ערמות על גבי ערמות של נעליים שנותרו מיותמות. מזוודות ששמות הוטבעו בהן כדי שבעליהן לא יאבדו אותן, אך הבעלים עצמם אבדו ואינם. כלי אוכל, טליתות ושאר חפצים אישיים. ממשיכים הלאה, אל קרון הרכבת הצפוף, ומשם אל דרגשי העץ הריקים, שהדמיון משלים את תמונת האסירים השוכבים עליהם בצפיפות. הכול מוחשי ונוכח כל כך.
אנוכי בבני־ברק, אבל ליבי באושוויץ. מי שלוקחים אותי לשם הם משקפי התלת־ממד של "ניצחה הרוח" – מיזם שנולד כאן ביוזמת שלוש יוצרות חרדיות. דווקא כשבתי הספר ביטלו את כל המסעות לפולין, יצא לדרך הפרויקט שמאפשר לקהל המקומי לערוך מסע וירטואלי במחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו ובעיר קרקוב. לפני שמונה חודשים, למרות מגבלות הקורונה וסגירת המחנה למבקרים, הצליחו שלוש היוצרות לצלם בפולין סרט באורך מלא, מלווה בהדרכה. הן צלחו שלל אתגרים לפני שהצליחו להיכנס לשם – החל בעצם קבלת האישור לצלם במחנה, המשך בצליחת השמיים הסגורים, וכלה במציאת תחליף לצוות הצילום הגרמני שהערים קשיים ופרש ברגע האחרון. ובכל זאת הן היו נחושות להשלים את המלאכה, כדי שמה שקרה באירופה לפני שמונים שנה לא יישכח. בעזרת טכנולוגיה מתקדמת הן מובילות כעת את הצופים בין הצריפים, תאי הגזים והמשרפות, כשלצד המפגש עם הסבל הגדול והאכזריות הבלתי נתפסת מתוודעים המבקרים הווירטואליים גם לרוח שלא נשברה: לסיפורו של האסיר שהבריח שופר אל תוך המחנה, ולזה שבחר לישון בדרגש נמוך כדי ליצור לעצמו מעין כיסוי ראש בעת שהוא אוכל את ארוחתו הדלה.
המיזם הזה, הן מקוות, יוכל לגעת בצופים מכל המגזרים, אף שנקודת המבט שלו היא יהודית־חרדית. מצד שני, דווקא הפנייה לקהל החרדי התגלתה כמאתגרת ביותר. "הופתעתי לגלות שיש במגזר שלנו פחד מפני התמודדות בידיים חשופות עם נושא השואה", מספרת אחת היוצרות, חני קופילוביץ. "כשנפגשתי עם מנהלת סמינר חסידי וניסיתי לעניין אותה בפרויקט שלנו, היא ענתה: למה להביא לכאן את אושוויץ? למה לדבר על דבר נורא כמו אושוויץ? אמרתי לה שאנחנו מצווים ב'שש זכירות' בכל יום, ואחת מהן היא 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. לדעתי הגישה נובעת מכך שבעולם החרדי נהוג להפעיל צנזורה כלפי דברים קשים ורעים, ותמיד יש ניסיון לרכך אותם. לכן במהדורת חדשות חרדית לא תשמעי דיווחים על פשעים ואלימות".
ואולי יש פחד מעיסוק בשאלה "איפה היה אלוקים בשואה"?
"לדעתי הבריחה מנושא השואה היא לא בגלל הפן האמוני, כי יש תשובות אמוניות. במיזם שלנו לא ברחנו מזה. ההבנה שחזרתי איתה מאושוויץ היא שלא היטלר עשה את השואה, אלא אלוקים. אברהם אבינו חתם על הדבר הזה בברית בין הבתרים, כשהקב"ה הראה לו את כל הגלויות שעם ישראל יעבור. ולמה אברהם, אבא שלנו, הסכים? כי הוא הבין שזה כור היתוך. אנחנו אולי לא מבינים את המשמעות של אירועים כאלה, אבל ברור שזה מה שמכין אותנו להיותנו עם ולגאולה. אני לא מפחדת מהשאלות האלו, וגם חרדים שביקרו במחנות סיפרו שהסיור רק חיזק את האמונה שלהם".
