ההגירה היא חלק חשוב מתולדות האנושות – וגם מתולדות העם היהודי. כולנו מהגרים או בני מהגרים, וכנראה מחזיקים בזיכרון היסטורי של הגירה. כותב שורות אלו הוא נכד למהגרים מברזיל, שהיגרו לשם מפולין, ולשם בכלל הגיעו מפורטוגל.
תהליכים היסטוריים גדולים הונעו בכוחן של הגירות גדולות, כמו נדידת העמים הגרמאניים לשטחי האימפריה הרומית, או פלישת הטורקים אל אסיה הקטנה. ההגירה עיצבה את המפה האנושית בעבר; וגם היום, ההגירה ובמיוחד ההגירה הבלתי חוקית מככבת בכותרות העיתונים, והיא סוגיה מרכזית במדיניות של כל ממשלה במדינות לאום שמוטרדות ממנה. המהגרים העיראקים בגבול בלארוס־פולין והמהגרים הקולומביאנים בגבול ארה״ב־מקסיקו משפיעים על האסטרטגיה הלאומית של המדינות המעורבות וגם של מדינות שצופות באירועים מרחוק.
בשורות הבאות נבחן שני מסלולי הגירה מעניינים בעולם כיום: האחד מהונג־קונג לבריטניה, והאחר מאפריקה לאירופה דרך האי למפדוזה.
בורחים מהסבל: נדידת הרווקים לעתיד טוב יותר
המהגרים מהונג קונג לבריטניה עושים זאת בברכת הממשלה הקולטת. מהגרים לא חוקיים צריכים לנדוד למרות הממשלה וחוקיה.
אפריקה ואירופה, שהמרחק ביניהן זעיר במקומות מסוימים, הן שני קצוות של המצב האנושי. אירופה זקנה, שבעה ומבוססת כלכלית, שמרנית ואוהבת שקט. המלחמות בה מתחוללות בימינו רק הרחק במזרח, על סיפה של רוסיה. אפריקה היא יבשת רעבה ותוססת, צעירה וקשה, המאופיינת באי יציבות חברתית, כלכלית ופוליטית. האלימות בה, לעיתים קרובות, באה מידי הממשלה עצמה או ארגוני טרור מקומיים. בגלל הקרבה הגיאוגרפית בין שתי היבשות, הפער ברמת החיים מושך את צעירי אפריקה לאירופה – כחוק או בניגוד לחוק.
יש שלושה נתיבים מרכזיים להגירה האפריקנית לאירופה. הראשון הוא דרך מצרים וטורקיה, ובו משתמשים בעיקר מהגרים ממזרח אפריקה – מסודן או מאריתריאה. השני עובר במערב אפריקה: דרך מרוקו לספרד. השלישי עובר דרך לוב אל איטליה, דרך האיים מלטה, סיציליה ולמפדוזה.
האי האיטלקי למפדוזה הוא הטריטוריה של האיחוד האירופי הקרובה ביותר ללוב. בגלל מלחמת האזרחים הארוכה בה, לוב הפכה לבסיס נוח להגירה בלתי חוקית: המדינה הלובית לא קיימת, והכוחות המקומיים ששולטים ברסיסיה מתעניינים יותר במאבקי הכוח ביניהם מאשר באכיפת הסדר בגבולות. מדי יום ביומו, כמה עשרות ואפילו מאות מהגרים מפליגים מחופי לוב בים התיכון, בתקווה לנחות בלמפדוזה. ברגע שינחתו באי, הם יודעים, האיטלקים יתקשו לגרש אותם מול טענות למעמד פליטות – והם יוכלו להתחיל לתכנן את המסע אל אירופה עצמה.
חוזרים אל האימפריה: מסע משפחתי לבריטניה
בקיץ 2020 הובילה בייג׳ינג את חקיקת החוק לביטחון לאומי של הונג־קונג, שחיסל בכל מובן ממשי את שאריות הדמוקרטיה שהתקיימו עדיין באזור האוטונומי. מעט אחרי ההכרזה על החוק, בריטניה הודיעה על תוכנית ויזות לתושבי הונג־קונג שחיו בה לפני 1997, והיו תושביה של מושבת הכתר לפני שבריטניה העבירה את העיר לידי סין. נכון לכתיבת שורות אלה, 65 אלף איש (מתוך כ־7.5 מיליון תושבים) ביקשו וקיבלו ויזה לבריטניה במסגרת התוכנית.
רוב המהגרים בעולם כיום הם גברים; בני 15 עד 29; רווקים; ללא ילדים. אבל פרופיל ההגירה מהונג־קונג לבריטניה שונה בתכלית. רוב המהגרים בתוכנית הוויזות הם הורים לילדים, גברים ונשים בשנות ה־30 המאוחרות לחייהם. זה לא רק בגלל תנאי הוויזה המיוחדים, אלא גם כי בעת כניסתו לתוקף של החוק לביטחון לאומי, בייג׳ינג דרשה "להפסיק כל פעילות לא חוקית" בבתי הספר בהונג־קונג ולטפח בהם תחושה של ״זהות לאומית״ – שם קוד לנאמנות למפלגה הקומוניסטית. לכן, רבים מהמבקשים לעזוב את הונג־קונג הם דווקא הורים שחוששים לעתיד ילדיהם במערכת החינוך החדשה.
עוד הבדל לעומת המהגר הממוצע הוא שמהגרי הונג־קונג, בבואם לבריטניה, נמנעים מהעיר הגדולה. רובם אינם נוהרים ללב לונדון, אלא מעדיפים את פרוורי הבירה או את הערים השקטות בדרום אנגליה או בצפונה. לקליטתם הם נעזרים בהונג־קונגרים שכבר חיים בבריטניה; אבל בניגוד למהגרים מקבוצות אחרות, שמתכנסים בדרך כלל ב"גטאות" תרבותיים־קהילתיים תומכים של מהגרים אחרים בני ארצם, רבים ממהגרי הונג־קונג מעדיפים דווקא להימנע משכונות סיניות מסורתיות (צ'יינה טאון) מחשש שיש בהן גורמים עוינים שקשורים למפלגה הקומוניסטית של סין.
