רב יום טוב גינדי – לבוש חליפה, חובש מגבעת, פניו מזוקנות כנהוג אצל חסידי חב"ד ועיניו מאירות – עוצר את הריאיון לרגע כשהטלפון מצלצל. הוא לא מביט במסך, אבל הטלפון עצמו אומר לו מי מתקשר, והוא מבקש לענות: השיחה מגיעה מרחוק, מסודן. המתקשר הוא מרוואן, שקיבץ סביבו 200 חברים אקדמאים, דוברי ערבית, שרוצים ללמוד על היהדות. "שלחתי להם את פירוש עשרת הדיברות בערבית של רבי סעדיה גאון", מסביר לי הרב גינדי בתום השיחה. "הם התלהבו ורוצים עכשיו לתרגם את הטקסט לשפות האפריקניות סווהילי ואוסה, שעשרות מיליוני אנשים באפריקה מדברים בהן".
במהלך הריאיון הרב גינדי יושב מול מחשב נייד, אבל המסך לא תמיד פונה לעברו. הוא איבד את מאור עיניו לפני שנים; המסך מבחינתו לא משמעותי. בהקשות על מקלדת חיצונית גדולה ובפקודות קול הוא מנווט בין התפריטים ומנגן הקלטה שנשלחה אליו. "תקשיב", הוא מבקש ממני. אני שומע ערבית במנגינת הקריאה בקוראן, התַּגְּ'וִיד, אבל המילים אינן סורה זו או אחרת בקוראן, אלא פיוט יהודי עתיק. "זה בחור מאלג'יריה", מסביר לי הרב גינדי. "הוא קורא בשבילי את החלק הראשון של פיוט רב סעדיה גאון על עשרת הדיברות, ועכשיו מישהו מתוניסיה רוצה להקליט את שאר תשעת הדיברות. כשאני שולח את זה לערבים, הם לא מבינים מה הם שומעים: המנגינה היא של הקוראן, אבל המילים הן מילות התורה שירדו למשה רבנו בהר סיני".
רב סעדיה גאון (רס"ג) עומד בלב מפעלו של הרב גינדי בשנים האחרונות. מחדר העבודה שלו בכפר־חב"ד, ובעזרת הערבית שפת אמו, הוא עמל על הפצת התורה בעולם המוסלמי, והכול דרך הסתייעות בתרגום רס"ג העתיק לחמשת חומשי התורה – התַפְסִיר ("הפירוש") בן למעלה מאלף השנים, אחד מתרגומי המקרא הספורים לערבית, והיחיד כנראה שנעשה בידי יהודי.
באופן מפתיע, במשך 1,399 שנות האסלאם התנ"ך לא תורגם כמעט לערבית: קטעים מסוימים מצוטטים בספר ההיסטוריה של המלומד המוסלמי הפרסי אבן קותייבה מהמאה התשיעית, וקטעי קללה מתהילים ע"ח (למשל, "אף עלה בישראל") שתוארכו לאותה התקופה נמצאו במסגד הגדול בדמשק. שאר התרגומים שהגיעו לידינו הם נוצריים כולם – הנוצרים בספרד המוסלמית תרגמו קטעים מהתנ"ך, ואחריהם תרגמו אותו הכנסייה הקתולית ברומא ב־1671, מיסיונרים (בעיקר אמריקנים) במאה ה־19 ומתרגמים אחרים (בעיקר לבנונים ואמריקנים) בסוף המאה ה־20 ובתחילת המאה הנוכחית.
הפירוש של רס"ג הוא היחיד שהגיע ישירות מן העברית: למעשה, הוא נכתב בערבית־יהודית, דהיינו בערבית באותיות עבריות. "ברוח הקודש כמעט", מתפעל הרב גינדי, "רס"ג כתב את תרגומו בערבית שמשתמשים בה עד היום. אם היה כותב אותו בלהג מרוקאי, סורי או מצרי אי אפשר היה להבין כלום, כי הלהגים האלו משתנים כל הזמן". ועדיין, הנוסח שהגיע לידינו – שהשתמר היטב במשך אלף שנים בעיקר אצל יהודי תימן – כתוב כאמור באותיות עבריות; כדי שהערבים יוכלו לקרוא אותו, יש לתעתק אותו לאותיות ערביות, ולהתאים אותו לכללי הכתיבה והניסוח של ערבית ספרותית מודרנית. את המשימה הזאת לקח על עצמו הרב גינדי, במאמץ של איש אחד, סורי חלבי במקור, להביא את המקרא בגרסת רס"ג אל העולם הערבי.
