אנדרטה יוצאת דופן מקבלת את פני הנכנסים ליישוב בני־עטרות, הסמוך לנתב"ג. האבן המלוטשת, שמילות שיר של נתן יונתן חרותות בה, מבקשת להנציח לא רק אזרחים או חיילים שנפלו על הגנת המולדת, אלא יישוב שלם שחרב: המושב עטרות, ששכן במיקום אסטרטגי בין ירושלים לבין רמאללה. במלחמת השחרור נפלה עטרות לידי האויב, המגינים הנסוגים פוצצו את הבתים, והמעט שנותר הושמד בידי הירדנים, שהרסו אפילו את בית הקברות המקומי.
אבל כאן, בבני־עטרות, המושב הישן ההוא עודנו חי וקיים. לכאן עברו התושבים שפונו מעטרות לאחר ימי לחימה ומצור, ובפאתי משכנם החדש הם הקימו חדר שמוקדש לכל מה שהשאירו מאחור. "זה לא מוזיאון או חדר זיכרון", מבהירה רות דנון לבית שטראוס, תושבת בני־עטרות שהייתה ילדה בת שבע וחצי כשנאלצה לעזוב את ביתה. ברבות השנים היא הוציאה ספר שמגולל את קורותיה של עטרות, ומספר גם על אחיה מיכאל, שנפל על הגנת המקום. היא אומנם גרה כבר 72 שנים בבני־עטרות, בבית רחב ידיים מול משק הפקאנים המשגשג של המשפחה, אך ליבה וזיכרונותיה עדיין ביישוב ילדותה. מכאן היא מנהלת את המאבק על שימור העבר, ועל בניית העתיד.
פגשתי אותה לראשונה לפני חצי שנה, כששתינו התלווינו לסיור שערכו חברי כנסת בעטרות. בתקופה האחרונה נדמה שיהודים ישובו בקרוב להתגורר בשטח שננטש לפני 74 שנים: לפי התוכנית אמורה לקום שם שכונת ענק שתתפרס על פני 1,342 דונם ותכלול כ־9,000 יחידות דיור, 350 אלף מ"ר של שטחי תעסוקה ו־45 אלף מ"ר של שטחי מסחר ומוסדות חינוך ודת. מאידך גיסא החל מסע לחצים מבית ומחוץ – מהשמאל הישראלי ומגורמים בינלאומיים – לגנוז את המיזם; המתנגדים ציינו שאפילו ב"תוכנית המאה" של נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ, המיקום הזה סומן כמתחם תרבות ובילוי עתידי, שישמש את הפלסטינים.
בשבוע שעבר אישרה עיריית ירושלים את הקמת השכונה. לאחר מכן הועברה התוכנית לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, אך שם היא הוקפאה עד לקבלת תסקיר של המשרד להגנת הסביבה. השרה האחראית על המשרד היא תמר זנדברג ממרצ, מה שלא מבשר טובות לעתיד הבנייה במקום.
בתוך המאבק המדיני והפוליטי הסוער כיום סביב עטרות, דבר אחד מצער את דנון במיוחד: שלא זוכרים למקום הזה את תולדותיו. "גם כשמזכירים את עטרות הישנה, זה בהקשר של נטישה", היא אומרת. "במשך השנים אמרו לי לא פעם 'אתם ברחתם', וזה מכאיב לי. אני מצטערת שעטרות לא נכנסה להיסטוריה כמו שמגיע לה. אני מצטערת שאחרי שאחי נתן את חייו למען הגנת צפון ירושלים, לא מכבדים ולא מוקירים את מה שאירע שם".
היא מצביעה על "אות הקוממיות", שהוענק למי שהשתתפו במלחמת השחרור, וגם ליישובים שכותרו או הותקפו במהלכה. "אנחנו, תושבי עטרות, היינו צריכים לקבל את אות הקוממיות מיד כשהוא חולק, אבל זה קרה רק אחרי 33 שנים, ב־1981. רק אז מדינת ישראל הכירה בנו. את אחי לא יחזירו, אבל אם יהיה שם אתר הנצחה – זו תהיה התמורה. הזיכרון הוא מה שחשוב לי".
השמאל הישראלי לא מבין למה יהודים צריכים לגור במקום הזה.
