"קיבלתי טלפון ממפקד חיל האוויר: מה אתה מתערב לנו? אני אקיים את הטקס מתי שאני רוצה! הבנתי שזה סופי והייתי בבעיה, כי לפני בוא המטוסים היה אסור לי לפרסם שהם מגיעים. בסוף חרגתי מהרגלי, וביום שישי פרסמתי כותרת ראשית: היום יגיעו מטוסי האף־15 ויתקבלו בטקס שיגרור חילול שבת אדיר"
מעטים העיתונאים שהפלת ממשלה רשומה ברזומה שלהם. ישראל קצובר, שכותב היום בעיתון החרדי "המודיע", יכול להציג שורה כזאת בקורות החיים שלו. זה 55 שנים הוא משמש ככתב צבאי בעיתונות החרדית – תואר שנשמע קצת כמו אוקסימורון. בתקופה הזו הוא גם סיקר וראיין 11 מתוך 13 ראשי ממשלה שכיהנו בישראל, וגרם לאחד מהם לסיים את תפקידו מוקדם מהצפוי. והסיפור הזה הופך למפתיע במיוחד, כשמתברר שקצובר הוא אולי הכתב הצבאי היחיד בארץ שכלל לא אמור להביא סקופים, ולא מנסה לצוד אותם.
"התקופה היא סוף 76'. אין מחשבים, אני עוד כותב בעט ושולח למערכת, עידן אחר", הוא מספר. "יום אחד התקשרה אליי פקידה מדובר צה"ל והודיעה: 'תרשום לך בלוח, בתאריך זה וזה בשעה 16:00 יתקיים בבסיס חיל האוויר בתל־נוף טקס קבלת פנים למטוסי אף־15 הראשונים שישראל מקבלת מארה"ב. אתה מוזמן לבוא'. היא ציינה שראש הממשלה יהיה שם, וכן שרים ודיפלומטים רבים, אירוע גדול וחגיגי. מבחינה צבאית ישראל עברה ביום ההוא למטוס קרב מדור חדש לחלוטין, סילוני מלא. כתבתי לי את הפרטים, ואז אני מסתכל בלוח השנה ורואה שהתאריך יוצא ביום שישי. שבת נכנסת כמה דקות אחרי ארבע, והאירוע בוודאי יהיה כרוך בחילול שבת נרחב.
"צלצלתי לפקידה ואמרתי: בטח כתבתי בטעות תאריך אחר, תאמרי לי שוב את התאריך. היא ענתה: לא טעית, זה התאריך. צלצלתי לבכירים בדו"צ, ואחר כך הגעתי לדובר צה"ל עצמו. הוא אמר לי: 'אני יכול רק להעביר את מה שאתה אומר, שייגרם חילול שבת'. מתברר שזה באמת עלה למעלה, כי אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון ממפקד חיל האוויר: 'מה אתה מתערב לנו? אני אקיים את הטקס מתי שאני רוצה!'. הבנתי שזה סופי והייתי בבעיה, כי לפני בוא המטוסים היה אסור לי לפרסם שהם מגיעים. רציתי כמובן למנוע מהטקס להתקיים תוך חילול שבת, והתלבטתי מה לעשות.
"יומיים לפני הטקס הגעתי לבסיס בתל־נוף, וראיתי את הלוח שכל הפקודות נרשמו עליו. בעשר בבוקר מתחילים להביא ספסלים, בארבע אחר הצהריים מגיעים הבכירים ויש קבלת פנים, ואז נאומים וכיבוד, וגם אחרי סיום הטקס יש עוד חמש שעות של פירוק הציוד. כלומר – האירוע נכנס לעומק השבת. הייתה לי הוכחה ברורה לכך שיהיה כאן חילול שבת. חרגתי מהרגלי וביום שישי פרסמתי ידיעה בכותרת הראשית של עיתון 'שערים': היום יגיעו מטוסי האף־15 ויתקבלו בטקס שיגרור חילול שבת אדיר. למרות הרעש שהכותרת הזאת עוררה במפלגות החרדיות, הטקס התקיים, ואכן גרם לחילול שבת. ביום ראשון אגודת ישראל ופא"י הגישו הצעת אי אמון בממשלה".
לאחר הימנעותם של שרי המפד"ל בהצבעה, החליט ראש הממשלה יצחק רבין לפרק את הקואליציה. נקבע מועד לבחירות לכנסת התשיעית, אלא שבינתיים התפוצצה גם פרשת חשבון הדולרים, ורבין הודיע על פרישתו מראשות "המערך". שמעון פרס הנהיג את המפלגה במקומו, וזכה להיות זה שהפסיד לליכוד של מנחם בגין.
"זמן קצר לאחר הפגישה עם ראש השב"כ אני פותח ידיעות, ונופל מהכיסא. הכותרת הראשית: ואנונו מסתובב בכלא ומדליף נוסחאות לפצצות וסודות מדינה. זה סיפור שבחיים לא הייתי חולם להוציא"
ידיעה שפרסמת גרמה להפלת הממשלה. מה זה עשה לך?
"כל עיתונאי רוצה להביא סקופים, אבל כאן היה יותר מזה: זו הייתה תחושת הכאב של עיתונאי שומר תורה ומצוות, שרואה איך צה"ל הולך במודע ומחלל שבת. הרי לא מדובר בפיקוח נפש. מראש אמרתי לכל הקצינים הבכירים: מה יקרה אם תקבלו את המטוסים ביום שישי, ותקיימו את הטקס במוצאי שבת או בראשון? למה זה צריך להיות דווקא בשבת? חרה לי שזה נעשה להכעיס. אתה שואל אם הייתי מרוצה מהתוצאה שהידיעה שלי גרמה? התשובה היא כן. הייתי מרוצה, כי השבת הפכה לנושא שנמצא על השולחן, והיה ברור שזה לא יקרה שוב. ובאמת, מאז צה"ל זהיר בזה מאוד. אני מגיע להרבה אירועים, וקצינים אומרים שם: רצינו לקיים את הטקס הזה בשבת, אבל פחדנו שהממשלה תיפול שוב. הם רואים אותי מחייך, ולא יודעים למה".