"בשנת 1979 ההורים שלי ניסו לצאת מסוריה. ממש לפני כן אחי הגדול העביר פתק לרבי מלובביץ' בברוקלין בבקשה שיברך את יציאתם. הוא חיכה לתשובה, אך היא לא הגיעה. כשהם ברחו לגבול הטורקי המבריח שלהם הסגיר אותם לסורים. הכניסו אותם לבית הסוהר. במשך חודש ההורים שלי היו במרתפים מתחת לאדמה באידליב"
אותיות ומופתים
בעולם המוסלמי יש ביקוש וצמא לתרבות יהודית, טוען הרב גינדי. לפני חצי שנה הוציא את תרגום פירוש רס"ג בערבית בהוצאה שנייה, והוא מראה לי על המסך את ההזמנות שהגיעו אליו מארצות ערב והאסלאם: מרוקו, אלג'יריה, מאוריטניה, תוניסיה, מצרים, סודן, כוויית, עומאן, בחריין, איחוד האמירויות, ערב הסעודית, תימן, עיראק, סוריה, לבנון, טורקיה. "בכל יום אני מדבר בטלפון עם שלושה־ארבעה מוסלמים ממדינות ערב לפחות", הוא מספר. "אני נמצא בקשר עם איש חיזבאללה שחי בצרפת. הוא מדבר איתי כל הזמן. היו שבועיים שלא דיברנו והוא אמר לי שהוא התגעגע. בעזרת ה' ובעזרת רס"ג אני זורע זרעים שמולידים אהבה לעם היהודי בעולם. היום שלחתי שלושה ספרים – אחד לברזיל, אחד למקסיקו ואחד לעומאן. בחב"ד מאמינים שכל אחד הוא שליח לקירוב ולאחדות, ובעיניי הפצת תורת רס"ג מפחיתה את ההתנגדות ליהודים.
"כל הידיעות של הנוצרים והמוסלמים על התורה ועל עם ישראל מבוססות על תרגום השבעים ליוונית, ולכן הן ידיעות כוזבות. לקחתי על עצמי לפני שמונה שנים לקחת את פירוש רס"ג, ללמוד אותו ולהעמיק בו, ואז לתרגם אותו לערבית ספרותית כדי שכל המוסלמים יוכלו לקרוא אותו. מבחינתי זו משימת חיים וגם סגירת מעגל: יש עדויות בספרייה הלאומית על יהודים בני משפחת גינדי שהחזיקו את כתבי הרב סעדיה גאון כבר בשנת 1434. היום, כמעט 600 שנה אחר כך, אני מתעסק בכתבי רס"ג וזוכה להפיץ אותם באמצעות הספרים שהוצאתי".
רב סעדיה גאון נולד במצרים בשנת 882 לספירה, למד והשכיל, נדד בין ארצות האסלאם, ולבסוף הגיע לבגדד. בשנת 928 מונה לראש ישיבת סורא, ששכנה בעיר לצד ישיבת פומבדיתא. הוא כיהן במשרה עד פטירתו בשנת 942 (למעט כמה שנים במהלך סכסוכו ההלכתי עם ראש הגולה דוד בן־זכאי). במהלך השנים כתב אינספור חיבורים – ספרים ופירושים ותשובות ופיוטים, ובהם התפסיר – תרגום מלא, פסוק אחר פסוק, של חמשת החומשים, לערבית־יהודית. כמו תרגום אונקלוס למקרא בשפה הארמית, גם התפסיר כלל פרשנות והבהרת הקשר, כדי להציג את הדברים לקוראי הימים ההם במונחים המובנים להם. "הוא לא תרגם תרגום מילולי, כי זה מתכון לטעויות, עיוותים וסילופים", מסביר הרב גינדי.