"אני שמאל ואני מבינה, לא צריך להגיד את זה כהכללה. רבים לא יודעים בכלל שהיה שם יישוב עברי. אנשי עטרות עצמם היו מפא"י. אני לא צריכה לדאוג לשיכון של תושבי ירושלים, אבל אין לי התנגדות שיתיישבו שם. דין עטרות כדין גוש עציון; בדיוק כמו שיש קונצנזוס על הגוש, צריך להיות גם קונצנזוס על עטרות. זה יישוב עברי שנבנה על אדמות קק"ל, לא כמו יישובים שהוקמו אחר כך בגדה.
"אני השריד האחרון מדור המייסדים. אני הייתי הצעירה ביותר, כל האחרים כבר אינם. הבנים שלהם נולדו פה, בבני־עטרות. זהו, אני האחרונה שיכולה עוד לספר ולהילחם".
"הלכתי לתערוכה בירושלים המזרחית, שהוקדשה לשדה התעופה בעטרות. מה הצלם מראה? את המלך חוסיין טס משם. הכול מ־48' ואילך, אבל הרי עוד לפני כן היה יישוב עברי ואדמה עברית שנלקחה מאיתנו. כתבתי לצלם: למה לא הזכרת את עטרות? היישוב קדם לשדה התעופה הבריטי"
רק "הבוגדים" עזרו
רות דנון, 82, היא המייסדת של קרן רש"י, עמותה פילנתרופית הפועלת לקידום החינוך בישראל ולשוויון הזדמנויות בפריפריה. היא נשואה לפרופ' יהודה דנון, ששימש במשך 24 שנים כקצין רפואה ראשי בצה"ל, ובעשור האחרון כיהן כנשיא אוניברסיטת אריאל.
אנחנו מתיישבות לצד שולחן עץ ארוך, בחצר רחבת ידיים המכוסה בדשא ירוק בוהק ובשורות עצי פרי. דנון מוזגת שתי כוסות מים, ופותחת בסיפור קורות משפחתה, ששזורות בסיפור הקמתה ונפילתה של עטרות. "זה היה היישוב הראשון בהר, והוא קדם לנהלל, לכפר־יחזקאל, לכל היישובים האלו. והאדמה נקנתה כבר ב־1912, והעלייה לקרקע הייתה ב־1919. ערב מלחמת השחרור התגוררו שם 45 משפחות".
הוריה של דנון נפגשו בתנועת נוער ציונית בגרמניה. ב־1935 הם עלו ארצה עם שני ילדיהם, נעמי ומיכאל, וכעבור חמש שנים נולדה הבת רות. בני הזוג שטראוס ביקשו לעבוד את אדמת ארץ ישראל, ולשם כך קנו משק בעטרות – לא רחוק מדי מהסבים, שגרו בירושלים. "זה עלה להם 500 לירות שטרלינג", מספרת דנון. "בסכום הזה היה אפשר לקנות באותם ימים חצי מרחוב אלנבי. אבא לקח הלוואה מהדודים, ובכל חודש החזיר לירה אחת. ב־1948, אחרי מה שקרה לנו, הדודה קרעה את שטר החוב וויתרה על התשלום".
על המשק החקלאי מספרת דנון: "היה קשה מאוד בהתחלה. הוריי באו מהעיר, הם לא ידעו שום דבר, אבל הם למדו לחלוב פרות ולחרוש בשדה. מלבד הבעיות של חקלאי מתחיל, העצים גם סבלו מאיזו מחלה ולא היה יבול. אבל בהמשך המשק התפתח מאוד והביא להם גאווה גדולה, עם רפת מוצלחת וכרם מניב".
את זוכרת את התקופה ההיא?
"כן, כי זו הייתה חוויה חזקה. אני יכולה לצייר את הבית שגרנו בו: מבואה, חדר קטן ומטבח. כדי לפרנס את המשפחה, אמא עבדה כמטפלת, ואני זוכרת שתמיד היו ילדים אצלנו בבית. בנוסף לכול, היישוב קלט ילדים יהודים שהוברחו ארצה בחשכת לילה מסוריה ומעיראק.
"אני משערת שלהוריי היה קשה מאוד בתקופות מסוימות, אבל אני כילדה לא הרגשתי מחסור אף פעם, והיה לי מזון בשפע. אפילו בזמן המצור אמא אפתה לחם. הייתה מחלקה דתית של הפלמ"ח ששהתה בעטרות, והלוחמים אכלו אצלנו בבית. אנחנו לא היינו בית כשר, אבל בשבילם אמא השתדלה לשמור על כשרות".