הכותרת ההיא שרפה לך מקורות בצה"ל?
"במידה מסוימת, אבל רק לתקופה קצרה. אחר כך הכול חזר להיות כרגיל".
כשאין ספורט, רכילות ובידור
קצובר נושא כיום בתואר הכתב והפרשן הצבאי הוותיק בישראל. בינואר 67' הוא נכנס לתפקידו הראשון בעולם העיתונות, ככתב לענייני ירושלים בעיתון "שערים" של פא"י (פועלי אגודת ישראל), ועד מהרה הפך לבן בית אצל ראש העיר טדי קולק. אחרי חצי שנה פרצה מלחמת ששת הימים, וקצובר התחיל לדווח על המלחמה ועל מה שקרה בעקבותיה. כך הגיע לסקר את התחום הביטחוני, ומצא את עצמו בתפקיד דו־צדדי: מחד הוא תיווך את האירועים הביטחוניים לקוראים החרדיים, ומאידך תיווך את המתרחש בתוככי הציבור החרדי לגורמים ממשלתיים וצבאיים.
במקביל עבד קצובר במשך כמה שנים בתפקידי עריכה בקול ישראל, ובין השאר ייסד שם את מצעד השירים החסידיים. בימים ההם – הרבה לפני שבאו לעולם ערוץ 7 וערוצי הקודש למיניהם – הייתה זו משבצת השידור הרדיופונית היחידה ששהושמעה בה מוזיקה חסידית.
על רוב דיווחי החדשות שלו הוא חותם בשם העט "א. פאר". "כשהתחלתי לכתוב ל'המודיע' עבדתי עדיין בקול ישראל", הוא מספר. "קיבלתי אומנם אישור מהרדיו לעבוד במקביל בעיתון, אבל אמרו לי: בכתיבה שלך תשתמש בשם אחר. אז לקחתי את ראשי התיבות של הילדים שלי – ארבעה באותו זמן – והרכבתי את הכינוי 'א. פאר'. זה הפך לשמי המסחרי, שנשאר איתי עד היום".
לצד עבודתו בהמודיע הוא כותב גם לכמה עיתונים יהודיים בארה"ב. גם בקהילות החרדיות שם הוא הפך לשם דבר, וההוצאה האמריקנית "ארסטקרול" הוציאה לאור את הביוגרפיה שלו, The Insider (בעריכת נחמן סלצר). קצובר מגולל בספר את סיפור חייו – החל בלימודיו ב"חיידר" של סאטמר במאה־שערים, דרך שירותו הצבאי בנח"ל, וכלה בתפקידיו בתקשורת.
אני פוגש אותו בבית קפה סמוך למקום מגוריו, בשכונת קטמון הירושלמית. הכיפה הסרוגה־שחורה שעל ראשו מסמלת היטב את התנועה התמידית שלו בין המגזר החרדי, שבתוכו הוא פועל ועובד, ובין המגזר הציוני־דתי, שבקרבו צמח וברוחו גידל את ילדיו. בחצרות האדמו"רים הוא דובר יידיש שוטפת, אבל גם בבסיסי הצבא הוא מרגיש בן בית, מבין היטב את הז'רגון, ויודע לבאר אותו למען קוראי המודיע, ביטאונה של אגודת ישראל.
למה בעצם צריך כתב צבאי בעיתון חרדי?
"לפני כמה שנים התפרסם מחקר שבדק איזה נפח תופסים ענייני הביטחון בעיתונים בישראל, ולמרבה הפלא התברר שאת ההתייחסות הנרחבת ביותר הם מקבלים דווקא בעיתונות החרדית, שם הנושאים האלה נמצאים במקום הראשון. במחשבה שנייה, הסיבה לכך ברורה: בעיתונות החרדית אין מדורי ספורט, בידור, קולנוע ורכילות – תחומים שממלאים עמודים רבים בשאר העיתונים. לעומת זאת, החרדים מתעניינים מאוד בתחום הצבאי והביטחוני, וכשיש פיגוע, למשל, הקורא החרדי רוצה לדעת עליו בדיוק כמו הקורא החילוני.
"מעבר לכך, לעבודה שלי יש רובד נוסף, נסתר. אני נמצא המון אצל אדמו"רים, שמזמינים אותי כדי לשמוע מה באמת קורה. בעבר הרחוק הם היו נפגשים עם אלופים בצה"ל כדי להתעדכן, אבל כבר שנים הם לא עושים זאת; נוח להם יותר לקרוא לי. הם אומרים: 'בוא, ספר לנו על מאחורי הקלעים, מה ההוא אומר ואיפה המצב עומד'.
"חוץ ממני אין עוד כתב צבאי חרדי. יש מי שמסקרים את התחום, אבל הם לא מתודרכים בקביעות בידי צה"ל. רוב העיתונים החרדיים כנראה חוששים שהעסקת כתב צבאי במשרה מלאה היא כביכול קריאה להתגייס. אבל זה לגמרי לא כך".
אפשר לנחש שגם העורכים בהמודיע לא מעודדים הרעפת שבחים על פעולות הצבא.
