היש עוד פלמחנ"יק כמו ג'וני

וקידשת את זכרו וזכר רבים אחרים כמוהו, לא בבכי ונהי, שיברון ומפח נפש, אלא בהתעלות הנפש, ברוח גאה כיאות לו ולמפעלו. וכיבדת את זכרו בשרירים דרוכים, ברצון מחושל ובאמונה שלמה, כי דרכו בחייו הייתה כסמל לנו, כשביב אור בחושך ובאפלה. במותו למען הרעיון הגדול, שגם החלש רשאי לחיות וגם לישראל דרושה ארץ שלו, אדמה שלו, רוח שלו, בלתי נרתעת ועשויה לבלי חת, שאותה סימל ג'וני בנפילתו.

יצחק ב"א, מתוך "על אם הדרך – קריית־ענבים במערכה"

גדעון פלאי היה כמעט בן 25 בנופלו. קורות חייו מעמידים אותו בקלות בין רבים־רבים מלוחמי דור תש"ח – גברים צעירים, כמעט נערים, בנים לחלוצים, מייסדי היישוב ובוניו, שהמאבק למען הארץ היה להם מסלול החניכה והדרך הראשית; רבים מהם לחמו והמשיכו בחייהם, הקימו משפחות וייסדו שושלות, בעודם בונים מדינה לתפארת – עם צבא וחקלאות, תעשייה ומדע, תורה ורוח. אחרים נותרו מאחור, כמו פלאי; אבל גם הוא היה יכול להיות כמו שאר בני דורו, אילו רק הדברים היו מתגלגלים אחרת.

הוא נולד ב־11 ביולי 1923 בירושלים, וכשהיה בן ארבעה חודשים עברה משפחתו לקריית־ענבים, קיבוץ חלוצי בהרי ירושלים. בשנות התיכון למד בבית הספר החקלאי כדורי למרגלות הר תבור. עם סיום הלימודים התגייס לפלמ"ח, וב־1945 נאסר בשעת אימונים בנשק ונידון בידי הבריטים לשבע שנות מאסר. גזר דינו הומתק בהמשך, והופחת לחמש שנים וחצי. ביוני 1947, אחרי שישב בכלא בירושלים ובכלא עכו, קיבל חנינה ושוחרר. הוא חזר לקיבוץ, עבד במשק, ובפרוץ מלחמת העצמאות נקרא שוב למערכה. אחרי קורס מפקדי מחלקות הדריך טירונים בקריית־ענבים, ויצא עם מחלקתו לקרבות על הדרך לירושלים. הוא נפל בקסטל, קרוב כל כך לביתו שאהב בקריית־ענבים, ב־17 במרץ 1948, ו' באדר ב' תש"ח.

ובכל זאת, זכרו של פלאי – שכונה ג'וני בפי חבריו – נשמר בהערצה בקרב רבים משוחרי התקופה וחוקריה. איכשהו, בשנותיו המעטות הוא הותיר רושם ניכר כמעט בכל מי שנקרה בדרכו. הוא היה אחד החיילים המעטים שחיים גורי, משורר הפלמ"ח, כתב עליהם שיר. "שמו התהלך לפניו ורבים קשרו לו כתרים, חיבבוהו והעריצוהו", כתב עליו י"ע בעלון "פינתנו" של קריית־ענבים. "גיבור היה בעיני כולם… ביישנות ריחפה עליו וכיסתה פניו בשעה שהללוהו או הראו לו אותות חיבה", כתב עליו נפתלי ר' באותו העלון. "את גדעון אהבו כולם כבן הקבוצה, כחבר בשורה, כחבר מפקד וכלוחם אמיץ", כתב עליו יצחק ב"א ב"על אם הדרך".

