קו הקבר: הדילמות הכואבות סביב הקבורה ביהודה ושומרון

"למה לא ביישוב?", הקשה עמנואל ופניו נקפצו בקצה.

"ככה אני מרגישה שנכון", השיבה ענת בנימה מהוססת מעט, אבל קולה הלך והתעצם, חזר לנחרצות המוכרת, "אני רוצה שיהיה על יד ההורים שלי, רוצה לעטוף אותו במשפחה שלי. אני לא יכולה להשאיר אותו לבד בלילות בבית הקברות בכניסה ליישוב, שרק עכשיו קידשו אותו. עוד לא קבור שם אף אחד, והוא פשוט יהיה שם לבד, עם השועלים והחושך. רק מהמחשבה על זה אני משתגעת".

"אבל ענת, חשוב שיתקיים ביישוב בית קברות", התחנן עמנואל על נפשו.

"עזוב, עמנואל, אני לא יודעת מה חשוב", היסתה אותו ענת.

את הוויכוח הכאוב הזה מנהלים הוריו של עידו, תושבי בארות – יישוב שלא קיים במציאות, ובתיו אינם ניצבים באמת על הרי יהודה או השומרון. הוא מתקיים בין דפיו של הרומאן המשובח "רק שנינו", מאת אלחנן ניר. בהמשך הדיאלוג בין ההורים השכולים, שמתם מוטל לפניהם, מעלה ענת את החשש שיום אחד יפונה היישוב על החיים והמתים שבו, ולכן לא כדאי שיקברו שם את בנם. האב טוען דווקא את ההפך: "זאת אמירה (…) אחרי ששבנו הביתה, לא נזוז מכאן לא בחיים וגם לא במוות". רב היישוב מנסה לסייע לו במאמצי השכנוע, אך ללא הועיל. האם מתעקשת לקבור את צעיר בניה לצד קרובי משפחתה הטמונים בהר הזיתים, ולא בבית העלמין הטרי שביישוב המבודד, והוויכוח מוכרע לטובתה.

התמונה הזו משורטטת ביד אמן ספרותית, אולם אפשר לומר בזהירות שהיא אינה משקפת מציאות רווחת. אפילו להפך. גורם בכיר העוסק בקבורה ביישובי יהודה ושומרון אומר לנו בגילוי לב כי הוא כמעט נושם לרווחה כאשר משפחה מעדיפה לקבור את מתה במקום אחר, ולא ליד הבית. הסיבה לכך, הוא מסביר, היא מצוקת מקומות הקבורה בבתי העלמין ביו"ש. גם החלוקה המגדרית של העמדות בספר לא מייצגת בהכרח את הנעשה בבתי האבלים; לא פעם, דווקא האישה או האם היא שמתעקשת – למרות כל ההסברים ההגיוניים־לכאורה שמוצגים בפניה – לקבור את האיש או הילד שלה קרוב אליה, ביישוב מגוריה.

הראשונה שעשתה כך, כבר ב־1975, הייתה שרה נחשון. לאחר שבנה אברהם ידידיה נפטר בשנתו, והוא בן חודשים ספורים, עמדה שרה על זכותה לקבור אותו בבית העלמין היהודי העתיק בחברון. מול ההתנגדות של שר הביטחון דאז שמעון פרס, מול המפקד הצבאי בשטח שניסה להסביר לה בעדינות שלא כדאי כי "את חברון יחזירו", היא נטלה את התינוק בזרועותיה וצעדה לכיוון חברון. לבסוף ניתן לה היתר לקיים שם הלוויה ולקבור את הילד בחלקת קדושי תרפ"ט. "אברהם קבר את שרה בחברון, ואני שרה קוברת פה את בני אברהם", אמרה לקומץ הנוכחים.