"אני רגיש מספיק לדעת מה כן לכתוב ומה לא, ובסוף אני מדווח. בעיני העורכים והרבנים של המודיע יש לי תפקיד נוסף, שהאדמו"רים הכניסו לי לראש כבר לפני עשרים שנה. באותה תקופה חרדים רבים עברו לקרוא עיתונות חילונית, וכששאלו אותם למה הם מכניסים עיתונים כאלה הביתה, הם הצטדקו: 'העיתון החרדי לא נותן לי את התמונה הכוללת'. לכן הרבנים החלו לראות בתפקיד שלי תריס בפני מעבר של חרדים לתקשורת החילונית. אני מצידי מנסה לתת לקוראים תמונה רחבה לא פחות מזו שיש בתקשורת החילונית, ולפעמים אפילו יותר".
באמצע הריאיון מצלצלים אליו מחיל האוויר. על הפרק: תיאום ביקור של אנשי מערכת המודיע בבסיס תל־נוף. "אני רוצה שכאשר העורכים ניגשים לערוך ידיעה ביטחונית או צבאית, הם ידעו על מה מדובר, יכירו את הדברים מהשטח", מסביר קצובר בסוף השיחה.
"הקצינים הבכירים הגיעו אל הרב עובדיה, והסבירו לו שיש אפשרות לשחרור גלעד שליט. הרב שאל מה להערכתם תהיה הפגיעה בכוחותינו, והם ענו שבין 10 ל־15 איש עלולים להיפגע. הרב עובדיה מיד דפק על השולחן ואמר: בשום פנים ואופן! לא מסכנים 15 איש! והפעולה ירדה מהפרק"
בשנים האחרונות הריחוק בין החרדים לצה"ל גדל, וחיילים חרדים סופגים נאצות ורדיפות בשכונותיהם. זה מכאיב לך?
"זה לא עניין של כאב. אני רואה את התמונה המלאה, מדווח באובייקטיביות, וכשצריך לבקר את צה"ל – אני מבקר, אין לי בעיה. אני כפוף להוראות של גדולי ישראל, אני שייך אליהם, אני חלק מתוך הציבור, אבל גם כשלעצמי, אני רואה את הדברים בצורה אחרת. בפגישות עם בכירי צה"ל אני אומר להם: אתם נכנסים עם הראש בקיר בנושא גיוס החרדים. אני מוכרח להגיד לך שבמהלך 10 או 15 השנים האחרונות יש סחף אדיר בקרב שרי הביטחון ואלופי צה"ל, וכולם אומרים – מה אנחנו בכלל נתפסים לכל הנושא הזה? למה לקחת את מי שלא רוצה להתגייס?
"ישראל צריכה להתחיל לחשוב על צבא מקצועי, ללא גיוס חובה, ובחודשים האחרונים אנחנו רואים את הנושא הזה נוכח יותר ויותר בשיח הציבורי. היה שר ביטחון – לא אגיד את שמו – שאמר לי: 'אנחנו חייבים לעבור לצבא מקצועי, כי היום הצד הטכנולוגי בצה"ל חשוב ביותר, ובשביל זה אתה לא יכול לקחת כל אחד. נניח שאתה צריך לעבור ניתוח, ובבית החולים מספרים לך שהמנתח שלך הוא מנהל סניף דואר בקריית־אונו, שבא לעשות חודש מילואים בחדר הניתוחים. תסכים שהוא ינתח אותך? באותה מידה, אדם שביומיום הוא בנקאי או פקיד – איך אנחנו יכולים לסמוך על זה שבעת מלחמה הוא יהפוך פתאום ללוחם דגול?'".
מצד שני יש דרישה לשוויון בנטל. אולי בשמה יגייסו את תלמידי הישיבות.
"אבל אני שואל את בכירי הצבא: אתם מעלים על דעתכם שתיכנסו לבית המדרש של חסידות תולדות אהרן ותוציאו משם את החסידים על טנק מרכבה? על מה אתם מדברים? חוץ מזה, צה"ל לא כל כך זקוק לזה, כך שהעימות מיותר. המדינה צריכה לחשוב על אלה שבעיית הגיוס מונעת מהם עבודה מסודרת, איך לאפשר להם להשתלב בשוק התעסוקה".
כמומחה המגזרי לנושא הצבאי־ביטחוני, הוא משמש כתובת גם לשאלות הקהל. "פעמיים־שלוש בשבוע אני מקבל טלפון כזה: 'אתה לא מכיר אותי ואני לא מכירה אותך, אבל אני קוראת אותך בעיתון ויש לי שאלה. אירסתי את הבת שלי, ואנחנו כעת בהידיינות עם הצד השני איפה יגור הזוג הצעיר. אז האם מבחינה ביטחונית עדיף להם לגור בביתר־עילית או במודיעין־עילית?'
"גם האדמו"ר מוויז'ניץ התעניין אצלי פעם בשאלה דומה. בחסידות רצו להקים שכונה חדשה, והעסקנים התלבטו היכן לבנות אותה – בעמנואל, בביתר־עילית או במודיעין־עילית. האדמו"ר שלח אליי את אנשיו כדי להכיר את התמונה הביטחונית, ושאלתו העיקרית הייתה: אם שוב יוחזרו יישובים, איזה יישוב נמצא בסיכון גדול יותר לפינוי או להחמרה במצבו הביטחוני? הבאתי מפות, הראיתי להם את שלושת המקומות, ואמרתי להם: אתם יכולים לראות שעמנואל שוכנת עמוק יותר מעבר לקו הירוק. ביתר־עילית נמצאת על הקו וכנראה לא תוחזר, ומודיעין־עילית היא כבר חלק ממה שבתוך הקו הירוק, אף שחצי מהיישוב נבנה מעבר לקו".