היא זוכרת גם את כ"ט בנובמבר 1947, היום שבו קיבל האו"ם את תוכנית החלוקה – והיום שבו החלו המתקפות על עטרות. "היו ריקודים, נסענו לירושלים לשמוח עם כולם, ופתאום אמרו שצריך לחזור כי זה מתחיל. ואכן, למחרת התחילו הצרות".
ברשותה שמור פתק בכתב יד, שדהה עם השנים: לרגל המצב מודיעה המזכירות כי האוטובוס מעטרות לירושלים ובחזרה ייסע רק פעמיים ביום, במקום שלוש, וכי יש להירשם לנסיעה. "האוטו הזה היה למעשה הקשר בין עטרות לירושלים. הוא היה מביא אלינו את הדואר והלחם, ומוציא את כל התוצרת של עטרות לשוק. כשהחלב מהרפת נשאר אצלנו, אמא התחילה לייצר בעצמה גבינות וחמאה".
השבועות הבאים היו מסכת של אירועי טרור וטרגדיות. מסביב ליישוב נמתחה גדר תיל ופוזרו מוקשים, ואחד התושבים נהרג במהלך העבודות. "בינואר 48' יצאה מעטרות מחלקה של חיילי ההגנה", מספרת דנון. "הם ניסו להציב מארב במקום שבו נמצא היום כלא עופר, אך נכשלו. מתוך 19 בחורים שיצאו, 16 נרצחו שם".
שלושה חודשים של שקט יחסי נקטעו בערב פורים, 24 במרץ, כששיירה שיצאה מירושלים לעטרות עלתה על מוקש בשועפט ונלכדה באש האויב. 14 מלוחמי גדוד מוריה נהרגו בקרב, ועוד 11 נפצעו. אחד ההרוגים היה יענקל (אברהם־יעקב) גולדברגר, נהג האוטובוס שהוביל את התוצרת מעטרות. חילופי האש נמשכו שעות, אך הבריטים – שעדיין החזיקו אז את שדה התעופה בעטרות – נמנעו מלהתערב. "זה היה אירוע מכונן", אומרת דנון. "חודשיים קודם לכן התרחש האסון של שיירת הל"ה, ועכשיו השיירה שלנו. המון טרגדיות, עשרות הרוגים, ההגנה בירושלים איבדה נשק, זה היה נורא. חג פורים כבר לא היה חג פורים. מאותו היום היינו במצור מוחלט, אין יוצא ואין בא. שירות האוויר של ההגנה ניסה להשליך לנו תחמושת ומוצרים הכרחיים, אך השלטונות הבריטיים מנעו זאת לאחר שתי השלכות".
בשלב הזה הופעל לחץ על תושבי עטרות לעזוב את יישובם. "הבריטים באו עם הצעה לפינוי; הם רצו שהקו ירושלים־רמאללה־שכם יהיה פנוי, ללא קונפליקטים. אבל מירושלים צפונה עד חיפה היינו רק אנחנו ונווה־יעקב, שני יישובים בודדים בים של 60 כפרים ערביים. ההצעה לא הובאה אפילו לדיון. איש לא חשב שנעזוב את המקום בחסות הבריטים".
על יחסם של שלטונות המנדט כלפי תושבי הארץ היהודים היא כועסת עד היום. "לכאורה כל עוד הבריטים היו כאן, הם במידה מסוימת הגנו עלינו. אבל לקראת הסוף הם הפסיקו להיות אובייקטיביים, ונעשו פרו־ערבים. מי שעזרו לנו היו רק 'הבוגדים' שבהם, שעשו זאת תמורת כסף או מתוך אידיאלים. הרוב היו נגדנו". בארכיון ההגנה היא הצליחה למצוא את שמו של חייל אנגלי שהעביר להם תחמושת, וסייע להוציא מעטרות כמה אמהות ותינוקות.
גם הערבים היו מוכנים להציע להם עסקה. "יום אחד בא לגיונר ערבי, עם רעיון של אי־לוחמה תמורת פינוי. במטה ההגנה לא אישרו זאת, ואף שלחו לנו תגבורת". ובכל זאת, אחרי הצעות הבריטים והערבים, החלו להגיע גם הפצרות מצד יהודים. "דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים בהגנה, רצה מאוד לפנות אותנו כי היינו נטל עליו. הוא היה צריך להקצות כוחות להגנה עלינו, ולא היו לו. בתוכנית החלוקה השטח של עטרות נועד למדינה הערבית, ולא נכלל בתוך הגבולות היהודיים".
