'בני ציון', המכינה שהוקמה לפני למעלה מעשר שנים, נחשפה בשבוע שעבר לציבור הישראלי בנסיבות טרגיות. דווקא השבוע, לצד העיסוק המוצדק באסון שפקד את המכינה ובנסיבותיו, יש מקום להכיר בתהליכים החינוכיים והחברתיים המשמעותיים שחווים חניכיה.
לפני כשנתיים נפגשתי עם חניכי 'בני ציון' במסגרת כתיבת ספרי 'כאן חיים יחד', המספר את סיפורן של מסגרות החינוך המשלב והקהילות המשותפות. ביקשתי לשמוע מחניכים שלמדו במכינה כשנה וחצי על התהליכים שהם חוו בה. את דבריהם כינסתי בפרק נפרד, בחלקו של הספר שדן בתופעת המכינות המעורבות. הדברים מובאים כאן כפי שהופיעו בספר, אשר ראה אור בשנה שעברה.
לא להישאר בבועה
הפגישה שלי עם חניכי המכינה המעורבת 'בני ציון' לא התקיימה בתל־אביב, מקום מושבה של המכינה, אלא בתוך אוהל בפזורה הבדווית בין ירוחם לדימונה. החניכים התגוררו שם במשך כחודש באוהלים שהקימו לצד בני השבט הבדווי רכמה. המגורים בפזורה היו רק תחנה אחת מתוך סדרה של תחנות שביניהן הם נדדו במהלך השנה השנייה שלהם במכינה. בכל תחנה הם למדו מאנשי האזור על המקום, טיילו והכירו את האתרים מסביב והקהילות המקומיות, וגם קיימו פעילויות של התנדבות. למידת המקום נעשתה במקביל ללימודים הקבועים של המכינה, שכללו שיעורים של מרצים קבועים ומתחלפים ולמידה עצמית. המחנה הנודד הזה נמשך כחצי שנה, ובסיומו החניכים מסיימים שנה וחצי של לימודים במכינה ומתגייסים לצה"ל.
הפגישה שלנו התקיימה כשבוע לפני סיום המחנה הנודד, שבועות ספורים לפני הגיוס. ביקשתי לשמוע איך הם מסכמים שנה וחצי של לימודים במכינה מעורבת, אבל קודם להבין מה הביא אותם למכינה.
אלעד גדל בירושלים בבית מסורתי והתחנך בבית הספר 'תל"י בית חינוך' בעיר. כשהחליט ללמוד במכינה ביקש ללמוד דווקא במכינה מעורבת כדי להכיר אוכלוסיות נוספות בחברה הישראלית. אף שהוא מתגורר בסביבה הטרוגנית, הוא לא זכה להיכרות מעמיקה עם אנשים שונים ומגוונים עד שהגיע למכינה. הבחירה במכינה שממוקמת בתל־אביב נבעה גם היא מהרצון להכיר סביבה שונה.
אחיה גדל בקיבוץ הדתי כפר־עציון שבגוש עציון והתחנך בתיכון הדתי 'דרך האבות' שביישוב אפרת. כמו אצל אלעד, הבחירה שלו במכינה מעורבת נבעה מרצון חברתי לצאת מעט מהחברה הדתית וההומוגנית שבה גדל והתחנך ולהכיר קצת יותר את החברה הישראלית, אבל אצלו היה גם חיפוש של תכנים ליברליים. "לא התאים לי ללמוד כל היום לימודי קודש כמו שלומדים במכינות הקדם־צבאיות הדתיות. חיפשתי לימודים פתוחים יותר". אחיה חיפש גם את חיי הקבוצה והעשייה החברתית שמאפיינים את המכינות המעורבות.
