שצפינו, היפנים הגיבו לסרט בהקשחת עמדותיהם. הם אמרו לאנשי המערב: 'תמשיכו לאכול את ההמבורגר שלכם במקדונלד'ס, ואל תטיפו לנו'"
"הדולפינים האלה שאנשי האיים הורגים, לא דומים לבקר. זו לא חיה שהאדם גידל. הם חלק מהמערכת האקולוגית, וזה הבדל גדול מאוד שהתושבים שם לא מבינים. כשאני אומר שהים השתנה, יש לכך משמעות מכרעת עבורם. באיי פארו הורגים גם הרבה ציפורי ים לצורך מאכל, יסעורון למשל, והם יודעים שבכל ציפור כזאת יש פלסטיק. הים מזוהם, וזה לא רק הפלסטיק שאנחנו רואים, אלא גם החומרים שאנחנו לא רואים. מאחר שהכלכלה שלהם מבוססת ב־95 אחוזים על הים, הם יהיו הראשונים להיפגע מאכילת יצורים ימיים. לכן גם הגישה של ארגוני הטבע בתוך הקונפליקט הזה הייתה צריכה להיות שונה לגמרי".
רק עשרה פרטים שרדו
כשלוי־יממורי מזכיר את ארגוני הטבע, הוא מכוון ל"סי שפרד" (Sea Shepherd) – גוף ללא מטרת רווח שנוסד בקנדה לפני למעלה מארבעה עשורים. מטרת הארגון הזה, כנאמר באתר שלו, היא "להגן על חיות בר ימיות חסרות הגנה, ולשים סוף להרס בתי הגידול באוקיינוסים בעולם". עוד מסופר שם כי מאז הקמתו השתמש סי שפרד "בטקטיקות פעולה חדשניות כדי להגן על המגוון הביולוגי ולאכוף חוקי שימור בינלאומיים". נציגי סי שפרד לא פועלים מתוך חדר סגור במטה מרוחק אי שם ביבשה, אלא עוצרים בגופם מסעות ציד ימיים. הם מפליגים בסירות המניפות את דגל הארגון – מעין נס פיראטים שחור בשילוב דולפינים קטנים – ולא פעם הם מתעמתים פיזית עם ציידי לווייתנים. בכמה מקרים קיצוניים נעשה שימוש בנשק חם נגד פעילי הארגון, והיו גם ניסיונות להטביע את סירותיהם.
בשנת 2012 נכנסו אנשי סי שפרד לאיי פארו. הם הניסו את הלווייתנים כדי שלא ייקלעו למלכודת, ועשו הכול כדי שהגרינד לא יצא לפועל. עבור תושבי האיים, הייתה זו הכרזת מלחמה על המסורת שלהם, והתוצאה הייתה בהתאם. הגרינד הראשון אחרי הגיעם של אנשי הארגון לאיים, זכה לפופולריות יוצאת דופן. גם אנשים ונשים שלא התעניינו באירוע קודם לכן, ביקשו לפתע ללמוד את המסורת.
אחת המרואיינות בסרט, תושבת איי פארו שמאמנת בני נוער במלאכות כמו הפלגה, דיג וחתירה, מספרת שעד לפני עשור הבנים לא התעניינו בגרינד כלל. במקום להצטרף להרג הלווייתנים, הם העדיפו לצאת לחתור להנאתם בפיורדים. אלא שבשנת 2012, כשהגיעו נציגי סי שפרד "עם המעילים השחורים והסמלים הפיראטיים שלהם", כל הבנים רצו לבוא לגרינד. המסורת המקומית, שנדמה היה כי היא הולכת ודועכת, התעוררה לחיים. נשים רבות הצטרפו גם הן לחגיגת הציד. בספטמבר האחרון התרחש שם גרינד גדול־ממדים: 1,428 דולפינים אטלנטיים לבני־צד ניצודו באירוע, שניפק לעולם מלאי תמונות קשות. הרצון להגן על המורשת האפיל על הנתונים המראים כי בבשר הלווייתנאים של ימינו יש כספית מתכתית בכמות גדולה ומסוכנת.
