המשפחה הלוחמת: כשאבא נשאר בבסיס במקום לבוא ליום ההולדת

שני־פאולה צורי לא תשכח את השבת ההיא, בבסיס ליד טול־כרם. היא נסעה לשם כדי לשהות לצד בעלה, אלעד, שלא חזר הביתה תקופה ארוכה. "הנסיעה לשם הייתה מפחידה: הילדים יושבים מאחורה, ואני רואה בדרך שלטים עם שמות של מקומות שהיו בהם פיגועים. כל הזמן חששתי שאכנס מעבר לתחום שמותר לנו לנוע בו. בסוף הגענו לבסיס. נכנסה שבת, ובערב הייתה הקפצה. ברגע אחד התחילו סירנות, כל הבסיס עלה על ג'יפים, ואני מנסה להרגיע את הבנים ואת עצמי. עשיתי מזה משחק, אמרתי לילדים שהכול כאילו, כדי לבנות להם מעין הרפתקה. לדעתי הם לא זוכרים את זה, אבל בשבילי זה רגע שנחרת בי".

גם ילדיהם של הילה ואורי לוי ראו את אבא עוזב במהירות את הבסיס ויוצא לאירוע בשטח. זה היה בערב השני של ראש השנה, שעה קלה לפני סעודת החג. בגדוד החרדי "נצח יהודה", הבסיס כולו היה על טהרת המין הגברי; וכך הילה מצאה את עצמה בחדר האוכל עם מאות בחורים. "אמרתי לעצמי: איך הגעתי למצב ההזוי הזה? ידעתי שזה רגע שלא יחזור, מצב שאף אחת לא יכולה לדמיין כשהיא אומרת לבעלה 'כן, תמשיך לשרת בצבא, זה חשוב'. היום כשאני מסתכלת על אירועים כאלה, אני יודעת שזה בנה אותי. אלו היו חוויות מעצבות לי ולילדים.

"היו המון אירועים משפחתיים שהלכתי אליהם לבד, וגם סתם ככה, בהרבה רגעים שגרתיים של החיים, מצאתי את עצמי בלי אף אחד לידי. מסיבות חנוכה שהייתי בטוחה שאורי יגיע אליהן, ובסוף ישבתי בהן עם עצמי. אבל התרגלתי לזה, אף פעם לא נכנסתי להתקרבנות ומסכנות".

"לפעמים הם צריכים להיות רק במשימה, ולא לחשוב עלינו. אם היו חושבים עלינו תוך כדי הפעילות, הצבא לא היה נראה ככה", מסכמת שני, והילה מסכימה איתה: "זה לא פשוט, המחיר לא קל, אבל זה אפשרי – אם יש רצון טוב, תחושת שליחות, והחלטה משותפת בכל פעם מחדש, לקראת התפקיד הבא".

שני היא פיזיותרפיסטית, במקצועה, מומחית לשיקום רצפת האגן, מתגוררת בבוסתן־הגליל. היא נשואה לאלוף־משנה אלעד צורי, כיום מפקד חטיבת הראל, ואם לשלושה ילדים בגילי 6 עד 10. הילה היא אשתו של אלוף־משנה אורי לוי, שמפקד כיום על חטיבה 5 ועל בסיס האימונים לכיש. היא תושבת ירושלים, מנהלת אשכול של מִנהלים קהילתיים בעירייה. לה יש ארבעה ילדים, הגדולה בת 20 והקטן בן 12.

שני: "אני שומעת לפעמים ביקורת על כך שאלעד נמצא כל כך הרבה מחוץ לבית, ובכל זאת אני מרגישה שאנחנו עושים את הדבר הנכון. כי זו לא הכמות, אלא האיכות. אני רואה אנשים שעובדים בהיי־טק ומגיעים הביתה ממורמרים. לעומת זאת, כשאלעד חוזר הוא נוכח במאתיים אחוז והוא אבא ברמ"ח איבריו"

שתי הנשים הכירו בתקופת צוק איתן: כשהגברים היו בחזית ערך צה"ל יום מיוחד עבור נשות המפקדים. "המטרה הייתה לחזק אותנו מורלית, כדי שנחזיק את הבית בימים הלא פשוטים ההם", נזכרת הילה. שני בכלל לא רצתה להגיע; היא הייתה אז בהיריון, והתאכזבה במיוחד מכך שאלעד לא ילווה אותה לבדיקה חשובה. "גררתי את עצמי ליום הזה, וזו הייתה אחת ההחלטות המוצלחות שלי בחיים", היא אומרת.