גם כשהוא ממיר את הערבית־היהודית של רס"ג לערבית ספרותית, הרב גינדי נדרש ליותר מתעתיק פשוט. "בעברית יש רק 22 אותיות, ובערבית 28. כדי לבטא באותיות עבריות את המילים בערבית, רס"ג נדרש להמציא אותיות שלא קיימות באמת בעברית – ע', צ' וח' עם גרש סימנו צליל שונה לחלוטין מע, צ וח בלי גרש", הוא מסביר. "העבודה שלי הייתה כפולה: לפענח את כתב הסתרים הזה ולהמיר אותו לערבית ספרותית, וגם להבין את הפירוש של רס"ג, המובלע בתרגום שלו, ולדאוג שיתקבל הפירוש הנכון גם בשפה הערבית המודרנית.
"לא סתם כתוב במסכת קידושין שמי שמתרגם את התורה כלשונה נקרא חוטא ושקרן, כי הוא מזייף אותה. דוגמאות לזיופים כאלו אפשר למצוא בתרגומים לתורה שנעשו על ידי גויים. למשל, בספר בראשית כתוב 'ויאמר א־לוהים יהי אור'. אבל לא ייתכן שא־לוהים דיבר עם מישהו, כי אף אחד עוד לא היה בעולם, ולכן רס"ג פירש את המילה 'ויאמר' כך: רצה הקדוש ברוך הוא לעשות אור. גם פירוש המילים 'תוהו ובוהו' בתור בלגן או חורבן, כפי שמפורש בשפות אחרות, חוטא למציאות. לא ייתכן שא־לוהים יברא בלגן. לכן רס"ג פירש 'והארץ הייתה מוצפת מים וכולה ים'".
השעון של הרב גינדי מתריע בצרפתית שהגיע זמן מנחה. הוא קם, ואני מושיט לו יד ומלווה אותו לאט למכונית שלי. אנחנו נוסעים לבית הכנסת יעקב אבינו־גינדי שקרוי על שם אביו. הרב גינדי הוא החזן במנחה, לאחר מכן הוא מעביר שיעור קצר, ושוב ניגש להתחזן, ללא סידור כמובן, בתפילת ערבית. אז אנחנו שוב אוחזים ידיים, נכנסים למכונית וחוזרים לריאיון בחדר העבודה. כשהתעוור, הוא מספר, עזב את עבודתו בתעשייה האווירית, וחשב שיוכל אולי לעשות משהו בעזרת הערבית שלו, שפת ילדותו בסוריה. "יום אחד הלכתי עם חבר לבקר חולים בבית החולים תל השומר, ושם דיברתי עם מישהו שסיפר לי שיש דברי תורה בערבית שזמינים ברשת. קניתי תוכנת הקראה מהמחשב, שקוראת לי את הכתוב בערבית, והאזנתי. היו שם כל כך הרבה עיוותים, כולל קטעים מהאסלאם ומהנצרות שהשתרבבו לטקסטים כאילו הם היו התורה עצמה, והבנתי שיש פה עבודה לעשות.
"בדרך לא דרך, בעזרת חבר יהודי תימני, הצלחתי להשיג את כתבי רס"ג בנוסח העתיק שלהם, כפי שנלמדו בתימן. התחלתי את העבודה המאתגרת ובמשך שלוש שנים הפכתי את הכתב הערבי־עברי של רס"ג לערבית ספרותית. במשך חמש השנים הבאות תרגמתי את הפירוש של רס"ג גם לעברית בת זמננו, שכל אחד יכול לקרוא". הוא קם מהכיסא, ממשש את קצה השולחן כדי לאמוד את מקומו, פונה פנייה קלה לימין ויוצא מהחדר. הוא סופר את הצעדים בביתו, המוכר לו כשבילי ארם צובא (חַלַבּ), ומיד חוזר ובידיו שני ספרים בצבע ירוק: אלה החומשים בראשית ושמות בתרגומו. "ספר ויקרא נמצא כבר בהדפסה, ואת התרגום של במדבר־דברים כבר הכנתי אבל הוא לא עבר הגהה. בקנה נמצא גם ספר תהילים", הוא מדווח. "כמו שאתה רואה", הוא מדפדף בפניי בדפים שאינו מסוגל לראות בעצמו, "כל עמוד מחולק לארבעה חלקים. למעלה – מימין כתב התורה ומשמאל פירוש רס"ג שתרגמתי לעברית. למטה – מימין התרגום שלי לפירוש בערבית ספרותית, ומשמאל התפסיר המקורי, בערבית־יהודית".