פגז בפתח המסעדה
ישראל קצובר נשוי לאיטה, בעבר מנהלת המחלקה למורשת ישראל בעיריית ירושלים, ואב לחמישה. הוא נולד לפני 75 שנה במחנה עקורים באוסטריה, שהוריו הגיעו אליו אחרי ששרדו את שואת יהודי אוקראינה. כשהיה בן שנה עלתה המשפחה ארצה, לשכונת בית־ישראל בירושלים. "באנו לשם כי אחותה היחידה של אמי גרה במאה־שערים הסמוכה. היא עלתה עוד לפני השואה, והייתה לה שם מסעדה. במלחמת השחרור נפל בפתח המסעדה שלה פגז של הלגיון הירדני, ואני כילד קטן ראיתי את הפיצוץ, את האמבולנסים שהגיעו למקום ואת פינוי הפצועים. האירוע הזה נחרת בי, ואולי הוא זה שמשך אותי אחרי שנים לתחום הביטחוני.
"גם הבית שלנו נהרס בפגיעת פגז, ועברנו לבית ערבי בקטמון, ששוחררה זמן לא רב לפני כן. אותי שלחו ללמוד בחיידר של סאטמר, כי זה מה שהיה לידנו. למדתי שם תקופה, ולאחר מכן עברתי לבית הספר הדתי חורב. בהמשך שירתי בנח"ל, בגרעין של תנועת עזרא. המשפחה שלי הייתה על הגבול בין דתית־לאומית לחרדית, והכול התחבר אצלנו".
חיבור נוסף נוצר דרך האדמו"ר מבעלז דאז, רבי אהרן רוקח. "האדמו"ר התגורר בתל־אביב, אבל בכל שנה הוא היה בא לירושלים בסביבות חודש תמוז, ונשאר בעיר עד לאחר חגי תשרי", מספר קצובר. "הוא חיפש לעצמו מקום מגורים קבוע לחודשים האלה – בית שלידו יש רחבה, כדי שיוכל להקים סוכה וגם לקיים טישים. כל חסידות בעלז לא מנתה אז יותר מכמה עשרות אנשים, כך שלא היה צורך בבית גדול מדי. האדמו"ר מערלוי, שהתגורר בקטמון, אמר לו: 'בדרך לישיבה אני עובר ליד בית שיש לצידו שדה גדול. אני מציע שתשכור את הבית הזה'. זה היה הבית שלנו, ואכן רבי אהרן הגיע אלינו מדי שנה לתקופת הקיץ והחגים, ולנו שכרו בית אחר לזמן הזה. הוריי עבדו קשה, הייתה להם חנות מכולת קטנה בחצר, וההשכרה הזאת לרבי סייעה לפרנסת המשפחה.
"פעמיים־שלוש בשבוע אני מקבל טלפון כזה: אתה לא מכיר אותי ואני לא מכירה אותך, אבל אני קוראת אותך בעיתון ויש לי שאלה. אירסתי את הבת שלי, ואנחנו כעת בהידיינות עם הצד השני איפה יגור הזוג הצעיר. אז האם מבחינה ביטחונית עדיף להם לגור בביתר־עילית או במודיעין־עילית?"
"האדמו"ר שהה ממש בחדר שלי, ואני הייתי מגיע לבית כל הזמן. בטישים בחגים הייתי מתחת לשולחן, תופס שיריים מהרבי. כילד התיידדתי עם בן אחיו, שמכהן כאדמו"ר היום (הרב ישכר דב רוקח – ח"ב). הוא כונה אז 'הינוקא'. כשהתמנה לאדמו"ר, הוא קרא לי להיות לצידו. כך יזמתי וערכתי במשך חמש שנים את השבועון של חסידות בעלז, 'המחנה החרדי' – עיתון שקיים עד היום במתכונתו מאז".
קצובר היה גם זה שהגה את הרעיון להקים מקהלה לחסידות בעלז, כשזו עדיין ניסתה לבנות עצמה מחדש, אחרי שרוב החסידים נספו בשואה. "אמרתי לרבי: היום מתחילה להיות אופנה בעולם החסידי – לכל חסידות יש תזמורת ומקהלה משל עצמה, וזה מרומם ומגדיל את החסידות. גם אתם צריכים את זה. הרבי אמר לי: 'ישראל, זה פאסט נישט', לא מתאים. כשהתעקשתי שחייבים לעשות את זה, הוא אמר לי: 'גם אם כן, אין לי עם מי'. עניתי לו: את זה תשאיר לי. פניתי למוזיקאי הידוע מונה רוזנבלום, ושנינו ישבנו באיזו וילה ועשינו אודישנים לצעירי החסידות. היום בעלז נחשבת לחסידות הכי מוזיקלית, המקהלה שלה הוציאה הרבה מאוד אלבומים, וזה אכן עזר לגאוות היחידה שלה.
"הרבי מבעלז הוא אדם נבון וחכם. כשהוא הגה את בניית בית המדרש הענק, אמרתי לו: אתה הולך להקים בית מקדש – כך כונה אז המבנה – אבל אין לך כסף! הוא השיב: 'יש לי כלל. אני צריך חמישה אחוזים, השאר זה חסדי שמיים. יש לי כבר חמישה אחוזים, אז אני מתחיל'. היום זה בית המדרש הגדול והמפואר בארץ.
"הצטרפתי אל הרבי גם למסעותיו בעולם. היה לא פשוט להגיע איתו לארה"ב, כי לבעלז היו עימותים עם חסידות סאטמר. מצד שני, אני לא ויתרתי על ביקור אצל רבי יואל מסאטמר בכל פעם שהייתי שם. כי אני שמתי לי למטרה לראות משהו אחר, לחפש את המכנה המשותף. בנסיעות האלה טסה איתנו גם הרבנית מבעלז, שאחותה נשואה לרבי מסאטמר הנוכחי. הרבנית מסאטמר הייתה מגיעה לקבל אותנו, כשלמעלה באוויר מתעופפים בלונים שחסידי סאטמר העיפו, עם דמותו של האדמו"ר מבעלז וכיתובים בגנותו. והרבנית מבעלז, מתחת לבלונים, הייתה נכנסת למיניבוס עם אחותה, והן מדברות שם עברית שוטפת, שהרי שתיהן גדלו בישראל. אלו היו עולמות שמתנגשים ומתחברים".