המתח בשל הנעשה בעזה הורגש היטב. "כולן הסתכלו כל הזמן באתרי החדשות", נזכרת שני. בסוף היום התקיימו מעגלי שיח אינטימיים, והילה, בחורה דתייה בכיסוי ראש, לכדה את תשומת ליבה. "היא פתחה את הפה ודיברה את אשר על ליבי. זה נשמע שבבתים שלנו, עם כל ההבדלים ביניהם, יש בדיוק אותה רוח. לא משנה שבבית אחד שומרים שבת ובאחר לא, או שהחינוך שנותנים לילדים הוא שונה. הבנתי שהדרך שבה הילה רואה את הדברים ומחזיקה את המשפחה שלה – הכול דומה מאוד למה שאני עושה".

בעקבות המפגש ההוא הפכו השתיים לחברות קרובות, ולאחרונה הוציאו לאור יחד את ספר הילדים "משפחה בצבא". הספר, המלווה באיוריו של רמי טל, מיועד לגיל ראשית הקריאה, אך גם מבוגרים שיקראו בו יקבלו הצצה למתרחש בבתיהם של משרתי הקבע. הרעיון נבט בעקבות יום ההולדת של אלקנה, בנה הקטן של הילה. אורי הבטיח שיגיע למסיבה בגן, אך לבסוף אילוצי הצבא לא אפשרו זאת. הילד ואמו היו מתוסכלים מאוד, והגננת, שקלטה היטב את מצב רוחם, הציעה להילה לכתוב סיפור שיסביר לילדים למה אבא של אלקנה לא מגיע. "אלקנה לקח הכי קשה את השירות של אורי", אומרת הילה. "אולי כי הוא הילד הקטן, ואולי כי דווקא בשנים המעצבות שלו, אורי היה בתפקידים הכי קשים. אבא היה הולך לצבא, ואלקנה היה נשכב על הרצפה ובוכה, עושה לנו 'רגשי'. עדיין לא התפתח אצלו מושג של זמן, וכשהייתי אומרת לו 'אולי נראה את אבא בשבת', הוא לא הבין מתי זה יקרה".

כשהילה שיתפה את שני בחלום לכתוב ספר ילדים בעקבות מסיבת יום ההולדת העצובה, התברר לה שחברתה כתבה זה עתה טיוטה ראשונית לספר כזה. זה קרה אחרי שבנה של שני ביקש מאמו לספר לו סיפור על "משפחה כמונו", וכשהיא שאלה "מה זה כמונו?", הוא הסביר: "משפחה בצבא". "המצאתי לו סיפור שהמסר שלו היה שאבא עושה דבר חשוב, ולמרות היעדרו הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה", אומרת שני. "כששמעתי מהילה על הספר שלה, החלטנו לשלב כוחות – אישה דתייה ואישה חילונית – בהבנה שכולנו יחד בסיפור הזה שנקרא ארץ ישראל. יש נטייה לחשוב שאנחנו עם מקוטב, אבל גם במקרה הזה מצאנו יותר דמיון משוני".

תקופת שעון החול

שני (38) הכירה את אלעד בצבא: היא שירתה כמדריכת ספורט בקורס קציני שריון, הוא הגיע לשם כחניך ("שמרנו על הכללים ונפגשנו רק כשיצאנו הביתה"). מהרגע הראשון, היא מספרת, היה ברור שאלעד מחובר היטב לצה"ל. "אני בת להורים שעלו ארצה מארגנטינה מטעמי ציונות, אבל אין להם שום מושג על הצבא. נחשפתי לעולם הצבאי דרך המשפחה של אלעד, שמתגוררת סמוך אלנו בבוסתן־הגליל. הם שורשיים, ישראליים מאוד, והם נתנו לי הרבה רוח גבית וחיבוק ענק לאורך כל הדרך".