בתמונתו המופיעה בכל דף "יזכור" – של הפלמ"ח, של צה"ל, של הקיבוץ – הוא לובש חולצה לבנה רקומה, צנועה. שערו הכהה מתנוסס בבלורית על ראשו, מעל פניו השזופים, המגולחים והיפים. והוא מביט בעיניים מרצינות אל המצלמה. אולי בשל צניעותו זכרו אותו; אולי בשל סיפור האהבה בינו ובין ברכה פולד, מגיבורות הפלמ"ח הנודעות. אולי בשל הקשיחות הרכה, העוטפת, שהפגין כלפי פקודיו וכלפי הוריו, שהוא היה להם בנם יחידם.

"בני הנוער התיישבו ותכננו ברצינות מה לעשות, לאן ללכת אחרי כדורי – האם לחזור איש־איש לקיבוצו או מושבו, האם ללכת לבית־קשת או להרחיק לחורן. כל צד משך לכיוון אחר, ופלאי התלבט. בסוף הוא תפס שתי ציפורים במכה אחת: פיקד על מחלקה בפלמ"ח שהוצבה בקיבוץ שלו"

ואולי דווקא פשטותו וטיפוסיותו לדור ולתקופה הן שגרמו לו להפוך לסמל לחייל ולמפקד שלחמו בימים ההם על הקמת המדינה. "לפי הדעה הרווחת, נפילתו של גדעון לא הייתה כנראה כתוצאה מאש האויב", אומר ד"ר יוסי שפנייר, שחקר את חייו של פלאי. "הוא כנראה החליק על סלע רטוב, וכדור שנפלט מנשקו הרג אותו.  זה גם לא התרחש בקרבות הראשיים על הקסטל, אלא לפניהם. אבל העובדה שהוא נפל קרוב כל כך לביתו, והדרך שעבר עד לשם, רוקמות יחד סיפור גדול יותר מדמות אחת ספציפית, כי היא מייצגת את הלוחמים על הדרך לירושלים".

אדם, מקום, תקופה

הלילה שוב ראינו את פניך, חברנו ג'וני / הערפל עבר עם רוח ההרים וכוכבים זרחו אל מול פנינו / השביל עלה אל קו הרכס הלילי / בדרך אל העיר הבהוב אורות של חג, רענו ג'וני / הזכרנו את שמך, חשבנו הוא אינו בינינו / אכזר ואל־שני זכרם של הנופלים.

מתוך "ג'וני", מאת חיים גורי

"אין הרבה חיילים שגורי כתב על דמותם", אומר שפנייר. "גורי כתב הרבה על התקופה ופחות על דמויות בה, ולכן השיר הזה יוצא דופן". המשורר הנודע למד מחזור אחד מעל פלאי בבית הספר כדורי, ויש לשער שהם הכירו כבר אז. "השיר פורסם שנה אחרי נפילתו של פלאי, בתש"ט, בשלוש בימות. הראשונה הייתה העלון 'פינתנו' המוקדש 'לבעיות קריית־ענבים', השנייה הייתה ביטאון חטיבת הראל של הפלמ"ח, והשלישית – חוברת הזיכרון 'על אם הדרך – קריית־ענבים במערכה'. מעבר לכך השיר נשכח, עד לפני שנתיים וחצי".

הוא עלה מאוב הארכיון כששפנייר ושותפו למחקר, פרופ' ישראל רוזנסון, החלו לעסוק בקורות הקיבוץ קריית־ענבים, ומצאו את השיר בסוקרם את ארכיון העלון "פינתנו". "יוסי עוזיאל, אב שכול לחייל שנפל בג'נין שנהג להזמין את גורי לדבר באזכרות של בנו, חיבר אותי ואת פרופ' רוזנסון עם עליזה, אלמנתו של גורי", נזכר שפנייר. "עברנו אצלה על ספרי השירים שלו בבית, והשיר 'ג'וני' לא נמצא שם. היא זכרה את כתיבת השיר, אבל לא ידעה הרבה מעבר לכך. לא הבנו לאן נעלם כתב היד, ועליזה הציעה שהמקור הועבר עם העיזבון שלו לספרייה הלאומית. ואכן שם מצאנו אותו. השיר בוסרי מעט, ואנחנו חושבים שאולי לכן גורי לא טרח להכניסו לספרי שיריו המסודרים. אבל הוא שיר שמשקף דור ותקופה".