מתנת הדיסלקציה
קופילוביץ, 35, היא חסידת סלונים, אם לשמונה ("הם כרטיס הביקור האמיתי שלי"). החינוך שלה והזהות שלה, היא אומרת, הושפעו רבות מהשואה. האדמו"ר מסלונים נרצח בשואה, וממשיכו היה רבי שלום נח ברזובסקי, בעל 'נתיבות שלום'. "בין השאר הוא כתב את קונטרס המאמרים 'ההרוגה עליך', ספר מוכר שגם ביד ושם מבססים עליו מערכי שיעורים", היא מספרת. "זה לא סיפור אישי על השואה, אלא הוויה, וכל מה שעשינו בפרויקט שלנו יונק משם. אחד התיאורים שבקונטרס הזה מלווה אותי מאז שהייתי ילדה: לאדמו"ר, כך מסופר, סידרו נתיב מילוט, אבל הוא כמנהיג סירב להשאיר את קהילתו מאחור. בתפילת שבת, כשכולם היו מדוכאים בעקבות השמועות, האדמו"ר ניגש לשיר את 'לכה דודי' וכולם שרו ורקדו. כששאלו אותו איך אפשר כעת לשמוח ולרקוד, הוא ענה: 'כתוב שכל יהודי שהגויים הורגים על קידוש השם – הקב"ה לוקח את הטלית שלו, טובל אותה בדמו ולובש את זה'. ככה גדלתי, עם הסיפורים האלו שעוסקים למעשה בשאלות של מהם חיים ומוות, מהי מנהיגות".
חני קופילוביץ: "כשנפגשתי עם מנהלת סמינר חסידי וניסיתי לעניין אותה בפרויקט שלנו, היא ענתה: למה להביא לכאן את אושוויץ? למה לדבר על דבר נורא כמו אושוויץ? אמרתי לה שאנחנו מצווים ב'זכור את אשר עשה לך עמלק'"
מגיל צעיר היא קראה כל ספר שואה שהתגלגל לידיה, והעבירה שעות רבות ב"גנזך קידוש השם", מכון חרדי שעוסק בחקר השואה. ובכל זאת, כתלמידת סמינר גור בבני־ברק, ביקור במחנות באירופה לא עמד על הפרק. "למדנו הרבה על השואה, אבל ברור שלא נסענו לפולין מטעם הסמינר. אפילו ליד ושם נסעתי עצמאית. זה הציק לי הרבה שנים".
מדוע מוסדות החינוך החרדיים לא מוציאים מסעות כאלה?
"עוד לפני הרצון לרכך ולהימנע ממראות קשים, היציאה לחו"ל אינה פשוטה. בקהילה שלי, האדמו"ר קיבל על עצמו לא לצאת מארץ ישראל. זה יוצר מחסום, בעיקר בפני נסיעה קבוצתית ומאורגנת. ולמה אנשים לא נוסעים באופן פרטי? זה קשור לקצב החיים החרדי. מתחתנים, נכנסים למעגל של לימודים־ילדים־עבודה, ואין ממש זמן לעצור ולהתפנות למסע כזה".
מרוץ החיים גרם גם לה להניח לנושא לתקופה מסוימת. "אחרי החתונה, כשנולדו הילדים, העיסוק בשואה היה מבחינתי בלתי נסבל. לא חשבתי ולא דיברתי על זה".
מרים כהן (29) ממודיעין־עלית, אם לשישה, מגיעה מרקע שונה מזה של קופילוביץ. ההורים שלה הם ספרדים חוזרים בתשובה "שחיו בקיצוניות", והתיכון שלמדה בו היה מיועד לנוער מתחזק – "לא נוער נושר, נוער שובב", כהגדרתה. כשהייתה בת 17 עברה משפחתה מבית־שמש לחשמונאים, ונעשתה פתוחה יותר מבחינה דתית. "פתאום כל החברות שלי מהיישוב נסעו לפולין, ורק אני הדוסית לא. זה העלה את כל המרוקאיוּת שבי. התווכחתי עם המורות וההנהלה בבית הספר שלי, וביקשתי שייקחו גם אותנו. אמרתי שיארגנו מסע עם אופי חרדי, אבל זה לא קרה".