למה נשארתם שם, למרות האבדות הקשות והמצור?
"ציונות, בלי מירכאות. התושבים נאחזו בסלע. גם במאורעות של 36' עד 39' היישוב היה במצב קשה, ובתחילת מלחמת השחרור הוותיקים חשבו שיהיה שוב אותו הדבר – תקופה קצרה שנעבור אותה, והכול יחזור למסלול. שמענו שבן־גוריון דפק על השולחן ואמר 'לא מפנים יישובים עבריים'. כמו במקרה של תל־חי, היישוב מגן על האזור ועל גבולות המדינה שתקום, אם תקום.
"כולם נלחמו והגנו, אפילו ילדים נלחמו. אחותי הייתה אז בת 12, והיא וחבריה סייעו בשמירה ואיתות. כולם היו מגויסים להגן על הבית, ואת זה אף אחד לא זוכר לנו".
דנון עצמה הייתה אז תלמידת כיתה א'. "התעקשתי ללכת לבית הספר, אבל המורה הוציאה את הראש מהחלון ואמרה שהיום אין בית ספר. לאחרונה פגשתי אותה, והיא סיפרה איך הושיבו אותנו מתחת לחלונות, כי היו יריות כל הזמן". ועוד זיכרון של ילדות שלווה שמתנפצת אל מציאות של מלחמה: "היה לי אוסף צבים. כשנפגעו פרות ביישוב, החלטתי לשחרר את הצבים, ואחר כך הצטערתי".
באחד הלילות נפתחה אש לעבר הבית שלהם, שעמד חשוף מול קלנדיה. "אמא נכנסה איתי לחדר האמבטיה, שהיה הכי רחוק מכיוון הירי. בהמשך העבירו את האמהות עם הילדים הקטנים לבית מרוחק יותר, שהיה לו גג בטון. כולם ישנו שם יחד". בלילה אחר פגע כדור במכל המים של עטרות. "אחותי אספה את המים, שלא ילכו לאיבוד. תושבים ראו אותה שוטפת כביכול את הרצפה, וצחקו: 'אוי, היקים האלו מנקים את הבית לפסח'".
נשק בקרקע הרפת
בסוף חג הפסח פונו האמהות והילדים לירושלים, בחסות הבריטים. רות, אמה ואחותה יצאו לדרך חתחתים, בלי לדעת אם יחזרו אי פעם לבית שהותירו מאחור. "בדרך ירו עלינו מנבי־סמואל. ישבנו במשאיות שהובילו אשלג מים המלח, מוסתרות מאחורי לולי תרנגולות שנשלחו לירושלים הרעבה והנצורה. אני זוכרת שאסור היה להשמיע קול, וכך הועברנו במחסומים של הערבים והובאנו לבתים של ליפתא.
"בעטרות נשארו אז רק כשישים איש. כמה ימים לאחר מכן אנשי עטרות הצליחו להשתלט על מסלול ההמראה הסמוך, והודיעו להגנה: 'שדה התעופה בידינו, תשלחו ציפורים'. הם האמינו לתומם שחיל האוויר של ההגנה ינחת בעטרות, והכול יהיה בסדר. אבל לא היו ציפורים. במקום זה הם קיבלו הוראה: 'בלילה אתם נסוגים לנווה־יעקב'. הם לא הבינו – אם עוזבים את עטרות, למה שנלך להילחם על נווה־יעקב? אבל זאת בעצם הייתה המטרה של ההגנה, לצרף את שני הכוחות יחד. גם אז הם היו בסך הכול 150 לוחמים, חמושים באקדחים וסטנים – נשק עלוב של פעם – מול אלפי כפריים וכוחות הלגיון, שהיו מצוידים היטב במשוריינים ובכלי נשק חדשים".
