"שאנחנו עיר גדולה. אנשים. ונשים. טף וזקן. מוכים בשחין רע. אבעבעת מכף רגל ועד ראש. פצע וחבורה ומכה טריה. הבשר מתליע ונימוק מעל העצם. ואנחנו בחיים ומכתינו מכה אנושה. בכל יום תוסיף קושי ובאישה. ויש עלינו עול כבד למי שישרת אותנו לכבס בגדינו מן הצחנה ומן הדם ומן המק. וכולנו מושלכים כאבנים. אין לנו רגל ולא יד. וממנו לא ראו אור העולם. תעשה עמנו כישרותך וכענוונותך". את המילים האלו כתבו "המיוסרים המוכים במכת איוב בטיבריה", כפי שמעידים על עצמם חותמי האיגרת שנשלחה מארץ ישראל בתחילת המאה ה־11. שלוש איגרות מהמגפה ההיא בטבריה, המתוארכת סביב שנת 1030, נשתמרו עד היום. הן מלאות בתיאורים ציוריים ובשפה מתפייטת, אך בקשה ישירה לתרומות – אין. האם גם בקרב המצורעים ישב יועץ למימון המונים ולחש על אוזנם: ספרו את הסיפור שלכם הכי טוב שאתם יכולים (ואולי הוסיפו קצת דם לקינוח), ושמרו על קלאס? אין לדעת. מה שברור הוא שהם כתבו בעברית פשוטה ומוכרת, שהייתה שימושית לתיאור קורותיהם אף שלא שוחחו בה ביניהם ביומיום.
האיגרת הזאת היא דוגמה אחת מרבות ל"איגרות הגאונים", שנכתבו בין המאה ה־9 למאה ה־11. שמו של אוסף האיגרות עלול להטעות: לא מדובר רק בחלופת מכתבים בין ראשי הישיבות בבבל ובארץ ישראל, שכונו "גאונים", אלא גם במכתבים יומיומיים שכתבו אנשי התקופה ונשותיה, ויש בהם כדי לשפוך אור על צורת החיים של היהודים באותן שנים. האוסף הוא מהמקורות הקדומים ביותר המעסיקים את חוקרי "המילון ההיסטורי" באקדמיה ללשון העברית, מפעל המבקש לתעד ולמפות את תולדות העברית, להתחקות אחר גלגולי השפה, צורות המילים, ושינויי המשמעות במהלך הדורות, וגם לבחון מתי נולדה מילה לראשונה, ומתי אנו מפסיקים לראות אותה.
את המיזם ייסד פרופ' זאב בן־חיים בשנת 1959, לאחר שתר את העולם כדי ללמוד כיצד בונים מילונים היסטוריים של שפות אחרות. מכיוון שהשפה העברית עתיקה מאוד, ויש לנו טקסטים שנכתבו בה לאורך יותר מ־3,000 שנה, הבין בן־חיים שעליו להתקין את המילון באופן ממוחשב מרגע לידתו. וכך בשלהי שנות השישים, לצורך מימוש חזונו, הבלשן הדגול שראה את הנולד הביא ארצה מחשבי IBM ענקיים שתפסו חדרים שלמים. "כשישים שנה אחרי יריית הפתיחה, אנחנו עדיין בשלב איסוף החומר", אומרת איילת בצלאל, מרכזת מפעל המילון ההיסטורי באקדמיה ללשון העברית. "אנחנו אוספים רק כתבי יד מהימנים, ועל כל טקסט שנכנס למאגר עוברים שלושה זוגות עיניים של חוקרים שונים. כדי לכתוב את הקונקורדנציה של כל המילים בעברית דרושים המון טקסטים מכל התקופות, והוחלט שלתוך המאגר ייכנסו כל הטקסטים שנכתבו בעברית מתקופת המקרא עד המאה ה־11 – שירים, פיוטים, איגרות, משנה, תלמוד, ספרות ההלכה, תוספתא, מדרשים, קערות השבעה וכן הלאה. מאז המאה ה־11 יש הרבה יותר חומרים, השתמרו יותר כתבי יד, ואנחנו רואים ריבוי יצירות בעברית – בעיקר הלכתיות, אבל גם בתחום הפיוט והשירה. לכן משם ואילך אנחנו מכניסים למאגר רק מבחר מן הטקסטים".