הצעד האישי שלה הביא בהמשך לחידוש פעילותו של בית העלמין העתיק, וכיום האתר הקדום הוא מקום הקבורה הרשמי של תושבי קריית־ארבע ועיר האבות. לצידם שוכנים בו גם ספרי תורה ותשמישי קדושה שחוללו בידי פורעים ערבים במערת המכפלה בערב יום כיפורים תשל"ו (1976); נטבחי תרפ"ט, שנקברו בחופזה לאחר אירועי הדמים המחרידים אז בעיר; ולפי המסורת טמונים שם גם ישי, אבי דוד המלך, וסבתו רות המואבייה. וכמו בבתי העלמין האחרים ביו"ש, גם כאן יש מצד אחד בעיה של ביקוש שגובר על ההיצע, ומהצד האחר חששות שהגישה למקום עלולה להיות מאתגרת.

יוסי דיין, ראש המועצה הדתית קריית־ארבע-חברון: "לרבים מתושבי קריית־ארבע קשה להגיע לבית העלמין העתיק בתל־רומיידה, ויש שמפחדים. אם משפחה לא רוצה לקבור שם, האפשרות היחידה שעומדת לרשותה היא בירושלים. כבר הרבה זמן אני דורש הקצאה לבית עלמין בקריה, מקום נגיש שאפשר להגיע אליו ברגל"

"בית העלמין נמצא בתל־רומיידה. לרבים מתושבי קריית־ארבע קשה להגיע לשם, ויש שמפחדים", אומר יוסי דיין, ראש המועצה הדתית של קריית־ארבע והיישוב היהודי בחברון. "אם משפחה לא רוצה לקבור בבית העלמין הזה, האפשרות היחידה שעומדת לרשותה היא בירושלים. אני כבר הרבה זמן דורש שתהיה הקצאה לבית עלמין בקריית־ארבע, מקום נגיש שיהיה אפשר להגיע אליו ברגל".

מאידך, דיין מספר על ביקוש גבוה לחלקות בבית הקברות העתיק. להערכתו, השטח שנותר יספיק לעוד 10־15 שנה, אם הקברים יוקצו במשורה. "בתקופה הקדומה היו מניחים אבנים על הקבר, אבל לא מצבות. יש לנו מפות ישנות שמראות שהחלקה מלאה, אבל אין מצבות שמציינות היכן בדיוק נטמנו הנפטרים. אני משתדל לצמצם, לחפור קברים צמודים ממש זה לזה, הרבה פחות מהתקן, כדי שבמקום שנשאר ייכנסו כמה שיותר. יש מי שרוצים להבטיח לעצמם מקום מראש. אני כל הזמן מקבל בקשות, יש הרבה לחצים, אנשים כועסים עליי, אבל אין לי מקום. אם איענה לכולם, מהר מאוד בית העלמין יהיה מלא".

60 יישובים, 12 תוכניות

כמו שרה נחשון, גם ד"ר אדווה ביטון התעקשה לקבור את בתה אדל סמוך למקום מגוריה, ביישוב יקיר, אף שלא היה שם בית קברות. בשנת 2013 נפגעה אדל באורח קשה בראשה מאבן שיידו פורעים לעבר המכונית המשפחתית, ושנתיים אחר כך הלכה לעולמה. "אני לא אומרת את זה מתוך גאווה, אבל אם לא היינו עומדים על הרגליים האחוריות, לא היה בית עלמין ביקיר", אומרת כעת ביטון. היא ובעלה רפי פנו אז למועצה האזורית שומרון, וביקשו לקבור את בתם ביישוב. המועצה פנתה למנהל האזרחי ונענתה בשלילה, בנימוק שאין תוכנית מתאר להקמת בית קברות במקום. יוסי דגן – ראש מועצת שומרון היום, וממלא מקום ראש המועצה דאז – פנה לגורמי ממשלה, הפעיל לחצים, ולבסוף נכרה הקבר הקטן בפאתי יקיר.