14 יום לאחר פינוי הנשים והילדים ניתנה למגיני עטרות הפקודה לנטוש את המקום. זה קרה בה' באייר תש"ח, יום הכרזת המדינה – עובדה שנודעה להם רק לאחר מכן. "הם לא ידעו שום דבר, לא היו מקושרים, זה לא כמו היום", אומרת דנון. "לפני היציאה מהיישוב הם עוד הספיקו לפזר מוקשים ולהרוס בתים ורכוש, אבל השאירו את הפרות והמשק. עמל של 28 שנים נותר מאחוריהם. אבל הם אמרו שאם הערבים כבר ייכנסו – לפחות שייפגעו".
הגורם העיקרי לפקודת הפינוי, היא מסבירה, היה כיבוש גוש עציון. "על זה אין ויכוח. יום קודם לכן גוש עציון נפל, ו־150 איש נטבחו. לכן בן־גוריון הסכים לפנות את עטרות. הם קיבלו הוראה לסגת, ולא עלה בדעתם לסרב. היה ברור שהם ממושמעים ועושים את מה שאומרים להם".
אנחנו עוברות לתוך הבית המטופח, מתיישבות במטבח עמוס כלים, ובהם תערוכה של קנקנים. טביעות אצבע של עיצוב מודרני ניכרות כאן, משולבות בחומרי הבנייה המקוריים. ללוח קטן מוצמדות כמה תמונות משפחתיות, שמהן ניבטים ילדיה ונכדיה של דנון. שניים מהילדים גרים סמוך אליה, השלישי בחוץ לארץ. היא ממלאה שוב את כוסות המים, מחממת בורקס גבינה. בעלה משוחח כאן בטלפון, והיא מחכה שיסיים. אז היא מתפנה לספר, בעיניים שכבר דומעות, על גורלו של אחיה.
מיכאל שטראוס למד בכפר הנוער בן־שמן, שם התמחה כמדריך רפת. אחרי תום הלימודים הוא התעקש לחזור הביתה ולעזור להורים במשק שלהם. "בשבילו הקימו עוד רפת", מספרת דנון. בשנת 1947, כשהיה בן 17, הוא התגייס להגנה וקיבל על עצמו את תפקיד ה"סליקר" של עטרות – מי שאחראי לטמון את כלי הנשק בחללי אחסון סודיים, לשמן ולנקות אותם, ולדאוג שיהיו מוכנים ליום פקודה. בעטרות נמצאו לו לא מעט מקומות מחבוא – בקרקע הרפת, בקיר של הגן ומתחת לרצפת הבתים. "בשלב מסוים מיכאל עבר לישון באחד הסליקים – גם כי הסבא עבר אלינו מירושלים ובבית היה חסר מקום, וגם כי הוא היה יקה אחראי".
בחזרה לפקודת הנטישה. בשתיים בלילה יצאה הקבוצה מעטרות ועשתה את דרכה לנווה־יעקב. בדרך הם עוד ניסו לפוצץ גשר כדי להאט את התקדמות הלגיון, אבל בשל היעדר חומרי נפץ תקניים, הפיצוץ היה חלקי והגשר לא קרס. בשבת בבוקר הם שמעו את פיצוץ המוקשים וגעיית הפרות, וראו את בתי עטרות עולים באש. המומים מהמראה הם שרו יחד "שרפה, אחים, שרפה, עיירתנו בוערה כולה".
"בתחילת המלחמה הוותיקים חשבו שיהיה כמו במאורעות של 36' – תקופה קצרה שנעבור אותה, והכול יחזור למסלול. שמענו שבן־גוריון דפק על השולחן ואמר 'לא מפנים יישובים עבריים'. כולם נלחמו והגנו, אפילו הילדים. אחותי, שהייתה אז בת 12, סייעה בשמירה ואיתות"
בשבת ההיא נערכה ההתקפה הראשונה על נווה־יעקב. שהייתה מצומצמת יחסית. ביום ראשון עם שחר החל הקרב האמיתי. "150 הלוחמים התפרסו מסביב ליישוב. מיכאל התרוצץ בין העמדות וחילק נשק", מספרת דנון וקולה נשבר. "כשהיה בעמדה הצופה על הכביש בין ירושלים לרמאללה, הוא נפגע מירי והחל לחבוש עצמו. מיכאל עוד הספיק לזרוק את המשא שלו אל חבריו, שהיו זקוקים לתחמושת, ובמטח הבא נפגע שוב ונהרג. הירי הכבד לא אפשר את פינויו. לעת ערב, כאשר שככה האש לאחר יום קרב בן 14 שעות, אבי התרוצץ ושאל עליו, אך אף אחד לא העז להגיד לו. לבסוף הוא מצא אותו".