מהשיר הם לקחו את השורה האחרונה – "ואישונים זורחים מתוך העלטה" – לכותרת ספרם החדש (בהוצאת ראובן מס) המנסה לפצח את חידת דמותו. רוזנסון ושפנייר הולכים בספר כברת דרך בשבילי הזיכרון וההנצחה של ימי התקומה, ומציגים דיוקן של דור דרך פניו של אדם יחיד. "לכאורה היו רבים כמו פלאי", מסביר ד"ר שפנייר. "כלומר, ברור שפלאי היה מיוחד כמו שכל אחד מאיתנו יחיד ומיוחד, אבל בדור תש"ח אכן היו רבים כמותו. ידענו שנינו שהספר צריך להיות לא רק עליו, אלא שסיפורו יאיר מחדש את דור תש"ח". הם נעזרו לשם כך, למשל, במוקי צור, חוקר התנועה הקיבוצית, שכתב בהקדמה על מאפייני הדור; ובגלל שחשבו כל העת על תיאור התקופה ולא רק הדמות, הם גם סקרו את עיירת הוריו של פלאי, פולונה (היום באוקראינה, אז בפולין), או את חיי הקיבוץ.

"ראיינו שני חיילים שלו בכתיבת הספר, אברהם סטשבסקי ודוד לוין, והם מספרים שפלאי היה אדם ללכת אחריו. גם אנשי קריית־ענבים מספרים זאת. שאלנו אותם על המתח בין מחלקת הפלמ"ח ובין הקיבוץ, והם סיפרו שהוא היה הרוח המפשרת, הדבק בין שתי הקבוצות"

"בני הדור הצעיר בקריית־ענבים לא תופסים איך הסבים והסבתות שלהם התיישבו שם", מספר שפנייר. "הם נדרשו להילחם במוסדות, שלא ראו כל אפשרות ריאלית להתיישבות בהר, ולהתמודד עם איתני הטבע – חקלאות באזור הטרשי ההוא, בלי מים, נחשבה לטירוף. אמרו להם 'תעזבו', אבל הם התעקשו. הם אמרו: אבותינו התיישבו כאן, למה שאנחנו לא נצליח? הרבה לפני המתנחלים, לחלוצים היה קשה יותר – בלי משפחה, במקום חדש; ובקיבוצים היו אז משברים עצומים – חברתיים וכלכליים ואישיים".

ד"ר יוסי שפנייר נולד בירושלים ב־1955. הוא עוסק בהוראה במכללות להכשרת מורים, ובשנים האחרונות בעיקר במכללת אפרתה, בה הוא מלמד סטודנטיות לתואר שני במגמת זיכרון ומורשת ישראל. פרופ' רוזנסון, לשעבר יו"ר מכללת אפרתה, הוא פיזיקאי וחוקר ארץ ישראל. גם הוא היה אמור להצטרף לריאיון, אבל נאלץ להיעדר משום שחש שלא בטוב. "הוא ואני עובדים יחד כבר הרבה שנים", מספר שפנייר בשם שניהם. "הכרנו בחברה להגנת הטבע לפני שלושים שנה, כששנינו הדרכנו בה. כשרוזנסון מונה למנהל מכללת אפרתה התחלתי ללמד שם, ושנינו עסקנו בזיכרון ובמורשת בהקשר של מלחמת העצמאות, כי יש בתקופה הזו אמירה גדולה לגבי הזיכרון הקיבוצי הישראלי. אחד הספרים שכתבנו היה 'בדרך אל העיר – שער הגיא כמחוז זיכרון'".