אור גדלה בנבטים, מושב של עולי קוצ'ין הסמוך לבאר־שבע. היא התחנכה בתיכון הדתי 'אמי"ת קמה' בירוחם, אבל מספרת שבכיתה י"ב הייתה חצויה בזהותה הדתית. "הייתי עם רגל בפנים ורגל בחוץ מהעולם הדתי, ולכן גם נקרעתי בבחירה בין סוגי המסגרות הקדם־צבאיות". לאחר התלבטות בין לימודים במכינה קדם־צבאית חילונית לבין לימודים במדרשה דתית לבנות, היא בחרה במכינת 'בני ציון'. "החלטתי שאני רוצה ללמוד במקום שיש לו זיקה לבית שלי וגם מחובר לדרך שבה אני חיה היום. מקום שבו אוכל לשאול שאלות קשות ולקבל גם תשובות שקשה לי לשמוע. רציתי גם מקום שלומדים בו לא רק שיעורי תורה אלא גם שיעורים על ארץ ישראל ועל החברה הישראלית והמכינה ענתה על המענה הזה".
עידן גדל בהתנחלות הדתית מצפה־יריחו. הוא התחנך בישיבה התיכונית המוזיקלית 'כינור דוד', אבל בכיתה י"ב עבר לתיכון 'צור ישראל', מסגרת אקסטרנית שנותנת מענה לנוער דתי שנפלט ממסגרות, ובמקביל החל לתהות על זהותו הדתית. "התחלתי לשאול את עצמי שאלות על העתיד. הלכתי לבדוק את מכינת הנגב שלומדים בה רק חילונים ולא הרגשתי בה מספיק בנוח. כשהגעתי ליום פתוח ב'בני ציון' מצאתי שם איזון נכון באווירה. המכינה חידדה אצלי עוד יותר את השאלות והתהיות, אבל בצורה יותר מעמיקה".
מעין גדלה בבית חילוני בזכרון־יעקב ולמדה בתיכון לאמנויות 'תלמה ילין'. כמי שגדלה בסביבה חילונית מובהקת היא ביקשה לאתגר את עצמה בלימודים במכינה מעורבת. "הרגשתי שאין ערך לדעות שלי אם אין לי היכרות עם דעות אחרות. לא היה לי שום קשר עם דתיים בגילי או בכלל עם אנשים שחושבים אחרת ממני. לא רציתי ללמוד במכינה חילונית שבה יהיה לי נוח אלא דווקא במקום מגוון שיאתגר אותי".
גיא הגיע למכינה לאחר שירותו הצבאי כדי לשמש בה מדריך. הוא גדל בשלומי והתחנך בחינוך דתי, אבל במהלך שירותו הצבאי החל לכפור בעולם ההגדרות הברורות של הזהות היהודית. "אני חושב שרק האדם עצמו יכול להגדיר את עצמו כדתי, ושהמושג חילוני נולד בגלות כדי לתאר את מי שזר לקהילה שבה הוא חי. אנחנו לא חיים היום בגלות, ושני המושגים הללו איבדו את הרלוונטיות שלהם. בחרתי ללכת למכינה מעורבת שבה ההגדרות הללו פחות רלוונטיות. כששואלים אותי לזהותי אני אומר שאני דתי, אבל זה רק בשביל לפתוח שיחה וליצור שפה משותפת. היום הציונות היא הדת שלי".
עדן גדלה במודיעין ולמדה באולפנת 'בני עקיבא' המקומית. בכיתה י"ב היא כבר נרשמה ללימודים במדרשה תורנית לבנות בירושלים, אבל כשהגיעה לשם ליום פתוח הרגישה לא בנוח. "נכנסתי לשיעור הלכה על דיני תערובות והרגשתי שזה לא מעניין אותי. כשהגעתי ליום הפתוח במכינה הרגשתי מיד שזה המקום שאני אמורה ללמוד בו. מצאתי בה עיסוק בנושאים שרציתי לפתח וללמוד כמו חלוציות והכרת הארץ. החלטתי שאני לא רוצה לחיות בתוך הבועה מבלי לשמוע קולות אחרים".