עולם המשחק והשירה משך אותה מגיל צעיר, אך כשגדלה התברר שהיא לוקה בדיסלקציה, ולכן תתקשה להתמודד עם טקסטים ארוכים ומורכבים. חלומות הבמה שלה, חשבה, נידונו לגניזה. "עד לתיכון זה היה סוד שאני דיסלקטית. היה לי זיכרון טוב, ופשוט הקשבתי היטב למורות. כשנכנסתי לתיכון חלקתי את הסוד הזה עם חברה, והיא עזרה לי להשתחרר מההסתרה וללמוד לבחינות הבגרות. היום אני חיה עם הדיסלקציה בשלום. פעם הייתי מתפללת להשם שייקח אותה ממני, היום אני אומרת: תשאיר לי אותה יחד עם כל הדברים הטובים שהיא מביאה לי, כמו היצירתיות".
בתום לימודי התיכון החליטה כהן ללמוד בבית ספר חרדי למשחק. "ביום הראשון ללימודים נעמדתי על השולחן ואמרתי: 'יש לי משהו להגיד לכם. אני דיסלקטית, ואני צריכה עזרה בלימוד טקסטים. אני צריכה אתכם כדי להצליח'. ובאמת עזרו לי והצלחתי".
זה שבע שנים יוצרות קופילוביץ וכהן סרטי דרמה שמוקרנים בפני נשים חרדיות, והפקות המיועדות לבתי ספר ולארגונים. שותפתן השלישית בכמה מהפרויקטים היא יוטי ניימן (35), אם לשבעה. לפני שלוש שנים הן נחשפו לטכנולוגיית התלת־ממד, וחשבו כיצד לשלב אותה בעשייה שלהן. "סתם זרקתי רעיון – כדאי לעשות סיור לפולין", מספרת כהן. "חני תפסה את האמירה הזאת וחפרה לי עד שהחלטנו ללכת על זה".
מרים כהן: "הצלחתי ליצור קשר עם דורתה, אחראית יחסי הציבור של המוזיאון באושוויץ. היא אמרה שאין אישור לצלם שם בטכנולוגיה של מציאות מדומה. הגוף היחיד שקיבל מהם אישור כזה הוא מוזיאון השואה בוושינגטון, וגם זה היה לאחר התערבות של חברי קונגרס"
במשך שנה הן רק למדו את הטכנולוגיה, איך משתמשים בה ומה היא מסוגלת לעשות. "במקביל למדתי המון על השואה, צפיתי בסרטים וכדומה", מספרת כהן. "השואה תמיד הייתה חלק ממני. בתור ילדה, הרבה פעמים חשבתי מה אנשים עשו אז".
כשהחלו לחפש מנחה לסיור הווירטואלי, עלה מיד שם אחד: הרב ישראל גולדווסר, היסטוריון חסיד גור שעוסק בהנחלת זכר השואה במגזר החרדי. בין השאר ייסד הרב גולדווסר מאגר קטעי שמע שנקרא "יזכרם", ובו מאות הרצאות ופודקאסטים להאזנה דרך הטלפון. "מוטי בעלי ושני הבנים שלי שמעו את כל החומרים בקו שלו", מספרת קופילוביץ. "כשהתחלנו לדבר על המיזם שלנו, מוטי אמר שאנחנו צריכים לקחת את גולדווסר שיגיש את זה. באותה נשימה הוא אמר: 'אבל הוא לא יסכים להצטרף'. זה נתן לי מוטיבציה לשכנע אותו. מוטי בדיוק היה צריך לצאת לכולל, ואמרתי לו: חכה, אני מתקשרת אליו ותראה שהוא יסכים".
