סיפורו של היומן המפורט ביותר שנכתב באושוויץ

משך עשרות שנים לא סיפרה שינדי מילר על הזוועות שעברה בתקופת השואה. המעט ששחזרה באוזני ילדיה נשמע להם כמו חוויות ממחנה קיץ, ולא ממחנה השמדה. אבל יום אחד, לפני 32 שנה, נכדה נתנאל בן החמש שאל אותה אם הייתה לה אמא. שינדי ענתה שוודאי שהייתה, אבל היא כבר איננה. מה קרה לה, הקשה הנכד, וסבתו השיבה: "הרגו אותה. אני נשארתי בחיים כי ברחתי". הילד הביט בה ואמר: "אם חס וחלילה מישהו היה רוצה להרוג את אמא שלי, אני לא הייתי בורח".

ברגע הזה הבינה שינדי שהיא חייבת לספר, ולספר הכול. וגם היה לה כלי עזר נדיר ויוצא דופן: בביתה היא שמרה יומן אישי שכתבה בגיל 14, ובו תיאור כל קורותיה וקורות משפחתה החל ב־1944, ביום שאמה בישרה לה שצבא גרמניה כבש את עירם גלנטה. במחברתה תיעדה שינדי את תלאותיהם בדרך למחנה המוות אושוויץ־בירקנאו, את תקופת שהותה שם, ואת ימיה כעובדת כפייה במפעל תחמושת נאצי. דפי היומן נשחתו במים, אך היא נאבקה להציל אותם, גלגלה אותם לכדורים, הטמינה אותם בצריף האסירות, והצליחה תוך סיכון חייה לשחזר את הכתב על גבי 54 כרטיסיות שלקחה מהמפעל.

לפני כעשור תרגמה שינדי את היומן מהונגרית לעברית, והוציאה אותו לאור בהוצאה עצמית. אף שזהו היומן המפורט ביותר שנשמר מאושוויץ, כאן בארץ לא ידעו להעריך את המסמך הנדיר. דווקא בגרמניה התרגשו ממנו הרבה יותר: היומן היה בסיס לסדרת כתבות בעיתון הגרמני הנפוץ ביותר, סרט הופק בעקבותיו, והמסמך המקורי הוצג בתערוכה במוזיאון ההיסטוריה בברלין.

בגיל 92, שינדי מילר מודעת לכך שהיא מהאחרונות שיכולות עדיין לספר בגוף ראשון על זוועות אושוויץ. "כשחזרתי לגלנטה אחרי המלחמה היו שם עוד שתי נערות בגילי, וצעירות ממני לא היו. אחת החברות שלי היום כמעט בת 100, יש לה סיפור אבל היא לא מספרת. יש גם דברים נוראיים שקשורים לצניעות ואי אפשר לספר. אני מספרת מה שראיתי ועברתי, אבל לא מספרת שום דבר ממה שמספרים לי.

"אני מספרת בשביל מי שלא כאן, ובשביל מי שלא רוצה שידעו שהוא היה שם. אני לא רוצה שישכחו, אני רוצה שידברו. בליל הסדר הילדים מדברים על מה שקרה לפני 3,000 שנה, ואני מקנאה באבותינו שמספרים את סיפורם. אני עוד מעט הולכת מהעולם, ולא מדברים על מה שהיה שם, כאילו לא קרה. לפחות המשפחה שלי שומעת היום בכל שבת את הסיפורים. הילדים שלי כבר מכירים את כל האחים שלי ואת הסבתות שלי".

הקור והרעב החריפו, ולסבלם הפיזי של היהודים נלוותה גם דאגה מהעתיד הלא נודע. שינדי כתבה ביומנה: "אני מקנאה בציפורים שנחות בקרבתנו כמה רגעים ומיד עפות מהמקום העצוב הזה אל מקום יותר שמח. אני רוצה להיות ציפור, אבל נולדתי יהודייה, ומפני שנולדתי יהודייה, נגזר עליי לסבול"

דיירים חדשים בבית

העיירה גלנטה שוכנת בדרום־מערב סלובקיה. לפני מלחמת העולם הראשונה היא הייתה בשטח האימפריה האוסטרו־הונגרית, לאחר המלחמה היא שויכה לצ'כוסלובקיה, ובשנת 1938 סופחה שוב להונגריה. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בעיירה כ־1,200 יהודים, כרבע מתושביה.

