העידן הדיגיטלי טומן בחובו יתרונות אינספור, ואחד החשובים שבהם הוא שאנו יכולים לאתר מידע במאגר אינסופי שכולל כמעט את כל מה שנכתב בשני העשורים האחרונים לפחות, בכל שפה שהיא. אבל ככל שחולף הזמן, מתברר שהיתרון הזה עלול להיות גם חיסרון גדול מאוד. חבר סיפר לי לאחרונה שאביו מתקשה להקים עסק חדש, כי תוצאות החיפוש של שמו במנוע החיפוש של גוגל כוללות ידיעות חדשות ומסמכים בהקשרים פיננסיים מפוקפקים. הרלוונטיות של הדברים חלפה לפני 15 שנה, בטרם המשבר הכלכלי העולמי, ובכל זאת אלה העובדות שעולות בכל פעם ששותפים אפשריים מנסים להבין עם מי הולך להיות להם עסק. האם באמת ראוי שהעבר ירדוף כך את בני האדם?
אני עצמי הושפעתי מתוצאות חיפוש כאלה, אבל בכיוון האחר. לפני ניתוח קל שעברתי השנה, חיפשתי בגוגל שמות של רופאים מומחים. שמו של אחד מהם עלה בהקשר לא חיובי, ולכן לא פניתי אליו. איני היחיד שעושה זאת, יש לשער. האם תיתכן חזרה בתשובה באינטרנט? או שהרשת תזכיר לבעל החטא את חטאו לעד? בניגוד למאגרי המידע בעבר, שהיו מודפסים על נייר והעיון בהם דרש תחקיר מקיף וביקור בספריות ובארכיונים פיזיים, העידן הדיגיטלי אינו שוכח דבר, לטוב וגם לרע, ומנגיש הכול. האם יש לאדם זכות "להישכח" במרחב הדיגיטלי?
באיחוד האירופי השיבו על השאלה הזאת בחיוב, בית הדין האירופי לזכויות אדם הכיר בזכותו של אדם לבקש ממנוע החיפוש גוגל למחוק תוצאות חיפוש ש"אינן רלוונטיות עוד". במקרה הספציפי שהשופטים עסקו בו, עו"ד מריו קוסטחה מספרד נקלע לחובות בשנת 1998, פשט רגל וירד מנכסיו; הידיעה על הפרשה עדיין הופיעה בגוגל 16 שנים אחר כך, בשנת 2014, כשקוסטחה כבר השתקם כלכלית לגמרי. בית הדין הורה לגוגל למחוק את תוצאות החיפוש בעניינו. המידע עצמו עדיין קיים היכנשהו ברשת, אבל השער המרכזי אליו – חיפוש השם מריו קוסטחה בגוגל – נחסם. עם זאת, בקשות מחיקה שמוגשות לגוגל מוצגות באינטרנט במפורש; תמיד יש עקבות.
בישראל "אין זכות גורפת למחיקת כל המידע הקיים בעניינו של אדם במאגר מידע – זכות להישכח", נמסר מהרשות להגנת הפרטיות. אבל ייתכן שהדבר עומד להשתנות. "משרד המשפטים עובד על תיקונים לחוק הגנת הפרטיות, שעתידים כפי הנראה לכלול גם זכות כזו", אמרו ברשות. "כמו כן, לפי החוק הקיים, אדם שמצא כי המידע בעניינו אינו נכון, שלם, ברור או מעודכן רשאי לפנות לבעל מאגר מידע ולבקש את תיקון המידע או את מחיקתו".
באירופה אפוא הפסיקה מכירה בזכות של אדם למחוק מידע בעניינו מהרשת, אבל בישראל קיימת רק אפשרות לבקש זאת, בלי הבטחה מחייבת שהדבר ייעשה. התוצאה: הזכות להישכח עולה כאן כסף. עורכי דין בישראל מוכנים להוציא בקשה למחיקת מידע ממנועי חיפוש או ממאגרי מידע תמורת 2,000 עד 3,000 שקלים. כל מי ששוחחו איתי בנושא סירבו ששמם יוזכר, אך ציינו שמלבד השירות המשפטי, המחיקה עצמה עשויה לעלות למבקש עשרות אלפי שקלים.
"הזכות להישכח עוד לא הוכרה באופן גורף במדינת ישראל, אבל המצב שאדם סוחב לנצח את השובל הדיגיטלי שהותיר מאחוריו הוא בלתי סביר", אומר פרופ' יובל שני מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. לדעתו בכל העולם יכירו בזכות להישכח, במוקדם או במאוחר. "בישראל, במאגרי פסקי דין, יש 'ביזנס' סביב הבקשות למחיקה", הוא מספר. "חלק מהמאגרים מציעים להסיר את פסקי הדין הנוגעים למבקש תמורת תשלום. אבל באירופה הבקשות האלה מוגשות היום בחינם או תמורת תשלום אגרה זולה.
"החידוש בפסיקת בית הדין האירופי הוא שאפשר לבקש להסיר מידע נכון ומדויק, ולכן מדובר בהזזת נקודת האיזון בין הזכות לפרטיות ובין זכות הציבור לדעת. העידן הדיגיטלי אינו שוכח דבר, ואנשים מתעמתים עם העבר שלהם כל הזמן. לכן התפתחה הגישה המתירה לדרוש שלא יתווכו לציבור באופן מתמיד את המידע הפרטי, גם אם הוא נכון".
לתגובות: Bini365@gmail.com