"מיד כשהארגון הגיע לאיי פארו, שלחתי לקורטני הודעה ואמרתי לה שמה שקרה ביפן הולך לקרות גם כאן", מספר לוי־יממורי. "תושבי פארו הם אנשים אינטליגנטים, קהילתיים מאוד, ואוזנם כרויה. ראוי היה לנהל איתם דיאלוג, משא ומתן, לתת הדרכה ולהסביר שזה לטובתם. היו צריכים לבוא אליהם ולומר – 'חבר'ה, אתם תלויים בים. בואו תהיו שותפים, תעשו צעד קטן כדי לשמור על הים שלכם, על הבריאות שלכם'. במקום זה אנשי פארו ננעלו והתבצרו בדעותיהם, ופתרו את עניין הסירות של סי שפרד בעזרת חוק שאוסר עליהן להגיע".
לאמיה אסמנלי, פעילה בארגון, מודה באוזניך שהם עשו טעות. הם גם הפיקו לקחים מהטעות הזאת?
"תראי, אני חייב להגיד שהארגון הזה עושה דברים מדהימים למען הים, כמו למשל מלחמת חורמה ברשתות המרחפות. יש קרטל סיני וקרטל מקסיקני שמעוניינים בציד של דג מסוים, שבלוטת הציפה שלו נחשבת בסין כתרופה להרבה מאוד מחלות. המחיר של בלוטה כזאת הוא עשרות אלפי דולרים, ולכן המוטיבציה גבוהה. ברשת שמיועדת לתפוס את הדג, נלכדים גם דולפינים ממין ואקיטה, הדולפין הכי יפה בעולם. נשארו אולי עשרה פרטים ממנו. נציגי סי שפרד לא פוחדים, והם עוקבים אחרי הקרטלים האלה. היום הם גם עובדים בצורה חכמה יותר מבעבר, וחותמים בריתות עם מדינות. הם עוברים שינוי גדול, מתוך הבנה שיש דרך לגשת לבעיות. מה שכן, עדיין יש קבוצה בתוך הארגון שהיא הארד־קור וממשיכה את 'המסורת הפיראטית'.
"הסרט שעשיתי גרם לי לחשוב איך אפשר להגיע לפתרון כשיש שתי עמדות מנוגדות. אני פונה בו הן לארגוני הסביבה והן לאנשי פארו – שאגב צפו בסרט, וזה היה לי חשוב מאוד. המשימה שלי היא לפקוח את העיניים, את השינוי הם יחוללו בעצמם".
בינתיים הסרט משייט בפסטיבלים בעולם, ולוי־יממורי, שמעיד על עצמו כי הוא "כייס של סיפורים", כבר עסוק בפרויקטים הבאים. בקרוב ישלים סרט על סבסטיאן, בחור שהשתתף בהשתלמות של "טופ 3" – ארגון שלוי־יממורי הקים בשיתוף עם איש החינוך אייל בלוך ואחרים, הפועל באפריקה ובישראל. "סבסטיאן גר בין שני שבטים – מצד אחד המסאים, שחיים כנוודים, ומצד שני הקיקויו, שהם יושבי כפרים. המלחמה ביניהם לא נפסקת, אבל באמצע, במקום שאין בו שום דבר, סבסטיאן הקים בית ספר שמושתת על רעיונות של קיימות וסביבה, ובו לומדים ילדים משני השבטים. בני המסאי לומדים שם את השירים והתרבות והשפה של הקיקויו ולהפך, וכולם יחד פועלים למען הסביבה. אני מוכרח להשלים את הסרט הזה".
במהלך שיחתנו מונה לוי־יממורי כמה דמויות נוספות שהוא חולם להפוך לגיבורים של סרטיו. אחד מהם הוא קיבוצניק שחי לידו, ובעזרת ציוד רעוע מצלם את העולם שסביבו ("הוא ממש העיניים של הטבע"); אחר הוא מאמן דולפינים לשעבר שהיום מקרב אנשים לאוקיינוסים. הים הסמוך אלינו מעניין את יממורי־לוי לא פחות מהים הצפוני שמצויר כאן במכחולו על הקיר. בקרוב יראה אור ספר נוסף שלו, שנוגע בים התיכון ובמה שעוללנו לו – "אבל עוד לא מאוחר", אומר יממורי־לוי. בדקות האחרונות של סרטו על הדולפינים והלווייתנים באיי פארו שרה זמרת באותה הרוח: "הגיע הזמן לעבוד ביחד כדי להפוך אוקיינוסים אדומים לכחולים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