בתחילה אמר לה הרב גולדווסר שאינו מעוניין להנחות סיורי שואה, אך לבסוף ניאות לקבוע שיחת זום. בפגישה הווירטואלית הצליחו קופילוביץ וחברותיה לשכנע אותו להצטרף למיזם. "כששואלים היום את מוטי מה הייתה תרומתו לסיפור, הוא עונה: הפעלתי את כוח ההתנגדות וככה חני זזה יותר מהר", צוחקת קופילוביץ.
הפנסיונר יפתח את השער
עד צילומי הסרט, היוצרות לא ביקרו כלל בפולין. "בעולם אידיאלי ברור שהיינו צריכות לערוך סיור מקדים, אבל הקורונה סגרה עלינו וזה לא התאפשר", מסבירה כהן. ההפקה בתקופה מאתגרת כזו נעשתה "בניסי ניסים", כהגדרתה. "סיפרתי לדודה שלי שאנחנו רוצות לצלם סרט על השואה, והיא נתנה לי מספר טלפון של מנהל משלחות לפולין, שסיפק לי המון מידע והפנה אותי לאנשי קשר נוספים. כך הגעתי אל אנג'י, פולני שעובד במוזיאון באושוויץ. הוא סיפר לי שהמוזיאון סגור כבר שנה, לו עצמו אין עבודה, והוא ישמח לעבוד איתנו. ביקשתי את עזרתו כדי להיכנס למחנה".
קופילוביץ: "כולם הסבירו לנו כמה הכול שם מאורגן, נוקשה, מסודר, אי אפשר לכופף את הכללים. כשמרים שוחחה עם אנג'י, הקשבתי מהצד וחשבתי לעצמי – מה, הפנסיונר הזה יבוא ויפתח לנו את אושוויץ?"
כהן: "בסוף הוא חזר אליי ואמר שדיבר עם דורתה, הממונה על יחסי הציבור במקום – 'סיפרתי לה עלייך, תתקשרי אליה'. התקשרתי. דיברנו בצרפתית, והייתה לנו שיחה מהממת. הרגשתי שנכנסתי לה ללב, אבל היא אמרה שאין אישור לצלם באושוויץ בטכנולוגיה של מציאות מדומה. הגוף היחיד שקיבל מהם אישור כזה הוא מוזיאון השואה בוושינגטון, וגם זה היה לאחר התערבות של חברי קונגרס אמריקנים ומסע לחצים שנמשך שנה. אמרתי לה: 'אני אדם פרטי, ואת הולכת לעזור לי כדי שזה יקרה'. היא ביקשה שאשלח לה מסמך 'בריף', והיא תראה מה לעשות".
קופילוביץ: "עדיין לא האמנתי בזה. אמרתי – 'אם אתן רוצות, תתרגמו את הבריף', אבל בסוף עזרתי. חשבנו מה יגרום להנהלת המוזיאון לפעול ולעזור לנו. הדגשנו את הסולידריות של העם הפולני עם העם היהודי מול הגרמנים; במלחמת העולם השנייה נרצחו גם פולנים, ואנחנו ציינו את הנקודה הזו. העלינו גם את הנושא הדתי, כי הפולנים מעריכים דת. אמרנו שאנחנו רוצות לספר איך יהודים מתו על קידוש השם בשואה, איך הם שמרו מצוות במחנות. הסברנו גם שהמיזם יגרום לאנשים להגיע לפולין".
"אחרי יומיים הטלפון שלי צלצל", מספרת כהן. "הכנסתי סמארטפון הביתה רק בשביל הפרויקט הזה, ופתאום אני רואה שדורתה מתקשרת אליי. היא אמרה שהסיפור שלנו נגע לליבה, ושהיא ארגנה ישיבת צוות נרחבת כדי לשים על השולחן את ההצעה שלנו. 'תעשו מה שאתן יודעות כדי שזה יצליח', היא אמרה לנו".
המחשבים כובו, פרקי תהילים נאמרו, נרות הודלקו. "בכינו את החיים שלנו", אומרת קופילוביץ. "הרגשתי ששישה מיליוני אנשים דוחפים את הדירקטוריון להסכים".