המילון ההיסטורי מגיע כיום עד ימי קום המדינה. המאגרים, הזמינים לחיפוש ברשת, כוללים יותר מ־16 אלף טקסטים נבדלים, ובהם יותר מ־20 מיליון מילים המחולקות לכ־30 אלף ערכים (כולל שמות פרטיים). "אני לא מכירה קורפוס קונקורדנציוני בסדר גודל כזה בשום שפה אחרת", אומרת בצלאל.
איילת בצלאל, מרכזת מפעל המילון ההיסטורי: "העברית אומנם לא הייתה שפת יומיום מסוף ימי המשנה ועד לתקופת התחייה, אבל היא הייתה חיה וקיימת בכתובים. אלה הם חרכי הצצה יקרים מפז אל חייהם של יהודים לפני מאות ואפילו אלפי שנים"
למה מי מת?
בשבוע הבא תערוך האקדמיה ללשון את אירועי "שבוע השפה העברית". ההרצאות, הסדנאות והפעילויות לציבור, ובהן הכרזת "מילת השנה" וחידון "אליפות העברית", יגיעו לשיא ביום השפה העברית – שיצוין ביום חמישי, סמוך לכ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן־יהודה.
התיעוד הכרונולוגי של העברית, שהאקדמיה ללשון שוקדת עליו במשך שנים כה רבות, עשוי להיראות מוזר לישראלי בן ימינו, שקורא למשל את ספר בראשית ומבין כל מילה – אולי חוץ מכמה ביטויים כמו "יקהת עמים" או "סותֹה" בברכות יעקב. השפה העברית קפאה על שמריה, לכאורה, במשך אלפיים שנה: נוהגים לדבר עליה כשפה מתה שקמה לתחייה, ותמונתו של אליעזר בן־יהודה העומד ליד שולחנו ובודה ממוחו הקודח מילים־מילים־מילים, נחרתה עמוק בתודעה. אבל האמת היא שיחסי החיים והמוות בלשון היו סבוכים ומורכבים יותר ממה שמציג התיאור הפשטני הזה. "לא אקח מבן־יהודה את מפעל החייאת העברית", אומרת בצלאל, "אבל היא לא הייתה שפה מתה. היא אומנם לא הייתה שפת יומיום מסוף ימי המשנה ועד לתקופת התחייה, אבל בטווח השנים הזה היא הייתה חיה וקיימת בכתובים. הכתבים האלה הם חרכי הצצה יקרים מפז אל חייהם של יהודים לפני מאות ואפילו אלפי שנים".
כבר בספרים המאוחרים של התנ"ך מתחיל מעבר לשפה זרה, ארמית. כמה מאות שנים אחר כך, הטקסטים של ימי המשנה מעידים עדיין על שימוש בעברית יומיומית, אך התלמוד הבבלי כבר כתוב בארמית בבלית. בשעה שהיהודים נפוצו במזרח התיכון ואימצו את השפות המקומיות, כתבי הקודש בעברית המשיכו ללוות אותם בלכתם בדרך, והם הגו בהם יומם ולילה. כל יהודי למד תורה, ולכן הכיר גם את העברית והיא הייתה מובנת לו, ברובה. אך האם השפה הייתה רלוונטית לחיי היומיום? התשובה לכך ניתנה במקרה באמצע המאה ה־19, כשהתגלתה הגניזה המפורסמת בעליית הגג של בית הכנסת בן־עזרא בקהיר. במשך יותר מ־800 שנה הקפידו פרנסי הקהילה לגנוז שם כל טקסט כתוב עברית שהגיע לידיהם, גם אם אינו דתי או קדוש כלל. כך נחשף אוצר עצום של חיים יהודיים שלשון היהודים הייתה נוכחת בהם.