הרב עובדיה יוסף. צילום: יונתן זינדל – פלאש 90
טיפ של צייד
עיתון המודיע נקרא בעיקר על ידי הציבור החסידי, ובעבודתו רבת השנים שם הכיר קצובר עוד רבים מהאדמו"רים. בביקוריו בארה"ב הוא נכנס פעמים רבות אל הרבי מלובביץ', שביקש לשמוע מכלי ראשון על המתרחש בארץ. כל שיחה כזו נמשכה כחצי שעה – זמן שיא במונחי הפגישות של מנהיג חסידות חב"ד. הרבי מלובביץ' גם העביר דרך קצובר מסרים שונים לבכירים ישראלים בנושאים האקטואליים שעמדו על הפרק.
קשר קרוב במיוחד היה לקצובר דווקא עם מנהיג של ציבור אחר – הרב עובדיה יוסף. "הייתי מגיע אליו פעם בשבוע, בימי חמישי, בשעה קבועה. אפילו עזרתי לו בעריכה של סדרת הספרים 'יחווה דעת'. הקשר שלי איתו התחיל בתקופת עבודתי בקול ישראל: יזמתי אז את התוכנית 'שאלת רב', שבה מאזינים הפנו שאלות לרב עובדיה, ואני הייתי מקליט את תשובותיו. גם אחר כך המשכתי להגיע לביתו ולשוחח איתו ועם אשתו, הרבנית מרגלית. פעמים רבות היה מגיע לשם בחור צעיר, תלמיד בישיבת חברון, ללמוד עם הרב. לבחור הזה קראו אריה דרעי".
הרב עובדיה, כרב הראשי לישראל וכמי שייסד והוביל תנועה פוליטית, מן הסתם היה מעודכן היטב באקטואליה המדינית והביטחונית.
"הוא בהחלט שלט בחומר, אבל תמיד רצה לדעת גם על מה שמאחורי הקלעים. זה התחיל הרבה לפני הקמת ש"ס, והמשיך גם כשש"ס הייתה חלק מהממשלה".
בספרו מביא קצובר סיפור שלא היה יכול להתפרסם בעיתון בזמן אמת, אבל כעת הגיעה השעה לחשוף. "לאורך כל תקופת השבי של גלעד שליט, גופי הביטחון בישראל עבדו ללא לאות כדי לחשוף היכן הוא מוחזק ומה מצבו. רוב הזמן הם ידעו פחות או יותר באיזה אזור הוא נמצא, אך לא היו נסיבות מתאימות שיאפשרו מבצע לשחרורו. נסיבות כאלה נוצרו כששליט הועבר פעם ממקום למקום, ואז עלתה התלבטות אם לבצע את הפעולה או לא. על כף המאזניים היה כמובן השיקול של חשש מאובדן חיי אדם. היו צדדים לכאן ולכאן, והדילמה הייתה קשה. אחד המפקדים הציע לשאול את הרב עובדיה מה דעתו. זאת אומנם בעיה צבאית, אבל יש לה היבט הומניטרי. ביהדות יש כידוע 'הלכות שבויים', מה מותר לשלם ומה אסור, ופה הייתה שאלה כבדת משקל באשר לגבולות המחיר בחיי אדם".
ומן הסתם גם רצו את האצבע של ש"ס לאישור הפעולה בקבינט הביטחוני.
"אני לא יודע אם זאת הייתה הסיבה, אבל בכל מקרה, ראשי צה"ל לא היו שלמים עם המחיר שהפעולה עלולה לגבות. הקצינים הבכירים ביותר באגף המבצעים הגיעו אל הרב, הסבירו לו את תמונת המצב, ואמרו: יש לנו שאלה. הוא מיד הבין לאן הם חותרים, ושאל: האם אתם לוקחים בחשבון שאנשים ייפגעו? הם אמרו: כן. הרב המשיך ושאל: האם אתם בטוחים שפעולה כזו תסתיים בהצלחה? הם ענו לו: יש לה סיכוי, אבל לא של מאה אחוזים. הרב שאל מה להערכתם תהיה הפגיעה בכוחותינו, והם ענו שבין 10 ל־15 איש עלולים להיפגע. הרב עובדיה דפק על השולחן ואמר: 'בשום פנים ואופן! לא מסכנים 15 איש!'. והפעולה ירדה מהפרק".
"בפגישות עם בכירי צה"ל אני אומר להם: אתם נכנסים עם הראש בקיר בנושא גיוס החרדים. אני מוכרח להגיד לך שבשנים האחרונות יש סחף אדיר בקרב שרי הביטחון ואלופי צה"ל, וכולם אומרים – מה אנחנו בכלל נתפסים לכל הנושא הזה? למה לקחת את מי שלא רוצה להתגייס?"
ככה? רק בגלל דברי הרב עובדיה?
"מן הסתם לא רק בגללו, אבל היה בצה"ל ויכוח קשה מאוד, וכשאדם כמו הרב עובדיה מביע בתקיפות את דעתו נגד הפעולה, זה בהחלט מוסיף לצד ששולל אותה".
