הצצה אל נפשם המיוסרת של אנשי המספרים

על פניו, קשה למצוא דמיון בין המתמטיקאית שפותחת לי את הדלת לבין אלה שתיארה במו עטה בספרה החדש. המתמטיקאים של ד"ר גייל גלבוע־פרידמן הם "חנונים, מגה־חנונים", "כולם התלבשו מוזר: גרביים בקיץ, ברמודה בחורף" (פלוס דגש על חולצות פלנל), הם גם "דיברו מוזר: גמגום כזה או אחר, והיו להם הרגלים משונים". אנשי המספרים נתקלים בדלתות, לא מישירים מבט, מריחים כמו ספה ישנה, וכולם חובבי מדע בדיוני ובדיחות תפלות. אני אדגים: "יש שלושה סוגים של מתמטיקאים, אלה שיודעים לספור ואלה שלא". והם נקרעים מצחוק, צחוק מיוחד של מתמטיקאים, זר לא יבין.

איכשהו נראה לי שגלבוע־פרידמן, שיושבת מולי בחצר ביתה היפה בבנימינה ומישירה אליי מבט, לא עונה על הקריטריונים המפורטים מעלה, רחוק מזה. אבל הנה היא מפתיעה – "כן, הבדיחה הזאת מצחיקה אותי מאוד, ואני לגמרי עומדת מאחוריה. בכלל, בדיחות מתמטיות ולוגיות מצחיקות אותי, וגם אני לפעמים מספרת בדיחות שלא מצחיקות אחרים. יש בי משהו מהגיקיות הזאת. לא כתבתי על אנשי המחלקה למתמטיקה בטכניון בתור 'הם', ובניגוד לדמות של נמרוד בספר, אני לא אאוטסיידרית ביניהם".

מה לא נאמר על מתמטיקאים. אפילו ביחס לסטריאוטיפ של המדען פרוע־השיער ומרושל־המראה, הם נמצאים בקצה הסקאלה. מנקודת מבטנו, הם הוגים במספרים ימים ולילות, מתמוגגים מחידות אלגבריות, מבלים בעיקר עם משוואות דיפרנציאליות, מדברים אל עצמם או מתנגשים בדלת המעלית. את כל חייהם הם משקיעים בהוכחת משפטים, ובדרך הם גם מאבדים את השפיות – הנה, תראו את ג'ון נאש. הסטריאוטיפ הזה מתוחזק בדרך כלל על ידי תסריטאי הוליוודי מיומן או סופר שמחפש דמות קיצונית לשחק איתה, והנה הפעם דוקטור למתמטיקה היא זו שמנפקת אבחנות על בני עמה: "אף פעם לא ראיתי חנון עצוב. היו להם שני מצבי צבירה: מהורהרים כשהם חושבים על בעיה ושמחים כשהם פותרים אותה", כך הם מתוארים מפיו של נמרוד, גיבור הספר "אלמה מאטר" (הוצאת מטר). בין השורות מתפתל מסלול הייסורים שחווים הסטודנטים למתמטיקה בדרך להשלמת תארים בתחום המושמץ והטעון כל כך. כאן הוא מקבל ביטוי מקאברי: הספר נפתח בגופה השרועה ליד בניין המחלקה – מתמטיקאית מוכשרת, שעבדה על מאמר פורץ דרך, קופצת אל מותה. לצידה מופיע נמרוד, מי שסוחב בקושי את הדרך המאתגרת – הוא מזיע, נכשל, נכנס ללולאות לוגיות אינסופיות, נופל לייאוש, משתעבד למתמטיקה, שוכח את החיים.