בלילה שבין ראשון לשני הוחלט לסגת מנווה־יעקב להר הצופים. "הם ידעו שלא יוכלו לעמוד ביום קרב נוסף, ושאין סיכוי לתגבורת. חמשת הרוגי הקרב הובאו לקבורה זמנית במחצבת נווה־יעקב. אבא אמר קדיש, ונפרד לנצח מבנו בכורו".
את הבשורה על מות אחיה היא קיבלה רק כעבור ארבעה ימים, כשאביה הגיע אל בית הדודים בשכונת רחביה בירושלים, שם שהו בנות המשפחה. בחדר ההנצחה היא תראה לנו את אקדחו האישי של מיכאל, "מאוזר" גרמני. אביה הביא את האקדח הזה כשחזר מהקרב ללא בנו. "בשנים שאחר כך הייתי שואלת ילדים 'כמה אתם במשפחה?', כי רציתי לספר על מיכאל. אחרי שהם ענו, הייתי אומרת: 'היינו חמישה ועכשיו אנחנו רק ארבעה, אחי נפל"'.
בתום המלחמה אפשרו הירדנים להביא את חללי נווה־יעקב ועטרות לקבר ישראל. בנובמבר 1949 הועברו הגופות לבית העלמין הצבאי בהר הרצל, לקברים הראשונים שנחפרו שם. "הביאו אותם עם חללי גוש עציון, שנטמנו בקבר אחים. בכל שנה, יום לפני יום הזיכרון, אני עולה לשם ופוקדת את הקבר".
הפוליטיקאים לא קראו
בבית העלמין של עטרות נותרו קבריהם של 18 מאנשי היישוב ומגיניו, בהם חללי פרעות תרצ"ו־תרצ"ט. כשהירדנים הרחיבו את שדה התעופה עלו הטרקטורים על הקברים, ושרידים נותרו פזורים בשטח. לאחר מלחמת ששת הימים נאספו העצמות לקבר אחים באתר עטרות הישנה, וסביבו הוקם גן מטופח, הנושא את השם "חלקת שומרי המקום".
כבר בסוף 1948 החליטה הסוכנות היהודית ליישב את פליטי עטרות במושבה הטמפלרית הנטושה וילהלמה. "המלחמה עדיין נמשכה, אבל מבחינתי היא הסתיימה", אומרת דנון. "לא היה לנו כלום, ואבא חיפש איך לפרנס אותנו. הוא התקבל לתנובה, עבודה שנחשבה למיוחסת".
ועדת השמות במשרד הפנים קבעה בשנת 1952 שהיישוב החדש־ישן ייקרא בקעת אונו. לאחר שכמה משפחות דרשו לשמר את שם היישוב שהגיעו ממנו נעתרה הוועדה לפנייתם, והחליטה על השם בני־עטרות.
במלחמת ששת הימים עבר אזור עטרות לידי ישראל, וכעבור זמן קצר הוחלט לכלול אותו בשטחה העירוני של ירושלים. מדרום לשדה התעופה הוקם אזור התעשייה עטרות, המאכלס היום כ־160 מפעלים. השדה הופעל מחדש, ושימש בעיקר לטיסות פנים־ארציות; חברות תעופה זרות לא הסכימו כמעט להנחית את מטוסיהן שם. בפרוץ האינתיפאדה השנייה נסגר השדה, מחשש שפלסטינים ינסו לפגוע במטוסים הנוחתים והממריאים. בתחילת השבוע, זמן קצר אחרי ההחלטה לגנוז תוכנית להקמת נמל תעופה ברמת־דוד, הציעה שרת התחבורה מרב מיכאלי לחדש את פעילותו של שדה התעופה בעטרות. מיכאלי הקימה צוות שאמור להציע בתוך תשעה חודשים מתווה להפעלת השדה, שאולי ישמש גם את האוכלוסייה הפלסטינית.