"הקבורה של אדל שלי נעשתה במהירות ובחיפזון. זו הייתה עת רצון, כל היישוב נרתם והתגייס מעכשיו לעכשיו, והכשירו מקום", אומרת ביטון. מאז ועד היום, ההסדרה של בית העלמין מתקדמת באיטיות רבה. "אני ובעלי כבר שריינו לנו מקומות קבורה ליד אדל, אבל אין שם סדר וארגון. אני כעוסה מאוד בנושא הזה. הייתי רוצה שמבחינת האסתטיקה, המקום ייראה כבית עלמין. אנחנו באופן אישי לא מרבים לפקוד את הקבר, מתוך תפיסה של דבקות בחיים ומתוך רצון לא להטריד את אדלי שלנו, אבל צריך שיהיה מתקן מסודר לנטילת ידיים וצריך לסלול דרך נגישה, ולצערי זה לא קורה. לא מספיק להפעיל לחצים כדי שיקום בית חיים; כשהוא קיים צריך לנהל אותו בצורה מכבדת ונכונה".

דו"ח מבקר המדינה לשנת 2020 בחן במדוקדק את מערך הקבורה ביו"ש, וקבע שפתרונות הקבורה שם אינם מוסדרים דיים. "מניתוח ממצאי המיפוי של 60 יישובים עולה כי ל־18 מהם אין בתי עלמין. רק ב־12 מ־42 היישובים שיש בהם בית עלמין, פועל בית העלמין בשטח שתוכנית סטטוטורית אישרה בלא שהקבורה חרגה מהתוכנית. ב־27 יישובים פועל בית עלמין ללא תוכנית סטטוטורית".

לפי הדו"ח, לשכת תכנון איו"ש העריכה שרק 13 מ־27 בתי העלמין ניתנים להסדרה מלאה בתוכנית סטטוטורית. "יצוין כי ב־18 היישובים שאין בהם בית עלמין מתגוררים רבים מתושבי איו"ש היהודים. הבעיה חמורה במיוחד בנוגע לתושבי שני היישובים הגדולים ביותר – הערים מודיעין־עילית וביתר־עילית, שבהן לבדן מתגוררים כ־130,000 תושבים, כשליש מכלל התושבים באיו"ש", כך נכתב בדו"ח, שמותח ביקורת על התנהלות המנהל האזרחי. בפשטות, קובע המבקר, אף שלכל אזרח ישראלי יש זכות להיקבר ביישוב מגוריו, "לתושבים רבים המתגוררים באיו"ש אין בפועל פתרון קבורה ביישוב או בבית עלמין אזורי המיועד להם, ולאחרים יש פתרון קבורה אך הוא אינו מוסדר כדין. רבים מתושבי איו"ש נאלצים לאתר בעצמם פתרונות קבורה ליקיריהם שנפטרו, לעיתים בשעתם הקשה, והדבר כרוך בעוגמת נפש ואף בהוצאה כספית גבוהה".

נתן נתנזון, ראש המועצה הדתית הוותיק במטה בנימין, מדווח שתושבי יו"ש מעוניינים בדרך כלל לקבור את יקיריהם קרוב לבתיהם. "הייתי אומר שזה רצון המשפחה בלמעלה מ־80 אחוז מהפטירות. הבעיה היום היא שאין מקומות קבורה. במועצת בנימין יש עשרה בתי עלמין, ואין לנו יכולת להרחיב אף אחד מהם כמעט. המועצה מתרוצצת סביב הנושא הזה כבר שבע־שמונה שנים. המנהל האזרחי אומר שהוא רוצה לעזור, אבל בפועל לא משחררים קרקע. אנחנו במצוקה אדירה, מגבילים מאוד מכירת קברים לאנשים חיים, ומאפשרים זאת רק למי שרוצים לקבל מקום לצד בן זוג או בת זוג שכבר נקברו ביישוב. יש תושבים שמבקשים לרכוש חלקת קבר להוריהם המבוגרים, ואנחנו נאלצים להשיב בשלילה. זו הרגשה לא נעימה, אבל פשוט אין ברירה. בשנת 2018 הגענו למסקנה שאנחנו יכולים לתת מענה עד 2025. כעת מקימים צוות שיטפל בשאלה מה צפוי להיות מ־2025 עד 2060. במועצה האזורית מטה בנימין מתגוררים כיום 75 אלף תושבים, האוכלוסייה הולכת ומתבגרת, וטבעי שצריך להתארגן".