גלבוע־פרידמן (45), חברת סגל באוניברסיטת רייכמן, מכירה היטב את המסלול. היא עצמה למדה בטכניון מתמטיקה ומדעי המחשב לתואר ראשון, ומתמטיקה שימושית לתואר שני – וכן, יש דבר כזה מתמטיקה שימושית. הדוקטורט שלה, שנכתב באוניברסיטת תל־אביב, עוסק בתחום שקשור לחקר ביצועים – "כלים שעוזרים לנתח סיטואציות מהמציאות ומעניקים פתרונות" – ולתורת התורים, תחום מתמטי העוסק בניתוח תכונות של מערכות המתנה בתורים. בהמשך הצטיידה גם בשני פוסט־דוקטורטים, משתי האוניברסיטאות שבהן למדה.

"בואי נסתכל על כמות האינפורמציה בספר שלי – איך בכלל מודדים אותה? לפי המשקל של הספר? לפי משך הקריאה? כאן באה לידי ביטוי הגאונות של קלוד שאנון, אבי תורת האינפורמציה. שאנון מגדיר אינפורמציה בעזרת שאלה: בכמה אני מקטין את האי ודאות כלפי העולם.

את הלימודים שלך חווית כמו הסיוט שגוללת בספר, או שנהנית מהם?

"תראי, פתחתי באופן מקאברי במכוון – פגר בלב הטכניון, מוות שהוא די סמלי. מתמטיקאית מבטיחה מתאבדת, והמוח שלה פרוש לעיני כול. אבל מה שפחות דקלרטיבי בפתיחה הוא שגם הסטודנט נמרוד מת. הוא מתאבד מטאפורית, לאט יותר. בתוך המסע שלו אל הדוקטורט הוא חווה את המוות של עצמו, והשאלה 'למה היא התאבדה' הופכת זניחה לעומת השאלה 'למה אני מעביר את עצמי בוויה־דולורוזה הזו של מרדף אחר תארים והישגים והתמכרות לעוד'.

"לשאלתך אם נהניתי, התשובה היא כן ולא. מצד אחד, אני מאלה שנהנו כבר מהשיעור הראשון, ולא היה להם ספק שהם ממשיכים עד הדוקטורט. נהניתי מהמחקר, אהבתי את המרצים, את הטכניון, את הסטודנטים שלמדו איתי, והייתי חוזרת שוב על אותה בחירה. השגת התואר ופרסום מאמרים הם ה'כן'. ובאשר ל'לא' – השאלה אם אני אמיתי, אם אני מגלם את ההגדרה של 'מתמטיקאי', מטפטפת פה דרך הגיבור את דם ליבי. המתח המתמיד שקיים אצל אנשי המתמטיקה הוא לא 'האם אני אפתור את המשוואה', אלא 'האם אני האדם הנכון לשבת ולנסות לפתור משוואה'. וזו שאלה שמטריפה את הדעת".

הערך המוחלט של העצמי

קפיצה אל ההיסטוריה מראה שכמה מהגדולים ביותר הטריפו והקריבו נפשם על מזבח המתמטיקה. בספרה מזכירה גלבוע־פרידמן למשל את גאורג קנטור, מתמטיקאי גרמני ואבי תורת הקבוצות, שחווה אפיזודות ארוכות של דיכאון ואושפז בבתי חולים לפגועי נפש; את אלן טיורינג, ממניחי היסודות למדעי המחשב והבינה המלאכותית, שהתאבד בגיל 42, לא מעט בשל היחס לנטייתו המינית; את לודוויג בולצמן, מתמטיקאי ופיזיקאי שתלה את עצמו במהלך חופשה באיטליה, כנראה בעקבות ההתעלמות מתגליותיו; את סריניוואסה רמנוג'אן, מתמטיקאי הודי שאחראי לאלפי תגליות מתמטיות אבל חווה גם משברים נפשיים אינספור, עד כדי ניסיון התאבדות על מסילת רכבת; "והרשימה ארוכה כל כך, וזה בלי למנות את המתמטיקאים שהתאבדו ולא חקקו את שמם על דפי ההיסטוריה".

למה המתמטיקה מתעללת באוהביה?