הילה (42) ואורי גדלו שניהם בקדומים, ובגיל 17 הפכו משכנים לחברים. "סימנתי את אורי כמטרה מגיל צעיר, רק חיכיתי שנגיע לגיל 'כשר' לנישואין", היא מחייכת. "המשפחות שלנו הכירו, הדרכנו יחד בסניף, ומשם זה התפתח".

אורי התגייס ליחידת הכלבנים "עוקץ", המשיך לקורס קצינים ושירת ברצועת הביטחון בדרום לבנון. "התחתנו כשצה"ל כבר יצא משם. בהמשך אורי הוצב ברצועת עזה, בניסנית. הוא התקדם מתפקיד לתפקיד, ואני לא הלכתי אחריו אלא נשארתי לגור בקדומים, קרוב למשפחה ולהורים. הייתי צעירה. שנה אחרי שנישאנו נולדה הבת הבכורה, הדר, ובתוך תשע שנים נולדו גם שלושת האחרים. היום זה נראה לי משוגע".

הבנת מראש שאת מתחתנת עם הצבא לכל החיים?

"לא הייתי בצבא, הגעתי מבית שלא הכיר מקרוב את החיים של שירות קבע, לא ידעתי למה אני נכנסת – אבל ידעתי שאני נותנת לו את המקום שלו לצמוח ולהתקדם, וזה גרם לו סיפוק גדול. ידעתי שיש 'תחנות יציאה', כי בכל תקופה צריכים לחתום מחדש. כל תפקיד שהוצע לאורי, דנו בו יחד. הייתה תחושה – והיא קיימת גם היום – שאנחנו עושים משהו טוב והולכים בדרך הנכונה, למרות הקשיים של גידול הילדים לבד. כשיש דיבור ושיח בין בני הזוג, זה אפשרי".

בעשר השנים הראשונות לנישואיה היא עבדה מעט, ורק במשרות שאפשרו לה להיות בבית בצהריים. "כשבעלך בתפקיד כזה, את אף פעם לא יודעת מתי הוא יחזור הביתה, ולכן הכול תלוי בך ועל אחריותך. אם את רוצה לרשום ילד לחוג ביום מסוים, זה חייב להתאים ללוח הזמנים שלך, כי אין מי שייקח אותו. ואין פילאטיס בערב, אם אין מי שיהיה עם הילדים. ההורים עזרו המון, קיבלנו מהם תמיכה בלתי נדלית. בלעדיהם לא היינו עוברים את זה".

הילה: "כשהילדים היו קטנים, היה לי חשוב מאוד להגיע כמה שיותר לצבא, לנצל כל הזדמנות. הייתי אורזת במשך יום שלם, לוקחת את כל הבית, כולל צעצועים ואוכל ופלטה וכל מה שצריך. כי אם לילד נרטבת הגרב, אין לך ממי לבקש אחרת. היה לי חשוב החיבור של הילדים למקום שבו אבא נמצא"

השלב הקשה ביותר, היא אומרת, הגיע כשאורי יצא לקורס מג"דים, ואחר כך כשמונה למפקד גדוד בחטיבת כפיר ובנצח יהודה. בתפקידיו הקודמים היה אחראי על יחידות קטנות יותר, וממילא תדירות ההקפצות שלו הייתה נמוכה יותר; כשהתקדם בהמשך לפיקוד על חטיבה, הוא כבר לא היה חייב לשהות כל הזמן בבסיס קדמי. "דווקא אז הרגשתי המון גאווה ותחושת סיפוק. זה תפקיד טוטאלי עבור המשפחה. ידענו שזו תקופה שאנחנו צריכים להיות בה 'על זה'. הסתכלתי על התפקידים האלה כעל שעון חול, הגרגרים נופלים ובסוף זה נגמר – אבל האמת היא שגם אז לא ידעתי למה אני נכנסת".

כמג"ד, אורי היה נשאר בבסיס כל שבת שנייה, והמשפחה הייתה מצטרפת אליו פעם בחודש. "כשהילדים היו קטנים היה לי חשוב מאוד להגיע כמה שיותר לצבא, לנצל כל הזדמנות. הייתי אורזת במשך יום שלם, לוקחת את כל הבית, כולל צעצועים ואוכל ופלטה וכל מה שצריך. כי אם לילד נרטבת הגרב, אין לך ממי לבקש אחרת. היה לי חשוב החיבור של הילדים למקום שבו אבא נמצא".