הוא נזכר במקרה שכאילו לקוח מסרט איטלקי ישן: "ביישוב שאין בו בית קברות נפטר אחד התושבים. הרב קבר אותו ביישוב סמוך, שיש בו בית קברות. באו אליו כמה תושבים ושאלו איך הוא משחרר קבר לאדם שאינו מתגורר ביישוב שלהם. זה מצב לא נעים, אבל המצוקה אמיתית".

ד"ר אדווה ביטון: "אם לא היינו עומדים על הרגליים האחוריות, לא היה בית עלמין ביקיר. הקבורה של אדל שלי נעשתה במהירות ובחיפזון. זו הייתה עת רצון, כולם נרתמו והכשירו מקום. אבל לא מספיק להפעיל לחצים כדי שיקום בית חיים; עכשיו צריך לנהל אותו בצורה מכבדת ונכונה"

השבוע, מעיד נתנזון, לא היה ערב אחד שלא עסק בו בנפטרים – "אף שזה לא התפקיד הרשמי שלי", הוא אומר. "היחס פה שונה מאשר בערים הגדולות. אנחנו משתדלים להיות מעין משפחה גדולה ולתת שירות מיטבי לאנשים בשעתם הקשה, אבל המצב בהחלט לא נוח. עם כל המשאבים והמאמצים שהמועצה האזורית משקיעה בעניין, אנחנו בבעיה".

יש מי שמשתפים אותך בהתלבטות אם לקבור ביישוב שלהם או מצידו האחר של הקו הירוק?
"אחרי העקירה מגוש קטיף עלו יותר התלבטויות כאלה. היה לנו אז חלון קטן של כחצי שנה, ומשרד הדתות אפשר לנו להשתמש בשירותיהם של בתי עלמין בתוך הקו הירוק. אבל זה נגמר. כיום חלק מהפתרון שלנו הוא רכישה. יש נפטרים תושבי מערב בנימין שמובאים למנוחות בעיר מודיעין, בקברים שהמועצה קונה שם בכסף מלא".

מתל־אביב לשומרון

מהיחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים נמסר: "המנהל האזרחי מקדם עבודת מטה לפתרון ארוך טווח לבעיית הקבורה ביו"ש, בשיתוף פעולה עם הערים והמועצות האזוריות והמקומיות, לרבות הסדרת בתי העלמין הקיימים והקמת בתי עלמין נוספים, שחלקם נמצאים בהליכי תכנון מתקדמים. נדגיש כי המנהל נמצא בקשר יזום ורציף עם הרשויות, ובחודשים האחרונים אף הועברו אליהן כמה דרישות מקצועיות לטיפול, בהתאם לסוגיות שעלו בדו״ח מבקר המדינה ובדגש על סוגיות תכנון ותקציב. לאחרונה המנהל האזרחי החל בתהליכים המקצועיים לגיבוש ההנחיות לתכנון מקומות הקבורה ובתי העלמין ביו"ש".

בכמה מיישובי השומרון, כך נראה, צפויה הקלה במצוקת הקבורה. באפריל שעבר הוכרז חגיגית על הקמת בית עלמין חדש, הגדול ביותר ביו"ש, בשטח של כ־140 דונם, שיכלול כ־30 אלף מקומות קבורה. בהודעה לתקשורת נאמר כי לאחר שהתקבלו האישורים המדיניים הדרושים, חתמו ראשי הרשויות שומרון, אלקנה ואורנית על מתווה להקמת בית העלמין נחל רבה, שישכון לצד אזור התעשייה שער השומרון, מזרחית לראש־העין. מי שתפעיל אותו תהיה חברה קדישא תל־אביב. "בהתאם לחזון, אנחנו נערכים בשומרון למיליון יהודים – בתשתיות, בתחבורה, בבנייה, במוסדות חינוך וגם בבתי עלמין", אמר אז ראש מועצת שומרון יוסי דגן. "בית עלמין שנותן מענה במספרים האלו הוא ההוכחה הגדולה לכך שאנחנו כאן להישאר". דגן ציין שעד כה, "חלק מהתושבים נאלצו לכתת רגליים לבתי קברות ברשויות שכנות כדי לקבור את יקיריהם. אני שמח שהיום אחת ולתמיד ניתן מענה לנושא החשוב והקדוש הזה".