חני קופילוביץ: "שאלתי את המדריך עד איזה גיל ילדים הלכו לקרמטוריום עם אמא שלהם. עשיתי חשבון שאני הייתי מגיעה עם שישה ילדים. איך מפשיטים שישה ילדים? הייתי במלחמה פנימית – האם אני חני, אם לשמונה שצריכה לחוות את המקום, או שאני מפיקה בתפקיד"
באותו יום הן יצאו לפגישה עם הבמאי יורם הוניג, מנהל קרן "המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים". הוא שמע מהן על תוכניתן, אך פקפק ביכולתן לייצר מיזם כזה. בדרך חזרה תפסה אותן שיחת טלפון מדורתה. כהן: "כבר לא האמנו שהיא תתקשר כי חלפו הרבה שעות. היא אמרה: 'עכשיו אני יוצאת מהישיבה, יש לכן אישור לצלם ביום שני הקרוב'. זה היה יום רביעי. מההתרגשות עליתי עם האוטו על המדרכה. ישבנו שם וצרחנו מזמור לתודה". אחרי שנרגעו הן הבינו שכעת עומדת בפניהן משימה בלתי אפשרית – לארגן צוות צילום והפקה, כרטיסי טיסה, אוכל כשר וציוד, והכול בסוף שבוע אחד.
להתחבא מהרחפן
כשהמיזם החל לקרום עוד וגידים לקחו היוצרות חופשה של למעלה משנה מכל שאר הפרויקטים שלהן. שלושתן נשות אברכים שנושאות בעול הפרנסה של משפחותיהן, אך במשך התקופה הזו לא הייתה להן הכנסה. את עלות הפרויקט – למעלה מ־2 מיליוני שקלים – הן מימנו מכיסן ומהלוואות שקיבצו מבני משפחה וחברים.
"השבתי בשלילה להרבה הצעות של משחק ובימוי, הייתי רק על זה", מספרת כהן. קופילוביץ: "אל תשאלי אותנו איך חיים בלי משכורת במשך יותר משנה. המון דברים עשינו אומנם בעצמנו, ועדיין העלויות היו עצומות. בחודשים מסוימים לא היה לי איך לשלם שכירות. את מפיקה פרויקט ענק, אבל נוסעת בשלושה אוטובוסים לפגישה כי אין לך כסף למונית. ובכל זאת, קיבלנו תמיכה מהמשפחה. הבעלים והילדים האמינו במיזם, והבינו שאנחנו צריכות להתמקד בזה. עבדנו מסביב לשעון, לפעמים הסתפקנו בשעת שינה אחת ביממה, לא אכלנו כי לא היה זמן לאכול. אבל הייתה לנו סייעתא דשמיא שאי אפשר להסביר".
למרות מגבלות התקציב, היה חשוב להן לא להתפשר על איכות הצילום. "נפגשנו כאן בארץ עם מפיקי VR, מציאות מדומה, אבל הרגשנו שהם לא מבינים לאן אנחנו חותרות", משחזרת קופילוביץ'. "הם רצו לעשות דברים בסגנון משחקי מחשב, ובחלק מהמקרים גם לא אהבנו את הביצוע, שלא היה מספיק קולנועי. ידענו שאין סיבה לא לקחת את הכלים של הקולנוע – פריים, תאורה וכולי – ולהשתמש בהם ליצירת סרט VR. זה לא צריך להיות חובבני או עתידני, אבל לא מצאנו משהו ריאליסטי שנראה טוב".
אחרי שנואשו מההצעות כאן בארץ, הן יצרו קשר עם חברה מגרמניה שעוסקת בצילום VR, הגדולה בתחומה באירופה. "ערכנו שלושים פגישות זום כדי לתרגם לאנגלית את כל הסצנות", מספרת קופילוביץ. "תפרנו הכול, הכנו רשימת שוטים ומתי צריכות להיות הפסקות, ביררנו עם המוזיאון איזה ציוד ניתן להכניס לכל חדר. קידמנו הכול, ושמנו את זה בהמתנה עד שנקבל אישור לצילומים".