במשפחתה של שינדי, משפחת ארנוולד, היו שישה בנים ושש בנות, אך שלוש מאחיותיה הגדולות חלו ונפטרו עוד לפני שנולדה. את ילדותה היא מתארת כשמחה ומאושרת. "ההונגרים היו אנטישמים עוד לפני המלחמה, אבל בסלובקיה היה קל יותר ליהודים. אנחנו היינו דתיים מאוד, ובכל זאת למדתי בבית ספר לא יהודי, שרמת הלימודים בו הייתה גבוהה. היינו רק שלוש יהודיות מתוך 140 בנות בשכבה".

להונגריה ולסלובקיה הגיעה המלחמה רק בשלביה המאוחרים. אומנם כבר ב־1942 גויסו שלושה מאחיה הגדולים של שינדי לעבודות כפייה בצבא ההונגרי, אך שגרת החיים בגלנטה לא הופרה כמעט. הכול השתנה ב־19 במרץ 1944. ביומנה תיארה שינדי בת ה־14 איך אמה נכנסה לחדר בפנים קודרות, ובישרה לה ולאחותה יטי שהגרמנים כבשו את הונגריה. היא החלה לכתוב מיד באותו היום, בלי לחשוב אם תתמיד בכך. "הרגשנו שחלפו ימי נעורינו", כתבה. "אתמול עוד היינו ילדות, וברגע אחד התבגרנו". היום היא מסבירה שהחלה לכתוב "מתוך שעמום. כילדה אהבתי לקרוא ולכתוב, אבל לא ידעתי שהמחברת הזו תהפוך ליומן ולספר".

מצבם של היהודים בהונגריה הידרדר במהירות עם בוא הגרמנים. כבר למחרת נאסר עליהם לעבור מיישוב ליישוב ולהשתמש בתחבורה הציבורית, והם חויבו בענידת טלאי צהוב על בגדיהם. "כל חיינו השתנו", כתבה שינדי, "אך אני לא השתניתי ולא נפלה רוחי". לאחר ימים ספורים גורשו בני המשפחה מביתם, והורשו לקחת עמם רק חפצים מעטים. יחד עם רבים מיהודי גלנטה הם שוכנו בחוות בקר שפונתה כדי לקלוט אותם; משם הם הועברו לגטו שהוכן להם בעיר, אך כעבור כמה ימים הוחזרו שוב לרפתות. "בחושך מאבדים את התקווה, וביום התקווה שבה", כתבה שינדי לאחר עוד לילה קשה של רוחות, גשמים וקור עז.

בתחילת יוני 1944 נלקחו יהודי גלנטה מהחווה לתחנת הרכבת. בדרך לשם עברו שינדי ובני משפחתה ליד ביתם, וראו מבעד לחלונות שדיירים חדשים תפסו את מקומם. "נשברתי ועיניי זלגו דמעות כמו גשם", כתבה שינדי. "הסתכלתי על הוריי, אחיותיי ואחיי. עיני כולם דמעו, ואחי הקטן ייבב בבכי. אבא אמר לנו: 'בבקשה אל תבכו. יבוא יום ונשוב הביתה'".

יהודי העיירה נשלחו ברכבת לפאתי העיר נובה־זמקי, שם היה בית חרושת ללבנים ששימש כמרכז שילוח למחנות. הקור והרעב החריפו, ולסבלם הפיזי של היהודים נלוותה גם דאגה מהעתיד הלא נודע. שינדי כתבה שם ביומנה: "אני מקנאה בציפורים שנחות בקרבתנו כמה רגעים, ומיד עפות מהמקום העצוב הזה אל מקום שמח יותר. אני רוצה להיות ציפור, אבל נולדתי יהודייה, ומפני שנולדתי יהודייה, נגזר עליי לסבול".