במסכת קידושין בגמרא נכתב שיש בתורה 5,888 פסוקים; אנחנו מונים 5,845 פסוקים בנוסח שבידינו. כל פסוק צריך להיות מדויק; הניקוד בעברית ובערבית הכרחי; כל תג ותג גורר שינוי בהבנה. לפני כמה דקות אחזתי בידו של הרב גינדי כדי לסייע לו לחזור מבית הכנסת, ואני תוהה: איך אדם עיוור יכול לעמוד במשימה הזאת? "קודם כול, יש בורא עולם שעוזר לי", צוחק הרב גינדי. "מסייעת גם העובדה שאני יודע הקלדה עיוורת על המחשב בשלוש שפות – ערבית, עברית ואנגלית, כולל ניקוד בערבית ובעברית. כל אות שאני מקליד אני שומע בעזרת התוכנה הקולית לעיוורים. אני רואה את המילים בראש, כותב אותן, ועובר כל הזמן משפה לשפה.
"הבן שלי עוזר לי: הוא אפילו למד ערבית כדי שיוכל לקרוא לי כמו שצריך את הכתב. גם התגלגל לידי מילון מקוון לערבית, 'ליסאן אל־ערב', שאסף 166 מילונים מכל הארצות ועזר לי עם התרגום הנכון לכל מילה. בגלל העיוורון נדרש זמן ללמוד איך להשתמש בו, אבל אחרי הרבה ניסוי וטעייה השתלטתי גם על זה.
"אחרי שנה של עבודה היו לי הרבה שאלות של תרגום ושפה שלא ידעתי איך לפתור, ובהשגחה פרטית השם שלח לי עוזר. זה היה כשלקחתי קורס על תוכנת הקראה לעיוורים בתל־אביב. בכל פעם הייתי מאחר בגלל התפילה. פעם המורה אפילו לקח אותי לשיחת נזיפה, ובבוקר למחרת התפתיתי לוותר על חלק מהתפילה כדי להימנע מצעקות. בסופו של דבר התפללתי כמו שצריך, ואיחרתי. ברכבת לתל־אביב פגשתי סורי מדמשק שהתברר לי שהוא איש שב"כ. סיפרתי לו על הפרויקט שלי, והוא הפנה אותי לז'ק עטר, יהודי שהיה מורה לערבית בתלמוד תורה בדמשק. באתי אליו הביתה עם הדפסות, והוא היה עושה לי הגהות. את ההגהות הייתי לוקח למחשב עם אח שלי או אחותי, והם היו קוראים לי את התיקונים. ככה עבדתי במשך שלוש שנים עד שהוצאתי את הספרים. בלי סבלנות אין קץ, דבקות במטרה ותחושת שליחות, לא הייתי מצליח".
"בעברית יש רק 22 אותיות, ובערבית 28. כדי לבטא באותיות עבריות את המילים בערבית, רס"ג נדרש להמציא אותיות שלא קיימות באמת בעברית – ע', צ' וח' עם גרש, למשל. העבודה שלי הייתה כפולה: לפענח את כתב הסתרים הזה ולהמיר אותו לערבית ספרותית, וגם להבין את הפירוש של רס"ג"
מאר"ץ לארץ
פגישתו הראשונה של הרב גינדי עם כתבי רס"ג הייתה בט"ו בשבט, בתלמוד התורה בחלב, שפעל שבעה ימים בשבוע, כולל בשבת. "כיתות הלימוד היו בבית הכנסת, ומיד אחרי התפילה היינו לומדים עם המורים. בט"ו בשבט היינו יושבים סביב שולחן עם פירות חדשים, וקוראים את פירוש עשרת הדברות של רס"ג". הפירוש – שידידיו של הרב גינדי בארצות ערב מקליטים כיום – מיוחס לתקופת שהותו של רס"ג בחלב, במהלך נדודיו בדרך לבגדד. "הוא התחבר שם לחכמי ארם צובא, וכתב את הפירוש המחורז בשנת 906. היינו יושבים יחד, מדליקים נרות לצדיקים, אוכלים פירות וקוראים את הפירוש במנגינה", מספר גינדי, עוצם את עיניו ופוצח בשירה בעל פה, כאילו הוא יושב ליד חבריו בסוריה. החיוך לא מש מפיו בשעה שהוא מסלסל את המנגינה. בעודו שר אני מביט בטקסט שתרגם בספרו, וכשהוא מסיים את הקטע הוא שואל אותי בערבית ובעברית: "מזבוט? בסדר?". כן, בסדר.