דווקא לקראת סוף השבוע שבו היו אמורים הדברים להיסגר, ואחרי ששמותיהם של אנשי צוות הצילום כבר הועברו לאישור המוזיאון באושוויץ, החלו חריקות. הגרמנים ביקשו מקדמה גבוהה מאוד, שכיסתה כמעט את כל הסכום שהיו אמורים לקבל על הצילומים. ביום ראשון בלילה, רגע לפני הטיסה לפולין, הם איימו לפרוש מהפרויקט אם לא יקבלו מראש את התשלום במלואו. "ניסינו להציע להם פתרונות, אבל הם סירבו", מספרת קופילוביץ. "התייעצנו עם מפיקים אחרים, והם אמרו לנו לא לשלם בשום אופן את כל הסכום לפני העבודה".
אחרי הרבה שיחות טלפון הן הגיעו ליוחאי הלל, צלם תושב דרום הר חברון. "הוא שלח לנו עבודות לדוגמה, ומיד ידענו שמצאנו את מה שחיפשנו. יוחאי גם סיפר שהוא עצמו ניסה להציע רעיון דומה ליד ושם, ושפרויקט כזה הוא החלום שלו. אגב, הוא אף פעם לא יצא מהארץ; במקרה הוא הכין דרכון לצורך הפקה בחו"ל שתוכננה שנה קודם לכן, ולא יצאה אל הפועל".
כל הדיונים הללו התקיימו כשברקע נשמע רעש מעבד המזון של קופילוביץ, שלא הפסיקה לקצץ, לטגן ולבשל, כדי לקחת איתה אוכל כשר לכל אנשי הצוות. בין פריטי הציוד המקצועי נארזו גם מכונת קפה וכירה. "אמרתי לכולם שייזהרו לא להפריע לי, כי לא יהיה להם אוכל", היא צוחקת.
בדרך למטוס היו עוד מהמורות. ניימן התגלתה כחיובית לקורונה ("היה ברור שזו טעות"), ואת כהן, שהייתה אז בהיריון, חברות הביטוח סירבו בתחילה לבטח. גם כשהמריאו סוף־סוף מנתב"ג, הדרך לפולין עוד הייתה ארוכה: עקב מגבלות התיירות הן נאלצו לטוס קודם כול לאוקראינה ולעבור בארבעה מטוסים, קונקשן אחר קונקשן.
כשהגיעו לוורשה, גילו שלא פרשו בפניהן שם שטיח אדום. כהן: "אני הייתי מחלימה ולא מחוסנת, וחני מחלימה עם חיסון אחד. רצו שנהיה בהסגר במשך 72 שעות, שזה למעשה כל זמן הצילום שהוקצב לנו באושוויץ. יוחאי היה חייב להשיג השלמת ציוד מספק מקומי, ומצא צלם פולני שיסייע לו. רק כשהגענו למלון חיברנו את כל החלקים כמו פאזל, ובדקנו שהכול נמצא והכול עובד".
ואז, אחרי כל התלאות, הגיע הצוות לאושוויץ. בימים כתיקונם פוקדים את המחנה אלפי מבקרים, אך כעת הוא עמד שקט ושומם, מה שאפשר הצצה אחרת באתר המפורסם. "זה נראה כמו שדה, מקום בראשיתי, ירוק", נזכרת כהן. "הרב ישראל גולדווסר, שכבר היה שם עשרות פעמים, אמר שמעולם לא חווה אותו כך. זה היה כאילו לחצו על 'פאוז', הכול הפך להיות פנימי מאוד, ויכולנו להתייחד באמת עם הסיפור".
מה הרגשת כשנכנסת למתחם, אחרי שלמדת כל כך הרבה על הזוועות שהתרחשו בו?
"זה היה עוצמתי. התחושה הייתה שאני דורכת במקום קדוש. התפללתי כל הזמן על המשפחה שלי, ושיהיה עילוי נשמה לכל הקדושים, ושימשיכו לעזור למיזם הזה כדי לקדש שם שמיים בעולם. הבנתי שאני מגשימה חלום של שנים, ושהנשמה שלי חיכתה להגיע למקום הזה. אני מחוברת מאוד לשואה, ובמובן מסוים הרגשתי כאילו כבר הייתי שם".