לאחר חמישה ימים הם נשלחו שוב ברכבת, הפעם לתחנה הנוראה מכול, מחנה אושוויץ־בירקנאו. 75 נפשות נדחסו בקרון קטן ומחניק. לכל אדם הוקצו כיכר לחם, שומן ובצל; בכל קרון היה נר אחד, דלי מים לשתייה ודלי ריק לעשיית צרכים. הילדים הקטנים בכו ללא הפסקה. הנסיעה נמשכה ארבעה ימים ברציפות, ובאחת התחנות נכנסו לקרון חיילים גרמנים והכו את הנוסעים. שינדי, אחיה ואחיותיה קבעו ביניהם תורנות: שלושה מהם יעמדו, שלושה ישכבו ויישנו – ומדי שעה יתחלפו. כששינדי נרדמה על חבילת חפצים, העיר אותה אחד הנוסעים בגסות וגער בה שהיא מותחת את רגליה. "האין בכל העולם הגדול איש אחד שיכול לעצור את הרכבת הזו?", היא כתבה ביומנה. "האם אף אחד לא רואה? לא יודעים שהרכבת מלאה בבני אדם יהודים, טף וזקנים חפים מפשע, הנוסעים למקום לא ידוע?"

את מוראות הנסיעה הקשה העלתה שינדי על הכתב רק כמה חודשים לאחר מכן. "ברכבת ניסיתי לכתוב כמה מילים אבל לא יכולתי. לא היה מקום ולא היה כוח", היא מספרת כיום. "חששתי שהדפים שכבר כתבתי במחברת יאבדו, אז תלשתי אותם ועשיתי מהם שני כדורים. כשהרכבת הגיעה לאושוויץ, לקחתי אותם איתי מתחת לבית השחי. לא ידעתי אז מה אני עושה. יש דברים שאין לך הסבר למה עשית אותם".

"שני אחים משווייץ, שאמם הייתה חברה של אמי בגלנטה, קראו בעיתון 'בילד' ריאיון עם אישה שהוגדרה 'הניצולה האחרונה של אושוויץ'", מספר אריה מילר. "הם פנו לעיתון והציעו לראיין את אמא שלי. כך הגיעו לארץ שני כתבים וצלם כדי להכיר אותה, ומיד הבינו שמצאו אוצר"

לצחוק כדי לשרוד

בבוקר כ"ג בסיון, 14 ביוני 1944, הגיעה הרכבת ליעדה. "בקרון הייתה דממה. גם הילדים והתינוקות עצרו את הבכי, כאילו ידעו שאלו הדקות האחרונות בחייהם הקצרים", תיארה שינדי ביומנה. הנוסעים הורדו בכוח היישר לסלקציה – זקנים לשמאל, צעירים לימין. גם הגברים והנשים הופרדו אלה מאלה, וברגע אחד נעלמו מעיניה של שינדי אביה, אחיה והסבים שלה. סבתה איבדה נעל בירידה מהרכבת, ושינדי רצה לקרון להביא לה אותה. כשחזרה הצטרפה אל אמה, אך דודתה, שגורשה גם היא לאושוויץ יחד איתם, אמרה לה להצטרף לבנות הצעירות שכבר עברו את הסלקציה. שינדי עשתה כדבריה, וכך ניצלה ממוות. "בעיניים שלי אני רואה היום בבירור את מה שהיה שם, כמו שאתם רואים צילומים בטלפון הנייד", היא אומרת. "עזבתי את אמא ואת סבתא ואת כולן, בלי לומר להן שלום. הרבה חיילים היו באמצע הכביש, אבל נדמה לי שבאותו הרגע הקדוש ברוך הוא הכה אותם בעיוורון, והם לא שמו לב שרצתי לצד השני".