מתוך הכתבים התברר שהשפה העברית שימשה חוט מקשר בין קהילות, לינגואה פרנקה של העולם היהודי: המכתב ששיגרו אנשי טבריה לשם בקשת עזרה הופנה לקהילה יהודית מרוחקת שדיברה שפה אחרת לגמרי, אך הנמענים היטיבו לקרוא את דברי האיגרת. בארץ ישראל שלטה השפה הערבית ובביזנטיון דיברו יוונית, אך כל היהודים יכלו להבין את הדימויים העזים הלקוחים מהתנ"ך, מספר ישעיהו ומעלילות איוב המצמררות.
פער השפה אינו הסיבה היחידה להחלטה לכתוב דווקא בעברית: ייתכן שהיה מאמץ מסוים לשמר אותה כשפת הכתב המקובלת בין היהודים. בחילופי מכתבים בין דוברי ערבית במצרים לדוברי ערבית בארץ ישראל, עדיין בחרו לעיתים קרובות להתכתב בעברית (אם כי נמצאו בגניזה גם איגרות כתובות ערבית־יהודית, כלומר ערבית באותיות עבריות. אלה נגנזו מתוך כבוד לאותיות של לשון הקודש).
איגרות נכתבו בעברית גם מתוך הצורך להשתמש במקורות העבריים לצד המסר העדכני. כך למשל במכתב ששלח שמריה בן אלחנן – ראש בית דין שחי בקהיר סביב שנת 1000 לספירה – לאדם חשוב שאחיינו היה סרבן גט. באיגרתו תיאר שמריה בעברית יפה את מצוקתה של האישה, ש"היום, שבע שנים שנתעגנה… והיא בירכתי הבית בְּדוּדָה". בסיום האיגרת המתובלת במדרשי חז"ל ביקש שמריה מהנמען לצוות על אחיינו לחזור הביתה ולשמח את אשתו – ואם לא יעשה זאת מרצונו, בית הדין ידאג להביאו.
אז העברית הייתה נתונה בלימבו: לא ממש מתה, אך גם לא מתקיימת בדיבור. היהודים נדרשו לפיכך למצוא פתרונות יצירתיים לחידוש שמות ופעלים בשפה ששימשה בעיקר כשפת לימוד ותפילה, ונשענה על המקורות הקדומים. שמואל אבן תיבון, שהיה הראשון לתרגם את כתבי הרמב"ם מערבית לעברית, מסביר בנספח לתרגום "מורה הנבוכים" שהמתרגמים בני זמנו יצרו בהשפעת הערבית פעלים מהמילה "אמת", כמו "לאמת", "להאמית" ו"להתאמת": "ואלו המילות אשר נצטרך אליהם […] מילות [אשר] נמצא בלשוננו מהם השם לבד, ואנחנו בנינו ממנו בניינים או תארים לפי צרכינו, כ'מְאַמֵּת' ו'יִתְאַמֵּת', שגזרנו ממילת 'אמת' – נמשכים אחר לשון הערבי".
"התיעוד של הפעלים האלה רחב מאוד, לא רק בלשון המתרגמים אלא גם בכתיבה חופשית", אומר ד"ר אריאל שווה, ראש מדור הספרות הרבנית במפעל המילון ההיסטורי. "המילה 'מאומת', למשל, הרווחת כיום בצירוף 'חולה מאומת', מופיעה לראשונה באיגרת ששלח דניאל בן עזריה, מגאוני ארץ ישראל שפעלו במקביל לגאוני בבל, אל חכם שישב במצרים. פעלים דומים אחרים מתועדים אפילו קודם, בעיקר בפיוטים, והתיעוד הוודאי המוקדם ביותר הוא מן המאה ה־9. מה שמפתיע יותר – פעלים כאלה היו בשימוש גם מחוץ למרחב הדובר ערבית. בנימין בן שמואל, פייטן צרפתי בן המאה ה־11, השתמש באחד מפיוטיו בפועל לְאַמֵּת, ובעקבותיו שילב רש"י מילים דומות בפירושיו למקרא".