עד שהתוכניות הללו יצאו לפועל, גם במרכז השומרון מורגש מחסור של ממש בחלקות קבר. "בית העלמין בברקן מלא, ובאריאל כבר לא מאפשרים לקבור מי שאינו תושב", מספר משה כהן, ראש המועצה הדתית שומרון. לדבריו, בשומרון יש עשרה בתי עלמין, רובם פעילים כבר למעלה מעשרים שנה. הטריים שבבתי העלמין באזור נפתחו רק משום שמשפחתו של חלל טרור החליטה לקבור את הנרצח סמוך לביתו. כך היה כאמור ביקיר, שם נקברה ראשונה הילדה אדל ביטון, וכך היה בחוות־גלעד, שם ניצב רק קבר אחד – קברו של הרב רזיאל שבח, שנרצח ב־2018 בפיגוע ירי סמוך ליישוב. כהן מתאר כיצד המתין לפני כשבועיים לשמוע מה תחליט משפחתו של יהודה דימנטמן, שנורה למוות בידי מחבלים ליד חומש. בסופו של דבר בחרה המשפחה לקבור אותו בירושלים; לו היה בית עלמין בחומש, משער כהן, היה דימנטמן מובא למנוחת עולמים שם.

"בבית העלמין ביקיר הכירו רק אחרי הרבה מאמצים. כרגע אנחנו בשלבי המכרזים של תוכניות הפיתוח שם, וזה אמור להיות בית עלמין מושקע ומטופח", מוסיף כהן כמענה לדבריה של אדווה ביטון. "אגב, הקבורה שם מתוכננת להיות ב'מכפלות' (שני קברים זה מעל זה – הכ"ח). כך הוחלט בשל מצוקת מקום, וגם בשל העניין ההלכתי לא להרבות בטומאה.

שלה שורשן־רוזנק, בעבר תושבת כפר־דרום: "הלוויה השנייה של טל הייתה טראומטית הרבה יותר מהראשונה. היה הרבה זמן לדמיין. והדמיון הזה הוא נורא. מה הולכים להוציא, איך הולכים להוציא, מי מעז לגעת. ולמרות זאת, הייתי בוחרת שוב לקבור אותה לידנו בגוש קטיף"

"בבתי עלמין ביישובי קצה יש קצת פחות מצוקת מקום. באלון־מורה למשל משתמשים בקבורת שדה (כל קבר בשטח קרקע משלו – הכ"ח), גם כי יש מקום, וגם כי האדמה סלעית וקשה לקבור במכפלות. אני מנהל כעת משא ומתן עם המנהל האזרחי כדי להבין לאן אפשר להתרחב. לולא הגבלות המנהל, היינו מרחיבים לאן שנוח מבחינה טכנית".

לעיתים עולה התלבטות מצד תושבים באלון־מורה בשאלת מקום הקבורה, מודה כהן, "וכתושב היישוב לשעבר, אני מבין זאת. לא לכל משפחה מתאים לנסוע מדי שנה עד אלון־מורה לאזכרה, הן מבחינת המרחק והן מההיבט הביטחוני. ובכל זאת, התושבים הוותיקים שהקימו את אלון־מורה ואיתמר רואים בזה ערך, להיקבר ביישוב שייסדו. אני יודע שגם ביישוב עינב למשל יש ותיקים שהיו רוצים להיקבר בו, אבל כרגע אין שם בית עלמין".

