במחיאות הכפיים שנשמעו בתום הקרנת הבכורה של "חטיפה: החיילת מקו 300", אפשר היה לחוש משהו שונה. "הייתה כאן אמביוולנטיות", מסביר המפיק והיוצר נתי דינר. "מצד אחד אנשים ראו סרט מצוין, ומצד שני הוא נוגע במקומות הכי כואבים של מדינת ישראל. זה כמו בסוף הספד טוב בטקס זיכרון: אתה לא יודע איך להגיב".
במוצאי השבת הקרובה ישודר בקשת (ערוץ 12) סרט הדוקו־דרמה המטלטל, המגולל את האירועים שהתחוללו באוטובוס הישראלי שנחטף באפריל 1984. המבנה הקולנועי מזכיר מאוד את סרטו הקודם של דינר, "סבנה": גם הסרט ההוא הוקדש לאירוע חטיפה, וגם הפעם משתלבים על המסך קטעי דרמה מבוימים עם עדויות אמיתיות של חטופים ומחלצים.
נראה שיש לך משיכה לסיפורים של בני ערובה.
"בנס הזה שנקרא מדינת ישראל, יש משהו שבנוי על אוסף אירועים קטנים שנראים כאילו הייתה בהם השגחה עליונה. אני עובד על איתור הסיפורים האלה. מלכתחילה חשבתי שמבצעי החילוץ של סיירת מטכ"ל יהיו מאוד אטרקטיביים לפריים־טיים, אבל לא ידעתי עד כמה הסיטואציה בין חוטפים לחטופים היא מעניינת. לא במקרה נעשים עליה כל כך הרבה סרטים בהוליווד".
הבמאי רותם שמיר ("פאודה", "בני ערובה"), שותפו של דינר ליצירת הסרט, מצטט משפט של שי אביטל, מי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל באותו אירוע. "הוא אומר שם ששחרור בני ערובה הוא הלחימה האולטימטיבית, כי יש לך רק שברירי שנייה כדי לקבל החלטות, וחיי אדם מוטלים על הכף. זה נכון גם לגבי דרמה. סיטואציית בני ערובה מכילה בתוכה את כל הספקטרום של הרגשות האנושיים".
הציבור הישראלי כמעט לא נחשף עד היום לדמויות שמאחורי הפרשה שהסעירה את המדינה. ארבעה מחבלים, לא מאוד מנוסים, הצליחו לחטוף אוטובוס של חברת אגד שנסע מתל־אביב לאשקלון. הם הובילו אותו לפאתי השכונה העזתית דיר אל־בלח, שם החל לילה שלם ומטורלל של משא ומתן. החוטפים דרשו לשחרר 500 אנשי פת"ח הכלואים בישראל, ואיימו לפוצץ את האוטובוס על יושביו. בבוקר פרץ אל האוטובוס כוח של סיירת מטכ"ל ושחרר את הנוסעים. שניים מהמחבלים נהרגו בעת ההשתלטות, וגם אחת הנוסעות נהרגה מאש צה"ל. אך מכל האירועים הדרמטיים, מה שזכור מהפרשה הוא חיסולם של שני המחבלים האחרים, לאחר שכבר נלכדו. על החלק האחרון בחרו שני היוצרים לדלג במכוון.
"רצינו לעסוק באירוע של החטיפה והחילוץ, ולא ידענו מה לעשות עם הסוף", מספר דינר. "הרגשנו כאילו אנחנו עושים טיזר לפרק הבא, שלא קיים. גם כשערכתי הקרנות ראשוניות כדי לראות את התגובות, אנשים אמרו 'או־קיי, אבל מה קורה אחרי?'. החלטנו שלא נמשוך את הסרט עוד 15 דקות. מי שמכיר את פרשת קו 300 יודע שהיא מאוד סבוכה".