תחום החקר של שווה, הספרות הרבנית, אינו קשור רק בדת: זו הגדרה תקופתית, ובספרות הרבנית נכללים חיבורים בעברית משנת 1000 עד 1500 בערך, שאינם מתורגמים מערבית. הסוגות הספרותיות שלה מגוונות – שירה, כרוניקה היסטורית, רפואה, פרשנות, הלכה, פילוסופיה ועוד. "לכל סוגה יש מאפיינים משלה, וכפי שיש הבדלים בין המרחבים הגיאוגרפיים – המוסלמי לעומת האירופי, למשל – יש גם הבדלים בין התקופות", אומר שווה כשאני מבקשת ממנו לאפיין את היצירתיות בעברית שהוא חוקר. לבסוף הוא נענה ("בקושי רב") ומאבחן שבאוסף החיבורים הכלולים במדור שלו, נוצרו במיוחד שמות עצם מופשטים רבים: "יש דוגמאות לחידושים של רש"י, כמו 'חמימוּת', 'חשיבוּת', 'קביעוּת' ו'שלמוּת', ואולי גם 'תגבורת', 'יובש' ואפילו 'יהדות'".
ד"ר אריאל שווה, ראש מדור הספרות הרבנית: "'תגבורת', 'יובש' ו'יהדות' מופיעות אצל רש"י, אבל בעצם התחילו להופיע בעברית קצת לפניו. יכול להיות שהוא חידש את המילים, או שראה אותן במקורות שלפניו. אבל ודאי שבזכותו הן נכנסו למחזור החיים של השפה, כי את רש"י למדו כולם בכל הדורות"
למה "אולי"?
"הן מופיעות אצל רש"י, אבל בעצם התחילו להופיע בעברית קצת לפניו, בכל מיני מקורות נידחים. יכול להיות שהוא חידש את המילים באופן בלתי תלוי, או שראה אותן במקורות אחרים, אבל ודאי שבזכותו הן נכנסו למחזור החיים של השפה, כי את רש"י למדו כולם בכל הדורות".
מילים שנוצרו בתקופה הזאת נבנו בדרך המבוססת על מסורת של יצירת מילים בעברית; במפעל המילון ההיסטורי אפשר לפעמים אפילו למצוא אותן בגרסאות מוקדמות יותר, מאות שנים לפני התארוך המקובל לחידושן. "ניקח לדוגמה את המילה כַּשָּׁפוּת", אומר שווה. "המילונים הרגילים מתארכים אותה לימי הביניים, אך מן המילון ההיסטורי מתברר שהיא מופיעה כבר בכתבי היד של מדרש תנחומא, בתיאור טקס כישוף מצמרר: 'מביאין אדם בכור, ושוחטים ומולחים אותו במלח בבשמים, וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה, ומניחין הציץ בכַּשָּׁפוּת תחת לשונו, ומניחין אותו בקיר ומדליקין לפניו נרות ומשתחווים לו, ומדבר עמם בלחש'. בנוסח הדפוס הגרסה היא 'במכשפות' – מילה דומה במשמעותה אך שונה בצורתה – ולכן נעלם התיעוד המוקדם מעיני רוב המילונאים".