כהן מספר גם הוא על שירות אישי ורגיש שניתן למשפחות נפטרים ביישובי השומרון. "כמו שיש צח"י, צוות חירום יישובי, יש צחי"ק, צוות חברה קדישא שמלווה את המשפחה מרגע הפטירה. המתנדבים והמתנדבות עוברים גם קורס טהרה, ואנחנו מקיימים להם מפגש בכל שנה. אין ספק שזה שונה כשהשכן שמכיר את המשפחה הוא זה שמלווה אותה בשעותיה הקשות, קורע לאבל את הבגד בלוויה ומחבק אותו".

יש אנשים מחוץ לשומרון שמבקשים להיקבר דווקא ביישובי האזור?
"זה קורה מדי פעם, בעיקר כי זול פה יותר מבערים הגדולות, אבל אין לנו מקומות למכור".

בית העלמין החדש בשער השומרון נבנה בשיתוף עם החברה קדישא תל־אביב. זאת אומרת שנפטרים מגוש דן עשויים להיקבר בעתיד בשומרון?
"עקרונית כן. גם שם יש מצוקת מקום, וכולם מחפשים פתרונות".

ראש מועצת אלקנה אסף מינצר, החתום על מתווה נחל רבה, מקווה שבית העלמין החדש יתחיל לפעול בעוד כשנה. אצלו ביישוב, הוא מספר, רוב התושבים בוחרים בקבורה מקומית. "זו הבחירה של למעלה מ־95 אחוז. ביישוב אלקנה עצמו אין עדיין אילוץ להתפנות למקומות אחרים, אבל ביישובי האזור סביבנו זהו המצב. לפני כמה שנים נענינו להפצרות ואפשרנו קבורה מיישובים אחרים בכמה חלקות אצלנו, אבל גם הן התמלאו. כיום יישובים כמו שערי־תקווה ואורנית נאלצים לקבור את מתיהם בבית העלמין ירקון ליד פתח־תקווה או במקומות אחרים".

 

בעבודתו כעורך דין, לפני שנבחר לראש המועצה, הוא ייצג בהתנדבות משפחות ממפוני גוש קטיף שיקיריהן הוצאו מבית העלמין בגוש ונקברו מחדש. "הנושא של סיוע לנפטרים להיקבר סמוך לביתם הוא בליבי", אומר מינצר.

בהסכמות עם חברה קדישא תל־אביב לגבי בית העלמין החדש, הוא מספר, נקבע שהנפטרים מהיישובים ייטמנו בקבורת שדה, ובהתאם להנחיית הרב והמועצה הדתית של כל יישוב. עוד הוא מספר שפעילי סביבה עדיין מנהלים מאבק נגד הקמת בית העלמין החדש: "הארגונים הירוקים מבקשים לא רק לפגוע בקידום החיים ובהרחבת היישובים, אלא גם בנושא הזה".

המחאה למצבה חדשה

איציק שכטר שכל לפני 26 שנים את בנו, סגן ישי שכטר, שנפל בקרב בלבנון. קצין העיר הגיע לביתו בקדומים והודיע לו על האסון. "נסעתי לתל־אביב לאסוף את אשתי שרה ז"ל, שירדה לעיר באותו היום, ובישרתי לה את הבשורה המרה", משחזר האב. בדרך חזרה הביתה, בין הדמעות, עלתה גם שאלת מקום הקבורה. "התלבטנו אם זה יהיה בבית העלמין בקדומים, שעוד לא הייתה בו אז חלקה צבאית, או בחיפה, שם גרה רוב המשפחה המורחבת שלנו – ואולי בכלל בירושלים, שלחמתי בה במלחמת ששת הימים. כשהגענו הביתה התייעצנו עם הילדים, והם אמרו שברור שישי צריך להיות כאן איתנו. הגיעו אלינו נציגים של היישוב, של צה"ל ושל משרד הביטחון, דנו איתם על הנושא, ושאלנו גם מה קורה אם חלילה יפנו בעתיד את היישוב. קיבלנו הבטחה שבמקרה שהמדינה תחליט לפנות, ישי ייטמן בהר הרצל.