הנוכחות היהודית בסוריה היא בת אלפי שנים, אבל באלף השנים האחרונות התרכזה הקהילה הסורית בעיקר בדמשק ובחלב. במשך רוב הזמן שגשגו יהודי חלב – "ארם צובא" – ממש כמו שאר יהודי ארצות האסלאם, תחת המגבלות הדתיות שהאסלאם הטיל על עמי הספר. אבל קץ הקהילה החל להסתמן לאחר השואה. בשנת 1946 תם המנדט הצרפתי בסוריה, ומעמדם של היהודים התערער; בשנה שלאחר מכן, מיד לאחר החלטת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל ב־1947, החלו פרעות של ערבים ביהודים. "זה היה ליל הבדולח של יהדות חלב", מספר הרב גינדי את שסיפרו לו. "נשרפו בתי כנסת, נשברו ונהרסו בתים וחנויות, בתי יהודים נשדדו. לא היו נפגעים בנפש כי יהודי חלב הסתתרו במשך שלושה ימים. אבל מיד לאחר מכן החלה נטישה של בני הקהילה".
הוא עצמו נולד בעיר ב־1955, השני משמונה אחים ואחיות. "אבא שלי היה יהודי ירא שמיים שעסק במסחר בתבלין החינה, ששימש לצביעת שיער ולחתונות. אני זוכר ילדות מאושרת, יפה ומתוקה, מלאה באירועים משפחתיים וקהילתיים, ובשבתות ובחגים מלאי אור. מאז ילדותי אני זוכר את עצמי כפעלתן. בסוריה, כשהייתי קטן, לא רציתי להישאר בבית כשאחים שלי הלכו לתלמוד תורה. הייתי מחכה שהם יצאו מהבית, משקיף עליהם ועוקב אחריהם. הייתי נכנס לכיתה א', יושב בשקט בספסל האחורי ומלמד את עצמי לקרוא. פעם אחת המורה קרא לי ללוח, שאל אותי שאלות ועניתי יפה. כשחזרתי הביתה אמא שלי שאלה אותי איפה הייתי כל היום ואמרתי לה שהלכתי ללמוד לקרוא.
"את ספרי הלימוד בסוריה היו שולחים אלינו מארה"ב. ב־1969, כשהייתי בגיל בר מצווה, השלטון הסורי כבר לא נתן להכניס ספרים מחו"ל. מצאתי ספר בלוי ללימוד השפה העברית, הלכתי לחנות שהייתה בה מכונת העתקה, והכנתי עותקים שהילדים ילמדו מהם עברית. הורים שלי קנו לי בכל שנה, לכבוד ראש השנה, חליפה חדשה, עניבה, חפתים ונעליים חדשות, וככה הייתי הולך לבית הכנסת, שהייתה בו ספריית קודש גדולה. בקירות היו גומחות שיהודים היו יושבים בהן וקוראים בכל יום תהילים. אבא שלי אמר שמי שקרא תהילים זכה לברוח מסוריה עם רכושו בידו".
אלפי יהודים ברחו – בתחילה בגלוי ובהיתר, אבל אז סגרה ממשלת סוריה את השערים בפני יהודים, והעלייה הייתה בחשאי ובמחתרת, דרך לבנון וטורקיה. ב־1991 היו בחלב כ־3,000 יהודים מתוך כ־25 אלף בני קהילת ארם צובא ב־1947; אז התיר להם הנשיא חאפז אל־אסד לעזוב, וכמעט כולם עשו זאת. בשנת 2002 רק כמה עשרות יהודים נותרו במדינה כולה, עד שב־2015 עזבה את המדינה המשפחה היהודית האחרונה.