לפחות במקרה אחד, מספר קצובר, גם הקוראים שלו הצליחו להשפיע על ביטחונה של ישראל. "כשהתחילה האינתיפאדה השנייה, צה"ל התלבט איך לפזר הפגנות. מהדיווחים שפרסמנו היה ברור שמחפשים איזשהו רובה שישמש כנשק אל־הרג, כלומר שיפגע ולא יהרוג. יום אחד אני מקבל מכתב מקורא בלונדון, יהודי חרדי, שכותב: 'התחביב שלי בזמני הפנוי הוא ציד. בדקתי וחיפשתי רבות איך לצוד בעלי חיים בלי להרוג אותם, ואחרי בירור מעמיק אכן מצאתי כדורים שפוגעים אך לא הורגים. אז למה צה"ל לא משתמש בהם?'. הוא ציין את סוג הכדורים, החברה שמייצרת אותם וכל שאר הפרטים. פניתי עם הרעיון ליחידה שידעתי שעוסקת בזה. הם בדקו, אימצו את ההצעה, ועד היום משתמשים בכדורים מהסוג הזה לפיזור הפגנות.
"סיפור כזה ממחיש כמה הקוראים החרדים מעורים ורוצים לעזור. אגב, אני רואה את זה בקרב הקוראים האמריקנים יותר מאשר אצל הקורא הישראלי. ראשית, הם אינם חווים מקרוב את מה שקורה כאן, ודווקא משום כך הם מעורים יותר בנעשה. ושנית, הם יותר פרו־ישראלים חמים. כשאני כותב עבורם, אני מרחיב יותר".
לאה לא סלחה
במשך כל הקריירה שלו ככתב צבאי שמייצג עיתון חרדי, נאלץ קצובר להתגבר על מכשולים שעמיתיו למקצוע אינם צריכים להתמודד איתם. "בכירי צה"ל קוראים את העיתונים של הכתבים האחרים, ויודעים מי הם ומה הם כותבים. אבל כשאני מגיע לאלוף, הוא לא מכיר את הבמות שלי. מי מהמטכ"ל קורא 'שערים' או 'המודיע'? הם לא יודעים ולא מכירים, כך שהייתי צריך לבנות בעיקר על קשרים אישיים עם הרבנים הצבאיים וקצינים דתיים, ועוד קשרים שנבנו לאט־לאט.
"בתקופה מסוימת החלטתי להתקרב לרמטכ"ל לשעבר יצחק רבין. בירכתי אותו כשמונה לשגריר ישראל בארה"ב, הוא הזמין אותי כמה פעמים לביתו, ונרקם קשר טוב. אני זוכר שהוא אמר לי, באחת משיחותינו הראשונות: 'יש לי בעיה עם האדוקים. הוריי שלחו אותי לחינוך חילוני ולבית ספר חקלאי, ויש הרבה דברים שאני לא מבין, כי לא למדתי אף פעם. מדברים איתי על כל מיני מצוות, ואין לי מושג בזה. אומרים עליי הרבה שאני שונא דתיים; אני לא שונא ואני לא נגד, אני פשוט לא יודע מה מותר ומה אסור'".
היחסים הטובים ביניהם נמשכו גם כשרבין הפך לראש ממשלה – ואז קצובר גרם כאמור להתפרקות הקואליציה, והקשר נגדע באחת. כעבור שנים אחדות חזר רבין לקדמת הבמה הפוליטית, כשר הביטחון בממשלות האחדות של פרס ושמיר. "בתקופה הזו הגעתי לתדרוכים שלו, הייתי שואל שם שאלות ורבין היה עונה, אבל היה מסתכל לתקרה בזמן שהוא מדבר איתי, וגם נעשה אדום – סימן היכר לכעס שלו. תדרוכים אישיים כמובן לא היו. כך זה נמשך תקופה ארוכה מאוד, עד שיום אחד הוזמנתי עם שאר הכתבים לסיור עם שר הביטחון באזור עזה. נסעתי באוטובוס מירושלים לבית סוקולוב בתל־אביב, ומשם יצאנו, כל הכתבים, במיניבוס לכיוון עזה. רבין הגיע במסוק, ולאורך הסיור כרגיל לא הפנה אליי מבט.
"בסיום הסיור עלה לי רעיון: לבקש טרמפ הביתה לירושלים במסוק של שר הביטחון. שאלתי את הטייסים אם יש מקום פנוי, והם השיבו בחיוב. נכנסתי למסוק, ואחרי כמה דקות רבין נכנס, מתיישב ומגלה שאני יושב צמוד אליו. הוא האדים והרחיק מבט. המסוק המריא, וכשהיינו מעל גוש עציון, רבין פתאום הסתכל אליי, שלח לעברי יד ללחיצה ואמר לי: 'ישראל, זהו, סלחתי לך. זה מאחורינו, נחזור לידידות הישנה'. כך פתאום, משום מקום. מאז היחסים שלנו חזרו להיות כמעט כמו בעבר, ונכנסתי אליו גם לתדרוכים אישיים. לעומתו, לאה אשתו לא סלחה לי עד יומה האחרון, ולא הכניסה אותי הביתה".
המעגל נסגר בכהונתו השנייה של רבין בראשות הממשלה. לקראת מערכת הבחירות של 1996, כשלראשונה בתולדות המדינה עמדו להיערך בחירות אישיות ישירות, רצה רבין לגייס את תמיכת החרדים, ולשם כך ביקש מקצובר לבדוק אם יוכל להיפגש עם הרבי מגור. קצובר היה סקפטי מאחר שהאדמו"ר דאז, הרב פינחס מנחם אלתר (ה"פני מנחם"), לא קיבל אליו אנשים שאינם שומרי שבת. בכל זאת הוא הבטיח לבדוק, ונכנס אל הרבי כדי להעביר את בקשתו של רבין. האדמו"ר התלבט, ולבסוף אמר שלראש ממשלה קשה לסרב. הוא ביקש מקצובר למסור לאיתן הבר, הרל"ש של רבין, שאפשר לקיים פגישה כזו – בתנאי שתיערך בבית הנופש של הרבי בחיפה, בחצות הלילה.
