לב העיר העתיקה של קיוטו, בין סמטאות ציוריות ובתים עשויים מעץ, שוכן מקדש בודהיסטי ששמו קיומיזו. עשרות אלפי מתפללים, תיירים ומבקרים עוברים מדי יום את השער הטקסי, רוחצים את ידיהם ומטפסים במדרגות אבן למרפסת גבוהה המשקיפה על צוק. משם, שבילים צרים מתפתלים בין היכלות ומובילים לצלע ההר. בשעת דמדומים, כשהתיירים מתבקשים לצאת החוצה והשערים עומדים על סף סגירה, הנוף שנשקף מהמרפסת מתחיל להיראות מאיים יותר ויותר – עצי יער צפופים, מדרונות תלולים ורחובות צרים, ריקים מאדם – עד שבסופו של דבר הוא נבלע בחשכה. בתפיסה היפנית, התהום האפלה שמעבר למרפסת משקפת הימור, תעוזה, קפיצה אל הלא נודע.
ב־7 באוקטובר 1941 נפגש ראש ממשלת יפן הנכנס, גנרל טוג'ו הידקי, עם קודמו בתפקיד, הנסיך קונואה, והסביר לו מדוע האימפריה היפנית חייבת לצאת למלחמה מול ארצות הברית, החזקה ממנה. לשם כך נדרש טוג'ו למטפורה של המרפסת הקדושה. לפעמים, הטעים, חייבת אומה לקפוץ באמצע הלילה מהמרפסת של מקדש קיומיזו. כחודש לאחר מכן חזר טוג'ו על אותם ההסברים בפני מועצת המדינה העליונה, שהתכנסה בארמון הקיסרי בטוקיו. בחדר הוועידות הקודר והחשוך האזינו קומץ מדינאים וקצינים בכירים לראש הממשלה מרצה את טיעוניו, בעוד הקיסר הירוהיטו יושב על במה מוגבהת, שותק. כבר אז היו רבים בהנהגה היפנית שסברו שסיכוייה של ארצם לנצח קלושים, ובכל זאת הם תמכו רשמית פה אחד בהצעתו של טוג'ו. היום אנחנו יודעים כיצד ההרפתקה הזאת הסתיימה: בשתי פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי, בחורבן מוחלט של האימפריה היפנית ובכיבוש איי הבית שלה בידי ארצות הברית.
כיצד חבורה של אנשים מנוסים, משכילים ורציונליים, שניהלו את אחת מהמדינות המתקדמות בעולם, הסכימו לצאת למלחמה שגם לשיטתם הייתה מסוכנת להחריד, אם לא אבודה ממש? אחרי הכול, אליבא דכולי עלמא, הסיכוי לצאת בחיים מקפיצה אל החושך המוחלט שמעבר לקיומיזו אינו גבוה. האדם שהיה אמון על הקפיצה הקולקטיבית הזו, מפקד הצי המשולב של יפן, הניח אף הוא שהסיכויים אינם מלבבים. אפילו אם נצליח להכות את ארצות הברית מכה ניצחת – כך אמר אדמירל יממוטו איסורוקו לקיסר – יפן תוכל בסך הכול "להשתולל" במשך שישה חודשים באוקיינוס השקט ולהרחיב את האימפריה על חשבון ארצות הברית; אולם לאחר אותם שישה חודשים, יתרונם החומרי של האמריקנים יגבר, והוא כמפקד הצי אינו יכול להבטיח תוצאה חיובית במלחמה.
מה עמד מאחורי ההימור של טוג'ו ויממוטו כשהחליטו לתקוף את פרל הרבור, "נמל הפנינים" בהוואי, ב־7 בדצמבר 1941? הבנת ההיגיון שהנחה אותם מאפשרת ללמוד לא מעט על כשלים אסטרטגיים קיומיים, ולהפיק לקחים שיפים גם לימינו אלה.