"עליזה, אלמנתו של גורי, זכרה את כתיבת השיר, והציעה שהמקור הועבר עם העיזבון שלו לספרייה הלאומית. ואכן שם מצאנו אותו. השיר בוסרי מעט, ואנחנו חושבים שאולי לכן גורי לא טרח להכניסו לספרי שיריו המסודרים. אבל הוא שיר שמשקף דור ותקופה"

הדוקטורט של שפנייר עוסק באזור אחר ובתקופה אחרת – המדבר המזרחי של ארץ ישראל בעת העתיקה – ובשנים האחרונות הוא חוקר את ההתיישבות מצפון לירושלים בתקופת המנדט, בעיקר בעטרות ובנווה־יעקב. אל סיפורו של פלאי התגלגלו השניים בהדרגה. לפני שש שנים, יחד עם חברי קיבוץ מעלה־החמישה, החלו שפנייר ורוזנסון לעבוד על ספר לציון שמונים שנה לעליית היישוב לקרקע ב־1938. "אנשי קריית־ענבים ראו את הספר ואמרו שהם מעוניינים שנוציא גם להם ספר לרגל חגיגות השמונים שלהם, שנתיים לאחר מכן, כלומר ב־2020. תוך כדי העיסוק בסיפור של קריית־ענבים לא יכולנו להתחמק מדמות אחת שחזרה שוב ושוב: גדעון פלאי. יצרנו קשר עם בני המשפחה, שאינם גרים עוד בקיבוץ, והם אמרו שהיו רוצים להוציא ספר לזכרו".

אישיותו כפי שתיארתם אותה מזכירה דמויות כמו יצחק רבין, יגאל אלון, רחבעם זאבי או יוני נתניהו – מעין עירוב של לוחם עז נפש ורגיש, עם יכולות הנהגה.

"ראיינו שני חיילים שלו בכתיבת הספר, אברהם סטשבסקי ודוד לוין, והם מספרים שהוא היה אדם ללכת אחריו. גם אנשי קריית־ענבים מספרים זאת. שאלנו אותם על המתח בין מחלקת הפלמ"ח ובין הקיבוץ, והם סיפרו שפלאי היה הרוח המפשרת, הדבק בין שתי הקבוצות. כולם העריכו אותו מאוד כאדם, כקיבוצניק, כחייל וכמפקד. אני מחבב במיוחד את האנקדוטה על חברו הטוב יעקב בן־חיים, המכונה 'בלק'. הוא היה טייס בפלמ"ח: אחרי שסיים בכדורי חוג טיסנאות, הוא התגייס וטס בפייפר קטן. יום אחד נחת נחיתת אונס בכניסה לקיבוץ רמת־רחל. מה עושה טייס אחרי נחיתת חירום? מן הסתם הולך לבית החולים כדי לבדוק שהכול בסדר, או חוזר לבסיס כדי לדווח למפקדיו ולקחת מטוס אחר. אבל בלק פשוט נסע ישירות לקריית־ענבים, לג'וני, הודיע לו שיש ברשותו עכשיו קצת זמן פנוי, שיגיד מה צריך לעשות, והם יעשו את זה ביחד".

כמו ענן להתגשם

הורים יקרים וחביבים! (…) דומני שמכתבי ציערכם מאוד וגרם לכם עוגמת נפש (…) כתבתי לכם רק דברים אמיתיים, לא קודרים ולא בהירים אלא כמו שהם, כמו שאפפוני באותו יום. לחששותיכם אין שחר, אינני יודע מאיפה הם נובעים, כי לא קדרות ואבלות ישתלטו עליי וּודאי לא רפיון (…) עוד יצטרך עמנו להקריב הרבה עד שתיהפך ארץ מכורתנו ותהילתנו לנחלת עד.

מתוך מכתב של פלאי להוריו

בכדורי, אומר שפנייר, פלאי הפגין דעה עצמאית. "הוא התנגד לתופעת המכות בין המחזורים, ולא היה מוכן להשתתף במנהגי ההשפלה והחניכה שהיו נהוגים שם. הוא הלך עם האמת שלו, לא התכופף בפני מה שמקובל, והתכונה הזו ליוותה אותו הלאה בהמשך חייו. היא יצרה בין השאר את אופיו בתור מנהיג".