"מבחינת הצבא, ההחלטה היכן לקבור הייתה שלנו. לא עשו לנו בעיות, הסכימו מיד. באותו הלילה, קבלן שעבד באזור הפעיל בהתנדבות במשך שעות את הדחפור, יישר את השטח וככה קמה החלקה הצבאית". את הדרגות של ישי, הוא מספר, הניחה המשפחה בתוך קופסה, על הקבר. "כמה שנים אחר כך הן נגנבו. חבר שהיה בקשר עם פלסטינים מהכפר הסמוך בירר אם יודעים שם משהו, והדרגות הוחזרו לקופסה".

ב־1997 נפל בלבנון סמ"ר אורי ביטון, תושב יקיר וחברו של ישי שכטר. "שרה ואני נסענו אז אל לבנה ועמרם ביטון, ההורים של אורי. אמרנו להם שאורי וישי בטח היו רוצים להיות קבורים זה ליד זה. וכך היה". בהמשך היה איציק שכטר מעורב גם בהכשרת החלקות הצבאיות באלון־מורה ובאיתמר, כשנדרשו.

שרה שכטר, שנפטרה לפני כשבע שנים ממחלה קשה, נקברה קרוב מאוד לבנה. קברה נחצב לצד הגדר הנמוכה המפרידה בין החלקה הצבאית לזו האזרחית. "היה לנו הסכם שמי שמת ראשון, ייקבר לידו", מספר שכטר האב.

הרב נתן נתנזון, ראש המועצה הדתית בבנימין: "ביישוב שאין בו בית קברות נפטר אחד התושבים. הרב קבר אותו ביישוב סמוך, שיש בו בית קברות. באו אליו כמה תושבים ושאלו איך הוא משחרר קבר לאדם שאינו מתגורר ביישוב שלהם. זה מצב לא נעים, אבל המצוקה אמיתית"

תרחיש הבלהות האיום ביותר לקוברים את יקיריהם באדמת ארץ ישראל מעבר לקו הירוק הוא זה שבו מקום המנוחה האחרונה מתגלה לפתע כזמני. הסיוט הזה הפך לפני 16 שנה למציאות אל מול עיניהם הדואבות של רבים מתושבי חבל קטיף. ביניהם הייתה גם שלה שורשן־רוזנק, תושבת כפר־דרום. את בעלה הראשון דורון, שנרצח ב־1992 בחממות סמוך ליישוב, קברה שורשן־רוזנק בחולון, לבקשתה של אמו. "לו זה היה תלוי בי הייתי קוברת אותו בגוש", היא אומרת. "יש משמעות למקום הקבר. באמצעותו אתה אומר – אני פה. לכן יוסף מבקש מהאחים שלו להעלות את עצמותיו ארצה. הוא לא באמת שייך למצרים, זה לא המקום שלו, הוא שם רק באופן זמני. לכן גם אברהם אבינו משלם כל כך הרבה על חלקת קבר לשרה אשתו".

שנתיים אחרי הפיגוע ההוא נפטרה בתה טל בת ה־6 מדלקת קרום המוח. היא נטמנה בבית העלמין שבחבל קטיף, וכעבור קצת יותר מעשור, עם פינוי יישובי החבל, הוחרדה מקברה והובאה שוב למנוחות, הפעם בירושלים. "הלוויה השנייה של טל הייתה טראומטית הרבה יותר מהראשונה", מספרת אמה. "בלוויה הראשונה את לא מתכוננת לזה, את במצב של הלם, מנווטים אותך. בפעם השנייה היה הרבה זמן לדמיין. והדמיון הזה הוא נורא. מה הולכים להוציא, איך הולכים להוציא, מי מעז לגעת. כאנשים מאמינים אולי לא היינו אמורים לייחס לקבר חשיבות כזו. הרי גוף הוא רק גוף, והנשמה היא העיקר. בפועל אנחנו מתייחסים למקום הקבורה כמקום הפרדה, הפעם האחרונה שבה היינו ביחד.