קופילוביץ: "במפגש הראשון עם אושוויץ התפרקתי. המראה של האתר שטוף השמש הזכיר לי מחנה נופש. הפער בין הנראות של המקום ובין כל מה שידעתי עליו היה בלתי נתפס. הלם. ההלם השני היה להיכנס לשטח המחנה על פסי הרכבת ולתפוס את הגודל של המקום", היא אומרת וקולה נחנק. "מצד שני, לא יכולתי לתת לעצמי רגע להתפרק. הדד־ליין לחץ, ובכל שעות הצילום שם הייתי במלחמה פנימית – האם אני חני, אם לשמונה שנמצאת כאן בפעם הראשונה וצריכה לחוות את המקום, או שאני מפיקה בתפקיד. את כל הרגשות האלה ניתבנו למעשה לתוך הסצנות. כשצילמנו את הסצנה הראשונה יצאנו משם בוכות, אפילו לא אמרנו קאט".
מרים כהן: "בפגישות הראשונות עם הרב ישראל גולדווסר, שמנחה את הסיור, היה דיסטנס רציני. חשבתי איך לביים את הדבר הזה כשהוא אפילו לא מסתכל עליי. הרב אמר שישתף פעולה, 'אבל קחי בחשבון שאני לא בוכה ולא אומר קדיש. אני לא שחקן'"
גם כשעמדה על הריסות הקרמטוריום לא הצליחה קופילוביץ להתנתק ממחשבותיה הפרטיות. "שאלתי את המדריך מאיזה גיל ועד איזה גיל ילדים הלכו לקרמטוריום עם אמא שלהם. עשיתי חשבון שאני הייתי מגיעה עם שישה ילדים. ניסיתי להוריד את זה לרזולוציות מעשיות – איך מפשיטים שישה ילדים? מה אומרים להם? אני רוצה להאמין שהייתי מסוגלת לאסוף את עצמי ולהסביר, לפחות לילדים הגדולים, שאנחנו עומדים בפני משהו קשה וכואב, אבל בקרוב נהיה מחובקים יחד תחת כיסא הכבוד. זו אולי פנטזיה, אבל בפועל כולם מספרים על האינטנסיביות והמהירות שבה הכול קרה".
הצילום נעשה כך שרק הרב גולדווסר עומד מול המצלמה. "השתמשנו גם ברחפן, ואסור היה שהוא יקלוט בטעות מישהו בשטח, אז כל הצוות התחבא", מספרת כהן.
איך מתנהלת הפקה שבה הכוכב הראשי הוא חסיד גור, ועל הבימוי מופקדת אישה חרדית?
"בפגישות הראשונות ישבנו כשחני ואני בקצה אחד של השולחן, והוא בקצה הרחוק. היה דיסטנס רציני. חשבתי איך אפשר לביים את הדבר הזה, כשהוא אפילו לא מסתכל עליי. אמרתי לו שכשנגיע לשטח נהיה חייבים לתקשר, והוא יצטרך לסמוך עליי בבימוי. הרב גולדווסר אמר שישתף פעולה, 'אבל קחי בחשבון שאני לא בוכה ולא אומר קדיש. אני לא שחקן, אני מספר סיפור'. ובאמת במקום עצמו הוא היה סופר־מקצועי. הוראת הבימוי הראשונה הייתה שהמנחה מדבר אל המצלמה כאילו זה אדם שעומד מולו, כמו מורה לתלמיד. ובאמת, כל מי שראה את הסרט אמר שהוא מרגיש שמדברים אליו בגובה העיניים".
של מי השואה הזאת
במשך שלושה ימים רצופים, מזריחה עד שקיעה, הם צילמו באושוויץ סצנה אחר סצנה. "היינו מרוכזים מאוד בעשייה, זו הייתה חוויה נפשית עמוקה".