אביב גדל בירושלים בבית חילוני של יוצאי בריה"מ והתחנך בבית הספר 'תל"י בית חינוך' בעיר. הבחירה שלו במכינה הגיעה ממקום של עשייה חברתית. "גדלתי בבית עם תרבות הישגית שבה מה שחשוב זה להשלים תואר אקדמי, למצוא עבודה טובה ולהיזהר שהמדינה לא תפגע בך. זו תרבות לא ממש חברתית שהייתה מושפעת מהטראומות שגרם הקומוניזם הרוסי. בתיכון התחלתי להיות פעיל בתנועה חברתית־פוליטית בירושלים, והרגשתי התחברות גדולה לעשייה חברתית".
הדתי היחיד שאור הכירה לפני שהגיעה למכינה היה המורה לתנ"ך בבית ספרה. היא גדלה בקיבוץ אלומות הסמוך לכנרת, בסביבה שהיא מגדירה "מאוד חילונית". "בסמוך לקיבוץ יש יישובים דתיים כמו מושב הזורעים או העיירה יבנאל, שיש בה אוכלוסייה דתית גדולה, אבל אני לא מכירה שם תושבים. זו אחת הסיבות שהגעתי למכינה".
לא דתייה אוטומטית
שנה וחצי לאחר שהגיעו למכינה, החניכים מדווחים על כמה תהליכים שחוו. עדן, שהתחנכה בחינוך דתי, מספרת על שינוי שחל אצלה ביחס לעולם שבו גדלה. "באולפנה הוצג לי העולם הדתי באופן החלטי ולא ניתן די מקום לשאלות. במכינה העולם הדתי הוצג באור אחר, וזה עזר לי להבחין בין עיקר לטפל ולשמור על מה שחשוב לי בעולם הזה. היום אני יותר מזדהה עם האיסור להשתמש בטלפון נייד בשבת, לאו דווקא מסיבה הלכתית אלא מתוך הבנה עמוקה יותר של השבת. מצד שני, אקפיד פחות על כשרות בבתים של חברים חילונים כי חשוב לי הקשר איתם". עדן מדווחת גם על שינוי ביחסה לזהותה הדתית האישית. "בעבר הייתי אומרת מיד שאני דתייה. היום חשוב לי קודם לומר שאני פשוט עדן".
אלעד מדווח על שינוי חיובי ביחסו לחברה ולמדינה. "היום אני מאמין יותר ביכולת להשתנות ולשנות את החברה. יוצאים מהמכינה עם רצון לעשות טוב לחברה הישראלית ועם האמונה שזה אפשרי. אני מאמין היום יותר במדינה ובחברה וגם ביכולת לחיות יחד עם אנשים שונים, למצוא שפה משותפת ולגשר על פערים. ברמה האישית, הגעתי עם זהות יהודית מורכבת והיא נעשתה עוד יותר מורכבת. במכינה הומוגנית לא הייתי יכול לעמת את התפיסות שלי עם תפיסות אחרות".
אחיה יצא עם מבט אופטימי על החיים המשותפים. "ההבדלים בין דתיים לחילונים קטנים בעיניי היום. למדתי שיש הרבה יותר דברים שמחברים אותנו מדברים שמפרידים". על זהותו הדתית אומר אחיה שהיא נשארה דומה, אבל מדווח על חיבור חזק יותר למקורות בכלל ולתנ"ך בפרט.
אור, שביקשה להכיר את הציבור הדתי, הבינה שבמכינה היא מכירה מדגם לא לגמרי מייצג של הציבור הזה. "הבנתי שאני מכירה כאן את הדתיים הפתוחים, שמוכנים להיפגש ולשמוע, ולא בטוח שהם מאפיינים את כלל הציבור הדתי. היום אני יודעת שגם אם יש לי חבר מגוש עציון, זה לא אומר שאני מכירה את העולם הדתי". על עולם התוכן הדתי שנחשף בפניה היא אומרת: "אולי ארצה להכניס מתוכו מרכיבים לתוך חיי. אני באה מבית מאוד חילוני, ובאחד הביקורים של הוריי הם הגיעו בדיוק כשקיימנו קבלת שבת ישראלית עם שירה וניגונים. ראיתי את ההלם על הפנים שלהם".