יצירתיות בשם השמרנות
השפה החיה־למחצה שרדה בכתב ועברה את מהפכת הדפוס, ומאז החלה להתפתח בכיוונים אחרים. במיוחד הואצה התפתחותה בתקופת ההשכלה: השמירה על שפת התנ"ך הייתה יקרה בעיני המשכילים היהודים, והם ביקשו להישען על העברית בכתיבתם בלי לחדש בה מילים – אך העולם השתנה מול עיניהם. בכל השפות החיות נוצרו מילים חדשות, שמות ופעלים שיתארו את העולם המודרני המתפתח במהירות מאז המהפכה המדעית. באוצר המילים בעברית לא היו כלים לתיאור המציאות החדשה, שהמשכילים ביקשו להביא לקהל קוראיהם. הפתרון שמצאו היה הצירוף השמני – חיבור של שני שמות עצם בסמיכות היוצרת משמעות חדשה. במיוחד הדבר ניכר בתרגומים מגרמנית, שרבות מהמילים בה הן הלחמים של מילים נפרדות. כך אוצר המילים העברי המקורי לא ניזוק, לכאורה, ובכל זאת מילה נוספת באה לעולם.
ד"ר דורית קדרי־דוידוב, חוקרת במדור לספרות העת החדשה במפעל המילון ההיסטורי, מסבירה שספרות ההשכלה בראשיתה נשענה ברובה על תרגומים מגרמנית, מרוסית, מצרפתית ומאנגלית בתחומי המדע החדשים – גיאוגרפיה, היסטוריה, ביולוגיה ועוד. "כלומר, יש תופעה שמתוארת במילה גרמנית, אבל המילה המתאימה לא קיימת עדיין בעברית. ברגע שמתרגם נתקל במונחים הגרמניים ל'גאות' ו'שפל', למשל, הוא צריך לבחור: ללכת לתנ"ך ולהמציא צירוף, או לתרגם את המונח באופן מילולי. במקרה מסוים, למשל, המתרגם השתמש ב'זמן עלות המים' ו'זמן נפילת המים'.
"דווקא מכיוון שהעברית לא דוברה, ובמשך מאות שנים הייתה שפת קודש, המשכילים חשו יראת כבוד כלפיה. הם עמדו על המשמר ונזהרו מלהמציא מילים, כדי 'שהשפה לא תתלכלך'. וכך בספר מ־1788, 'ראשית לימודים', ברוך לינדה מתרגם ערפד ל'מוֹצֵץ דָּם' – הוא בעצם לקח את ההלחם הגרמני ותרגם אותו באמצעות שתי מילים בעברית. 'גמל ליש' הוא ניסיון לחבר בין המראה של גמל ושל אריה כדי לתאר ג'ירף. הכוורת של ימינו היא 'סל דבורים'. הזמיר שאנחנו מכירים הוא 'המזמר הלילי', nightingale. נדל הוא 'אלף רגליים'. חלק מהצירופים שנוצרו אז, כמו 'תפוח אדמה', 'בית ספר' ו'גן ילדים', נשארו איתנו עד היום. הרבה אחרים נעלמו כאשר בן־יהודה וחבריו החלו לחדש את העברית. הם המירו את הצירופים המסורבלים במילה אחת, כדי ששפת הדיבור תהיה קלה ונעימה יותר".
בימים ההם לא הייתה אקדמיה ללשון שתשליט סדר וניקיון בדרכי חידוש המילים. "זה בדיוק היופי שבעניין", מפתיעה ד"ר דוידוב. "כל מתרגם נאלץ להתמודד עם מצוקת המחסור במילים, ותרגם כראות עיניו – בין שזה דרש ממנו ללכת למקרא כשהוא מחפש מילה לרעידת אדמה, ולמצוא באיוב את 'רעש ורוגז הארץ', ובין שזה דרש לפנות לתרגום מילולי מגרמנית. וכך 'מוצץ דם', ששימש במובן של ערפד אצל מתרגם אחד, הופיע אצל אחר במשמעות של עלוקה. כלומר, אותו צירוף שימש למשמעויות שונות".