לא רבים זוכרים למשל שהידיעה על אירוע החטיפה, באותם ימים נטולי סלולר, הגיעה הודות לתושייתה של אחת הנוסעות; או שאלכס ליבק, מי שצילם את התמונה ההיסטורית של המחבלים הכפותים, בכלל התגלגל לשם בדרך מקרה. "'הפרשה' השכיחה לחלוטין את האירוע שהיה לפני כן", אומר שמיר. "כשמדברים על קו 300 עוסקים רק במה שקרה בסוף הלילה. הסרט הזה בעצם בא לספר את כל מה שנשכח".
דינר: "בגלל הפרשה ההיא כולם חושבים שזה היה 'אירוע של השב"כ', אבל השב"כ כמעט ולא היה מעורב באירוע עצמו. את המשא ומתן ניהלה יחידה 504, והשב"כ נכנס לתמונה רק מאוחר יותר. אף אחד לא מתייחס למבצע החילוץ, ולא זוכרים את הסיפורים של החטופים, איך בכלל האוטובוס נחטף ונסע לעזה. למי שהיה בתוך האוטובוס לא היה מושג מה קורה בחפ"ק ובמשא ומתן, ושי אביטל מצידו מספר שהוא מעולם לא שמע על מה שקרה באוטובוס לפני כן. אפילו הוא אומר – לא ידעתי איך התבצעה החטיפה. באתי, עשיתי מבצע והלכתי הביתה".
הבלגן חוגג
כשאני שואלת מה הדבר הכי מפתיע שהתגלה בתחקיר, שמיר משיב: "זה לא שגילינו משהו חדש, אבל ברגעים של אירוע כזה שהיה בו מספר מצומצם של אנשים במתח גבוה, כל פרט נעשה משמעותי".
למשל שאחת הנוסעות זייפה לידה. זה באמת קרה?
דינר: "זיוף הלידה של אתי בן־חור הוא סיפור אותנטי לחלוטין. היא העמידה פנים שהיא עומדת ללדת, והמחבלים שחררו אותה. דבר דומה קרה גם באנטבה: בחורה דקרה את עצמה כדי שיחשבו שהיא עוברת הפלה, וכך היא הייתה הראשונה שירדה מהמטוס.
"מה שהפתיע אותי אלו דברים שקשורים לעשייה הקולנועית. לפגוש אנשים שחוו את האירוע משני צדדים שונים – גם החטופים וגם הלוחמים – והם סוחבים שריטה מאז, ואין להם איפה לדבר על זה. בימים ההם נט"ל לא הייתה קופצת על כל אחד לעזור. הם נושאים את הטראומה הזאת עד היום ולא משתחררים".
מעולם לא פנו אל הניצולים כדי לשמוע אותם?
"אל רובם לא, כי הם לא היו רלוונטיים לפרשת קו 300. הם מאוד התרגשו כשאנחנו פנינו אליהם. אתה מדבר עם אנשים שעברו טראומה, והם חוזרים לתחושות מאותן שעות. הרבה מהם בכו כשצילמנו אותם, כי הכול היה מאוד אמוציונלי. אבל הם גם נהנו לספר את הסיפור, ובפרמיירה זו הייתה הפעם הראשונה שהם ראו את התמונה מזוויות אחרות".
שמיר: "ג'ודי, אחת החטופות, הגיעה אלינו להשלמות הסאונד יחד עם הבת שלה שמשחקת אותה בסרט. שאלתי את הבת מה ידוע לה על הסיפור, והיא אמרה: 'אמא שלי לא דיברה על זה מעולם'. ובאמת בעדויות שלה רואים שהיא לא מפסיקה לבכות. אלו אנשים שקברו את האירוע עמוק בפנים".
דינר נזכר בכל זאת בכמה פרטים עובדתיים שאולי לא היו בגדר גילוי היסטורי, אך גרמו לו הפתעה. "אני זוכר שאמרתי לרותם שהסרט עומד להיות נורא חשוך, כי הכול התרחש בלילה. אנחנו מתחילים ללמוד את מה שקרה, ופתאום מגלים שהדליקו פרוז'קטורים על האוטובוס מ־360 מעלות. כאילו מישהו אמר להם – 'יום אחד יעשו על זה סרט וצריך לדאוג לזה'. אנשים שבאו לעבוד בהפקה מצאו את עצמם הולכים לקרוא בוויקיפדיה, כי לא האמינו שזה הסיפור".