בני מחזורו של פלאי בכדורי ביקשו אחרי הלימודים לייסד התיישבות יהודית בחורן.

"התכנון הזה לא הגיע לכדי מעשה, אבל בפרוטוקול הישיבה ששרד רואים היטב את התלבטות הנוער אז. הם התיישבו יחד ותכננו ברצינות מה לעשות, לאן ללכת אחרי כדורי – האם לחזור איש־איש לקיבוצו או מושבו, האם ללכת לבית־קשת ולחזק שם את האוכלוסייה היהודית שנקלעה למצוקה, או להרחיק לחורן. כל צד משך לכיוון אחר, ופלאי התלבט. בסוף הוא תפס שתי ציפורים במכה אחת: פיקד על מחלקה בפלמ"ח שהוצבה בקיבוץ שלו.

"היום הנוער מתיישב ליד עזריאלי כדי להיות קרוב להייטק, אבל אז כולם חשבו רק על דבר אחד – איפה לתרום הכי הרבה והכי טוב למדינת ישראל שבדרך. בל נשכח שפלאי סיים את חוק לימודיו כשיש לו מקצוע מכובד ביד, חקלאי, ובכל זאת הוא לא העלה בדעתו ללכת ולהקים חווה ולעשות כסף".

הדעה העצמאית התבטאה גם בחלופת המכתבים העשירה בין הוריו של פלאי, רחל ובן־ציון, ובין בנם – בתחילה תלמיד פנימייה חקלאית מרוחקת (הנסיעה מבית הספר כדורי לקריית־ענבים, בימים ההם, נמשכה יום שלם, וכללה הליכה ארוכה ברגל לעפולה, נסיעה באוטובוס דרך גב ההר לירושלים, והליכה ארוכה ברגל לקיבוץ) ובהמשך לוחם פלמ"ח האסור בכלא הבריטי, ואיש אינו יודע מתי ישוב הביתה. "הריחוק הפיזי אפשר להם לדבר במכתבים, והם אכן שוחחו בהם כל הזמן", מספר שפנייר. "בעיקר הוא התכתב עם אביו, בן־ציון. אמו רחל לא השתתפה כמעט בשיח הזה, כי הייתה שרויה באבל מתמיד על בנה אבנר, שנפטר מסרטן בגיל שמונה, כשאחיו גדעון היה בן 12.

"המתח בין ההורים לבנם ניכר. גדעון לא חסך ביקורת מהוריו: הוא לא רצה שיכתבו עליו בעיתון של הקיבוץ, וגם היו בינו ובין אביו ויכוחים אסטרטגיים לגבי מלחמת העולם השנייה שהשתוללה באירופה. המכתבים גם מפיחים רוח חיים בתקופה הזאת. בן־ציון תיאר בציוריות את קשיי החקלאות והעבודה הסיזיפית בחלקת הסלק, שכונתה אז 'קוביבה', ולצד זה דן בנושאים שברומו של עולם. גדעון סיפר שחלם בכדורי על כמה ממייסדי קריית־ענבים ועל מעשיהם. הוא היה מחובר מאוד לקיבוץ, ומצד שני הייתה לו ביקורת על החינוך במסגרת הקיבוצית. יש במכתבים דו־שיח עם אבא ביולוגי וגם רעיוני, ואלה שיחות שהתנהלו אז בהרבה משפחות".

ההורים לא היו יכולים להיות מופתעים מכך שהבן היחיד, אחרי מות אבנר, הלך להגשים את הציונות בכל כוחותיו. אחרי הכול, זה החינוך שקיבל בבית. משפחת פלאי עברה מירושלים לקיבוץ בגלל אידיאולוגיה, והתמודדה עם אתגרי החלוציות האדירים. ובכל זאת, העובדה שהיה בן יחיד הקשתה על ההורים להתמודד עם הסכנה לחייו. כמה חודשים לפני נפילתו של פלאי אף הונפקה פקודה בפלמ"ח שעסקה בנושא השירות של בנים יחידים, וביקשה למנוע מצב של כריתת כל זכר למשפחה שלמה בישראל. "המפקדים בשטח לא צייתו לפקודה הזאת", אומר שפנייר. "להם וגם לחיילים היה ברור שצריך להילחם".