הם ידעו שמלחמה מול ארצות הברית קרובה לגדר הבלתי אפשרי, קפיצה מהמרפסת של מקדש קיומיזו. אבל ככל שהמלחמה תידחה, ליפן יהיה פחות דלק וסיכוייה יהיו קלושים אף יותר. מעטים הבחינו בכשל: אם משהו בלתי אפשרי היום, זה לא כל כך חשוב שמחר הוא יהיה פחות אפשרי
חשבונות של אימפריה
מבחינת ראש הממשלה טוג'ו ועמיתיו, ליפן לא הייתה ברירה אלא לצאת להרפתקה המסוכנת. הסיבה לכך נעוצה בטלטלות ובעימותים שעברה ארצם בעשרות השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה. מאז "הרסטורציה של מייג'י", המהפכה שהפילה את המשטר הפיאודלי הישן ב־1868 והפכה את יפן למדינה מודרנית, הפנימו היפנים שכדי להגן על עצמם מתוקפנות מדינות המערב, עליהם ליצור באסיה אימפריה יבשתית. השטחים הנרחבים שיכבשו מעבר לים, כך גרסו, יחצצו בינם ובין יריביהם, וגם יספקו כוח כלכלי ומשאבי טבע. ב־1895, לאחר מלחמה עם סין, השתלטה יפן על טייוואן; ב־1905 היא הביסה את רוסיה, ולקחה לעצמה בפועל אזורים אסטרטגיים במנצ'וריה (צפון־מזרח סין); חמש שנים לאחר מכן סיפחה גם את קוריאה.
מאז הייתה יפן נתונה בעימות הולך ומסלים עם התנועה הלאומית הסינית. היפנים שכנעו את עצמם שמנצ'וריה היא חבל הצלה אסטרטגי לאימפריה שלהם: מהשטח הזה יוכל כל אויב לתקוף את קוריאה ואת יפן עצמה, ובנוסף לכך שוכנים בו מרבצים של משאבי טבע בעלי חשיבות עליונה. השליטה במנצ'וריה נחשבה להכרחית. סין הייתה אז מפולגת בין ברוני מלחמה רבים, והתנועה הלאומית שלה, בראשות מפלגת האומה (גואומינדאנג), שאפה לאחד את המדינה. בעיני היפנים, איחוד סין היה עלול לסכן את הישגיהם במנצ'וריה ולאיים ביטחונית על האימפריה כולה. ב־1931 השתלט הצבא היפני על חבל מנצ'וריה במלואו, והחל בתהליך התפשטות איטי ללב סין. שש שנים לאחר מכן, בעקבות ההתנגשות המכונה "תקרית גשר מרקו פולו", פרצה מלחמה מלאה בין שתי המדינות, ויפן כבשה במהירות שטחים עצומים לאורך החוף המזרחי והדרומי של סין.
דא עקא, מעצמות המערב, ובעיקר ארצות הברית ובריטניה, ראו את התפשטותה של יפן בעין שלילית ביותר. בהתרחבותם האימפריאליסטית חסרת הרסן רמסו היפנים את האינטרסים הרבים של מדינות המערב בסין, והן חששו בצדק גם לגורל המושבות שלהן באזור. חלק ממנהיגי יפן דיברו בגלוי על גירוש הקולוניאליסטים ממזרח אסיה – הבריטים מבורמה, ההולנדים מאינדונזיה, האמריקנים מהפיליפינים. בו בזמן, מעשי הטבח המחרידים שעשו היפנים בסין, ובמיוחד האירוע הידוע כ"אונס ננג'ינג" (דצמבר 1937), עוררו גל אהדה אדיר כלפי סין בדעת הקהל המערבית, ובמיוחד בארה"ב.