שינדי ושתי אחיותיה, יטי בת ה־19 ודורי בת ה־12, הובלו עם שאר הנערות אל צריף במחנה בירקנאו. הן הופשטו, ראשיהן גולחו והן עברו חיטוי. גם ברגעים המסויטים הללו המשיכה שינדי לאחוז בכדורי הנייר שגלגלה מדפי היומן שלה. רגע לפני שגולח ראשה של דורי, הגיע למקום ד"ר יוזף מנגלה והורה לא לגלחה. זמן קצר לאחר מכן ניגשה אל האחיות הקאפו היהודייה שהייתה אחראית על הצריף, והציעה לצרף את דורי להוריהם במחנה השני. דורי נפרדה משינדי ויטי, ובכך נחרץ גורלה.

למחרת בבוקר, כששתי האחיות יצאו מהצריף, הן ראו ענן עשן שחור והריחו ריח של שרפה. כששאלו את השומר הגרמני לפשר הדבר, הוא ענה: "עכשיו שורפים את ההורים שלכן". "הסתכלנו זו על זו ואמרנו – איזה רשע. לא מספיק שאנחנו סובלות, הוא עוד מפחיד אותנו. היום אני אומרת שזה היה נס שלא האמנו לו. לחמנו על החיים שלנו, ואם היינו יודעות שזו האמת, לא היה לנו כוח ורצון להמשיך להיאבק כדי לחיות".

שלושה חודשים הוחזקו שינדי ויטי בצריף בבירקנאו. בלילות ישנו על הרצפה כשהן לבושות בבגדים קרועים. ארבע פעמים ביום הן נדרשו לעמוד למסדר. מנת המזון היומית הייתה מרק מר, פרוסת לחם דקה וקוביית גבינה. פעם בשלושה ימים הן קיבלו מים, ובשאר הזמן שתו מים משלוליות. "היו שלושה ימי גשם שבמהלכם היינו סגורות בתוך הצריף והמים הצטברו. בלילה הראשון עמדנו, אחותי ואני, החזקנו זו את זו, וכך ישנו בעמידה. בלילה השני אני ישבתי ונשענתי עליה. כדור דפי היומן שלי היה תקוע בחריץ בצריף, והוא נרטב שם, אבל לא הוצאתי אותו.

"באחד הימים הייתי חולה, לא יכולתי לקום למסדר וחשבתי שייקחו אותי. רק אז הוצאתי את הדפים מהחריץ. למזלי, יטי ואחת החברות שלה באו והוציאו אותי למסדר".

ביומנה מתארת שינדי חוויות נוראיות מהחודשים ההם – רעב וקור, מחסור וחולי, השפלות והתעללות. אבל גם בימים הקודרים ההם, התאמצו הנערות והנשים לשמור על מורל ואפילו לצחוק. "ישבנו שם, קבוצה מגלנטה, ודמיינו מה היינו מבשלות בבית, אם היינו שם עכשיו. בפעם אחרת כל אחת סיפרה סיפור מצחיק על השכנה שלה. תאר לך שישבנו שם וצחקנו. היו אחרות שלא הצטרפו אלינו ולא צחקו, אמרו שאנחנו לא נורמליות. דווקא הן לא שרדו. הצחוק נתן לנו כוח".

באוגוסט 1944 נשלחו שתי האחיות יחד עם עוד כ־75 צעירות, רובן מגלנטה, למחנה עבודה בעיירה פטרסוולדאו בשלזיה. מדי יום הן עבדו במשך 12 שעות, לצד מאות נשים נוספות, במפעל לייצור תחמושת וחלקי מטוסי קרב. לאחר העבודה הן היו חוזרות בצעידה רגלית של שלושה קילומטרים למבנה המגורים, שם לנו על דרגשי שינה שסודרו בשלוש קומות.