כמה מהפעולות שנקטו כוחות הביטחון באותו לילה אכן נראות כמעט הזויות. צוות המשא ומתן עמד במרחק יריקה מהמחבלים ושוחח איתם בפנים גלויות, כאילו מדובר בשתי שכנות מבלוקים סמוכים שמתעדכנות ברכילות המקומית אגב תליית כביסה. בשלב אחר בוצע בטעות ירי ישראלי לעבר הנוסעים. "אם תראי תמונות מהאירוע עצמו, תגלי שהוא היה עוד הרבה יותר מבולגן ממה שמצטייר בסרט", אומר שמיר. "מאות אנשים עמדו ממש על האוטובוס – עיתונאים, צוותים. הזירה לא הייתה סטרילית בכלל. כתסריטאי לפעמים אתה אומר לעצמך: את זה אנשים כבר לא יאכלו, זה נשמע כמו קשקוש. אבל כשזו האמת, עליה אתה צריך להסתמך".
דינר: "אם היית רואה סרט שבו הולכים לפרוץ לאיזה בית, ואחד מאנשי כוח הפריצה אומר פתאום 'רגע, אני צריך לשירותים', זה היה נשמע לך לא אמין. אבל בסבנה זה קרה. את שומעת את נתניהו מספר על כך בקולו, וברק נותן לזה תימוכין. אפילו להמציא דבר כזה אי אפשר".
באין מלחמות קרדיט
הן בסרט על סבנה והן בזה שעוסק בקו 300, יש מרואיינים שנגררים די מהר לענייני קרדיטים. כל אחד מנסה להראות איך הרעיון שלו היה זה שהצליח, וכמה החלק האישי שלו היה משמעותי. "כל אחד מספר את הסיפור מהזווית שלו", אומר דינר. "כאמור, אף אחד כמעט לא הכיר את המקום של האחרים. ואז אנחנו מרכיבים את הפאזל ורואים מה מתחבר ומה נשמע הגיוני. אז נכון שבכל עדות בפני עצמה זה נראה כאילו המרואיין הזה הוא הכי חשוב בסיפור, אבל הזוויות המרובות מסייעות להבין את התמונה. גם הזיכרון עצמו משתנה ומתעצב במהלך השנים".
איציק מרדכי, שבשלב מסוים ניסו להטיל עליו את האחריות להרג המחבלים שנלכדו, הוא מרואיין מרכזי בסרט. כך גם אהוד יתום, שהתגלה כמעורב בהריגתם. הרגשת שהעדויות שלהם מונעות מאינטרסים?
"לא הרגשתי שמישהו בא לספר סיפור שונה ממה שהבנו שהיה במציאות. גם הצלבנו את האינפורמציה. אי אפשר להמציא דברים שלא יקבלו תוקף אצל המרואיינים האחרים, ולא הרגשתי את זה אצל אף אחת מהדמויות בסרט. להפך, התרשמתי שכל אחד נזהר לא להגיד משהו שיפגע במישהו אחר. במקרה של סבנה אולי היו קצת יותר אנשים שרצו לייפות את חלקם".
שמיר: "יש גם הבדל – סבנה הוא סיפור גבורה שנגמר טוב, פה זה נגמר בכתם. ואז אנשים מנסים לנקות את עצמם ולא לקחת קרדיט. אם כבר, יהיה ניסיון רטרואקטיבי לומר 'אני לא הייתי בשלב הזה שם. מפה והלאה זה לא באחריותי'".
דינר: "איציק מרדכי לא היה קשור לפרשה שהתפתחה, הוא השתרבב אליה כשהשב"כ ניסה להפליל אותו. בכל הריאיון שעשינו איתו, הוא לא דיבר על הפרשה, אלא על ניהול הקרב כקצין חי"ר וצנחנים ראשי".