"כמו שלא העבירו אז את החיים בצורה נכונה, כך גם לא את המתים. הקבורה מחדש של נפטרי הגוש הייתה חסרת מקצועיות, חסרת אמפתיה, חסרת לב. הצמידו לכל משפחה מישהו ממשרד הביטחון, שהיה טכני מאוד: 'באיזה יום ושעה מתאים לך', לא יותר. ערב לפני הלוויה התברר לי שהיא הולכת להיעשות בצורה רגילה, כלומר על אלונקה ולא בארון. נבהלתי מאוד. אמרתי – עברו כל כך הרבה שנים, אנחנו לא יודעים מה יש ומה אין בקבר, אני לא יכולה להתמודד עם אלונקה שאין בה כלום. לא יכולה, אלו גבולות הכוח שלי. מבית העלמין בהר הזיתים אמרו לי 'אלה הכללים כאן', ולא הסכימו לשמוע. התקשרתי לרב ישראל וייס, הרב הצבאי הראשי. תפסתי אותו רק באמצע הלילה, ואמרתי שאני לא מוכנה לזה, ושצריך ארון. הוא אמר שהוא אחראי רק להוציא מהקבר, לא לקבור שוב. הייתה לנו שיחה נוקבת".

שורשן־רוזנק דרשה לדבר עם גורמים נוספים, ואף איימה בעתירה לבג"ץ. "באותו לילה, אחרי שדיברתי עם הרב וייס, הייתי כל כך נרעשת. פשוט נכנסתי למיטה ודיברתי עם הקב"ה. אמרתי לו – בבקשה ממך, אל תעמיד אותי בניסיון נוסף. יש לך עד הבוקר למצוא פתרון יצירתי. חזרתי שוב ושוב על הפסוק 'בידך אפקיד רוחי', והודעתי לו שאני משחררת, אין לי עוד כוח למאבקים. בידך אפקיד רוחי, בידך אפקיד רוחי. העברתי את זה לקב"ה. ביקשתי, אל תיגע לי בילדה שלי, ובבקשה, תעשה שהסיוט הזה יהיה הכי קל שאפשר.

"בערך בשש בבוקר התקשר אליי הרב הצבאי הראשי, סיפר שהוא בבית הקברות בגוש קטיף, ואמר: 'אני לא יודע של מי הזכות הזו, אבל הבת שלך שלמה בדיוק כמו ביום שקברת אותה, וכל הדיון שלנו מהלילה לא רלוונטי'".

בסופו של דבר נמצא גם פתרון טכני, לא סבוך במיוחד: הגופה הובאה בארון, ורק הקבורה בפועל נעשתה מאלונקה. "לא משהו שהיה קשה מאוד לחשוב עליו, אם היו מקדישים לזה מחשבה", אומרת שורשן־רוזנק. עוגמת נפש נוספת נגרמה לה כשהתברר שהמצבה של טל נעלמה אחרי פינוי קברה. איש מקבלני־המשנה שעסקו בפינוי לא ידע לומר היכן הניחו אותה או לאן התגלגלה.

עד היום פוקדים אותה ביעותי לילה, שבהם היא מתבשרת כי שוב יש לטלטל את בתה ממקום מנוחתה. "ולמרות זאת, אם את שואלת אותי, אדם צריך להיקבר במקום שבו הוא חי. זה חלק ממעגל החיים שלנו. למרות כל הסבל האיום שיצרה המערכת, הייתי בוחרת שוב לקבור אותה לידנו בגוש קטיף.

"היום אני חיה בכפר־אדומים, ובעזרת השם כאן אקבר. בקבורה יש הרבה רגש, פחות שכל. עברתי חוויה קשה ביותר, כי למערכת לא הייתה שום רגישות. אני מקווה שאף אחד לא יצטרך לעבור דבר כזה לעולם, ואם בכל זאת מישהו ייאלץ, אני מקווה שידעו לעשות את זה בחוכמה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il