באחד הלילות הזכירו כמה מהנשים שיום הכיפורים הולך וקרב. בהסכמת חברותיהן הן פנו למפקד המחנה, וביקשו שביום הכיפורים יחולקו להן מנות המרק – כלומר, מים שבושלו בהם תפוחי אדמה – בסיום הצום, ולא בצהריים. למחרת בתום ההפסקה הצטוו העובדות לעמוד דום לקראת בואו של המפקד, איש האס־אס. "עמדנו, מאות נשים ונערות, בשורה ארוכה ולא זזנו", מתארת שינדי ביומנה. "המפקד הגבוה והשמן הגיע, לבוש במדיו, והדרגות שלו בהקו בשמש. הוא עבר מאחת לאחת, וכשהגיע לאמצע השורה נעמד, הצמיד את מגפיו הגבוהים והשחורים זה לזה וצעק בקול: 'שמעתי שאתן לא רוצות לאכול מרק מחר בצהריים'. מרוב פחד לא הזזתי את העיניים, רק חשבתי: איזה עונש נקבל? (…) המפקד פקד: מי שרוצה לצום מחר, תרים את ידה. עמדנו ביחד, מאות אסירות, נשים ונערות מכל רחבי אירופה, דתיות וכאלה שלא גדלו בבית דתי, מאמינות וכאלה שלא האמינו או שאיבדו את אמונתן, וכולנו, ללא יוצאת מהכלל, הרמנו את ידינו. הוא הסתכל עלינו, הרים את ידו, ולי היה נדמה שהוא מצדיע לנו".

ביום הכיפורים הנשים לא קיבלו הפסקה בצהריים, ויום העבודה גם התארך בחצי שעה נוספת – אך בסופו הן הופתעו לקבל מנה של מרק ובתוכה חתיכת תפוח אדמה, וגם ארבע פרוסות לחם, לפתן ושתייה. "בכל חיי לא אכלתי ארוחה כל כך טובה", כתבה שינדי. "זו עוד דוגמה לכך שכאשר עם ישראל מאוחד, היחד מעניק לו כוח להצליח".

כשהאחיות יצאו מהצריף, הן ראו ענן עשן שחור והריחו ריח של שרפה. "עכשיו שורפים את ההורים שלכן", הסביר השומר הגרמני. "הסתכלנו זו על זו ואמרנו – איזה רשע. לא מספיק שאנחנו סובלות, הוא עוד מפחיד אותנו. היום אני אומרת שזה היה נס שלא האמנו לו. אם היינו יודעות שזו האמת, לא היה לנו כוח ורצון להמשיך להיאבק כדי לחיות"

יהודים רוקדים

בעבודתה במפעל נדרשה שינדי למדוד תרמילי תחמושת שיצאו מפס הייצור, ולכתוב את תוצאות המדידה על גבי כרטיסיות בקרה מנייר. חלק מהכרטיסיות נשארו בידה, ובעקבות גל געגועים לחיים השלווים שנלקחו ממנה, היא התחילה להשתמש בהן. זה היה באחד מימי דצמבר 1944, בהפוגה קצרצרה במהלך העבודה. "עצמתי את עיניי ועמדתי בדמיוני מול הבית שלי בגאלאנטא", כתבה אחר כך. "זכיתי לכמה שניות של חלום בהקיץ עד שחשתי שוב את קירות בית הסוהר סוגרים עליי, וחזרתי למציאות הנוראה. (…) עיניי התערפלו מדמעות ולא יכולתי להמשיך לעבוד. פתאום, ברגע אחד, נרגעתי ומיד החלטתי: מחר אתחיל להעתיק את הדברים שכתבתי בימים בהם עוד היינו בגאלאנטא". מאז בכל ערב, לאחר ששבה מהמפעל, הייתה שינדי מוציאה את כדור הנייר, מקלפת ממנו בזהירות דף, ומעתיקה את הכתוב. את הכרטיסיות החביאה מתחת לקש ששימש לה כמזרן.

ב־8 במאי 1945 נשלחו שינדי וחברותיה למבנה המגורים מוקדם מעט מהרגיל. בלילה נדלקו האורות בחדר: חברות שחזרו מאולמות הייצור בישרו שהמלחמה הסתיימה. כולן פרצו בבכי. למחרת הגיעו למקום טנקים של הצבא האדום, והאסירות שוחררו. שינדי, יטי ועוד כמה נשים מגלנטה בחרו להמתין במחנה עד להבראתן של חברות שאושפזו במנזר. לאחר ימים אחדים הן נסעו למרכז פליטים שהוקם בעיר נאחוד בצ'כיה, ומשם המשיכו במסע תלאות אל עיירת הולדתן. "היינו עזובים כשהסתיימה המלחמה", היא אומרת. "לאף אחד לא היה אכפת מה עברו היהודים. היינו הפקר. לא היינו עשירים לפני המלחמה, אבל לאבא שלי היו כמה בתים בגלנטה, ולכן חזרנו לשם".