בסרט אתם מראים איך אחד הקצינים עומד מול מחבל מנוטרל, מכוון אליו אקדח ושואל את שי אביטל אם להרוג אותו.
דינר: "הם לא ידעו איזה נשק יש למחבלים. בדיעבד התברר שלא היה להם נשק, המטענים שלהם היו מפוברקים, וגם על הרימון שהחזיקו יש ויכוח אם הוא היה רימון הלם או אמיתי – אבל מחוץ לאוטובוס לא ידעו את זה. כשהחיילים נכנסים, הם יודעים שיש שם ארבעה מחבלים שצריך להרוג מיד. הם גם צריכים להבין מי מבין הנוכחים הוא מחבל, וזה לא היה פשוט. שניים מהחוטפים התחבאו מתחת לכיסאות כמו הנוסעים. הצילום נראה קצת סטרילי ומסודר, אבל הפעולה בסופה לא נראתה ככה, הכול קרה בשניות.
"אגיד לך משהו שלא מופיע בסרט ולא בעדויות. לפני עשר שנים שמעתי את שי אביטל אומר בריאיון שהקצין מסיירת מטכ"ל שתפס את המחבל לא היה צריך לחכות לאף אחד בשביל לירות, זו התרגולת. ובכל זאת, באותה סיטואציה הוא פשוט הבין שהבן־אדם כבר לא מסוכן. בסבנה, עוזי דיין תופס את המחבלת כשהיא מחזיקה רימון ביד. יש לו כל הצדקה לירות בה, והוא לא יורה. היה לו חשוב יותר לקחת את הרימון, כדי שלא יקרה משהו, וברגע ששחרר אותו מהיד שלה – זו כבר סתם אישה לא מסוכנת והוא לא יורה בה".
מי שנפקד מהסרט הוא ד' מהשב"כ, שהיה חלק מצוות המשא ומתן, והופקד על הירי שהתניע את פעולת החילוץ. ד', מי שנחשב באותם ימים לצלף מספר אחת, סירב להתראיין "כי היו לו דילמות. מצד אחד הוא עשה את הפעולה שצריך לעשות. מצד שני, הוא ירה במישהו שלא איים עליו. הבן־אדם שמולו חשב 'אני מנהל משא ומתן, הכול מתקדם'. אין לו שום הגנות", מסביר דינר.
מה זאת אומרת? ברגע שהוא חטף אנשים, די ברור שהוא בן מוות.
שמיר: "עדיין יש הבדל בין חייל שמסתער על גבעה שבה עומדים חיילים חמושים, לבין חייל שמסתער על אוטובוס שבו נמצא כנראה נער בן 19, שבדיעבד אפילו לא החזיק נשק חם. היו למחבלים סכין, ספריי חומצה, ומעין פצצה שכנראה לא הייתה מחוברת לשום דבר. הם בעיקר רצו לעשות בלגן. זה לא משנה את העובדה שמבחינת אלה שבחוץ, החוטפים מסכנים את חייהם של נוסעי האוטובוס, וכך צריך להתייחס לזה. ויחד עם זאת, שי אביטל אומר שם את המשפט הכי יפה: אנשים שהתפקיד שלהם הוא לקחת חיים, לא יכולים להיות כאלה ששמחים לעשות את המשימה הזאת. הם צריכים להיות אנשים שהרעיון של נטילת חיים הוא איום ונורא בעיניהם, אבל אם חייבים – הם יעשו את זה בלי להסס".
קשה להתחמק מההשוואה של פרשת קו 300 לפרשת אלאור אזריה. בשני המקרים מדובר על אירועי טרור שמסתיימים בהריגת מחבלים מנוטרלים. אך בעוד בכירי השב"כ של שנות השמונים ופקודיהם זכו בסופו של דבר לחנינה ולא ישבו יום אחד בכלא, אזריה – החייל הפשוט – שילם מחיר כבד בהרבה, והפך לסמל של אלימות חסרת מעצורים.