הרב גינדי עזב את המדינה ב־1973 – לאחר רצח אנטישמי של אחד מחברי הקהילה, ולפני מלחמת יום הכיפורים. חבורת סורים מוסלמים שישבו בבית קפה בעיר התגלגלו להתערבות מעוותת ביניהם, וכדי להוכיח את גבורתו יצא אחד מהם לרצוח יהודי כלשהו. הוא דפק בדלת דירתו של הרופא היהודי, אבל זה לא חש בטוב ולא ניגש לדלת; בדירה הסמוכה ניגש השכן, מר קצב, לראות מי דופק בדלת – והרוצח ירה בו למוות דרך צוהר ההצצה ונמלט. מלבד היהודים חברי הקהילה שהגיעו לטפל במשפחה ההמומה, זירת הרצח נמלאה אנשי משטרה – המוחבאראת הסורית. הנער יום טוב גינדי, בן 17 וחצי, תפס את אחד מקציני המודיעין בחולצה בזעם. "צעקתי עליו: תנו לצאת מסוריה, תפסיקו את ההתעללות של המוסלמים ביהודים. שבועיים אחרי כן התחלתי את המסע שלי לישראל".
עד הארץ המובטחת נדרש לו מסע של שנה כמעט. הוא פנה לאחד המבריחים שסייעו לבני הקהילה לצאת מסוריה, והצטרף אליו לנסיעה חשאית לביירות. "אני זוכר שהגעתי ללבנון סביב פורים, לפני מבצע אביב נעורים", הוא נזכר. במבצע של סיירת מטכ"ל, שייטת 13 והמוסד, באפריל 1973, הותקפו יעדי פת"ח והחזית העממית בביירות ובצידון – משרדים, מעבדות חבלה, מחסני תחמושת וכלי נשק. בכוח הישראלי נפלו שני חיילים, אבידע שור וחגי מעיין. "המילציות הפלסטיניות האשימו את הצבא הלבנוני בשיתוף פעולה עם האויב הציוני, והצבא, כדי להוכיח את לאומיותו, הציב מחסומים בכבישים ומנע את היציאה מלבנון. חייתי במשך תשעה חודשים בבית הספר היהודי בביירות, וכל הזמן זרמו אליו עוד ועוד יהודים שרצו להגיע לישראל".
באחד הארונות בבית הספר מצא הרב גינדי ספרון ללימוד העברית המדוברת. "למדתי עברית מדוברת כשכולם שיחקו קלפים", הוא מספר. "רק כשהיו כמעט מאה בחורים ובחורות בביירות, בינואר 1974, הוציאו אותנו במבצע מיוחד: הגענו לשדה התעופה של לבנון, משם הוטסנו לצרפת, ורק אז חלקנו טסנו לישראל. במטוס של אל על הצוות ניסה לדבר עם העולים, אבל הם ידעו רק עברית מקראית. אני הייתי המתורגמן שמסביר איך לחגור חגורה וחליפת הצלה".
בארץ קיבלה אותם בחום הקהילה החלבית המקומית, רבים מהם קרובי משפחה ושכנים לשעבר. "הפנו אותנו למוסדות לימוד ולמקומות מגורים מתאימים. אחי הגדול הגיע לארץ לפניי, ב־1970, והפנו אותו לישיבת הכותל. כשאני הגעתי רצו לשלוח אותי אליו, אבל התעקשתי ללמוד הנדסה באוניברסיטת תל־אביב. כל הניסיונות שלהם לשכנע אותי לוותר על החלום לא הצליחו".
דווקא שם, במעוז החילוניות, הוא התחבר לחסידות חב"ד. "זה היה ממש לפני חנוכה. במעונות הסטודנטים היו מסיבות וריקודים, ואת העיניים שלי לכדה מודעה של הדלקת נרות בחב"ד. הלכתי לשם, ראיתי חסידים רוקדים ושמחים בהדלקת הנרות, והלב שלי משך אותי אליהם". בהמשך התקרב לחב"ד גם אחיו הגדול. "בשנת 1979 ההורים שלי ניסו לצאת מסוריה. ממש לפני היציאה אחי הגדול העביר פתק לרבי מלובביץ' בברוקלין בבקשה שיברך את יציאתם. הוא חיכה לתשובה, אך היא לא הגיעה. כשהם ברחו לגבול הטורקי המבריח שלהם הסגיר אותם לסורים. הכניסו אותם לבית הסוהר. במשך חודש ההורים שלי היו במרתפים מתחת לאדמה באידליב".