הן מצאו את העיר ריקה מיהודים. "היה נדמה שאני נמצאת בתוך עיר רפאים", כתבה שינדי. "עברנו במהירות ליד הבית שלנו. הרכנתי את ראשי ולא הבטתי. כל כך כאב לי עד שהרגשתי שליבי שותת דם. חשבתי שכך הרגיש נח כאשר יצא מהתיבה. ובכל זאת, הוא יצא עם אשתו, בניו וכלותיו, ואני ואחותי נשארנו לבד".

בבית משפחת ארנוולד, כך גילו, השתכן מפקד האזור מטעם הצבא האדום. הקצין הסובייטי אפשר לשתי האחיות ולחברה שהצטרפה אליהן ללון באחד מחדרי הבית ולהשתמש במטבח. לאחר כשלושה שבועות הגיע לשם גם אחיהן חזקי, שהיה מאושפז בבית חולים בגרמניה. עוד כמאה צעירים וצעירות ששרדו את המחנות שבו לעיירה. "בעיקר שתקנו", כתבה שינדי על הימים ההם. "אני התקשיתי לדבר. בכל פעם שהמילים כבר עמדו בקצה הלשון, המחנק בגרון ניצח. גם לא בכינו, אם כי הדמעות הציפו את העיניים, כאשר קפצה מחשבה ללא שליטה. הייתה הסכמה שבשתיקה שמי שמדבר על העבר לא יוכל להמשיך בעתיד".

עם הזמן נוצרו זוגות בין הצעירים השורדים. הראשונים שנישאו היו יטי ארנוולד וישראל דוד מילר, שהיה החבר הטוב של אחיה חזקי. בהמשך התחתן גם חזקי, ולאחר שנתיים באה שינדי בברית הנישואין עם אמיל (מיכאל אלחנן) מילר, אחיו של גיסה ישראל. "בכל יום בישרו על אירוסין, בכל ערב חגגנו אירוסין, ובהמשך – חתונות", כתבה שינדי. "הגויים לא הבינו איך אנחנו יכולים שוב ושוב לרקוד, אחרי שסיפרנו שהרגו את ההורים ואת בני משפחותינו. הם לא יכלו לתפוס שבעינינו ה' לא עזב אותנו, ועשה עמנו חסד מיוחד". המפקד מהצבא האדום השיב לשינדי ואחיה את ביתם, והם פתחו מחדש את בתי העסק של הוריהם. הבתים התמלאו ברהיטים והארונות בבגדים, אבל השמחה הייתה חסרה.

בנובמבר 1948 הגיעו לבית הכנסת בגלנטה שלושה בחורים חובשי כיפה מארץ ישראל. הם דיברו בשבחה של הארץ, הקרינו סרט על מדינת היהודים שקמה חודשים ספורים לפני כן, וקראו לכולם לקום ולעלות. חזקי ויטי השתכנעו מיד; גם שינדי רצתה להצטרף אליהם, אבל הייתה צריכה לשכנע את בעלה – שכבר מצא עבודה, וחשש מפני התחלה חדשה בארץ זרה. היא גם הייתה אז בהיריון, ולכן העדיפה לא לצאת עדיין לנסיעה הארוכה. באביב 1949, שמונה ימים לאחר לידתה של הבת הבכורה דורי – שנקראה על שם דודתה – עלתה המשפחה הצעירה לישראל. בספר שכתבה לימים, סיפרה שינדי שתושבי הארץ הוותיקים לא קיבלו אותם בזרועות פתוחות: "הם נהגו כאילו אינם יודעים את שעבר עלינו, או שבאמת לא רצו לדעת", כתבה לימים. היינו זקוקים לעזרה, ולא קיבלנו אותה. איני מתכוונת לעזרה כספית, אלא לעזרה נפשית. גם כיום אין המדינה ממלאת את חובותיה כלפי שרידי השואה, והם אינם מקבלים את המגיע להם, וכאן אני כן מתכוונת לתמיכה כספית".