"ראיינו את האנשים כשפרשת אלאור אזריה הייתה בשיאה, והרבה מהם עשו את ההשוואה תוך כדי הריאיון", אומר דינר. "החלטנו לא להכניס את זה לסרט, אבל הסיטואציה די דומה מבחינת קבלת החלטות באירוע טרור. אגב, עוזי דיין, שבסבנה לא ירה במחבלת, השמיע במקרה של אזריה דעות אחרות".
שמיר: "הבעיה הכי גדולה במקרה של אזריה הייתה איך אנחנו כמדינה, כפרקליטות וכמוסדות טיפלנו בפרשה הזאת. האקט עצמו צריך להישפט לגופו. הכול מאוד נסיבתי. זה תלוי בשטח, בהבנה של האנשים את הסיטואציה, בזמן שעובר, במספר האנשים שנמצאים מסביב, במיליון גורמים. צריך תחקיר מעמיק, ואי אפשר לבוא ולומר חד־משמעית 'זה טוב וזה לא טוב'. הציבוריות שבה הכול נעשה, המהירות שבה הפרקליטות קראה לילד הזה 'רוצח', הגרירה של הדיון אחר כך – שם לדעתי נעשה העוול הגדול, ועל זה לדעתי צריך לעשות את התחקירים.
"בסוף הפרשה של אלאור אזריה היא לא על אלאור. היא העלתה לדיון המון נושאים שנמצאים בליבה של החברה הישראלית, ואני חושב שזה בסדר גמור שנדון בהם. אי אפשר שכל דיון פה יהפוך להתלהמות, וכל דעה שמנוגדת לדעתי תהפוך לנאצה. גם הסרט שלנו מעלה שאלות ותהיות לגבי כל מיני דברים שרלוונטיים לימינו, וככה אני רוצה שיתייחסו אליו. זה לא עניין של שמאלנים וימנים".
עומק של מחבל
הגיבורה הראשית של הסרט, בגילומה של השחקנית דניאל גל, היא אירית פורטוגז ז"ל – חיילת בחיל המודיעין שהייתה בין נוסעי האוטובוס. על פי עדויות החטופים, אירית הייתה זו שלקחה אחריות ברגעים הקשים. היא הרגיעה את הנוסעים, סייעה בטיפול בפצועים, ולחצה על המחבלים שיאפשרו להכניס ציוד עזרה ראשונה לאוטובוס. היא גם הייתה היחידה מבין הנוסעים שנהרגה באירוע.
דינר: "אירית קיבלה מהחוטפים אישור להכניס את האספקה מהדלת הקדמית. באותה סיטואציה היא הייתה יכולה להציל את עצמה. אני יודע שקרה בסבנה משהו כזה: מישהו סיפר שדלת המטוס הייתה פתוחה, והוא היה יכול פשוט לרוץ ולקפוץ החוצה. ואז עברה לו בראש המחשבה: 'אציל את עצמי, אבל אני לא יודע מה יכול לקרות אם המחבלים יתעצבנו'. אני מניח שגם לאירית עברה בראש ההתלבטות הזאת.
"אתה לא יודע איך אנשים יתנהגו באירוע כזה. יש כאלה שהפחד משתק אותם, ויש אחרים שעושים דברים לא הגיוניים. אירית, על פי כל העדויות, הייתה זו שתפקדה. היא באמת הגיבורה".
שמיר: "בכל התפקידים האחרים שמרנו על הדמיון הפיזי, ואצלה נתנו לעצמנו חופש, כי הרגשנו שאנחנו מחפשים את הנשמה של הסרט. דניאל היא שחקנית שמעוררת המון אמפתיה מרגע שרואים אותה. יש בה משהו נורא מחמם לב, היא לא סתם שחקנית יפה. קל להתחבר אליה ולהרגיש את מה שהיא מרגישה".
דינר: "בהפסקות בין הצילומים היא לא דיברה עם האנשים. הייתה לבד, במוד של לא לצאת לרגע מהדמות. לוקחת ממישהו סיגריה ומעשנת לבד. היא לא רצתה להיות בתוך דיאלוג. גם היא וגם קרלוס גרזוזי, ששיחק את המחבל, נהגו ככה".