בסוף שנות השלושים הגיע העימות במזרח אסיה למבוי סתום. היפנים האמינו שהם זקוקים למשאבים כלכליים נוספים – בעיקר גומי ונפט – כדי לעמוד במאבק ההולך ומסלים מול מעצמות המערב. אולם לשם כך היה עליהם לכבוש את הודו־סין הצרפתית (וייטנאם, לאוס וקמבודיה של היום) ואת אינדונזיה ההולנדית. השתלטות עוינת כזאת על מושבות מערביות הייתה עילה למלחמה, קאזוס בלי. הברית של היפנים עם היטלר, שנועדה להרתיע את מעצמות המערב, הרעה את מצבם עוד יותר. מבחינת האמריקנים, יפן הצטרפה ל"ציר הרשע", ולכן פחת הטעם בניהול משא ומתן עמה. באוגוסט 1941, בתגובה על הפלישה היפנית להודו־סין, החליטה ארצות הברית להטיל על יפן אמברגו מוחלט. חשבונותיה של האימפריה בארצות הברית, בבריטניה ובכל מושבותיהן הוקפאו, ונאסר למכור לה נפט ומוצריו. מזכיר המדינה של ארה"ב, קורדל הול, הודיע כי אם יפן מעוניינת בהסרת האמברגו, עליה לסגת מכל השטחים שכבשה בסין, עד הסנטימטר האחרון של אדמת מנצ'וריה.
בסדרת ועידות קיסריות בהשתתפות ראשי הצי והצבא ובכירי הממשלה, החליטה ההנהגה היפנית שאי אפשר להיענות לדרישות האמריקניות. כיצד יכולה יפן להשליך את כל הישגיה, ועוד לאחר שהקריבה חיילים רבים כל כך? האם כל הניצחונות היו לשווא? "אם נפסיד את ההזדמנות הנוכחית לצאת למלחמה", אמר ראש מועצת הכתר הארה יושימיצ'י, "ניאלץ להיכנע לתכתיב האמריקני. לכן אני מסיק שאין לנו מנוס אלא לפתוח במלחמה נגד ארצות הברית". אפילו אם הממשלה הייתה מבקשת להתפשר, הצבא – שהיה לו כוח פוליטי אדיר ביפן, וקציניו התנקשו לא אחת בראשי ממשלה סוררים – היה מטיל וטו על המהלך.
גם שימור הסטטוס־קוו לא נחשב לדרך הגיונית. ליפן היו יתרות דלק שיכלו לספק את צרכיה לשנתיים בלבד, ובלי נפט – הצי שלה ישותק. לכן נכנסו טוג'ו ועמיתיו להלך רוח מסוכן. הם ידעו שמלחמה מול ארצות הברית קרובה לגדר הבלתי אפשרי, קפיצה מהמרפסת של מקדש קיומיזו. מצד שני, ככל שהמלחמה תידחה, ליפן יהיה פחות דלק וסיכוייה יהיו קלושים אף יותר. מעטים הבחינו בכשל המחשבתי: אם משהו בלתי אפשרי היום, זה לא כל כך חשוב שמחר הוא יהיה אפילו פחות אפשרי.
ובכל זאת, מכיוון שהמדינאים החליטו שאין ברירה, הם פנו למפקד הצי, אדמירל יממוטו, שיתווה להם את הדרך המסוכנת פחות.
ביצועיו המעולים של הצי היפני, בצירוף כשלי המודיעין האמריקני, אפשרו ליממוטו להפתיע את צבא ארצות הברית לחלוטין ולהכות את נמל הפנינים שוק על ירך. ברגע שנשמעו מילות הקוד "טורה, טורה, טורה" (נמר, נמר, נמר), נסקו המפציצים היפניים ועשו שמות בספינות האמריקניות בנמל
ללכוד את ארה"ב בדילמה
שתי אפשרויות פעולה עמדו בפני יממוטו והממונים עליו. הראשונה הייתה לכבוש את אינדונזיה ההולנדית כדי להשיג את משאבי הנפט ולהקהות את שיני האמברגו של ארה"ב. מתקפה כזו הייתה מציבה את האמריקנים בדילמה; מחד גיסא, הם יתקשו לספוג את ההשפלה מיפן ולהפקיר את בני בריתם ההולנדים. מאידך גיסא, בציבור בארה"ב ובקונגרס האמריקני הייתה התנגדות נרחבת למעורבות במלחמות מעבר לים, וייתכן שהנשיא רוזוולט לא היה מצליח לשכנע אותם להסתבך במאבק ארוך ומדמם מול יפן רק כדי להציל את הקולוניאליזם האירופי – שגם כך היה נתעב בעיני רוב האמריקנים. ובכל זאת, טוג'ו ויממוטו הכריעו נגד הדרך הזאת. הם חששו שאם ארצות הברית אכן תחליט להגיב על כיבוש אינדונזיה, היא תוכל להשתמש בפיליפינים בתור בסיס פעולה, לשגר את "צי האוקיינוס השקט" האדיר שלה שעגן בהוואי, ולשסע בקלות את האימפריה היפנית לשניים.