הקושי המרכזי, לדבריה, לא היה התחזוקה ה"טכנית" של המשפחה והריצה הבלתי פוסקת ממקום למקום; בהיבט הזה היא למדה להסתדר, ולהיעזר בהורים בעת הצורך. הקשיים המנטליים כבר הציבו אתגר מורכב יותר. "לא היה קל להתמודד לבד עם משימת החינוך. יש ילדה מתבגרת, יש ילד שלא רוצה ללכת לבית הספר – ולך אין עם מי לדבר ולהתייעץ. כשהילדים חולים ומדביקים זה את זה, את נשארת איתם שבוע ועוד שבוע, ואין לך עם מי לחלוק את הקושי. את צריכה להרים את עצמך בכוחות עצמך".

חיזוק מסוים היא מצאה ברשתות החברתיות. "אני טיפוס חברותי מאוד. אני באינטרנט עוד מימי ה־ICQ, והיה לנו פורום של נשות קבע ב'תפוז'. בהמשך זה עבר לבמות אחרות כמו פייסבוק, והמשיך גם לחברויות אמיתיות. אלו נשים שדוברות את שפת הקבע, מבינות היטב מה עובר עליי, והן עוגן חזק עבורי. גם ההורים שלי תמיד תמכו בי, והמסר מהמשפחה היה 'מישהו צריך לעשות את זה, ואת נבחרת. את מתאימה לזה, קטן עלייך, את ראויה להיות אשת מג"ד'. העצימו אותי ונתנו לי את התחושה שכן, זה כבוד. אבל עד שאורי סיים את תפקיד המג"ד, הרגשתי שאני בסלאלום, עולה ויורדת. לפעמים הייתי צריכה את המילה הטובה, שמישהו יגיד לי שאני לא סתם אוכלת מרורים, ושיש סיבה לכך שאני לא מפתחת את עצמי בשלב הזה בחיים".

שני מקשיבה להילה, וניכר שהיא מזדהה עם חלק ניכר מהדברים. אבל בשונה מחברתה, היא לא נתנה לקריירה הצבאית של בן הזוג לבלום את ההתפתחות המקצועית שלה; כיום היא מלהטטת בין שלושה מקומות עבודה – בית חולים, מרפאת מומחים וקליניקה פרטית. "היה ברור מההתחלה שהשירות הצבאי של אלעד הוא משימה של שנינו. דווקא כשהוא מג"ד אני מצליחה לפרוח ברמה האישית והמקצועית, כי אנחנו נותנים כוח זה לזה. כשאתה הכי עסוק, אתה עושה הכי הרבה".

ובכל זאת, ברור ששתיכן שילמתן מחיר אישי לטובת בני הזוג שלכן. הקריירה שלהם מאלצת אתכן להיות יותר בבית – מודל לא פופולרי במיוחד ב־2021.

שני: "נכון, חברות שלי המריאו עם הקריירה בגיל צעיר מאוד, ובינתיים נשארתי עם העבודה בבית החולים, שאפשרה לי לחזור הביתה בשתיים. אבל גם העבודה הזו היא שליחות. כשהילדים גדלו, הרשיתי לעצמי להתפתח".

הילה: "במשך הרבה שנים הייתי ביקורתית כלפי עצמי בנושא הזה, אבל ככל שאני מתבגרת אני מבינה שעשיתי חסד איתי ועם הילדים, כי גם הם קיבלו את המענה שהם צריכים. אם את מחליטה החלטות מתוך בחירה מלאה, זה בסדר גמור. עכשיו, כשחצי מהילדים כבר לא בבית, זה הזמן להתפתח ולהתקדם, וגם את זה אני עושה מתוך בחירה. יכולה לבוא תנועת נשים כזו או אחרת ולהגיד שאורח החיים שלי הוא שוביניסטי, אבל זה בכלל לא נכון. עכשיו אני בוחרת לפתח את עצמי, ובזמנו בחרתי ללדת ולגדל את הילדים. אני יכולה גם לתת הרבה דוגמאות של נשים שנשואות לאנשי קבע, וכן התקדמו בקריירה שלהן. הן בחרו להשקיע בעבודה, ומישהו אחר גידל את הילדים. גם זה בסדר גמור, כשהכול נעשה מבחירה".