"בעיקר שתקנו", כתבה שינדי על החזרה לעיירה לאחר המלחמה. "אני התקשיתי לדבר. בכל פעם שהמילים כבר עמדו בקצה הלשון, המחנק בגרון ניצח. גם לא בכינו, אם כי הדמעות הציפו את העיניים. הייתה הסכמה שבשתיקה שמי שמדבר על העבר, לא יוכל להמשיך בעתיד"

השואה השנייה שלי

מאז עלייתה ארצה מתגוררת משפחת מילר באותו בית, בשיכון פאג"י בשכונת סנהדריה הירושלמית. ב־1949 זה היה הבית האחרון לפני הגבול הירדני, סמוך ל"שטח ההפקר". לאחר מלחמת ששת הימים גילתה המשפחה כי פתאום הפך המיקום הזה מפריפריה למרכז – וגם הקרבה לעיר העתיקה היא יתרון.

מלבד דורי נולדו לשינדי ואמיל עוד שני ילדים, יצחק־אהרן ואריה. בפברואר 1973, זמן קצר אחר שסיים קורס צניחה, נהרג יצחק מילר בעת מילוי תפקידו. את נפילת בנה מגדירה שינדי כ"שואה שנייה" עבורה, ובעוד את השואה הראשונה היא מתארת כיום בפירוט, על נפילת הבן היא ממעטת לדבר. "זה נמצא בפנים", היא אומרת. "כשהוא נפל, כעסתי על הדודה שלי שהצילה את חיי באושוויץ. אף על פי שיש לי ילדים נוספים, כעסתי על כך שחזרתי לאחיות שלי וניצלתי".

את הכרטיסיות של יומנה היא הביאה כבר לפני חמישים שנה לספריית "יד ושם". שם צילמו אותן, אבל לא פעלו לפרסום הטקסט. כעבור שנתיים, לאחר נפילת בנה, פנו אל שינדי מיד ושם והציעו לתרגם את היומן, אך אז הייתה היא שרויה באבלה ולא הייתה מעוניינת בכך. עוד שלושים שנה חלפו, ושינדי, שבינתיים החלה כאמור לספר לבני המשפחה את סיפורה, פנתה שוב ליד ושם. "היו אז דיבורים של מכחישי שואה, ואני באתי כמה פעמים למנהלי הספרייה שם ואמרתי להם: כשהייתי ילדה כתבתי מה לקחו מאיתנו ואיך לקחו. לא משהו מיוחד, אבל תעשו משהו, זה כתוב". ביד ושם שוב בחרו לא לקחת תחת חסותם את היומן שלה, ושינדי החליטה לתרגם אותו בעצמה. היא הקלידה את הטקסט במחשב, הוסיפה פרקים מזיכרונותיה, נעמי מורגנשטרן ערכה את כתב היד, והוא ראה אור בשנת 2012, בשנה שיטי הלכה לעולמה.

שש שנים לאחר צאת הספר, "גילתה" העיתונות הגרמנית את סיפורה של מילר. "זה התחיל בשני אחים שמתגוררים בשווייץ, ואמם הייתה חברה של אמא שלי בגלנטה", מספר אריה מילר, בנה של שינדי. "לאחר שקראו בעיתון 'בילד' ריאיון עם אישה שהוגדרה 'הניצולה האחרונה של אושוויץ', הם פנו לעיתון והציעו לראיין את אמא שלי. לא עבר הרבה זמן, ולארץ הגיעו שני כתבים וצלם כדי להכיר אותה. כבר בפגישה הראשונה הם הבינו שיש להם אוצר. במשך שנה הם חקרו את היומן, נסעו לגלנטה, והגיעו גם למפעל התחמושת כדי לברר אם אכן מדובר בכרטיסיות שלהם. אחרי התחקיר הם החליטו שלרגל מלאת 75 שנה לשחרור אושוויץ, תוקדש סדרת כתבות לאמא שלי. גם עורך העיתון הגיע לבקר אותה. בשלב מסוים הם ביקשו רשות לקחת את היומן לתערוכה זמנית במוזיאון ההיסטוריה בברלין. שליחי המוזיאון הגיעו לכאן והשתגעו כשראו שהיומן הזה לא נשמר באופן מקצועי".