"בעיניי, השיגעון שלהם לא נובע מהמתמטיקה עצמה. זה משהו בחוויה של לחיות כמתמטיקאי – הטענות והמענות כלפי עצמך סביב ההישגים, הדיסוננס בין החוויות שלי והפעולות שלי ובין איך שאני מתבונן בתוך עצמי. השאלה שהזכרתי, האם אני האדם הנכון לפתור את הבעיה, פוצעת את הנפש".

אבל במה זה שונה מתחומים אחרים? בדור שלנו כל אחד שוקע בתהייה הקיומית "האם אני במקצוע הנכון".

"אשאל אותך שאלה: את כתבת אמיתית?"

כן.

"בבקשה, ראית באיזו מהירות אמרת כן? היה לך אפילו חיוך של נחת. מתמטיקאי לא יגיד את זה. אני אעיד על עצמי – אני מתמטיקאית בהכשרתי, אני מתמטיקאית בהשכלתי, אבל להגיד שאני מתמטיקאית אמיתית? לא אמרתי, וכנראה לא אגיד. במתמטיקה, אם אתה הולך עד סוף המסלול, ההסתברות שתפגוש את הקונפליקט הזה במשך השנים היא קרובה ל־1, והרי אין לך ברירה אחרת. אתה לא יכול להחליט פתאום שמעכשיו אתה לא מוכיח יותר משפטים, כי אחרי עשרים שנה כמתמטיקאי, זה מה שיש לך לעשות.

"החוויה הזאת מולידה מתח גדול. אתה אף פעם לא רגוע, זה גרגר שמגרד לך לאורך כל הדרך. יכול להיות שיש מי שמתגבר על הדיסוננס הזה, יודע לקום בבוקר ולהגיד 'הנה, אני X אמיתי ולכן אני עושה X', ושלוותו בידו. אבל הסטטיסטיקה של האנשים האלה בתוך עולם המתמטיקה היא לא גבוהה, כי זה טבעו של מקצוע שדורש ממך הוכחות תיאורטיות שהעבודה עליהן נמשכת על פני שנים. היו לי מאמרים שפורסמו רק חמש־שש שנים אחרי שצץ הרעיון. כשמאמר כזה רואה אור, אתה מסתכל לאחור ושואל את עצמך – אם הייתי יודע מראש שזה יימשך כל כך הרבה זמן, האם הייתי מעלה את השאלה המתמטית הזו שהתייגעתי לפתור? אולי היא לא עד כדי כך מעניינת? כל הזמן אתה מסתובב עם התחושה המעקצצת הזאת. תארי לך שאת עובדת על כתבה שתסיימי בשנת 2030, ויכול להיות שלא תסיימי בכלל. אולי פתאום תגלי טעות שמפילה את כל העבודה שלך, או שאת מה שעשית, מישהו עשה לפנייך. אצלנו זה קורה כל הזמן".

אז מיהו מתמטיקאי אמיתי לדעתך? אני שואלת. "כל אחד שהוא לא אני", גלבוע־פרידמן צוחקת, ומוסיפה: "הייתי רוצה שאנשים יקראו את הספר ויגידו לעצמם – אני תקוע בלופ, וזה לא שווה את זה. שיפסיקו את הנבירה העצמית, לא את הדוקטורט. שיעבדו על דוקטורט, אבל בפרופורציות נכונות, בידיעה שיש חיים בחוץ".

אז אחרי כל זה, תזכירי לי – למה להיכנס בכלל למסע הייסורים שתיארת?