כשאני שואלת את דנון מדוע פליטי עטרות לא ניסו לחזור ליישובם אחרי מלחמת ששת הימים, היא משיבה: "מיד כשנודע לנו שעטרות נכבשה או שוחררה, התכנסנו פה לדון בכך. רק משפחה אחת רצתה לחזור. כי לא היה לאן לחזור, לא היה למה לחזור. אני רוכבת על ההיסטוריה, על שימור הזיכרון, אבל לחזור לגור שם? לי אין מפתח כמו לערבים שעזבו את יפו. בכנסים בינלאומיים שנסעתי אליהם, יצא לי לשבת ליד ערבים, והייתי אומרת להם: 'גם אני פליטה פלסטינית, גם אנחנו איבדנו'. יהודים איבדו בתים במלחמה, ויש קורבנות, אבל ניצחנו.
"בהסכמי אוסלו אמרו שאולי ייתנו את המקום הזה לפלסטינים. זה חרה לי מאוד, אבל אני לא נאבקת, אני נותנת את המידע. מי שמנהל את המדינה – נקבל מה שהוא יחליט, אני רק רוצה מאוד שיזכרו אותם. הלכתי השבוע לתערוכה בירושלים המזרחית, שהוקדשה לשדה התעופה בעטרות. מה הצלם מראה? את המלך חוסיין טס משם. הכול מ־48' ואילך, כאילו רק אז המקום התחיל. אבל הרי עוד לפני כן זה היה יישוב עברי ואדמה עברית שנלקחה מאיתנו. כתבתי לצלם: 'למה לא הזכרת את עטרות? היישוב קדם לשדה התעופה הבריטי', אבל הוא לא חזר אליי".
במשך זמן רב היא עמדה בראש העמותה לשימור עטרות. "ניסיתי לתאר את הגבורה של האנשים האלו, שהיו באמת מעטים נגד רבים". לאחרונה פרשה מהתפקיד: "התעייפתי", היא אומרת, "יותר מעשרים שנה של פעילות זה מספיק".
את עומדת בקשר עם פוליטיקאים, שיכולים אולי לקדם את שימור המורשת של עטרות?
"נתתי בזמנו לכל מיני אישי ציבור את הספר שכתבתי על עטרות, צירפתי הקדשה, אבל הם לא קוראים. נתתי לשר אחד שמצא חן בעיניי, ואמרתי לו – 'אבל תקרא'. נתתי לשר נוסף, ומתברר שהוא לא שמע על עטרות. אמרתי שאני אשתו של יהודה דנון, חשבתי שאולי לכן יתייחסו יותר בכבוד, אבל זה לא עזר.
"שאלתי פעם את מאיר פעיל למה על עטרות לא מדברים ועל גוש עציון מדברים כל כך הרבה. הרי מבחינת התרומה להגנה על ירושלים, עטרות הייתה הרבה יותר חשובה. אז הוא אמר לי, 'בעטרות לא נשפך דם כמו בגוש עציון'. אבל בעטרות יש גם קבר אחים של ילדים, מבוגרים ומגינים שנפלו על אדמתה בזיעה ודם. הם שומרים על המקום, ואנחנו צריכים לזכור, להעריך ולדעת מה עטרות תרמה להגנת ירושלים. עדיף מאוחר מאשר בכלל לא".
במהלך הדיונים על הקמת השכונה החדשה בצפון ירושלים עלתה יוזמה של ח"כים מש"ס לקרוא למקום "עטרות יוסף", על שם הרב עובדיה יוסף. את דנון הרעיון הזה מכעיס: "יש לו מספיק הנצחות. לי חשוב זיכרון היישוב שנולדתי בו, המקום שהוריי השאירו בו את זיעתם ואחי השאיר בו את דמו".
בימי מבצע "שומר החומות" ראינו התקוממות ערבית בערים המעורבות. אם יהודים יחזרו לגור בעטרות, את חושבת שפלסטינים יסתערו עליהם בסבב האלים הבא?
"בקניון שרמי לוי הקים שם, יש דו־קיום יפה מאוד, ואשמח אם כך יהיה גם כשיגורו בעטרות. הלוואי. כל כך שמחתי כשהקניון הזה הוקם. צילמתי את השלטים, שלחתי לשכנים וכתבתי: 'מהצרכנייה של דורית עד מרכז קניות של רמי לוי'. שמעתי גם את מנהל אזור התעשייה מספר שעובדים אצלו המון ערבים מהאזור. חשש תמיד יש. כאן לידנו, בלוד, תמיד היה שקט, ופתאום זה השתנה. אנחנו יושבים על הר געש כל החיים, ככה זה מיום שנולדתי וכך יהיה עד היום האחרון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