לכן החליט יממוטו לפתוח את המלחמה בהתקפת פתע ימית סימולטנית נגד הצי העוגן בפרל הרבור והמושבה האמריקנית בפיליפינים. ההיגיון האסטרטגי היה פשוט. כפי שכתב פעם יובל נח הררי, עוד בימיו כהיסטוריון צבאי: כשאתה מנחית מכה מקדימה על יריב, עדיף שתיקח ממנו את הקלף האסטרטגי החזק ביותר שיש בידו באותו הרגע. במלחמת ששת הימים, כשישראל השמידה את חיל האוויר המצרי על הקרקע, היא לא ידעה מה תעשה מצרים בתגובה, אבל דבר אחד היה ודאי: קהיר לא תוכל להגיב במכה אווירית על כוחות צה"ל ועל ערי ישראל. מנחם בגין לא ידע כיצד סדאם חוסיין יגיב על השמדת הכור העיראקי במבצע אופרה, אבל היה יכול להיות בטוח שעיראק לא תגיב בנשק גרעיני. זה היה בדיוק ההיגיון שהנחה את יממוטו: לא משנה כיצד תפעל ארצות הברית בעקבות המכה היפנית המקדימה – היא לא תוכל להגיב באמצעות צי האוקיינוס השקט או חיל האוויר שלה בפיליפינים.
השיתוק האמריקני הצפוי היה מעניק כאמור ליפן שישה חודשים להשתלט על משאבים, להרחיב את האימפריה ולבנות קו הגנה באוקיינוס השקט. אבל יממוטו לא השלה את עצמו. הוא ידע שעם הזמן, כוחה העדיף של ארצות הברית בגייסות, במשאבים וביכולת התעשייתית יכריע את הכף, ולא משנה כמה שטח תכבוש יפן בששת חודשי החסד שמתקפת הפתע תיתן לה. לכן הוא ביסס את התוכנית שלו על הנחת יסוד שנייה, נוספת, מפוקפקת בהרבה מהראשונה: שהמכה המקדימה תכאיב לארצות הברית עד כדי כך שהיא תחליט להתמקד בזירה האירופית ותעזוב את יפן לנפשה.
הכישלון בעקבות ההצלחה
ההתקפה על פרל הרבור ב־7 בדצמבר 1941 לפנות בוקר (8 בדצמבר ביפן) הייתה כביכול הצלחה מבצעית מסחררת. כוח המשימה היפני נע בדממת רדיו מלאה, תוך שימוש בטכניקות מתקדמות לתדלוק בין־אונייתי בחושך מוחלט. ביצועיו המעולים של הצי היפני, בצירוף כשלי מחקר וחוסר תיאום בקרב ארגוני המודיעין האמריקניים, אפשרו ליממוטו להפתיע את צבא ארצות הברית לחלוטין ולהכות את נמל הפנינים שוק על ירך. ברגע שנשמעו מילות הקוד "טורה, טורה, טורה" (נמר, נמר, נמר), נסקו המפציצים היפניים ועשו שמות בספינות האמריקניות שעגנו בנמל.
שני גלי מפציצים הכו בפרל הרבור. 2,403 חיילים ואזרחים אמריקנים נהרגו במתקפה, יותר מאלף נפצעו, ושמונה אוניות מלחמה הושמדו או ניזוקו קשות. מטוסי חיל האוויר של ארה"ב שחנו בצפיפות בשדות התעופה הצבאיים באי אואהו, נכתשו גם הם. במקביל הושמד גם חיל האוויר האמריקני בפיליפינים, והיפנים כבשו את הארכיפלג בתוך חודשים ספורים.