"קודם כול, כי המתמטיקה מלאה ביופי, ואת זה מפספסים קצת בבית הספר. ההילה סביב המתמטיקה, ולחלופין האטימות כלפיה, נובעות מכך שלוקח הרבה זמן עד שאתה רואה את היופי שלה. היא טעם נרכש. בבית הספר מגישים לך תרגילים של 'כמה חצילים וכמה עגבניות יש במגירה', ואין ספק שבשאלות כאלה אין לך מה לאהוב. זה לא אסתטי, וזה מייגע. המפגש הראשון שלנו עם המתמטיקה הוא סיוט, והתחושה היא שאין תועלת בסיוט הזה. ברגע שמבינים שהמתמטיקה אסתטית, היחס אליה משתנה, כי אנחנו אוהבים אסתטיקה מחשבתית ולוגיקה וסדר. אנחנו הרי הולכים מפעם לפעם למוזיאון כדי לראות ציור יפה, בלי שמישהו יסביר לנו למה צריך לראות אותו. אנחנו יכולים לחיות גם בלי הציור הספציפי הזה, אבל הוא מוסיף ממד לאנושיות שלנו. כך עם המתמטיקה: היא חשובה לנו כבני אדם".

לרוב האנשים קשה לראות את הקשר שלה אלינו. מה להוכחת משוואה דיפרנציאלית ולחיי היומיום?

"האמירה שלך מכוונת לעולם האבסטרקטי של התחום, למודלים מתמטיים של חשיבה לשם החשיבה, לאסתטיות של מבנה הגיוני גם בלי קשר לייצוג מציאות שאני חווה בחושים שלי. הבחירה במתמטיקה עיונית – באנגלית הביטוי הוא Pure mathematics, 'מתמטיקה טהורה' – דורשת באמת אומץ עילאי כמעט. זהו אורח חיים שדן בשאלות שאתה לא פוגש ביומיום, ולא יכול אחר כך לתווך אותן ולספר עליהן לאנשים. יחד עם זה, יש גם מקצועות אחרים שלא נהירים לסביבה, וקשה לחלוק מהם חוויות. אצלנו הזרות באה לידי ביטוי בטונים של המתמטיקה ובז'רגון שלה, אבל גם אחרים מתקשים להסביר מה הם עושים בדיוק במשרד.

"האם הייתי מעלה את השאלה המתמטית הזו שהתייגעתי לפתור? אולי היא לא עד כדי כך מעניינת? כל הזמן אתה מסתובב עם התחושה המעקצצת הזאת. תארי לך שאת עובדת על כתבה שתסיימי בשנת 2030, ויכול להיות שלא תסיימי בכלל. אולי פתאום תגלי טעות שמפילה את כל העבודה שלך, או שאת מה שעשית מישהו עשה לפנייך. אצלנו זה קורה כל הזמן"

"לעניין הפרקטיות, היו מתמטיקאים שטענו שאף פעם לא ייעשה שימוש במתמטיקה לצורך מלחמה למשל, עד שבמלחמת העולם השנייה גילו שנלחמים בעזרת מספרים – תקשורת, צפנים, פצצת אטום. המתמטיקה משחקת תפקיד חשוב, ועולם המספרים משולב בהרבה מאוד תחומים בחיינו".

יכולת ניבוי

אביו של גיבור הספר "אלמה מאטר" שולף גם הוא מול בנו המיוסר את טיעון חוסר הפרקטיות: "רופא עובד במרפאה, רואה חשבון במשרד רואי חשבון, איפה עובד מתמטיקאי?". נמרוד עונה שמתמטיקאי לא נכלל לכאורה בין בעלי המקצוע, ובכל זאת "המתמטיקאים מקבלים את ההחלטות הכי חשובות בכל תחום: מנבאים יעילות של תרופות, בוחנים סיכונים בשביל הבנקים, מייעלים רשתות תקשורת. (…) אנשים לא קוראים את האותיות הקטנות בכתבות האופי על מנכ"לים, הרבה פעמים הם בעלי תואר ראשון במתמטיקה. צורת החשיבה המסודרת שהם רכשו במהלך הלימודים, והיכולת להמשיג דעות במספרים או לדחוס תרחישים לתוך מודל, כל אלה עוזרים להם להנהיג ולקבל החלטות הגיוניות".