"באתי להבר עם התנאי, והוא צחק: שיצחק יבוא אל הרבי ב־12 בלילה?", משחזר קצובר. "אבל אז רבין נכנס לחדר ואמר: אני אבוא. ואכן, הם נועדו בחיפה לפגישה סודית. אחרי שרבין יצא נכנסתי אל הרבי, והוא אמר לי: 'אין לי ספק שרבין הוא גנרל מוכשר, אבל חסר לו דבר אחד – סייעתא דשמיא'. שאלתי אותו: אני יכול להעביר לו את הדברים? האדמו"ר השיב בחיוב, והוסיף דבר אחד שנראה אז סתום: 'אבל בכל מקרה רבין לא ירוץ'. מסרתי לרבין את הדברים כלשונם. הפגישה הזאת הייתה לפני החגים ב־1995, וכולם יודעים מה קרה חודש וקצת לאחר מכן".
"בסיום הסיור בעזה עלה לי רעיון: לבקש טרמפ הביתה לירושלים במסוק של שר הביטחון. שאלתי את הטייסים אם יש מקום פנוי, והם השיבו בחיוב. אחרי כמה דקות רבין נכנס, ומגלה שאני יושב צמוד אליו. הוא האדים והרחיק מבט. כשהיינו מעל גוש עציון, רבין פתאום שלח יד ללחיצה ואמר: ישראל, זהו, סלחתי לך"
גם לנשים יש שם
קצובר נמנה עם החתומים על מהפכה שמורגשת היטב בשנים האחרונות במגזר החרדי: העיתונות החופשית. באמצע שנות השמונים הוא הקים עם העיתונאי יצחק נחשוני את "יום השישי" – העיתון הראשון במגזר שלא היה מזוהה עם אף מפלגה. הכותרות הראשיות של השבועון סימרו את שערות ראשיהם של הפוליטיקאים החרדים, כאשר חשפו שוב ושוב מה באמת מתרחש בחדרי חדרים ובחצרות הרבנים. העיתון אומנם נסגר כבר לפני שנים, אך הוא בישר את ההתפתחות העצומה של התקשורת החרדית החופשית, המונה היום עיתונים רבים – "משפחה" "בקהילה" ועוד – וכמובן אתרי אינטרנט מצליחים.
הפגנה נגד מעצר סרבני גיוס חרדים. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אחרי שכבר הפכת לקונצנזוס במגזר החרדי, הקמת עיתון שהיה חצוף ונשכני כלפי פנים.
"היה בזה צורך: אם לא היה 'יום השישי', אנשים היו הולכים לקרוא עיתונים חילוניים. לכן בהקמת העיתון הייתה לנו תמיכה שקטה מכמה אדמו"רים ורבנים ידועים. נכון שנגענו בנושאים שהעיתונים הרשמיים של המגזר לא נגעו בהם, ונכון שהרבה נשים כתבו אצלנו וחתמו בשמותיהן המלאים – מה שלא היה מקובל בשאר העיתונים – אבל גם היה לנו כבוד מוחלט לרבנים. כשרב ביקש שלא נעסוק בנושא מסוים, לא הייתה כל שאלה. הרב שך לדוגמה התקשר כמה פעמים, ותמיד נענינו לבקשותיו. מתחנו אומנם קצת את גבולות הגזרה, אבל אף פעם לא עברנו אותם. הרב עובדיה עצמו, אגב, כתב אצלנו טור הלכתי קבוע".
אחרי האפיזודה הזו חזר קצובר להמודיע ולקו השמרני שהוא נוקט, ולא רק בהקשר הרוחני. את הסיפור על התוכנית לשחרור גלעד שליט, למשל, הוא לא היה מפרסם בביטאון אגודת ישראל, גם אחרי שהחייל החטוף הוחזר ארצה. העיתונות החרדית, מסביר קצובר, נמנעת מ"חשיפות" ו"פרסומים ראשונים", ומתמקדת בדיווחים. "אני מקבל כל מיני ידיעות שלא מגיעות למקומות אחרים, אבל המודיע לא מחפש סקופים".
וכשאתה רואה בכותרת הראשית בעיתון אחר ידיעה שאתה היית יכול לפרסם – זה מתסכל?
"אני יודע את גבולות התפקיד שלי, כך שאין כאן תחושת תסכול. אני נותן פרשנויות שלא מופיעות במקומות אחרים, ואחרים אולי יפרסמו חשיפות שאין מקומן בעיתונות החרדית.
"אספר לך סיפור מעניין בהקשר הזה. הגורמים הביטחוניים הבכירים מתדרכים מפעם לפעם ב'בודדת', כלומר מזמינים אליהם שניים־שלושה כתבים צבאיים לשיחת רקע. כשעמי איילון כיהן כראש השב"כ, הלכתי אליו לפגישה כזו יחד עם רון בן־ישי, שהיה אז הכתב הצבאי של ידיעות אחרונות. אגב, הוא אומנם מבוגר ממני, אבל יש לי ותק של יותר שנים ככתב צבאי. אנחנו יושבים ומדברים עם איילון, ופתאום הוא שולף סיפור מדהים: 'יש לנו בעיה עם המרגל מרדכי ואנונו. הוא הולך לבכירי המחבלים שנמצאים איתו בכלא, ומעביר להם מידע על פצצות, נוסחאות לייצור חומרי נפץ רבי־עוצמה ועוד כל מיני חומרים מסווגים. אנחנו עדיין מתלבטים איך ומה לעשות בקשר לזה'. שמעתי את הדברים ורשמתי בבלוק נייר שהבאתי איתי. מאז ומתמיד אני כותב בתדרוכים את ראשי הפרקים, ואז בא הביתה ומחליט מה אפשר לפרסם ומה לא. כל בלוק שמתמלא נכנס לכספת – כי לרוב התדרוך ניתן כרקע, ולא לפרסום.