שני: "אני נתקלת לפעמים בתגובות כמו 'איך את מרשה לו', שומעת ביקורת על כך שאלעד נמצא כל כך הרבה מחוץ לבית, ובכל זאת אני מרגישה שאנחנו עושים את הדבר הנכון. כי זו לא הכמות אלא האיכות. אני רואה אנשים שעובדים בהיי־טק ומגיעים הביתה ממורמרים. לעומת זאת, כשאלעד חוזר הוא נוכח במאתיים אחוז והוא אבא בכל רמ"ח איבריו. אבל אני גם לא מותחת ביקורת על מי שחושב אחרת ממני. זו חוויה סובייקטיבית מאוד".

הילה: "יום הזיכרון טעון מאוד, ואני משתדלת שהילדים לא יצפו בסרטים על שכול. איבדנו במהלך השנים חברים, והילדים ראו אותנו מתפרקים סביב זה. אלעד שומר על קשר עם משפחות של חיילים שנפלו. גם זה חלק מהמציאות, אבל אנחנו לא מגדלות את הילדים בפחד"

הילה: "ניסיתי להקים בקדומים קבוצת תמיכה לנשות משרתי הקבע. אחת המשתתפות התלוננה מאוד על הקשיים, ואמרה שאצלה המצב הזה הוא לא מבחירה. היה קשה להתמודד עם הטענות שהיא העלתה. לא נכון להיות במסלול כזה אם לא בחרת את השליחות, ואין דרך להפוך את החיים האלה למשהו זוהר. אולי יש כאן תמימות שלי ושל הרבה נשות קבע, שמאמינות שהן מסוגלות להכול. היו גם אנשים מדהימים שנאלצו לעזוב את הצבא, כי הם לא הצליחו ליצור את השילוב המטורף הזה".

להספיק לריב ולהשלים

העבודה המשותפת על הספר "משפחה בצבא" (ידיעות ספרים) שוב הראתה להן עד כמה הן דומות זו לזו, על אף ההבדלים הניכרים לעין. שני מספרת שלא התרגלה לכך שהילה מתנתקת בשבת, ואין דרך לדבר איתה; "מצד שני, היא פתחה אותי להרבה דברים יפים שאפשר לראות בדת".

הילה: "גדלתי בחממה, לא הייתה אצלנו הזיקה הזאת של 'בואו נכיר אוכלוסיות שונות'. גם לא הייתי בצבא, כך שמבחינתי, להוציא ספר יחד היה כמו להגיע לטירונות ולדעת להסתדר. רצינו שכל אחת תביא את הקול שלה, ושנהיה גאות בספר הזה בצורה שווה".

שני: "זו הייתה פלטפורמה לתרגול ענווה. לבוא בלי אגו, שתינו יחד לטובת הסיפור, ולא לשאול מי זרקה מילה יותר מהשנייה. ידענו שהילדים צריכים את זה, והם היו לנגד עינינו כל הזמן. אנחנו שתי נשים שצועדות יחד כדי להעצים את הילדים של משפחות הצבא".

גיבור הספר הוא יואב בן החמש, שרוצה מאוד שאבא ישתתף במסיבת יום ההולדת שלו – אך האב אינו מגיע. דרך סיפורו נפתח צוהר אל חייהם של הילדים הללו, שרק אמם מלווה את היומיום שלהם. הספר מסביר את גודל השליחות שלקח על עצמו האב, ומתאר כיצד המשפחה כולה מעורבת במשימה, על האתגרים הטמונים בכך ועל היופי המיוחד של חיים כאלה. "זה לא ספר עצוב", אומרת הילה, "אבל אני מרגישה שהכנסנו אליו את הקשיים שעוברים עלינו. דודה שלי, שהיא מנטורית בשבילי, אמרה לי: 'זה לא משקף אפילו בקמצוץ את מה שעובר עלייך כבר עשרים שנה'. נקודת המוצא שלנו היא שאנחנו עושות משהו טוב, ואנחנו רוצות שזה יצליח גם לאחרים. לנו זה עבד, הלוואי שזה יעבוד גם לך. אנחנו כבר מקבלות פידבקים מחממי לב מילדים, מאמהות ומסבים, וגם ממבוגרים שהיו ילדים לאנשי צבא".