גם גלבוע־פרידמן לא מסתפקת במתמטיקה הטהורה. במקביל למחקרים, לפרסום מאמרים בכתבי־עת אקדמיים ולהופעות בכנסים בינלאומיים, היא חברת סגל בבית הספר ליזמות באוניברסיטת רייכמן, שם היא מנהלת את תוכנית "MBA Big Data" ותוכנית "כלכלה ויזמות". לפני כן בילתה כמה שנים טובות בתעשייה: היא עבדה כחוקרת ומפתחת במעבדה של IBM, וכמדענית נתונים במרכז לחדשנות טכנולוגית של Citi. מדוע התרחקה מהמתמטיקה הטהורה? "כי אני זקוקה לעבודה עם אנשים, וזה פחות מאפיין עבודה עם מספרים. אני מצליחה לשלב בין השניים. כמנהלת תוכניות וכמרצה אני עובדת עם אנשים, אני חוקרת יחד עם סטודנטים ועם קולגות, ובכתיבה הספרותית אני שומרת על הלבד".

שלושה ספרים קדמו לספרה החדש. הראשון, "שוקולד", מיועד לילדים; השני, "כולם שונאים מתמטיקה", פונה לנוער; את השלישי, "אני חושב משמע אני טועה", היא כתבה יחד עם ד"ר חיים שפירא – מתמטיקאי, מרצה פופולרי וסופר של רבי־מכר. "נכחתי בהרצאה של חיים, וסיפרתי לו שאני כותבת ספר לימוד בנושא הסתברות. הוא קרא מאמרים שלי בכתב־העת 'אלכסון', ואז החלטנו להיפגש. הוספנו דברים מהעולם שלו, של תורת המשחקים, לעולם שלי, וכך נולד הספר שהמכנה המשותף בו הוא המוטו 'אני חושב משמע אני טועה'".

תסבירי.

"דווקא מתמטיקאים של מודלים נוטים יותר לטעויות, כיוון שאנחנו כופים את המודלים שלנו על המציאות במקום שהמציאות תדבר. חשוב להבין שמתמטיקאי הוא לא מישהו שמגלה את האמת; אין אמת, יש אקסיומות שקבענו. אקסיומות הן חלק מהניסוי המחשבתי הלוגי שלנו, וחשוב לפעמים לדגום אותן, להתל בהן, לבדוק את המסקנות שיוצאות מהן. הדוגמה הכי טובה היא האקסיומה המוכרת מהגיאומטריה האוקלידית, שלפיה בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד. כולם מכירים, נכון? אבל על כדור, בין שתי נקודות יש הרבה קווים – אז המסקנות שבנינו צריכות להשתנות, טעינו".

מה לגבי אוזלת היד של המתמטיקאים בחיזוי התפשטותה וממדיה של מגפת הקורונה? גם זו דוגמה לטעות קלאסית?

"קודם כול, המגפה לימדה את האנשים צניעות. אין אחד שלא עבר תהליך של הצטנעות בגללה, ובפרט אנשי המקצוע. היה לי פרויקט בשיתוף עם רשות החדשנות, של בניית מודל עבור מקבלי ההחלטות. זה מודל שמתעדכן בזמן אמת ומחלק את התרחישים למחלקות, בלי לנבא מה יהיה התרחיש ה'אמיתי' – כי גם כשאין אפשרות לנבא את העתיד, עדיין כדאי לייצר סדר. תראי, הליבה של מדע הנתונים, התחום שבו אני עוסקת, היא ניבוי: להשתמש בנתונים היסטוריים כדי לחזות מה יהיה מחר. בעידן של רכבים אוטונומיים ומערכות המלצה, היינו מצפים שנוכל גם לנבא התנהגות של וירוס קטן, אבל זה בלתי אפשרי ויש לכך אפילו הסבר מתמטי".

הבנתי, יש מודל מתמטי שמסביר שיש בעיה לנבא בעזרת מודל מתמטי?