אחת השאלות ששאלו שפנייר ורוזנסון את חייליו לשעבר של פלאי, בעת שערכו את התחקיר לקראת כתיבת הספר, הייתה מה היה קורה אילו פלאי לא היה נופל בקסטל. "אחד אמר שהוא היה מגיע לפחות לדרגת אלוף, אחר אמר יותר מזה, רמטכ"ל, ושלישי אמר: לא רמטכ"ל, כי לא היה לו אופי תככני מספיק. אבל כל מי שנתקל בו ראה בו פוטנציאל להנהגה הלאומית. סטשבסקי העיד שהוא לא צחק עם חייליו, לא היה סחבק. לא בגלל פוזה, אלא כי זה מה שהוא היה".

בזיכרון הישראלי התקופה הזו מזוהה לא מעט עם הומור וצחוק וסחבקים – הצ'יזבטים והקומזיצים, ה'סחיבות' מהלול, פוצ'ו ושירי הפלמ"ח. אבל זו הייתה תקופה קשה – מיד אחרי השואה, עם הרבה חרדה קיומית.

"אמת, הפלמ"חניקים גם עבדו קשה: שבועיים עבודה חקלאית בקיבוץ ושבועיים אימונים. קמים בארבע בבוקר, רצים, חוזרים, חופרים בורות וחוזר חלילה – ואז מתאמנים כחיילים. אלה לא היו רק מדורות וערמה של חבר'ה על הדשא. זה היה העניין השולי בפלמ"ח, אבל ברור שהוא קיבל מקום נרחב בתרבות העממית, כי ממרחק הזמן כולם רוצים לזכור את האירועים באופן רך ומתקבל על הדעת. האמת היא ששרר הרבה עצב, עצב אמיתי, כתוצאה מהחוויות שאפפו את התקופה. בספר רצינו לשקף את הדור ולא להילחם בנרטיב המחויך, אבל מי שיקרא את הספר יבחין בתמונה האמיתית".

העיקר זה הרומנטיקה

ואני חיכיתי לה באותו יום והיא בוששה (…) אך כשפתחתי את ארגזי האוכל והוצאתי את העיתונים מתוכם – ולפתע תמונתה בעיתון ולידה מסגרת שחורה, ואז התברר הכול. הבנתי למה לא באה היום, ידעתי כי גם מחר לא תבוא, כי לעולם כבר לא תבוא. כי בלילה אפל, עת בחשאי גיששה והתקרבה ספינת מעפילים לחופי המולדת, יצאה היא לקבל את פניהם כשתת־מקלע על כתפה. יצאה – ולא חזרה.

מתוך מכתב של פלאי להוריו, לאחר נפילתה של ברכה פולד

ברכה פולד היא אגדת פלמ"ח – הלוחמת הראשונה מנשות הארגון שנהרגה בארץ ישראל (קדמו לה בנופלות הפלמ"ח רק הצנחניות חנה סנש וחביבה רייק). היא נפלה ברחוב מרמורק בתל־אביב במרץ 1946, ואחרי מותה נקראה על שמה אוניית מעפילים; נתן אלתרמן הקדיש לזכרה שיר בטורו השבועי בעיתון דבר. אולם גם לפני מותה, דמותה הילכה קסם על אנשי הארץ בתור לוחמת עזת נפש שששה אלי קרב על המדינה היהודית. ופלאי, כנראה, היה מטובי ידידיה. הקשר ביניהם נוצר במחנה הפלמ"ח בקריית־ענבים, שפולד הוכשרה בו תחת פיקודו של פלאי, אולם טיבו לא הוברר עד הסוף.