"אני יודע הקלדה עיוורת על המחשב בשלוש שפות – ערבית, עברית ואנגלית, כולל ניקוד בערבית ובעברית. כל אות שאני מקליד אני שומע בעזרת התוכנה הקולית לעיוורים. אני רואה את המילים בראש, כותב אותן, ועובר כל הזמן משפה לשפה. גם הבן שלי עוזר לי: הוא אפילו למד ערבית כדי שיוכל לקרוא לי כמו שצריך את הכתב"
מרתפי המודיעין הסורי הם לא מקום נעים לשהות בו. "הכרתי אדם שנקשר שם מהרגליים, כאילו היה מטוטלת של שעון, והחוקרים בעטו בו בראש בכל פעם שהיו עוברים לידו", מספר הרב גינדי. "אחרי שהוא השתחרר הוא הראה לי איך איבד כמעט את כל השיניים. גם דוד שלי נתפס כשניסה לברוח בשנת 1961, נקשר על גלגל גדול והוכה. אבא של חבר אחר גם כן נתפס ועונה, ושבועיים אחרי ששוחרר נפטר מהמכות שקיבל".
לבסוף הצליח אביו של הרב גינדי להימלט: ב־1980 הוא טען שהוא זקוק לטיפול רפואי מיוחד בחו"ל, ועזב את המדינה בהיתר. על שאר המשפחה היה פיקוח מתמיד של המשטר הסורי. "בשנת 1983 אחי שוב ביקש את ברכת הרבי להצלחת בריחת אמי ואחיי, והרבי שלח מיד תשובה של ברכה והצלחה והם הצליחו לברוח מסוריה בקלות מפתיעה".
מתחיל ומסתיים באור
הרב גינדי עצמו, כאמור, עלה ארצה ב־1974, ואז התגייס לצבא במסלול עתודה. בטירונות העתודאים הוא עבר הכשרה בהפעלת תול"ר בבסיס תותחנים; בתאונת אימונים הוא נפצע מרשף התותח. "במשך חצי שעה לא יכולתי לראות כלום", הוא מספר. "אחר כך הראייה חזרה, וחשבתי שהכול בסדר. שירתי בחיל האוויר, והתקנתי מערכות במטוסי קרב שנרכשו בחו"ל. אבל הראייה שלי הלכה והידרדרה, והחלפתי שוב ושוב משקפיים בשעה שהמספר הלך וגדל. איבדתי לגמרי את מאור עיניי לפני 12 שנה".
הוא נאלץ לעזוב את העבודה שאהב, וללמוד להסתייע באנשים, במכשירים ובתוכנות. "זה מה יש. זאת המציאות וממנה צריך להפיק את המיטב", הוא אומר. "ב־1983, כשהייתי בקורס קצינים, לימדו אותנו ניווטים ואפילו עשיתי שני ניווטי בדד. הייתי טוב מאוד בזה, וכנראה השתכללתי מאז, כי היום אני מנווט ניווטים עיוורים".
ומחשכת עיוורונו הוא פוקח את עיניהם של קוראי ערבית אל היהדות. "מבחינתם הכול חדש", הוא מספר. "ביום שישי אחד דיברתי עם מרוואן, האקדמאי הסודני, והוא ביקש לעשות שיחת זום עם עוד כמה חברים 'בעוד שעתיים'. אמרתי לו שבעוד שעתיים תיכנס שבת, ולכן לא אוכל להשתתף. הוא שאל אותי מה זה שבת, ולמה לא אוכל להשתתף. הסברתי לו על יום השבת ועל העובדה שאצל היהודים היום מתחיל באור ומסתיים באור. הוא התלהב.
"בשיחות כאלה אני מגלה עד כמה אנחנו היהודים מעניינים את העולם ומצד שני לא מוכרים באמת. מישהו ממאוריטניה שהתכתב איתי שאל למה אנחנו היהודים מאמינים ב'יהואה' ולא בא־לוהים. הוא קרא את שם השם וחשב שככה מבטאים אותו, ושמדובר באיזה אליל. הבהרתי לו שהיהדות היא מקור האמונה באל אחד".