"שֹׁמֵר הבריאות" הוא דוגמה צבעונית במיוחד: זהו אולי ספר המדע הפופולרי הראשון שנכתב בעברית. חיבר אותו ד"ר ישראל פרנקל, רופא מהעיר ראדום בפולין, מתלמידיו של רבי שמואל מוהליבר. הספר הזה, שהמהדורה הראשונה שלו ראתה אור ב־1890, הוא למעשה אוסף מאמרים בדבר שמירת הבריאות ("היגיענע"). חלקם התפרסמו בעיתון "הצפירה", ו"נתחבבו ביותר על הקוראים והיו מיוחדים ואף ראשונים בסוגם ובנוסח הרצאתם" (ג' קרסל, לקסיקון הספרות העברית החדשה, תשכ"ז).
ד"ר דורית קדרי־דוידוב, חוקרת במדור לספרות העת החדשה: "'גמל ליש' הוא ניסיון לחבר בין המראה של גמל ושל אריה, כדי לתאר ג'ירף. הכוורת של ימינו היא 'סל דבורים'. הזמיר שאנחנו מכירים הוא 'המזמר הלילי'. נדל הוא 'אלף רגליים'. חלק מהצירופים, כמו 'בית ספר' ו'גן ילדים', נשארו איתנו עד היום"
בלשונו נע פרנקל בין שפת המשכילים לעברית המודרנית, אבל מבחינת התוכן אפשר לומר שהוא פרץ דרך בסגנונו העממי ובאומץ שלו לעסוק גם ב"פיקנטריה". כך למשל הזהיר פרנקל מהונאתה של תמונת ה"לפני לעומת אחרי", המוצגת למבקשים פתרון לבעיית ההתקרחות: "רבים כעת עם הארץ אשר יבקשו רפואה לקרחתם וגבחתם, וכאשר תופיע באיזה מִכְתָּב עִתִּי מודעה מזהירה באותיות גדולות 'רפואה לקרח ולגִבֵּחַ' יִמָּשְׁכוּ אחריה כמו אחרי אבן החן המונים רבים גברים ונשים אשר חלו מחלת נשירות השערות או שיש להם קָרְחָה בראשם, בתשוקתם העזה להשיב את עדיים זה עדי תפארת אשר אבד מהם. אי זהירותם ופחזותם של ההמון יִתְּנוּ מקום לרמאים למצא תועלת בערמתם להונות את הבריות בהמציאם להם רפואות הבל אין תועלת בהם, ויודיעו במכתב העִתי מדי פעם בפעם על דבר איזה רפואה נסתרת לקרחת הראש, ולמען תפוש את הקוראים הנחפזים בלבם, יציגו המודיעים לפניהם תמונות אנשים אשר ראשיתם קרחה כקרחת אלישע ואחריתם גִדוּל שֵער במחלפות כראש שמשון הגִבור, וההמון יאמין בהבל ואחזו באִוֶלֶת להשתמש ברפואות ההן, ותוצאות כל אלה הן: או כי יאבדו אך את כספם לריק, או כי תחת התועלת שהם מקוִים למצֹא יביאו להם עוד נזק הבריאות, כאשר ראינו בעינינו פעמים רבות".
במאמר אחר משבח ד"ר פרנקל את חיי הנישואין לעומת הרווקות, ומגבה את טענותיו בסטטיסטיקה: "לרגלי צוק העתים ירחב ויפרוץ המנהג הרע לבלתי בוא בברית הנשואין. מלבד אשר יפחדו צעירי הדור להיות ראשים לבתי אבות, פן תקצר ידם לכלכל את ביתם, תחרידם עוד לפעמים לא רחוקות [האזהרה] הנשמעת מפי בעלי הנשים, לפעמים כמסיחים לפי תומם ולפעמים כמתלוצצים: 'אם רצונך להיות מאֻשָּׁר, שב תחתיך ואל תשא אִשָּׁה'. הנה כאשר נביט אל זויותיהם הנודעות למילי דבדיחותא לבדח את דעת הקוראים, נראה כי יום־יום ישפכו לעג כמים על אחוזי קשר הנשואין. לא אחד ושנַים מהפוסחים על שתי השעִפִּים, בשמעו את האזהרות והשנינות והמהתלות, דחה פרקו משנה לשנה וכיון דאידחי אידחי, כי בין כה וכה הגיעו לו ימים אין חפץ בהם, כי שיבה זרקה בו וכֹחוֹ נחלש, ואז כבר היו כל האזהרות למותר… גם בינינו בית ישראל, אשר רווק זקן היה תמיד חזון יקר, ובעֹברו ברחוב רמזו עליו באצבע, ירב עתה מעט־מעט מספר מתנגדי הנשואין. – הבה נראה מה תאלפנו תורת הבריאות על דבר הנשואין ופעולתם בחיי אדם. בצרפת ובבעלגיה הוכיחו כי הנשואין מאריכים את חיי האדם. מן 1,000 איש בני 25־30 ימותו מדי שנה 6 בעלי נשים, ורווקים 10 (אלמנים עד 22); משנת 30 עד 35 ימותו בעלי נשים 7 ורווקים 11; ומשנת 35 עד 40 ימותו בעלי הנשים 7.5 ורווקים 13 וכן להלאה".