"נכון מאוד. זו בעיה מספרית: כשיש כל כך הרבה מסלולים אפשריים, בלתי אפשרי שננבא את העתיד, וזו גם לא המטרה שלנו. בהקשר הזה צריך לדבר על מהי אינפורמציה. אם תחשבי על זה רגע, לא מובן מאליו שאפשר למדוד אינפורמציה. בואי נסתכל על כמות האינפורמציה בספר שלי – איך בכלל מודדים אותה? לפי המשקל של הספר? לפי פרק הזמן שנדרש כדי לקרוא אותו? לפי הזמן שעובר עד שמבינים אותו? כאן באה לידי ביטוי הגאונות של קלוד שאנון, אבי תורת האינפורמציה. שאנון מגדיר אינפורמציה בעזרת שאלה: בכמה אני מקטין את האי־ודאות כלפי העולם. אם את נוסעת מפה הביתה, את יודעת בערך כמה זמן תיקח לך הנסיעה, כי יש לך וייז. תוכנת הניווט, ספקית האינפורמציה שלך, מקטינה לך את חוסר הוודאות.

"המתח המתמיד שקיים אצל אנשי המתמטיקה הוא לא 'האם אני אפתור את המשוואה', אלא 'האם אני האדם הנכון לנסות לפתור משוואה'. במתמטיקה, אם אתה הולך עד סוף המסלול, ההסתברות שתפגוש את הקונפליקט הזה במשך השנים היא קרובה ל־1"

"לגבי המגפה אנחנו יכולים בהחלט להקטין את האי־ודאות, אבל זה לא ניבוי. ההבדל בין השניים הוא בדיוק ההבדל בין להיות בן־אדם לבין לחשוב שזהו, הפסקנו להיות בני אדם ואנחנו מעל זה. אנחנו יכולים להקטין את האי־ודאות בכך שנדע כמה התאשפזו היום וכמה אתמול, אבל לא בטוח שנוכל לצייר גרף מדויק לגבי העתיד. בלי לפגוע באיכות המודלים שכן זכו לתהילה – כשהרבה חוקרים מנסים לנבא התנהגות של מגפה, ברור שחלק מהם גם יצליחו. זה קצת מזכיר את ההצלחה המדומה שאנו רואים לפעמים אצל סוחרים בשוק המניות".

נשים = גברים

אנחנו נפגשות כמה ימים אחרי פטירתו של אהרון אספיס, מחבר ספרי הלימוד המיתולוגיים במתמטיקה, שהלך לעולמו בגיל 87. לצד הספדים על מחנך נפלא וסבלני ואיש רעים להתרועע, עלו מן האוב תגובותיהם של ישראלים שמבועתים ממראה המשולש שווה הצלעות שאפיין את כריכת ספריו. נראה שלחלק גדול מהאוכלוסייה יש עניין לא פתור עם המתמטיקה, ורבים אפילו מגדירים את עצמם כסובלים מדיסקלקוליה. כשאני שואלת את גלבוע־פרידמן אם יש כזה דבר "אני לא טוב במתמטיקה", היא משיבה: "למה בכלל אנחנו רוצים לדעת אם יש לנו טבע שמגדיר אותנו כ'טובים במתמטיקה' או לא? נוצרה חוויה של ממש סביב השאלה הזו, והיא מוגזמת בעיניי. אנשים הרי לא שואלים את אותה השאלה על מקצועות כמו אזרחות, נכון? יש אקסיומה חברתית שאומרת שאם אתה לא טוב במתמטיקה, לא תוכל להצליח בעזרת חרישה ומאמץ כמו במקצועות אחרים. כך שהשאלה הזו מורידה ממך את הצורך ואת האחריות לנסות".

"למה בכלל אנחנו רוצים לדעת אם יש לנו טבע שמגדיר אותנו כ'טובים במתמטיקה' או לא? נוצרה חוויה של ממש סביב השאלה הזו, והיא מוגזמת בעיניי. אנשים הרי לא שואלים את אותה השאלה על מקצועות כמו אזרחות"

את חושבת שכולם יכולים להשלים בגרות נאה במתמטיקה?