"זמן קצר לאחר הפגישה אני פותח 'ידיעות' של ערב חג, ונופל מהכיסא. הכותרת הראשית מקצה אל קצה אומרת: ואנונו מסתובב בכלא ומדליף נוסחאות לפצצות וסודות מדינה. זה סיפור שבחיים לא הייתי חולם להוציא – גם כי המודיע לא מחפש סקופים כאלה, וגם כי הצנזורה לא הייתה מאשרת את הפרסום. אבל זה היה ידיעות אחרונות, שמרשה לעצמו דברים שהעיתונות האחרת, ודאי החרדית, לא הייתה עושה".
בעקבות הפרסום הזה הגיש ואנונו תביעת דיבה נגד ידיעות ורון בן־ישי, בסכום של יותר מ־300 אלף שקלים. "הטענה שלו הייתה: לא היה ולא נברא. רון רץ לעורכי הדין של ידיעות, והסביר להם שהדברים נאמרו בשיחה עם ראש השב"כ. הם שאלו 'היית אצלו לבד?', והוא השיב: לא, גם קצובר היה איתי. כתב ההגנה שלהם התבסס על טענת אמת דיברתי. לקראת המשפט, שהתקיים בדלתיים סגורות, עורך הדין של ידיעות אחרונות פנה אליי ושאל אם ארצה לעזור לרון כעד הגנה. כמובן, השבתי בחיוב. עמי איילון לא רצה להעיד, אבל אני סיפרתי לעורכי הדין שאצלי בבלוק מופיע כל הסיכום של הפגישה. שאלו אותי: יש לך בהמשך הבלוק עוד דיווחים? (כדי להוכיח שהדברים לא נכתבו כעת – ח"ב), ואמרתי: בהחלט, היו מאז עוד הרבה. ואז אמר לי עורך הדין: אני מעלה אותך לעדות מרכזית במשפט, כדי להוכיח שרון דיבר אמת.
"הגעתי לבית המשפט בתל־אביב, נכנסתי לדיון, והכתבים בחוץ לא הבינו למה אני שם. ממש מאחוריי ישב ואנונו, שקילל אותי כל הזמן וקרא לי שקרן. נקראתי לדוכן, והשופט תחקר אותי. הוא שאל: אתה יכול להפקיד אצלנו את הבלוק? אמרתי: לא, כי יש לי שם עוד תדרוכים, אבל אתם יכולים לצלם את העמוד הספציפי הזה. השופט לקח את הבלוק, קרא את הדף בעיון, העביר לפקידה והתרה בה לצלם רק את הדף הזה. בסופו של דבר התביעה נדחתה, וכל זה בגלל סיכום שכתבתי אצלי בבלוק, בידיעה שלא אשתמש בכך לעולם".
אח ב־80 אחוז
אחד הסיפורים המרתקים שקצובר חושף לראשונה בספרו אינו קשור לעולמות הצבא והביטחון, אלא למעגלים האישיים ביותר: סיפור חיפושיו אחרי אחיו האובד, שלא הכיר מעולם.
לפני השואה התגוררו הוריו של קצובר בעיירה האוקראינית אזריאן. כשהנאצים הגיעו לשם, הצליח האב לברוח ליערות יחד עם בנם הפעוט, שלמה ברוך. הנאצים נכנסו לעיירה, קיבצו את כל היהודים והורו להם לחפור בור ענק. לאחר מכן העמידו אותם על שפת הבור, וירו בהם למוות. אמו של קצובר נורתה בלסת אך נותרה בחיים, ושכבה פצועה בין הגופות. לאחר מכן הצליחה למצוא את בעלה ובנה, ויחד הם חזרו לעיירה והתחבאו בביתו של מכר מקומי.
כשהאוקראינים והנאצים החלו לחפש יהודים שמסתתרים באזור, מסרו בני הזוג קצובר את בנם למשמרת בידיה של שכנה. האישה הזו, שלא היו לה ילדים משלה, הבטיחה להסתיר את שלמה ברוך עד יעבור זעם. אלא שכעבור זמן קצר גילו ההורים כי השכנה נעלמה עם בעלה – ועם הילד שהופקד בידיה. הם עשו כל שבידם כדי למצוא את בנם, אך עקבותיו נעלמו.
"הוריי לא דיברו איתי כמעט על הסיפור הזה", מספר קצובר. "במשך השנים עשיתי מאמצי־על לאתר את אחי האובד. הגעתי לאזריאן עשרות פעמים, וכך חשפתי אפילו את קבר האחים בעיירה, והיום יש שם אנדרטה מסודרת. בשנים האחרונות הפעלתי חברת חקירות אוקראינית שמתמחה באיתור קרובים אבודים. זקני המקום סיפרו להם שאכן היו שם בני זוג שנעלמו מהעיירה בתקופת המלחמה וחזרו אחרי כמה שנים, עם ילד. אנשי חברת החקירות הצליחו לאתר את המשפחה, וגילו שהילד למד בבגרותו הנדסת מים, ובמקום עבודתו כינו אותו 'היהודי'. נולדו לו שלושה ילדים, והוא עצמו נפטר לפני כעשור.
"הם הגיעו לבנים שלו, שגרים היום בקייב, ושכנעו אותם לעבור בדיקת די־אן־איי שתאשר מעל לכל ספק שאכן מדובר בשלמה ברוך קצובר. אלא שיום לפני תאריך הבדיקה המיועד, בני המשפחה חזרו בהם וסירבו לשתף פעולה. החוקרים אמרו לי שהם יכולים לקבוע בוודאות של 80 אחוז שמדובר באחי, אך מבחינתי, התעלומה המשפחתית הכואבת הזאת עדיין לא הגיעה לפתרונה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