פעמיים נסעו בני המשפחה לברלין: בסוף 2019 הם הוזמנו להקרנת בכורה של סרט המגולל את סיפורה של שינדי מילר, ובתחילת 2020, רגע לפני פרוץ הקורונה, הם נסעו לחנוכת התערוכה שבה הוצג היומן. השהות על אדמת גרמניה לא הייתה קלה עבור שינדי. "זה משהו נורא, אבל לא הראיתי את זה. לא יכולתי להסתכל שם על הרבה דברים. הגרמנים אירחו אותנו כיד המלך ועשו הכול כדי שנרגיש טוב".

תקופת הקורונה הייתה קשה לה במיוחד, היא אומרת. אמיל בעלה נפטר כבר לפני 16 שנה, והסגרים, הבידודים והריחוק הכפוי מבני המשפחה החזירו אותה אל הניתוק שחוותה בגיל 14. "גם לפני שנתיים הצטערתי שלא עזבתי את העולם. המחשבות שלי היו אחרות בזמן הקורונה. להיות פה לבד, זה נורא".

בכל שנה בכ"ג בסיון, במועד הגעתה של הרכבת מגלנטה לאושוויץ, התקיימה בהר ציון אזכרה ליהודי העיירה. "תמיד כתבתי לכולם: תביאו איתכם את התינוקות", מספרת שינדי. "היום אני היחידה שמגיעה לשם. יש עוד חמש־שש נשים שעדיין בחיים, אבל מבחינה פיזית הן כבר לא יכולות לבוא".

לא פעם היא נשאלת אם התמודדה עם משברי אמונה לאחר כל מה שעבר עליה. "כששוחחתי עם תלמידי בית הספר הריאלי בחיפה, וסיפרתי גם על הנפילה של בני, המנהל שאל אותי: עברת כל כך הרבה, איך את יכולה להאמין? אמרתי לו שכשחזרנו לגלנטה התלבטנו אם להמשיך בדרך של ההורים או להתחיל חיים חדשים. אבל אז חשבנו על כך שלא נשאר שום דבר ושום זכר מההורים שלנו. אח שלי היה אומר 'להאמין לא עולה כסף, אז אנחנו מנסים בלי כסף'. ניסינו להאמין, ראינו שזה טוב, ונשארנו כך. אמרתי למנהל הריאלי: גם אתה יכול לנסות להאמין, זה לא עולה כסף. כל התלמידים שם מחאו לי כפיים, והמנהל אמר לי: את מהממת.

"גם השחקן שהוקלט לקריינות הסרט שעשו עליי בגרמניה שאל אותי איך נשארתי מאמינה אחרי השואה, ועניתי לו שרצינו להעביר הלאה לפחות את החינוך שקיבלנו מההורים. הוא שמע והתחיל לבכות. שאלתי אותו אם הוא יהודי, והוא אמר שכן, ושזו פעם ראשונה שהוא אומר זאת בפומבי. יש כמה יהודים מגלנטה שכואב להם שהם לא נשארו דתיים. אני לא מדברת איתם על זה, אבל חברת ילדות שלי, שהיא חילונית היום, יושבת ושרה לי את כל הזמירות שהם היו שרים בבית".

11 נכדים ו־42 נינים יש לשינדי מילר. "הבת שלי חרדית, ולפעמים שואלים אותי על כך שחלק מהנכדים שלי לא שירתו בצבא. אני אומרת שגם זה חלק מהנקמה שלי בגרמנים: הם רצו לאבד את כל עם ישראל, לא רק את הרופאים אלא את כולם, שבכלל לא יהיו יהודים. והנה, אני יצאתי מהשואה והקמתי משפחה שכולם בה לומדים תורה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il