"לא רצינו לצלול עמוק מדי לקשיים של המשפחות", אומרת שני, "אבל הכנסנו איור אחד שמראה את האמא מחזיקה את הילד, עוטפת אותו כדי לא להתפרק בעצמה. זה קרה לנו כל כך הרבה פעמים. היינו צריכות לבחור רגע אחד שקיים אצל כולן, ובחרנו בחיבוק הזה. היה חשוב לנו להעביר מסר שאומר: יש כאן דברים מורכבים, אבל אנחנו עוברים את זה ביחד".

ואיך הילדים עצמם מקבלים את המצב שלא הם בחרו בו?

הילה: "לא לכולם זה מתאים. אצלי חצי מהילדים פיתחו סתגלנות, הם עצמם 'מורעלים' ומבחינתם שאבא יהיה רמטכ"ל – ולחצי האחר זה קשה, הם רוצים שאבא יהיה נוכח ויבוא איתם למגרש לשחק. הם אומרים: לו זה היה תלוי בנו, לא היינו בוחרים במצב הנוכחי".

שני: "הילדים גם יודעים לפעמים לעשות לי ייסורי מצפון כשאני יוצאת, או שהם לא רוצים לדבר בטלפון עם אבא. לא תמיד זה קל".

"לא מזמן שאלתי את הילדים איזה רגע היה קשה במיוחד להם", מספרת הילה. "הם נזכרו שבאחת משבתות הארגון התארחו אצלם הרבה חברים, ואורי היה אמור להגיע לשבת. בסוף הוא נשאר בצבא, ואני עשיתי את הקידוש. אני בכלל לא זכרתי את זה, ולהם השבת ההיא צפה כנקודה של קושי".

שני: "אני זוכרת שהייתי שרה שיר ערש לילדים, ותוך כדי כך אומרת להם שלאבא קוראים אלעד והוא אוהב אותם. ושוב, אני רוצה להדגיש שהכול נעשה מתוך בחירה, בלי תחושת קורבן, גם אם זה לא תמיד קל".

גם את הקשר הזוגי לא קל לתחזק בתנאים שמכתיב צה"ל, הן מודות. "הילדים שואבים את מעט הזמן שבו אבא נמצא בבית", מספרת הילה. "זה מאתגר, והיינו צריכים לעבוד קשה על הזוגיות".

שני: "זה כמו בשיר 'תן לי דקה להתרגל אליך שוב'. הוא מגיע ל־24 שעות, ואת צריכה בזמן הזה להספיק להתרגל אליו, לריב, להשלים, להיות יחד עם הילדים, עם המשפחה, לפגוש חברים".

ובמציאות החיים הלא פשוטה שאתן מתארות, המושג "אנשי קבע" מתקשר בתודעה הציבורית של התקופה האחרונה בעיקר עם משכורות גבוהות ופנסיות מנופחות.

הילה: "אין קשר בין המספרים שמוזכרים מדי פעם בתקשורת ובין המציאות. מציגים לך משכורת של טייס קרב שהוא מהנדס ומרוויח סכום גבוה, ומשליכים ממנה לשאר אנשי הקבע. זה ממש לא כך".

שני: "אני בכלל לא רוצה להיכנס לזה. זה גם לא נכון, וגם צריך להבין שהם לא עושים את זה בשביל השכר".

שני: "הכתיבה המשותפת הייתה פלטפורמה לתרגול ענווה. לבוא בלי אגו, שתינו יחד לטובת הסיפור, ולא לשאול מי זרקה מילה יותר מהשנייה. ידענו שהילדים צריכים את זה, והם היו לנגד עינינו כל הזמן. אנחנו שתי נשים שצועדות יחד כדי להעצים את הילדים של משפחות הצבא"