לדבר עם בר כוכבא
מאז הימים ההם כבר עשו בן־יהודה והציונות את עבודתם, והעברית הפכה לנס גלוי ומדובר ולא רק נס נסתר ונעלם. היא התפתחה במהירות ניכרת, וככל שאנחנו יוצרים ומחדשים בה יותר, כך אנחנו מתרחקים מקדמונינו. אולי יום אחד לא נבין אותם כלל ונזדקק לתרגום מן העברית העתיקה לעברית המודרנית.
בשיחת חברים בשבת שעברה התווכחנו אם אפשר כבר לוותר על צורת הכתיבה המיושנת בגוף ראשון "אעשה", "אלך", "אלמד", ולהיכנע לעברית החדשה – אני יעשה, אני ילך, אני ילמד. זהו שינוי יסודי בעברית, שמתרחש כבר עכשיו בלי שליטה או תכנון. למעשה, גם בין הטקסטים המוקדמים ביותר במאגר המילון ההיסטורי, אפשר למצוא דוברי עברית חסרי תרבות; ממש כמו שאנחנו משבשים את השפה בווטסאפ, הם קלקלו את העברית שלהם ושל קוראיהם על חתיכות חרס. בר כוכבא, ובשמו הפחות מוכר שמעון בן כוסבה, היה אחד מהפרחחים הללו, שכתבו בהתאם להגיית היומיום הפשוטה – כלומר, הבלתי תקנית.
באיגרת ששלח לישוע בן גלגולא, אחד ממנהיגי המרד, כתב בר כוכבא כך: "מעיד אני עלַי תַשָּׁמַיִם, יפס[ד] מן הגללאים שהצלכם כל אדם שאני נותן תכבלים ברגלכם כמה שעסתי לבן עפלול". בלי לומר שהוא "נודר באמא", בן כוסבה מעיד עליו ת'שמיים, ככל פושטק בן זמננו, ומאיים שייתן ת'כבלים ברגליהם של הנמען והכפופים לו ויאסור אותם, אם יעזו לשחרר את הגליליים שנלקחו בשבי משום שסירבו להשתתף במרד.
הוא גם כותב "הצלכם" במקום "אצלכם", "עסתי" במקום "עשיתי", ובסוף האיגרת חותם "נסי ישראל", כלומר "נשיא ישראל". אולי בר כוכבא היה דיסלקט, חולפת מחשבה בראשי, אולם אני מבינה שלהצביע על שגיאות כתיב זה קצת אנכרוניסטי. כך או כך, הוויתור על מילת הקישור "את" וצירופה באמצעות ת' אל המילה שאחריה, מרמזים אולי שכך דיברו ביהודה לפני 1,800 שנה. אז האם אנחנו באמת מקלקלים את השפה כשאנחנו מפתחים אותה, או שהיא התקלקלה דווקא במשך אלפיים שנות, כשהתקיימה רק בכתב?