אבל על אף התוצאות המרשימות, יממוטו לא הצליח להשיג את מטרותיו האסטרטגיות. ראשית, אפילו הנזק הטקטי שהאמריקנים ספגו, לא היה חמור כפי שמתכנני המבצע קיוו. אדמירל נגומו צ'ואיצ'י, שפיקד על ההתקפה, החליט לא להוציא גל שלישי של מפציצים מטעמי ביטחון, חיסכון בכוח והגנת הספינות שלו. המפציצים היפניים שנשלחו לפרל הרבור השמידו בעיקר ספינות קרב ישנות, ולהוותם של בכירי הצבא בטוקיו, נושאות המטוסים האמריקניות לא היו אז בנמל ולכן לא נפגעו. זאת ועוד: היפנים לא השמידו את סדנאות התיקון, וגם לא את מכלי הדלק הענקיים שעוד יאפשרו לאמריקנים לנוע באוקיינוס השקט במשך כל שנת 1942. אם נגומו וטייסיו היו מעלים את המכלים באש, הכוחות האמריקניים היו צריכים להסתמך אך ורק על מאגרי הדלק של הצי בחוף המערבי של ארצות הברית. מכל הסיבות הללו ועוד, על אף נפילת הפיליפינים והאבדות הכבדות בפרל הרבור, האמריקנים הצליחו לשקם את כוחם במהירות שהפתיעה את יפן.
ב–27 בפברואר 1942 כבשו כוחות יממוטו את אינדונזיה והשמידו את חיל המצב שם, אולם עיקר הכוח הימי של האמריקנים נותר פעיל. מכאן היפנים ירדו דרומה, כדי לרסק את המאחז האוסטרלי בפפואה גיניאה החדשה ואת כוחות ארה"ב באי מידוויי
אולם החולשה העיקרית באסטרטגיה של יממוטו הייתה התלות שלה ברצונו הטוב של היריב. ליפנים לא הייתה יכולת אמיתית להכות במרכזי הפיקוד, האוכלוסייה והתעשייה של ארצות הברית, ולכן לא היה להם סיכוי לאלץ את המעצמה היריבה לחתום על הסכם להפסקת אש. הם היו יכולים רק לקוות שהאמריקנים עצמם יסיקו שלא משתלם להם להמשיך במלחמה. יש לציין שיממוטו ביסס את חישוביו על תקדים היסטורי: הנסיגה של רוסיה ממלחמתה עם יפן בקיץ 1905, עקב תבוסות בשדה הקרב וזעזועים מהפכניים מבית. אבל ארצות הברית ב־1941 אינה האימפריה הרוסית בתחילת המאה העשרים. גם יממוטו ידע שאם תקוותו תיכזב, תיפתח מלחמת התשה ממושכת שיפן אינה מסוגלת לעמוד בה. ובכל זאת, האדמירל התכונן רק לאפשרות הטובה ביותר; לא הייתה לו שום תוכנית חלופית למקרה שהנחת היסוד שלו תתגלה כבלתי מבוססת, והאפשרויות הרעות יתממשו.
וכך אכן קרה. ההתקפה על פרל הרבור הרחיקה כל הסכם בין יפן לארצות הברית. טוג'ו ויממוטו לא דחקו את האמריקנים לנטוש בבהלה את המערכה באוקיינוס השקט; למעשה, הם פתרו לנשיא ארצות הברית בעיה. דעת הקהל האמריקנית אז הייתה בדלנית, ונטתה להתנגד למלחמות בארצות נכר. ההתקפה הבוגדנית של היפנים, בצירוף הכרזת המלחמה של היטלר זמן קצר לאחר מכן, אפשרה לרוזוולט להתגבר על הבדלנים בארצו, להשיג תמיכה בקונגרס ולאחד את דעת הקהל מאחורי ההחלטה להיכנס למלחמה נגד מדינות הציר. היפנים לא הבינו את עוצמת ההשפלה שבהתקפת פתע על כוחות אמריקניים בשטח אמריקני ריבוני; במעשיהם הם הקטינו מאוד את הסיכוי שארה"ב תסכים לפשרה כלשהי, גם כזו שמתקבלת על הדעת מבחינת האינטרס הקר.