פלאי תואר כגבר עדין וצנוע, אפילו ביישן, בעוד פולד נחשבה לאחת הכוכבות הזוהרות של הפלמ"ח. יש שהעידו על קשר זוגי עמוק ביניהם, שהיה אמור להבשיל לחתונה, אבל יש גם מי שטוענים שהשניים היו בקושי ידידים. "ניסינו לחקור את העניין הזה", אומר שפנייר. "בספר שנכתב על ברכה פולד הושלמו הרבה פרטים באופן ספרותי, וקשה לדלות ממנו את האמת. התעקשנו לא לעסוק בצהוב, במודע ובכוונת מכוון. אני חושב שמה שגרם לערפולו של הקשר בין השניים היה האופי השתקני של פלאי. החיילים שלו לא ידעו על הקשר שלו עם פולד, אף שהוא התקיים בוודאות. הוא לא הביע רגשות".

בנפילתה של פולד ב־1946, פלאי היה בכלא. "'אני ממשיכה לצפות ולחכות לרגע בו תדרכנה רגליך על סף החופש'", כך מצטט פלאי במכתבו להוריו את מילות מכתבה האחרון של פולד, ששלחה אליו אל בין כותלי הכלא. "'גם אם יאחר ויתמהמה מאוד – אני אחכה. אינני יודעת איך ניפגש, אולי אעמוד ואחכה לך ליד שער הסוהר, ואולי לפתע עת אשב כפופה בדמעות על מכתב אליך, אולי כך, ואולי אחרת'. לא, לא כך וגם לא כך. אחרת ניפגש. היא לא תעמוד ליד השער, גם לא תשב כפופה על מכתב. בשדה פתוח בין מאות מצבות – שם תהיה הפגישה. (…) ולפני שאסיים אבקש מכם כמה משאלות. הראשונה (…) אל תצטערו במקומי ואל תכאבו את כאבי. (…) ב', שתשלחו לי את תמונתה. מקודם צווי הקונספירציה אסרו זאת, אבל עכשיו כבר מותר… ג', ששורות אלה יהיו לנחלתכם בלבד".

"לא נכון להציג את אנשי קריית־ענבים כמי שהפנו עורף לכל מה שהכירו והלכו להתיישב בהר. כשהגרעין הראשוני בחר את המיקום, חבריו רצו להיות קרובים לירושלים כדי שיוכלו ללכת להצגה מדי פעם, לשמוע מוזיקה, להיות ליד משהו תרבותי – ולא רק לשקוע בקיבוץ"

האם המילים הללו מעידות על אבל אישי עמוק? "חבריו ששהו איתו בכלא מספרים שלא פרץ בבכי ולא גילה את רגשותיו", אומר שפנייר. "יש שיגידו שזו הייתה האישיות שלו, יש שיגידו שפשוט לא היה ביניהם כלום. לא הצלחנו לרדת לשורש העניין. אין ספק שמפתה לצייר אותם כזוג אוהבים שהקריבו את נפשם על מזבח אהבתם לאומה, ואהבתם האישית הזינה את האש שבערה על המזבח הזה".

יצירתו של מיתוס כזה תוכל להגביר את היכולת לזכור ולהזכיר את דמותו של פלאי, אבל שפנייר ורוזנסון העדיפו להישאר בסימן שאלה. "יש לנו פרק על זיכרון בספר, ואנחנו מונים בו את המקומות שמנציחים את זכרו של פלאי", אומר שפנייר על היכולת לשמר את המורשת של פלאי ובני דורו ולחבר אליה את הדור הצעיר. "בכדורי יש חדר הנצחה, קיים שלט ביער הנופלים, בקריית־ענבים יש יד לזכרו וגם בקסטל. שמו מונצח במוזיאון אסירי המחתרות במגרש הרוסים, שהוא היה כלוא בו, וגם במוזיאון אסירי המחתרות בעכו. המדריכים בקסטל ובעכו מספרים שהם מדברים על פלאי בהדרכות, ובהחלט יש גם מדריכים צעירים. אני מקווה שגם הספר יסייע להאיר את דמותו, עם המסר שמלווה אותה".