הרב גינדי השתתף במשלחת של אוניברסיטת בר־אילן שיצאה לכפר־קאסם לפני שנתיים. "הגענו בשני אוטובוסים וקיבלו אותנו יפה. היה מפגש עם ראש העיר ושיחה שהתארכה מהבוקר עד שעות הצהריים. הלכנו למסגד בעיר – הפעם הראשונה בחיי שהייתי במסגד, כי בסוריה לא נהגתי לבקר שם. חילקתי שם את הספרים לשמונה אנשי דת. בין המכובדים שנפגשו איתנו היה השייח' ראאד בדיר מהפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. לחצתי לו את היד ואמרתי לו שיש לי מתנה בשבילו – התורה בשפה הערבית. הוא הסתכל על הספר ואמרתי לו שבספר הזה כתוב על זכות היהודים על ארץ ישראל. הוא אמר לי שזאת המתנה הגדולה והחשובה שקיבל בחייו.
"היה לי מקרה מעניין עם אימאם במסגד הנביא, השני בחשיבותו בערב הסעודית. הוא רכש ספר באמצעות האתר שלי. אחרי כמה שבועות פרסמתי פוסט על התורה המתורגמת לערבית, וגולשים החלו לקלל אותי. למרבה הפלא אותו אימאם התחיל לכתוב שם בעד התורה ובעד היהודים"
"אני נתקל גם בהרבה ביקורת, ואפילו בקללות. שולחים לי הודעות בוואטסאפ, ולפעמים אני מתחרט שהשמעתי לעצמי את ההודעה. אבל האמת היא שאני דווקא משתדל לחזור לאנשים ששולחים לי את הקללות. בסופו של דבר הם מתרככים ומקבלים את ההסברים. היה לי מקרה מעניין עם אחד, עלי מובארק, אימאם במסגד הנביא, השני בחשיבותו בערב הסעודית אחרי אל־חרם א־שריף במכה. איכשהו באמצעות האתר שלי הוא הגיע אליי ורכש ספר. שלחתי אליו את הספר דרך אירופה, ושכחתי מזה. אחרי כמה שבועות פרסמתי פוסט ממומן על התורה המתורגמת לערבית, וגולשים החלו לקלל אותי. למרבה הפלא אותו עלי מובארק התחיל לכתוב שם בעד התורה ובעד היהודים. התחילו לתקוף אותו. הוא אמר להם: גדלתי כמוכם לשנאת יהודים, ואחרי שקראתי את פירוש רס"ג אני בצד של היהודים.
"התרגשתי מאוד לשמוע את זה אז, אבל היום אני מרגיש שזה מתגבר. מהיכרותי עם מוסלמים בכל רחבי העולם אני מרגיש שברגע שהם קוראים את התורה בשפה הערבית בפירוש רס"ג הם מקבלים תמונה אחרת על היהדות, ומשתנים בעצמם. לא סתם הרבי מלובביץ' הורה לתרגם את שבע מצוות בני נוח גם לערבית ולהפיץ אותן כדי לתקן את העולם".
לפני כמה שנים יצא לביקור בארה"ב, אצל אחיין שלמד שם, ולקח איתו חמישים עותקים של ספריו. "חלמתי להגיע לאו"ם, ולחלק אותם לנציגי מדינות ערב. לא הכרתי איש קשר באו"ם, אבל אחרי התוועדות ארוכה ביום השנה לכהונת הרבי מלובביץ' התחלתי לשאול אנשים אם הם מכירים מישהו מהאו"ם. אחד החסידים הזכיר מישהו, יעקב כהן, שיש לו ארגון שפועל באו"ם והוא מכיר אנשים. הוא אמר לי באיזה רחוב הוא גר, וככה מצאתי את עצמי עם האחיין שלי באמצע הרחוב שואל את העוברים והשבים אם הם יודעים איפה גר יעקב כהן. אחרי כמה דקות אמרתי לאחיין שלי לדפוק בדלת הראשונה שהוא רואה מצד שמאל. בדרך נס התגלה כי זה היה הבית שלו. הוא הפגיש אותי עם עיתונאים ואנשים בעלי השפעה באו"ם, חילקתי להם ספרים ועשינו קידוש ה'".
כמו חב"דניק טוב, הוא מאמין שהגאולה ממש קרובה. "לפי המסורת, בית הכנסת הגדול בחלב נבנה בידי שר צבא דוד, יואב בן צוריה, שייסד את קהילת ארם צובא. לפי האגדה הוא לא ייחרב עד שיקום בית המקדש השלישי. במלחמת האזרחים בסוריה האזור העתיק של חלב הופגז, ובית הכנסת נחרב. אתה יודע מה זה אומר: שאנחנו לקראת בית המקדש השלישי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