כדור האש העקשן
לרוע מזלם של היפנים, יממוטו המשיך באותו נתיב אסטרטגי קלוקל גם לאחר שהמציאות סתרה את תחזיותיו. בהיעדר יכולת לבסס קו הגנה באוקיינוס השקט או לעמוד במלחמת התשה ארוכה, הוא עדיין קיווה שאם רק ינחית על הצי מכה חזקה נוספת – ארצות הברית תירתע, תצא מהמלחמה ותחתום עם יפן על "שלום הוגן" שישאיר לה לפחות חלק מכיבושיה.
ב־27 בפברואר 1942 כבשו כוחות יממוטו את אינדונזיה והשמידו את חיל המצב של ארצות הברית ובעלות בריתה באזור האסטרטגי הזה, אולם עיקר הכוח הימי של האמריקנים נותר עדיין פעיל. מכאן היפנים ירדו דרומה, כדי לרסק את המאחז האוסטרלי בפפואה גיניאה החדשה ואת הכוחות האמריקניים באי מידוויי השוכן באוקיינוס השקט, אלפיים קילומטרים מהוואי. יממוטו קיווה שארצות הברית לא תוכל להשלים עם אובדן אי אסטרטגי כל כך, ותשגר לשם את נושאות המטוסים שלה – מה שיאפשר ליפנים להשמידן בקרב אחד מכריע. ההיגיון של פרל הרבור שוב עמד למבחן.
הפעם, בניגוד לפרל הרבור, התכנון היפני היה גרוע בהרבה מהמצופה. כדי להתמודד עם נתוני הפתיחה הבעייתיים שלו, יממוטו "רימה" במשחקי המלחמה שנערכו במטות הפיקוד לקראת הקרב: הוא הִנְדֵּס תוצאה אופטימית, בעודו משתיק קצינים פסימיים, שהביעו עמדות מציאותיות יותר משלו. כמו כן, בגלל שיקולים של פוליטיקה פנימית וחילוקי דעות בצמרת הצי היפני, הוא פיצל את הכוח שלו באופן הרסני והביא למידוויי רק ארבע נושאות מטוסים יפניות במקום שש, דבר שהפחית את סיכוייו לנצח בקרב. מעבר לכך, התוכנית שלו לשלב הבא של המערכה – לכבוש את הוואי כדי להוריד את ארצות הברית על ברכיה – הייתה חסרת סיכוי לחלוטין. לצבא היבשה היפני לא הייתה כל יכולת לספק את הכוחות הדרושים למבצע אדיר שכזה.
קרב מידוויי, בין 4 ל־7 ביוני, היה אסון בלתי נתפס מבחינת היפנים. יממוטו לא הבין שאנשי המודיעין של הצי האמריקני פענחו את הצפנים של רשתות הקשר היפניות, וגילו את כיוון ההתקפה ומקומה. בתקוות שווא להטעות את האויב, פיזר האדמירל את הכוח שלו באופן מסוכן, וכתוצאה מכך הספינות היפניות התקשו לתמוך זו בזו.
גם נגומו, אדריכל ההתקפה על פרל הרבור וכעת מפקד הכוח במידוויי, היה אחראי לסדרת טעויות טקטיות חמורות. כל אלה, בשילוב יד המקרה שנטתה לטובת האמריקנים, הובילו לתבוסה מוחצת של יפן. ארבע נושאות מטוסים יפניות הוטבעו, ועמן צוותי אוויר מוכשרים ומאומנים רבים. התקווה היפנית האחרונה לנצח במלחמה מהירה שקעה גם היא למצולות. האובדן החמור ביותר מבחינת יממוטו היה כוח המשימה עצמו; לא רק ארבע נושאות מטוסים מהדגם הגדול והמהיר, אלא צי מלחמה מאורגן ומתואם שידע לפעול כאגרוף מחץ של האימפריה. עכשיו המלחמה הפכה למלחמת התשה, מערכה שגם לשיטתו לא היה ליפן סיכוי לנצח בה. ההיגיון של פרל הרבור נכשל בשנית, והפעם בקול רעם מהדהד הרבה יותר מאשר בדצמבר 1941.