פרופ' חיים כהן, עורך המילון ההיסטורי: "עיתון שנכתב באירופה לפני 150 שנה – את תביני מה הוא אומר, אבל העברית שלו תהיה זרה לך; לעומת זאת, אם תקראי את מכתבי הרמב"ם מלפני הרבה יותר מ־150 שנה, תחושי פחות זרות"
"אין דבר כזה, ששפה עומדת במשך מאות בשנים באותה הצורה. זה לא קורה", קובע פרופ' חיים כהן, עורך המילון והעומד בראשו. "גם העברית לא קפאה באמת על שמריה, ולא עמדה בלי תזוזה ושינוי. מה שמיוחד בעברית הוא שבמשך 1,700 השנים שלא דיברו בה, בכל זאת התחדשו בה מילים ומשמעויות של מילים. העברית התפתחה אבן על גבי אבן, רובד על גבי רובד. כל רובד הצטרף אל הרובד הקודם, לא בא במקומו – חדש התקיים לצד ישן. התחדשות העברית לא ביטלה את כל מה שהיה לפני כן, והעברית המקראית משמשת אותנו גם היום. כמובן, יש סגנונות שונים בתקופות שונות. אם תיקחי עיתון שנכתב באירופה לפני 150 שנה, תביני מה הוא אומר, אבל העברית שלו תהיה זרה לך; אם תקראי את מכתבי הרמב"ם שנכתבו לפני הרבה יותר מ־150 שנה, תחושי פחות זרות משתחושי כלפי העברית של תקופת ההשכלה". פרופ' כהן, שירש את הובלת המילון מקודמיו, פרופ' זאב בן־חיים ז"ל ופרופ' אברהם טל, מוסיף ש"זו גדולתו של הרמב"ם – הבהירות הרבה שלו".
התחדשות השפה בימי הביניים השפיעה הרבה על העברית המודרנית. "בתקופת רש"י נכנסו המון מילים חדשות לעברית. את חלקן רש"י חידש בעצמו, חלקן נכנסו דרך תרגום מהערבית. בתקופת ימי הביניים נכתבה הספרות הערבית הגדולה ותורגמה לעברית, ושטף של מילים חדשות הציף את השפה. מילה כמו 'מרכז' לא הייתה לפני הרמב"ם, וכך גם 'אופק' ו'קוטר'.
"ההתחדשות של העברית הייתה רצופה, אבל איזו עברית? עברית תרבותית, עברית כתובה. המילה 'מזוזה' שינתה את המשמעות שלה שלוש פעמים: במשמעותה המקראית היא דופן של פתח, בתקופת חז"ל היא תשמיש הקדושה, ובעברית מודרנית היא גם בית המזוזה. דוגמה נוספת היא המילה 'ראשה'. לפני כמה שנים האקדמיה ללשון קבעה שאפשר לומר 'ראשה' או 'ראשת' על אישה שעומדת בראש מוסד כלשהו. והנה, כשהולכים למאגרי המילון ההיסטורי אנחנו רואים שהמילה קיימת כבר לפני אלף שנה באותה המשמעות: 'גְּבִירָה תַּעֲמִיד אֶרֶץ, וְאוֹתוֹת – / חֲיָלִים לָהּ, וְאִגֶּרֶת – מְדִינָה, // וְהָרֹאשָׁה, כְּפִיחַ לָהּ בְּרֹאשָׁהּ, / בְּיַד פַּחוֹת וּבִקְוֻצּוֹת קְצִינָה', כותב שמואל הנגיד ב'התזכיר אל יפת מראה לבונה'. שמואל הנגיד, מגדולי משוררי ימי הביניים, השתמש במילה הזו בתור צורת נקבה של ראש – אישה שהיא ראשה. אני לא אומר שאילולא מצאו את המילה 'ראשה' בהיסטוריה, האקדמיה לא הייתה מחדשת אותה; אבל נחמד לומר: יש לך טענות נגד 'ראשה'? לך לשמואל הנגיד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