אביב מספר שהמכינה הפכה אותו לאדם חברותי יותר. "אני גר בשכונה ירושלמית שיש בה הרבה עולים ואף פעם לא דיברתי איתם. כשהייתי ילד אימא דאגה שאשאר בבית ושלחה אותי ללמוד בבית ספר מחוץ לשכונה. המכינה פתחה אותי לחברה הישראלית ובזמן האחרון התחלתי לשוחח עם אנשים בשכונה. במכינה למדתי שבמקום לדבר על חרדים או על בדווים, עדיף לרדת לשטח ולהיפגש איתם". גם ביחסו ליהדות חל שינוי. "בסביבה החילונית שבה גדלתי היהדות קשורה חזק לדת ואם אתה לא מאמין באלוקים, אז היהדות לא רלוונטית עבורך. במכינה הבנתי שיש ביהדות פן תרבותי ולאומי משמעותי, וזה גרם לי להיות גאה ביהדות שלי".
עידו, שגדל ביישוב דתי, אומר שהמכינה הביאה אותו לחשוב ברצינות על חיים בסביבה הטרוגנית. הוא היה רוצה להקים יישוב חדש יחד עם החברים למכינה לאחר שישתחררו משירותם הצבאי.
עם כלי נגינה, בלי מחיצה
החיים המשותפים זימנו לחניכי המכינה לא מעט התמודדויות. כלל ההתנהגות הבסיסי בשבת ב'בני ציון' מקובל בכל המכינות הקדם־צבאיות המעורבות: אין חילול שבת במרחבים הציבוריים. הבעיה היא שבתנאי שטח קשה יותר למצוא את הפינה הפרטית לחלל בה שבת, במיוחד כשמחוץ לאוהל יורד גשם. גם שמירת הכשרות במטבח המשותף מסובכת יותר כשיוצאים לשטח.
בסיום השנה הראשונה שלהם במכינה יצאו החניכים למסע רגלי ארוך מהצפון לתל־אביב. את חג השבועות חגגו בקיבוץ יפעת. הרצון להשתתף באירועי הקיבוץ החילוני לכבוד החג עורר כמה דילמות בקרב החניכים. בהתייעצות עם רב שמלווה את המכינה, הוצע לחניכים הדתיים לשבת קרוב לבמה כדי שישמעו את הדוברים ללא תיווך מערכת ההגברה. "מצאנו כל מיני פתרונות הלכתיים מעניינים, שהוכיחו שאם רוצים את הייעוד המשותף, זה אפשרי", מספר עידן.
תפילות השבת במכינה עוצבו גם הן לאחר דיונים. לפני כניסת השבת מתקיימת קבלת שבת ישראלית מחוץ לבית הכנסת, עם כלי נגינה וללא מחיצה. לאחר כניסת השבת מתקיימת תפילת השבת המסורתית למעוניינים. כמו במכינות מעורבות אחרות, התפילה מתקיימת על פי ההלכה האורתודוכסית, עם מחיצה שמפרידה בין הבנים לבנות.
האופן בו מתנהלות תפילות השבת מושפע מהרכב החניכים בכל מחזור במכינה. על פי החניכים, השאיפה של המכינה היא ששליש מהחניכים בכל מחזור יהיו מבית דתי, גם אם הם אינם דתיים בפועל. במחזור ח' שאיתו נפגשתי, כרבע מהחניכים הגדירו את עצמם כדתיים בפועל. אחיה: "כשיש מעט דתיים, קשה יותר לחיות את החיים המשותפים כי הרוב החילוני מתקשה יותר לוותר ומרגיש שכופים עליו כללים מסוימים בגלל מיעוט קטן".
ים ממחזור ט' של המכינה, שהגיעה אליה ממדרשת בן־גוריון בנגב, מסכימה עימו. "כשיש רק מעט דתיים, כמו במחזור שלנו, אי אפשר לקיים במכינה תפילה במניין בשבת, והדתיים נאלצים ללכת להתפלל בבתי כנסת באזור. אמנם בדיונים על יהדות הדתל"שים מביאים הרבה מהרקע הדתי שלהם, אבל כשמדובר בשמירת מצוות בפועל הם לא באים לידי ביטוי".