בצד כל אלה עולה גם שאלה לגבי שרטוט דמויותיהם של המחבלים. דינר כבר ספג ביקורת לאחר שב"סבנה" העניק זמן מסך נכבד למחבלת תרז הלסה, שהוצגה באופן אנושי, ושילב את הפרשנות של בסאם אבו־שריף, מי ששימש דובר פת"ח בזמן החטיפה ההיא. גם ב"קו 300" המחבלים לא מוצגים כנבלים מוחלטים, ואפילו מתועדים בכמה רגעים כמעט־אנושיים.
"לא המצאנו את הטקסטים, אלו הדיאלוגים שהיו שם", מסביר דינר. "כמו שעשינו תחקיר על הצד של החטופים, כך גם על הצד של החוטפים. כישראלים זה נראה לנו טראומטי, אבל הדיאלוגים שבפנים הם דיאלוגים בין בני אדם. בתוך הסיטואציה הזאת, האלימות שמצטיירת מבחוץ לא הייתה בתוך האוטובוס. שאלנו את החטופים מה היה היחס שקיבלו מהחוטפים, ואף אחד מהם לא אמר שהיה אלים בפנים.
"המצב הזה של חוטפים וחטופים שסגורים יחד בתוך מקום, מייצר איזושהי חוויה אמוציונלית למי שמציץ. גם על המקרה של נחשון וקסמן אני בטוח שאפשר היה לספר משהו מעניין, אבל לא יהיו לי העדויות של האנשים שהיו בתוך החדר, כי כולם נהרגו – גם החוטפים וגם הוא".
הצופה הישראלי רוצה לראות במחבלים רשעים מוחלטים. בפאודה למשל הרבה צופים חשו בלבול מול הדמות של אל־מקדסי. הודו שפיראס נסאר משחק נהדר, אבל מה פתאום לבחור לתפקיד המחבל שחקן כזה חתיך.
שמיר: "אנחנו לא פוליטיקאים ולא עיתונאים. אנחנו אנשים שבאים לייצר דרמה טלוויזיונית איכותית, ואני מקווה שלפעמים גם פרובוקטיבית ומעוררת מחשבה. כשבאים בגישה הזו, אי אפשר לעשות משהו חד־ממדי. כל דמות קולנועית של נבל שהיא חד־ממדית ורוצה רק להרוג – היא משעממת, לא מאתגרת ולא מעניינת, ואז הדרמה מקבלת רדידות בהתאם. ואנחנו פה לא משרתים אף אחד, אנחנו משרתים את הדרמה.
"במקרה של אל־מקדסי – תראי איך הציבור הישראלי מתבלבל מזה. אנשים שואלים את עצמם, 'מה זאת אומרת, מחבל שאני חצי אוהב אותו? מה זה אומר בכלל?'. בעיניי זו מחשבה שהיא חלק מהעשייה הטלוויזיונית, אז למה אני לא יכול לעורר מחשבות כאלה באנשים? זו לא נקיטת צד ולא נתינת צידוק למעשים אלימים. אם היינו רואים עכשיו סרט על המאבק של המחתרת האירית בבריטים, והיה שם טרוריסט שרמנטי, אני לא חושב שמישהו היה מעלה את השאלות האלה. רק בגלל שאנחנו עמוק בתוך הקונפליקט ועמוסים ברגשות והכול עדיין מדמם, קשה לנו לעשות את ההפרדה".
נראה שיש קאדר מוגבל מאוד של שחקנים ערבים שאפשר להשתמש בהם.
"נכון. ובפאודה אנחנו קוצרים את הדמויות של הערבים, ואז אי אפשר גם לקחת אותם לעונה הבאה. זה לאט־לאט הולך ומצטמצם".
הרגת לנו אפילו את שירין. הצופים לא יסלחו לך על זה.
"למה כולם התאהבו בה? גם על זה צריך לדבר".
איך שחקנים ערבים מתייחסים לעובדה שהם מגלמים דמויות של טרוריסטים?