בשנים האחרונות יש דיון ציבורי ער על דמות האשכנזי בעל זכויות היתר, שהגיע ארצה וקיבל הכול על מגש של כסף, לעומת יוצאי עדות המזרח שהגיעו ארצה וקופחו. מי שיקרא את הספר יראה "אשכנזי טיפוסי" אחר לגמרי.

"זה תוצר לוואי, שאינו המטרה שלנו אבל נוצר בין השיטין. אלה פני הדור האמיתיים. גדלנו כולנו על תרבות הקומזיץ, אבל זה פשוט לא היה ככה. ניתוח דמותו של פלאי על רקע התקופה והגיאוגרפיה לא תוכל להוביל את הקורא למסקנות אחרות. יש כאן אמירה ברורה על התיישבות, על חלוציות ועל דור תש"ח.

"אבל לא נכון להציג את אנשי קריית־ענבים כמי שהפנו עורף לכל מה שהכירו מבחינה תרבותית וחברתית, והלכו להתיישב בהר. כשהגרעין הראשוני בחר את המיקום, חבריו רצו להיות קרובים לירושלים כדי שיוכלו ללכת להצגה מדי פעם, לשמוע מוזיקה, להיות ליד משהו תרבותי – ולא רק לשקוע בקיבוץ על שלל בעיותיו ואתגריו. לא שהיו הרבה ברירות אחרות היכן לתקוע יתד, הכול היה תלוי במיקום הקרקעות שרכשה הנהגת היישוב, אבל העניין התרבותי בהחלט היה חשוב להם.

"העובדה שקריית־ענבים הייתה על אם הדרך הייתה חשובה. הם לא היו מנותקים. באו לבקר אותם. בן־ציון פלאי עבד בירושלים, והיה אחד העובדים הראשונים של תנובה. הוא שיווק ברחבי העיר את החלב מהרפת של קריית ענבים. זה היה חלק מההוויה הכלכלית והחברתית של התקופה ושל האנשים האלה".

והיום, איך הקיבוץ רואה את עצמו?

"קריית־ענבים ומעלה־החמישה איבדו הרבה מהערכים שהיו להם בעבר. אני לא מאשים אותם, אבל אין אידיאולוגיה היום, רק כלכלה. זה לא אומר שלא נותרו הזיכרונות. בימים אלה עושים סרט טלוויזיה על ברוך ג'מילי, על עוצמתה של כתובת גרפיטי. זה שם שכולם זוכרים מהפלמ"ח, וזכה בין השאר לשיר של שלמה ארצי, למערכון של הגשש החיוור ועוד. אפשר ליצור זיכרון קולקטיבי חזק מדמויות תש"ח, ואני מנסה להעביר חלק מהזיכרון הזה לנכדים שלי כשאנחנו נוסעים בכביש 1. תראו, אני אומר להם, לאנשים שישבו כאן היה קשה, וילדיהם נלחמו וגם נהרגו כדי שניסע כאן בחופשיות".

אז עכשיו, בנסיעות מירושלים לתל־אביב, הדרך נראית לך אחרת?

"היום בדרך לירושלים כבר לא רואים בכלל את הקסטל: יש מנהרת בטון שנכנסים אליה לפניו ויוצאים ממנה אחריו. כשנוסעים בכיוון ההפוך, מירושלים לתל־אביב, בדרך כלל מושך את העין קניון מבשרת־ציון, על אורותיו הצבעוניים. זה בעיניי משל מצוין למה שקורה לנו, אבל אסור לאבד את הזיכרון של הקסטל. כשאתם רואים את האורות האלה, הסיטו את המבט שמאלה לעבר המבצר הדומם. המבט הזה מגיע לפלאי ולחבריו, שנפלו שם למעננו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il