שני עקרונות הנחו אותן ביצירת הסרט, שבו משולבים גם קטעי עדויות של ניצולים. "הראשון הוא שאנחנו רוצות לתת כוח לאנשים, ולא לקחת", מסבירה קופילוביץ. "זו אמירה של הבימאית רמה בורשטיין, שמרים ואני תלמידות שלה. יצירה אמורה להעניק כוח למי שצופה בה. והעיקרון השני הוא שאנחנו לא רוצות לדבר על הזוועות ועל הגרמנים, אלא על היהודים, על הרוח היהודית, מה המשמעות של בנאדם עם רוח בתוך המקום הזה. גם זה נותן לצופה משהו שמטעין אותו בכוח".
תוך כדי העבודה התגלע ביניהן ויכוח בנושא השיוך העדתי של השואה. "נסעתי בעבר לטיול בבלגרד, ושם הבנתי שלמעשה כל המשפחה של סבא שלי נרצחה בשואה", מספרת כהן. "הבנתי גם שזה משהו חשוב בחיים שלי, ורציתי שיהיה במיזם ייצוג לצד הזה. אבל כשהגענו לאושוויץ וראיתי את הטליתות של הנרצחים תלויות שם, שמתי לב שאין ביניהן טלית ספרדית אחת".
קופילוביץ: "מרים ניסתה להציע זמר ספרדי לאחד השירים בסרט, וכשאמרנו שזה פחות משתלב, היא מיד העלתה את השד העדתי. אמרתי לה שהשואה היא אירוע אשכנזי, והיא חשבה שאני גזענית. היא הרגישה שאני ויוטי משתלטות על השואה. כשהיא ראתה את הטליתות, נפל לה האסימון".
כהן: "שם באמת הבנתי שהסיפור הגדול של השואה הוא אשכנזי, אבל אני מרגישה בלב שלם שזה גם הסיפור שלי, כי אני יהודייה וכולנו אחים. זה הדם שלי".
אחרי שובן ארצה ציפו להן עוד לילות לבנים בחדרי העריכה. מיד עם השלמת המלאכה הן הצטיידו ב־150 משקפי תלת־ממד והחלו לנדוד בין ועדי עובדים לסמינרים, בין ישיבות לתיכונים חילוניים. "הרעיון הראשוני שלנו היה ליצור תחליף כלשהו למסע במחנות", אומרת כהן. "הסרט הזה גם הוא מסע מטלטל ועמוק, ואפילו מדריכים שהיו עשרות פעמים בפולין אמרו שהם קיבלו בצפייה ערך מוסף. זה מסע אינטימי שאתה עובר לבד עם עצמך, ולכל אחד יש חלקים שמדברים אליו".
קופילוביץ: "מחקר שהתפרסם לא מזמן הראה שחוויית מציאות מדומה היא חזקה יותר משהות פיזית במקום. הבנתי שיש גם משהו ב'נקיות' של הסרט: לא קר לך, אתה לא נוסע שעות ממקום למקום, לא הולך קילומטרים ולא נכנסות לך אבנים לנעליים".
ההפקה חרדית מאוד באופייה. איך אנשים חילונים מקבלים את הסרט?
כהן: "לא מזמן היינו בתיכון בליך וערכנו הדגמה למורים להיסטוריה. דווקא השוט על הטלית ריסק אותם. כולם אמרו שזה סיפור יהודי שלא סופר בצורה הזאת, ושהם לא הכירו מספיק את הפן הדתי. היום אנחנו במגעים להפיץ את הסרט לקהל הרחב. השאיפה שלנו היא שהשואה לא תהפוך מבחינתנו לאירוע היסטורי שהוא כמו מסעי הצלב – כולם יודעים שזה קרה, אבל לא ממש זוכרים מה היה שם".
הן קיבלו תגובות מרגשות גם מניצולי שואה. "יהודי בן מאה פלוס שראה את זה, פשוט הגיב לרב גולדווסר", מספרת קופילוביץ. "יש אנשים שמנסים למשש את גדרות התיל. הייתה מישהי שזיהתה את שמו של סבא שלה על מזוודה, ואחרת נתקלה בעדות של חמיה, שמעולם לא דיבר על מה שאירע שם. והייתה גם אם שכולה מאסון מירון שאמרה לנו: זה נותן לי פרופורציות, אני מרגישה חלק ממשהו הרבה יותר גדול".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