"הם אוכלים סרטים מטורפים. מאוד לא פשוט להם הדבר הזה. צריך לפגוש את קרלוס כדי להבין מי הוא – בחור צעיר, חמוד, מצחיק, תל־אביבי. לו ולסכסוך אין כלום, ועדיין הוא מקבל זרקור שאף שחקן לא היה רוצה. מהצד שלו כותשים אותו ואת חבריו וקוראים להם בוגדים, ומהצד שלנו קוראים להם מחבלים. זאת סיטואציה לא פשוטה בשבילם. גם לפיראס נסאר יש מן הסתם דעות פוליטיות. אבל הוא לא יפתח את פיו כי בתקשורת ייכנסו בו. אז הוא בוחר שלא להתראיין, וזה בסדר".
מה ההסבר שלך להיסטריה סביב פאודה?
"סדרה זה עולם, בניגוד לסרט. העולם של פאודה הוא עולם שלא משנה מה קורה בו, תמיד יש סכנת מוות מאוד גדולה שמרחפת מעל כולם. בכל עבודה אחרת שעשיתי, זה לא היה קיים. משהו במשחק המוות האינסופי הזה הופך את הסיטואציות בסדרה למסוכנות, גם כששני אנשים יושבים בבית קפה ומדברים. וזה בעיניי הסוד הדרמטי הגדול שלה".
מה עם ספוילר קטן לעונה הבאה?
"בעונה הבאה הרוח של שירין חוזרת עם נקמה בליבה. היא הורגת את ליאור רז ומביאה את הרוח של בועז מהעונה הראשונה. ועכשיו ברצינות – יש כבר מהלך עונתי לעונה השלישית. אני יכול לומר לך שכותבי התסריט הצליחו לשמור על הדי־אן־איי של הסדרה, ובמקביל להמציא סיפור שלא יהיה רפטטיבי. אבי יששכרוף, ככתב לענייני ערבים, מכניס לתוך פאודה המון דברים מהשטח עם איזושהי אינטרפרטציה דרמטית. לא משהו ספציפי שאני יכול לספר, אבל יש דברים שמאוד מזכירים את החיים והאירועים שאנחנו מכירים מכאן".
מתנת העצמאות
במקרה של דינר, התוכניות להמשך הן ליצור עוד סרטים המבוססים על מבצעי ההשתלטות של סיירת מטכ"ל, כמו במלון סבוי ובטבח במעלות. עד לפני שנים אחדות גם הוא היה נעוץ עמוק בעולם הטלוויזיה: הוא היה בין מקימי ערוץ 2, ועד 2011 שימש כסמנכ"ל הפרוגרמינג והשיווק של ערוץ 10. אלא שאז הגיעה תקופת קיצוצים בערוץ, ודינר פוטר במפתיע.
נעלבת?
"הפיטורין בערוץ עשר היו מידיים, מהירים ובלי הצדקה כלשהי מלבד המילה 'קיצוצים'. בתור מישהו שטלוויזיה הייתה בדמו, הרגשתי שזרקו אותי החוצה מהמשחק. להגיד לך שזה לא יושב אצלי איפשהו? אבל המתנה שקיבלתי היא לצאת לעצמאות, וזה הביא אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם כשכיר".
מניסיונך בטלוויזיה המסחרית, אתה מאמין שפיצול ערוץ 2 יחזיק מעמד, או שבסופו של דבר יהיה איחוד בין רשת או קשת לערוץ עשר?
"מצד אחד, שלושה ערוצים זה אכן בעייתי וגדול מדי עבור מדינה כמו ישראל. מצד שני, אני לא רואה שני גופים מתוך השלושה שיכולים להתחבר זה עם זה. אני מעריך שאם יהיה אי פעם צמצום לשניים, זה כי מישהו ירים דגל לבן. בכל מקרה, בקשת החליטו שהסרט על קו 300 מספיק חזק כדי להתמודד במוצאי השבת הקרובה מול ההשקה של האח הגדול".
אוי, הלך עליכם.
"אני דווקא חושב שאנשים יקליטו את האח הגדול".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