השריר של ההקפצות

מעבר לכל הקשיים, הלחצים והאילוצים – שוכן לו גם הפחד. החרדה לגורלו של הבעל והאב שבמשך שנים נמצא בחזית הדרום או הצפון, בין בפעילות ביטחון שוטף שיכולה בתוך רגע להסתבך ולהפוך לתקרית דמים, ובין אם במלחמה של ממש. "יצאתי משיעור פילאטיס ואני רואה 136 שיחות שלא נענו", נזכרת שני במה שאירע בקיץ 2006, עוד לפני שהיא ואלעד נישאו. "אלעד היה בין הראשונים שנכנסו ללבנון עם הטנקים. חברים שלו, שעוד היו בשטח ישראל, הצמידו טלפון למכשיר הקשר, וככה יכולתי לדבר איתו ולאחל לו בהצלחה. את כל מה שקרה להם אחר כך שמעתי בחדשות. הוא לא היה יכול לדבר איתי מתוך לבנון, אבל בשלב הזה ידעתי שנתחתן. אחרי שש שנים של חברות, היה לי ברור שאני מתחתנת איתו ועם צה"ל".

הילה: "כשאורי שירת ברצועת הביטחון בדרום לבנון, הוא היה יוצא משם פעם בשלושה שבועות. זה היה קשה. כשאני מרפרפת על כל החיים שלנו, אני מבינה שתמיד הייתי עם אוזן אחת לחדשות, לשמוע מה קורה. הוא היה אומר לי שבלילה הוא יוצא למעצר עם הגדוד, ואני לא הייתי ישנה טוב בלילה, מחכה לבוקר כדי לשמוע שהכול עבר בשלום. ובבוקר צריך גם לקום ולתפקד כרגיל, החיים ממשיכים, ואת יודעת שבעלך הלילה סיכן את חייו. צריך איכשהו להחזיק את הדיסוננס הזה, בין הידיעה שהוא עם חייליו במקום עוין ויכול לקרות משהו, ובין השגרה של הסנדוויצ'ים ופיזור הילדים".

שני: "אני זוכרת את עצמי לא פעם, בתקופות של מתיחות, מסתכלת במסכי הטלוויזיה של המטופלים בבית החולים, לראות אם קרה משהו. ההצצה הזאת בחדשות כשאף אחד לא יודע, הדריכות הזאת – אלה דברים שקשה להסביר. בסופו של דבר אני אדם אופטימי, ואני מנסה להגיד לעצמי שאין סכנה. זו ההגנה שאני מציבה סביבי".

חומות ההגנה האלה עלולות להיסדק בקלות, בפרט בימי הזיכרון לחללי צה"ל. שני מספרת שחבר של בנה ניגש אליו פעם ביום הזיכרון, ואמר לו "אבא שלך מת בצבא". "בשבילי זו הייתה פלטפורמה לדבר עם הילדים, להרגיע אותם ולהרחיק את המחשבות האלה של סכנת חיים".

הילה: "יום הזיכרון טעון מאוד, ואני משתדלת שהילדים לא יצפו בסרטים על שכול. איבדנו במהלך השנים חברים, והילדים ראו אותנו מתפרקים סביב זה. אלעד שומר על קשר עם משפחות של חיילים שנפלו. גם זה חלק מהמציאות, אבל אנחנו לא מגדלות את הילדים בפחד".

שני: "הילדים שלי ראו את אמא בוכה ביום הזיכרון. זה מההיבטים הפחות יפים, אבל זה קיים".

אם הילדים שלכן ירצו לחתום קבע, תעודדו אותם?

שני: "כן. החלום שלי הוא שעוד לפני השירות הצבאי הם יעשו שנת שירות, ייתנו מעצמם, כי הם רואים שכאשר אתה נותן, זה מצמיח אותך".

הילה: "צריך לשקף להם את המציאות לכאן ולכאן. אני רואה בעין טובה את הרצון ואת הצורך לשרת את המדינה, ואם הילדים או בני זוגם ירצו להישאר בקבע, אתמוך בזה בהחלט. זו משימת חיים, ואם הצבא בחר אותם למשימה הזאת, מי אנחנו שנגיד להם לא?"

יש גם יתרונות שהילדים של משרתי הקבע נהנים מהם?

"ילדים של אנשי צבא גדלים למציאות שהיא משתנה ברגע", מאבחנת שני. "לא פעם קורה שמתכננים דבר מסוים, אבל הכול משתנה בבת אחת מאפס למאה, למשל אם פתאום יש הקפצה. זה דורש גמישות מחשבתית, וגם זה שריר שאנחנו מתרגלים. זו מיומנות חיים שיכולה להיות מתנה גדולה לילדים, אם עושים את זה בצורה נכונה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il