"כן, ככל מקצוע אחר. עובדה, אנשים עושים את זה, עוברים משלוש יחידות לארבע וחמש ומצליחים. איך? הם הולכים לבתי ספר אחרים, בדרך כלל פרטיים, ולומדים בשיטה קצת אחרת שגורמת לזה לקרות. אגב, סביבה אמפתית תמיד מעודדת למידה יעילה. הוראת מתמטיקה צריכה לבוא מתוך אמונה שכולם יכולים. תחשבי על כך שכבר בכיתה ו', כשתלמיד מושם בהקבצה ב' – אנחנו יכולים להגיד שבעתיד הוא לא ילך לחמש יחידות, ולא ילמד הנדסה. כלומר, ילד בן 12 יודע אם הוא יהיה מהנדס או לא. זה אבסורד".

אז מה אפשר לעשות? לא לחלק להקבצות?

"אפשר לעשות שינוי מחשבתי – לא להקנות לבחירה המוקדמת במסלול שלך את החשיבות המוגזמת שנותנים לה היום. לא לקטלג ילדים. תלמיד בהקבצה של שלוש יחידות יכול להגיע רחוק מאוד מבחינת המחשבה המתמטית, אם רק ייחשף למקצוע הזה, ואם לא ישימו עליו איקס של 'הוא לא טוב במתמטיקה'".

יש הבדל בין בנים לבנות בחיבור למתמטיקה, בנטייה הטבעית לתחום? יש בנושא הזה מוח גברי ומוח נשי?

"חשוב לי להגיד שאין כל הבדל. חד־משמעית, אישה יכולה ללמוד מתמטיקה בדיוק כמו גבר. זה מוחלט, זה אקסיומטי מבחינתי, ואם במציאות זה לא קורה באותם סדרי גודל – זו בפירוש הסללה. אגיד לך משהו בנוגע למבחנים שבודקים כביכול את הנטייה. מבחני איי־קיו השתנו מאוד עם הזמן. למשל, מכיוון שהמציאו את המחשבון, פחות דחוף לראות אם אני מחשבת במהירות ארבע כפול ארבע, כי כבר יש לי כלי שעושה את זה. אחד הפרמטרים בשאלונים של חשיבה מתמטית הוא ראייה תלת־ממדית ורב־ממדית, ושם בממוצע יש ציון נמוך יותר לנשים. אבל היום כאשר אנחנו רוצים ראייה רב־ממדית, יש יופי של תוכנות שעושות את זה בשבילנו. אתה בונה פונקציות והתוכנה מראה אותן באופן רב־ממדי. לכן גם השאלה על הפרמטר הזה בחשיבה מתמטית צריכה להשתנות.

"היום מספר סוגי האינטליגנציה גדול ממספר האנשים. יש אינטליגנציה מתמטית ואינטליגנציה רגשית ואינטליגנציה אמנותית ואינטליגנציה לצורות ואינטליגנציה מילולית – על הכול אפשר להדביק את המילה הזו, ולכן השאלונים צריכים להתעדכן. בכלל, אני תמיד דורשת לבדוק מי חיבר אותם, מי עומד מאחוריהם, כיוון שזה מאוד תלוי־אג'נדה. כך שלדעתי אין שום הבדל בנושא הזה בין גברים לנשים, ואני מקווה שעוד נשים יפנו למקצועות ריאליים. השאלה היא לא רק 'מי אמר שאת לא יכולה', אלא גם כמה נשים נמצאות בשדה החיפוש שלך. יש לזה משמעות גדולה מאוד בבחירת המסלול".

היית ממליצה לילדייך ללמוד מתמטיקה באקדמיה?

"בטח, למה לא? זה מקצוע ראוי. כמובן, לא הייתי ממליצה להם עליו באופן גורף – רק אם זה מתאים להם, נעים להם, ולא פוגע ביכולת שלהם להיות מאושרים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il