גם אחרי הכישלון במידוויי, האסטרטגים בטוקיו המשיכו לשכפל את ההיגיון הלקוי שהוביל אותם עד כה. התעמולה הממשלתית סיפרה לעם שוב ושוב על ניצחונות בקרבות, אבל כל מי שידע לקרוא מפות ראה שבמהלך 1943 ו־1944 ה"ניצחונות" הללו הלכו והתקרבו לחופי יפן. בהיעדר סיכוי לנצח, יממוטו ויורשיו הוסיפו לקוות שגם תיקו עקוב מדם עשוי לשכנע את ארצות הברית לצאת מהמלחמה. אפילו כשיפן עמדה בפני קריסה מוחלטת, בכירי הצבא שלה לא הצליחו להיגמל מההיגיון שהכזיב אותם פעמים כה רבות.
האסטרטגים בטוקיו המשיכו לשכפל את ההיגיון הלקוי שהוביל אותם. התעמולה הממשלתית סיפרה לעם שוב ושוב על ניצחונות בקרבות, אבל כל מי שידע לקרוא מפות ראה שבמהלך 1943 ו–1944 ה"ניצחונות" הללו הלכו והתקרבו לחופי יפן
אדמירל אונישי, אבי שיטת הקמיקזה, שכנע את עצמו שאם ירסק את מטוסיו שלו על אוניות האויב, רוח ההקרבה היפנית תגרום לאמריקנים להבין שלא כדאי להם להמשיך במלחמה. כששוב התברר שאין לארצות הברית שום כוונה לעצור, אונישי וקצינים אחרים התחילו לדבר על "כדור אש של 100 מיליון איש" – קרי, הקרבת העם היפני כולו בלוחמת קמיקזה. בדרום יפן אימן הצבא נשים וילדים להילחם בחניתות במבוק מול הטנקים והלהביורים האמריקניים. ההיגיון של דצמבר 1941, שעוד היה מובן וסביר יחסית, העמיק את אחיזתו עם כל כישלון, עד שהפך להתאבדותי. התוצאה כאמור הייתה שתי פצצות אטום, קריסה מוחלטת וכניעה ללא תנאי של האימפריה היפנית באוגוסט 1945. יממוטו עצמו נהרג כבר באפריל 1943, כשהאמריקנים יירטו את מטוסו מעל איי שלמה.
אז מה אפשר ללמוד מהכישלון היפני בפרל הרבור, אסון אסטרטגי מהדהד שהתחזה להצלחה?
ראשית, תוכניות אסטרטגיות שמניחות שתושג התוצאה הטובה ביותר, בלי להתכונן למקרה של הפתעה או כישלון, גרועות מעיקרן. שנית, בעייתי מאוד לתלות את ההצלחה של התוכנית בבחירתו החופשית של היריב. האסטרטגים היפנים ידעו הרי שארצות הברית לעולם לא תהיה חייבת לצאת מהמלחמה; הם קיוו שהיא תרצה לצאת, כדי לפנות כוחות למערכה באירופה. תקווה כזאת אינה יכולה לשמש בתור הנחת עבודה ריאלית. שלישית, אסטרטגיה כושלת נוטה לשכפל את עצמה גם כשהמציאות סותרת את הנחות היסוד שלה.
לבסוף, חשוב להיזהר מרטוריקה ציורית ועמומה שמכסה על החלטות מפוקפקות. כשראש ממשלה אינו יכול לנמק את האסטרטגיה שלו באופן רציונלי, ונאלץ להיעזר בדימויים כמו קפיצה ממרפסת של מקדש, אין לתאר את עתידה של מדינתו אלא בצבעים הקודרים של החשכה הממתינה למטה.
פרופ׳ דני אורבך הוא היסטוריון צבאי בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
